[רש"י: (א) ויקרא אל משה - לכל דברות ולכל אמירות ולכל [א] ציוויים קדמה קריאה [ב], לשון חבה, לשון שמלאכי השרת משתמשים בו, שנאמר (ישעיה ו ג) וקרא זה אל זה, אבל לנביאי אומות העולם נגלה עליהן בלשון עראי וטומאה, [ג] שנאמר (במדבר כג ד) ויקר אלוהים אל בלעם:
ויקרא אל משה - הקול הולך ומגיע לאוזניו [ד], וכל ישראל לא שומעין.
יכול אף להפסקות [ה] הייתה קריאה?
תלמוד לומר: וידבר [ו], לדבור הייתה קריאה, ולא להפסקות.
ומה היו הפסקות [ז] משמשות?
ליתן רווח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין עניין לעניין, קל וחומר להדיוט הלומד [ח] מן ההדיוט:
אליו - למעט את אהרן [ט].
ר' יהודה בן בתירא אומר: שלושה עשר דברות נאמרו בתורה למשה ולאהרן [י], וכנגדן נאמרו שלושה עשר מיעוטין, ללמדך שלא לאהרן נאמרו אלא למשה שיאמר לאהרן. ואלו הן שלושה עשר מיעוטין לדבר אתו:
מדבר אליו,
וידבר אליו,
ונועדתי לך, כולן בתורת כוהנים.
יכול שמעו את קול הקריאה?
תלמוד לומר קול לו, קול אליו [כ] (במדבר ז פט), משה שמע, וכל ישראל לא שמעו:
מאהל מועד - מלמד שהיה הקול נפסק ולא היה יוצא חוץ [ל] לאהל.
יכול מפני שהקול נמוך?
תלמוד לומר: את הקול (שם).
מהו הקול?
הוא הקול המפורש בתהילים (כט ד - ה) קול ה' בכח קול ה' בהדר, קול ה' שובר ארזים.
אם כן למה נאמר מאהל מועד?
מלמד שהיה הקול נפסק.
כיוצא בו (יחזקאל י ה) וקול כנפי הכרובים נשמע עד החצר החיצונה.
יכול (מפני) שהקול נמוך?
תלמוד לומר (שם) כקול אל שדי בדברו.
אם כן למה נאמר עד החצר החיצונה?
שכיון שמגיע שם היה נפסק:
מאהל מועד לאמר - יכול מכל הבית?
תלמוד לומר: מעל הכפורת.
יכול מעל הכפורת כולה?
תלמוד לומר: מבין שני הכרובים:
לאמר - צא ואמור להם דברי כבושים, בשבילכם הוא נדבר עמי, שכן מצינו שכל שלשים ושמונה שנה שהיו ישראל במדבר [מ] כמנודים, מן המרגלים ואילך, לא נתייחד הדבור עם משה, שנאמר (דברים ב טז) ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות וידבר ה' אלי לאמר, אלי היה הדיבור.
דבר אחר:
צא ואמור להם דברי והשיבני אם יקבלום [נ], כמו שנאמר (שמות יט ח) וישב משה את דברי העם וגו':]

אות א
דקשה לרש"י, למה ליה למיכתב ויקרא וידבר שהוא כפל לשון? ומפרש וכו' פירוש שלא היה מדבר עמו פתאום, אלא קראו תחלה משה משה ואמר הנני ואחר כך היה מדבר עמו.

אות ב
שבאוהל מועד קדמה קריאה.. כלומר מכאן בנין אב, דבכל מקום שנאמר וידבר ויאמר צו קודם לכן היה קריאה. דבור הא דאמרן. אמירה דכתיב בפרשת שמות ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה ויאמר אליו אלהים מתוך הסנה ויאמר. ציווי דכתיב בפרשת וישמע יתרו ויקרא ה' למשה אל ראש ההר וגו' ויאמר וגו' רד העד בעם וגו' והוא לשון ציווי שלא יהרסו אל ה' לראות אבל קשה למה לא פירוש רש"י זה הפירוש לעיל בפרשת ואלה שמות או בפרשת וישמע יתרו ולמה הניח עד כאן. (עיין שם במנחת יהודה ובנחלת יעקב).

אות ג
פירוש מענין קרי כמו מקרה לילה ואף על פי שמלת ויקרא נופלת על הקדוש ברוך הוא כביכול נדמה להקדוש ברוך הוא בדברו עם בלעם כאילו קיבל מיאוס וטומאה על ידו כמו שמקבל מיאוס על ידי הקרי.

אות ד
רצונו לומר הקול של משה משה כפי מה שהוא עם חתוך אותיות. וכולהו צריכין ואיזה משלשתן שנכתב לבדו הוה מוקמינן ליה לישראל לבדו אם נכתב ויקרא אל משה וידבר אליו לבד הוה אמינא קול הברתו היו שומעים אהרן וכל ישראל ואם נכתב ויקרא אל משה וישמע את הקול לבד הוה אמינא אהרן היה שומע אפילו הדיבור עצמו ואם נכתב וידבר ה' אליו וגם וישמע את הקול יחד הוה אמינא שאהרן שמע אפילו הדיבור עצמו וכן ישראל שמעו קריאת משה משה עד כאן תורף דבריו של הרא"ם.

אות ה
כלומר במקום שיש הפסקת פרשה ואין בהם לא דיבור ולא אמירה ולא צווי כמו הפסקות ואם מן הצאן קרבנו ואם מן העוף עולה קרבנו וגו' ונפש כי תקריב וגו' וכיוצא בזה ואם תאמר למה לא אמר יכול זה לעיל אחר שסיים ויקר אלהים אל בלעם. ויש לומר בשלמא לעיל הוה אמינא שהכל היו שומעין הקול אפילו ישראל ואם כן לא היה למשה גדולה יותר מלישראל שהרי גם הם היו שומעין כמו משה ופשיטא שאף להפסקות היתה קריאה כי זה היתה גדולה של משה יותר משל ישראל שאף להפסקות היתה קריאה אבל עכשיו שפירשתי שמשה לבדו היה שומע קול הקריאה מעתה יש להסתפק אם גדולה זו נמי היתה למשה שגם להפסקות היתה קריאה או לא כיון דבלאו הכי היתה לו גדולה יותר מישראל שלא שמעו ישראל אפילו קול הקריאה תלמוד לומר וכו'.

אות ו
ואם תאמר והא בכל התורה כולה כתיב וידבר ה' אל משה ולמה לא הקשה רש"י זה לעיל ויש לומר דהכא הקריאה היתה משה משה אם כן למה כתיב אל? אלא הקול וכו' והרא"ם פירש דקשה לו למה כתיב אל משה הוה ליה למימר למשה ומתרץ הקול הולך כו' ודרש כאן יותר מבשאר אל שבתורה לפי שבתורת כהנים דרשו וידבר אליו למעט את אהרן מן הדבור ומנא להו דלמא לא בא למעט רק ישראל אבל אהרן שנתועד בדיבור שמע? אלא על כרחך צריך לומר דאיכא מיעוט קודם לו שהוא מלת אל משה הממעט שלא שמעו ישראל ואפילו קריאת משה לא שמעו דהא קאי על ויקרא כל שכן דבור של מצוה ונשאר מיעוט דאליו למעט את אהרן מן הדבור עצמו ומיעוט דקול לו למעט את כולם אף מקול הדבור.

אות ז
בשלמא אי היה שם קריאה ונבואה חדשה משום הכי הפסיק אבל אי לא היה שם קריאה הפסקה זו למה ליה, ומשני כדי ליתן ריוח וכו'.

אות ח
העיקר הוא כדי ללמוד אותנו שאנו לומדים מפי הדיוטים שצריכים אנו בהכרח ליתן ריוח בין ענין לענין כדי להתבונן בהם וק"ל.

אות ט
פירוש מהדבור המיוחד למשה לבדו. רצונו לומר ולא לישראל אין צריך מיעוט שהרי כתיב אל משה שבא למעט את ישראל אלא אליו בא למעט את אהרן.

אות י
(נחלת יעקב) נראה לי דלא פליגי אלא רבי יהודה מפרש דברי התנא קמא שלא תפרש אליו למעט את אהרן מדיבור דהכא אם עולה קרבנו דלזה לא אצטריך דהא לא הוזכר כאן אהרן שיצטרך מיעוט למעט אותו אלא תנהו ענין להיכא דהוזכר אהרן דהיינו בשלשה עשר מקומות וכן הגירסא בתורת כהנים אמר רבי יהודה, ומה שהאריך הרא"ם בכאן נראה שהוא ללא צורך. (דברי דוד) הרבה מטריחין עצמם לפרש למה כתב רש"י דבור זה כאן ולא קודם דבור של אליו למעט אהרן והדברים פשוטין לפי עניות דעתי דדברי רש"י כאן תלוים זה בזה דעיקר הטעם לחלק בין קריאה לדבור הוא מכח השלשה עשר מיעוטים שהם השלשה עשר דברים שנזכר בהם אהרן ומשה והם בדבור דוקא לא בקול הקריאה ואפשר שבאמת שמעו כל ישראל את הקריאה דהא על זה אין מיעוט לגבי אהרן. ואם כן כל ישראל הויין כאהרן בזה, ואין לאהרן מעלה על כל ישראל בזה, כיון דמכח אליו נתמעט אהרן עם כל ישראל. והוה אמינא דזה דוקא בדבור אבל לא בקול הקריאה. תלמוד לומר קול לו קול אליו ביאור דבר זה דבפסוק שבסוף פרשת נשא כתיב ובבוא משה אל אהל וגו' וישמע את הקול מדבר אליו היה אפשר לכתוב קול מדבר לו, וכתב מדבר אליו לדרשא דכל ישראל לא שמעו וממילא גם אהרן לא שמע, דכבר הושוו ביחד כמו שזכרנו.

אות כ
כלומר היה לו לכתוב קול לו ולמה כתיב קול אליו? אלא משה שמע וכל ישראל לא שומעין כלומר ישראל פשיטא לא שומעין שהרי אפילו קריאה לא שומעין כאשר ממעטינן מאל משה וכל שכן שלא שמעו הדיבור אלא למד על אהרן וקאי על דברי רבי יהודה הסמוך לא שמיעט מאליו את אהרן אפילו במקום דכתיב אל משה ואל אהרן ומקשה, יכול ישמע את קול הדיבור בלא חיתוך אותיות? וממעט מאליו אפילו אהרן כך פירש הרא"ם.

אות ל
מדלא כתיב ויקרא אל משה מאהל מועד וידבר אליו אלא ודאי לכך כתיב אליו מאהל מועד כלומר אליו למשה נשמע הקול לפי שהיה בתוך אוהל מועד ואינו נשמע חוץ לאהל. (נחלת יעקב) ולא נראה כלל אלא דייק דאי סלקא דעתך דקאי על מה שממנו יוצא הקול בלבד הוה ליה למימר מבין שני הכרובים כדמסיק בתורת כהנים ומדכתיב מאהל מועד שמע מינה דקאי נמי עד היכן מגיע הקול אבל קשה, אם כן למה ליה מיעוט דאליו שמשה שמע וכל ישראל לא שמעו? והא פשיטא שלא שמעו שהרי ישראל חוץ לאהל היו עומדים ותירץ הראב"ד שהוצרך המיעוט קודם הקמת המשכן. (רא"ם).

אות מ
האי שכן מצינו לאו דווקא הוא דהא שלוח המרגלים לא היה אלא לאחר ניסן של שנה שניה והקמת המשכן היה באחד בניסן בשנה שניה לצאת ישראל מארץ מצרים אלא על כרחך צריך לומר דהאי שכן מצינו דקאמר אינו אלא לפרש דברי כבושים מה הן. (רא"ם). (נחלת יעקב) ואני אומר דהכי פירושו השם יתברך צוה למשה לומר להם בשבילכם הוא נדבר עמי ואלו הן הדברי כבושין ולא יותר. ובעלי המדרש מביאים ראיות לדבריהם שאין הקדוש ברוך הוא מדבר עם הנביאים אלא בשביל ישראל שכן מצינו וכו' וכמו שהאריך בזה במכילתא.

אות נ
ואם תאמר איך יתכן לומר שלא ידע הקדוש ברוך הוא אם יקבלום אם לאו? ויש לומר דלכך מביא רש"י ראיה כמו שנאמר וכו' ושם פירש רש"י שדרך ארץ לדבר כן, ולא בא הכתוב אלא ללמדך דרך ארץ. וק"ל.

[רש"י: (ב) אדם כי יקריב מכם - כשיקריב, בקורבנות נדבה [ס] דבר העניין:
אדם - למה נאמר [ע]?
מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל, שהכל היה שלו, אף אתם לא תקריבו [פ] מן הגזל:
הבהמה - יכול אף חיה בכלל [צ]?
תלמוד לומר: בקר [ק] וצאן:
מן הבהמה - ולא כולה, להוציא את הרובע [ר] ואת הנרבע:
מן הבקר - להוציא את [ש] הנעבד:
מן הצאן - להוציא את [ת] המוקצה:
ומן הצאן - להוציא את הנוגח [א] שהמית.
כשהוא אומר למטה מן העניין (פסוק ג) מן הבקר, שאין תלמוד לומר, להוציא את [ב] הטריפה:
תקריבו - מלמד ששנים מתנדבים [ג] עולה בשותפות:
קורבנכם - מלמד שהיא באה נדבת צבור, היא עולת קיץ המזבח [ד] הבאה מן המותרות:]

אות ס
ואם תאמר דלמא בעולת חובה מיירי ורא"ם תירץ על כרחך האי פירוש כי אם הוא ולא אשר וכאלו אמר מפני שיקריב קרבן לה' שפירוש מפני שהזהרתי אתכם להקריב קרבן לה' אני אומר מן הבקר וגו' יקריבנו דאין שייך לומר כן אם לא שהוזכרו קודם זה בשום מקום אבל הקרבנות לא הוזכרו בשום מקום קודם לכן משום הכי אי אפשר לפרש אלא בלשון אם וכו' ועיין שם כי האריך ונראה לי מדכתיב תקריבו קרבנכם - לשון רבים, מלמד ששנים מקריבים עולה בשותפות וזה על כרחך מיירי בקרבן נדבה, דאי בקרבן חובה, איך שנים יקריבו בשותפות קרבן חובה שכל אחד מהם חייב קרבן? אלא על כרחך בקרבן נדבה וכו'.

אות ע
דהוה ליה למימר איש ולעיל לא היה קשה מידי דהייתי אומר אדם אתא למעט עובדי גלולים כאשר דרשינן אתם קרוים אדם ולא עובדי גלולים אבל עתה שפירש אדם כי יקריב בקרבן נדבה דבר הענין ונדבה כשירה אפילו מן עובדי גלולים כאשר מרבינן מאיש איש כי יקריב לרבות עובדי גלולים שנודבים נדבה קשה, אדם למה לי. (דברי דוד) אבל אינו אמת דאם כן בפרשת תזריע דכתיב אדם כי יהיה בעור בשרו מאי קאמרת ביה? למה לא נאמר איש? וכי נעיין במה שמרשים רש"י אדם כי יקריב מכם והוא ללא צורך אלא תחלה היה להרשים אדם ולפרשו ואחר כך כי יקריב מכם ולפרשו. אלא כוונת רש"י לתרץ כפל לשון אדם מכם, והיה סגי לומר אדם כי יקריב לחוד, או כי יקריב מכם לחוד, וזהו שאמר רש"י אדם למה נאמר, פירש לשתוק לגמרי, ולא יאמר אלא יקריב מכם. וכיון שרש"י רוצה לתרץ קושיא שהוא תחלה וסוף, דהיינו כפל, ניחא ליה לפרש תחלה כי יקריב המוקדם דמיירי בנדבה קודם שיפרש המאוחר תיבת מכם כפל עם אדם דחד מינייהו הוא מיותר ועל כן פירש תחלה כי יקריב שהוא מוקדם ואחר כך אדם שהקושיא מכח מכם שהוא מאוחר. והרוצה לתלות קושיית אדם לתיבת כי יקריב, הוא לפלפול בעלמא ואין בו צורך.

אות צ
משום דחיה בכללל בהמה, דכתיב זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה בתורת כהנים שנאמר: זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה וגו' איל וצבי וגו', והוא פסוק בפרשת ראה וזאת הגירסא הובאה גם כן בזבחים (נחלת יעקב).

אות ק
כלומר למה ליה דכתיב מן הבקר ומן הצאן דהא סתם בהמה הוא בקר וצאן אלא למעוטי אתי דוקא בקר וצאן ולא חיה.

אות ר
ואם תאמר למה צריך למעטן? והלא נסקלין. ויש לומר כגון על פי עד אחד או שהודה הבעל מעצמו שאינו נסקל להכי אצטריך למעט וכן הנעבד או שור שהמית אדם צריך לתרץ כן.

אות ש
דגבי רובע כתיב בהמה דכתיב ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה וגו' ובנעבד כתיב וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב ובנעבד שיש בו רוח חיים מיירי דמותר להדיוט ולית ביה משום נעבד לעבודת כוכבים ולא משום מוקצה לעבודת כוכבים כדאיתא בתמורה.

אות ת
פירוש הוקצה ונבדל לעבודת אלילים לא יקריבנו ומיירי כשהאכילוה כרשיני עבודת כוכבים אבל באמירה לבדה לא כדאיתא בפרק כל הצלמים.

אות א
פירש שהמית אדם דוקא ולא כשהמית בהמה.

אות ב
זה מדבר כשהיתה כשירה בשעה שהקדישה הבעל ואחר כך נטרפה אם כן הייתי אומר שמותר להקריב על המזבח הואיל והיתה כשירה בשעת שהקדישה להכי צריך כאן למעטו.

אות ג
דאם לא כן יקריב קרבנו מיבעי ליה ופירוש לאו דוקא שנים אלא הוא הדין עשרה או מאה או אלף כל זמן שלא נשתתפו בו כל ישראל.

אות ד
פירש מאכל המזבח הבא מן המותרות פירוש שנתותרו מן חצאי שקלים משנה שעברה מאותן מותר חצאי שקלים היו קונין כבשים לעולות והקריבו אותן על המזבח בשעה שלא היו קרבנות יחידים להקריב כדי שלא יהא המזבח פנוי בלא הקרבת קרבנות.

[רש"י: (ג) זכר - ולא נקבה.
כשהוא אומר זכר למטה, שאין תלמוד לומר, זכר ולא [ה] טומטום ואנדרוגינוס:
תמים – בלא [ו] מום:
אל פתח מועד - מטפל בהבאתו עד [ז] העזרה.
מהו אומר יקריב יקריב [ח]?
אפילו נתערבה עולת ראובן בעולת שמעון, יקריב כל אחת לשם מי שהוא.
וכן עולה בחולין, ימכרו החולין לצרכי עולות, והרי הן כולן עולות ותקרב כל אחת לשם מי שהוא.
יכול אפילו נתערבה בפסולין [ט] או בשאינו מינו [י]?
תלמוד לומר: יקריבנו:
יקריב אתו - מלמד שכופין אותו [כ].
יכול בעל כרחו [ל]?
תלמוד לומר: לרצונו.
הא כיצד?
כופין אותו עד שיאמר רוצה אני:
לפני ה' וסמך - אין סמיכה [מ] בבמה:]

אות ה
הא דהביא רש"י הכא מיעוט דזכרים לאפוקי טומטום ואנדרוגינוס, ולא שאר המיעוטין דלקמן, משום שבא לפרש בתר הכי תמים בלא מום, דלא תקשי ליה מנא ליה דתמים בלא מום? דלמא תמים פירוש שיהא תמים באיכותו דהיינו שלא יהא טומטום ואנדרוגינוס להכי הביא רש"י זכר דלמטה שממעט מזכר דלמטה טומטום ואנדרוגינוס ממילא פירוש של תמים בלא מום.

אות ו
כתב הרא"ם ואף על גב דכתיב במקום אחר כל אשר בו מום לא תקריבו ואם כן תמים למה לי? כבר תירצו בתורת כהנים ואמרו דהאי תמים דהכא להקישא הוא דאתא כלומר כשם שאם אינו תמים אלא בעל מום אינו לרצון כדכתיב כל אשר בו מום וגו' כך אם אינו זכר אלא נקבה או טומטום ואנדרוגינוס אינו לרצון.

אות ז
ופירוש יקריבנו מענין קורבה שפירושו יביאנו והוכחתו אל פתח אהל מועד למה לי לכתוב זכר תמים יקריב אותו לרצונו לפני ה' ותו לא.

אות ח
פירוש היה לו לכתוב יקריבנו פתח האהל מועד לרצונו לפני ה'. בשלמא בלא פירושו דמטפל בה עד העזרה הוה אמינא יקריב יתירא בא ללמד שמחויב לטפל בה עד לפנים מן העזרה אבל מאחר שפירש דאינו מחויב לטפל בה אלא עד פתח העזרה יקריב למה לי?.

אות ט
פירוש כגון רובע ונרבע וכיוצא בהם.

אות י
עם חטאת ואשם ובכור ומעשר ופסח ושלמים.

אות כ
ולא מיקריב מפיק דהוא לרבוי דאם נתערבה עולה בעולה או עולה בחולין הוא דאתא אלא מיתורא דאותו מפיק ליה.

אות ל
כלומר יכול אם כופהו שיקנה הזבח להקריב, והוא צועק תמיד אינו רוצה לעשות, אפילו הכי עושה בעל כרחו תלמוד לומר לרצונו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ואז הוא מקריב, (דברי דוד) אפשר להקשות מה מהני אמירה זו, כיון דבעל כרחו אומר כן. דאמרינן אגב אונסו גמר בלבו להסכים עם מה שאומר בעל פה, כי רצונו להפטר מהאונס. ואפילו בענין ממון אמרינן בפרק חזקת הבתים אמר רב הונא תלה אותו עד דזבין ליה קנה דאגב אונסיה גמר ומקני ליה כל שכן כאן דמצוה הוא.

אות מ
דמקרא נדרש לפניו ולאחריו לפני ה' דהיינו באוהל מועד ששם ארון והשכינה שרויה בו.

[רש"י: (ד) על ראש העולה - להביא עולת חובה לסמיכה [ נ] ולהביא עולת הצאן:
העולה - פרט לעולת העוף:
ונרצה לו - על מה הוא מרצה לו, אם תאמר על כריתות ומיתות בית דין או מיתה בידי שמים או מלקות, הרי עונשן אמור, הא אינו מרצה אלא על עשה ועל לאו [ס] שנתק לעשה:]

אות נ
דקשה ליה העולה למה לי דהא ברישא דקרא כתיב עולה ועליו קאי אלא לרבות לסמיכה כל שנקרא עולה לסמיכה אפילו עולת חובה ומדכתיב העולה בה"א הידיעה רצונו לומר העולה הנזכרת מן הבקר ומן הצאן למעט עולת עוף לסמיכה ולהביא עולת צאן פירש גם כן לסמיכה.

אות ס
כגון לא תקח האם על הבנים וכתיב שלח תשלח את האם וכן לא תותירו ממנו עד בוקר והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו. וכן לא תגזול וכתיב והשיב את הגזילה שלא נכתב בהם שום עונש אבל אלו הנזכרים עונשם אמור בין על מזיד שהוא מיתת בית דין או מלקות בין על שוגג שהוא חטאת.

[רש"י: (ה) ושחט, והקריבו, הכוהנים - מקבלה ואילך מצוות כהונה, למד על השחיטה [ע] שכשרה בזר:
לפני ה' – בעזרה [פ]:
והקריבו - זו קבלה שהיא הראשונה ומשמעה לשון הולכה [צ], למדנו ששתיהן בבני אהרן:
בני אהרן - יכול חללים [ק]?
תלמוד לומר: הכוהנים:
את הדם וזרקו את הדם - מה תלמוד לומר דם דם שתי פעמים?
להביא את שנתערב במינו [ר] או בשאינו מינו.
יכול אף בפסולים או בחטאות [ש] הפנימיות או בחטאות החיצוניות [ת], שאלו למעלה [א] והיא למטה?
תלמוד לומר: במקום אחר [ב]:
דמו וזרקו - עומד למטה [ג] וזורק מן הכלי לכותל המזבח למטה מחוט הסיקרא כנגד הזויות, לכך נאמר סביב, שיהא הדם ניתן בארבע רוחות המזבח.
או יכול יקיפנו כחוט?
תלמוד לומר: וזרקו, ואי אפשר להקיף בזריקה.
אי וזרקו יכול בזריקה אחת?
תלמוד לומר: סביב.
הא כיצד?
נותן שתי מתנות [ד] שהן ארבע:
אשר פתח אהל מועד - ולא בזמן שהוא [ה] מפורק:]

אות ע
מדכתיב ושחט סתם ואחריו כתיב והקריבו בני אהרן משמע דשחיטה כשרה בזר (נחלת יעקב) פירוש דאי סלקא דעתין דקבלה מותרת בזר ומהולכה ואילך מצות כהונה ופירושו של והקריב היינו הולכה הוי ליה להזכיר קבלה עם השחיטה קודם והקריבו בני אהרן ומדלא הזכיר שמע מינה דוהקריבו היינו קבלה. (גור אריה) פירוש דודאי האי והקריבו הוא קבלה דהולכה ליכא למימר דודאי ההולכה לא היה מהכרח עבודה שאם היה נשחט אצל המזבח עד שלא היה צריך להוליכה לא היה צריך הולכה אם כן צריך לומר דקרא דוהקריבו היינו קבלה שהיא היתה מצוה שאי אפשר בלעדה ואם כן למה כתב לשון והקריבו? אלא דמשמע נמי הולכה ולמדנו שניהם שלא יהיו אלא בכהן.

אות פ
אבל לא באהל מועד דאם כן הוי ליה למיכתב לפני ה' את פני הכפורת או לפני ה' פתח אהל מועד.

אות צ
כלומר אף על פי שמשמעותה לשון הולכה למזבח מכל מקום כיון שקבלת הדם היא ראשונה שאחר השחיטה וקודם להולכה על כרחך צריכין אנו לפרש על הקבלה ולמדנו גם הולכה במכל שכן.

אות ק
ואם תאמר לשתוק מבני אהרן כבר תירצו בגמרא אוציא חללים ולא אוציא בעלי מומין? תלמוד לומר בני אהרן מה אהרן כשר בלא מום אף בניו כשרים ואף על פי שבפרשת אמור מרבינן מהכהנים בעלי מומין ועיין התירוץ במנחת יהודה. (גור אריה)ואם תאמר למה לי קרא לפסול בעלי מומין? תיפוק ליה מכל איש אשר בו מום וגו' ויש לומר דהתם בעבודה במזבח כדכתיב לא יגש להקריב אשי ה' וכאן מרבה קבלה ושאר עבודות כלם. אי נמי לומר שעובר בעשה ולא תעשה דכך משמעו בני אהרן מה אהרן בלא מום אף כל כהן בלא מום מותר בהקרבה ולאו הבא מכלל עשה עשה לאשמועינן דעובר בלאו ועשה.

אות ר
פירוש במינו דם עולת ראובן בדם עולת שמעון, שאינו מינו דם עולה בדם תמורה או בדם אשם או בדם כל הקרבנות שדמם נזרק למטה מחוט הסיקרא כמו דם עולה אין בכך כלום כיון שנזרקים כלם למטה מחוט הסיקרא אף על פי שדם העולה צריך שתי מתנות שהן ארבע ויש משאר דמים שאין בהם אלא מתנה אחת אין בכך כלום ויתן הכל מתנה אחת אבל לא בהיפך מפני שיש בהם דם שאין טעונה אלא מתנה אחת ויעבור על בל תוסיף.

אות ש
שדמו נזרק על הפרוכת הפנימי ועל המזבח הפנימי.

אות ת
שדמו נזרק במזבח החיצון.

אות א
פירוש למעלה מחוט הסיקרא.

אות ב
פירוש למעט שנתערב דמו בדם חטאת הפנימי או החיצון וכיצד יעשה? אם נתערבו ישפכו אל האמה. וכן אם נתערב דם הנזרק למעלה מחוט הסיקרא בדם הנזרק למטה ישפכו גם כן אל האמה.

אות ג
פירוש על הארץ ולא על הכבש.

אות ד
פירוש כל הזריקה היא מן הכלי שבו קבל הדם וזורק בכותל המזבח כנגד חודו של מזבח בזוית מזרחית צפונית והדם מתפשט לשתי רוחות הזוית והוי כמין ג"ם יונית והוא ככ"ף פשוטה שלנו הפוכה ואחר כך בא לקרן מערבית דרומית שכנגדה באלכסון וזורק מן הכלי לחודו של זוית כמין ג"ם ונמצא שבשתי מתנות הללו שבקרן מזרחית צפונית ומערבית דרומית הדם הנזרק נראה לארבע רוחות המזבח וזהו שנאמר סביב.

אות ה
דאם לא כן פתח אהל מועד למה לי? והא לעיל מיניה גם כן כתיב פתח אהל מועד.

[רש"י: (ו) והפשיט את העלה - מה תלמוד לומר העולה?
לרבות [ו] את כל העולות להפשט וניתוח:
אתה לנתחיה - ולא נתחיה [ז] לנתחים:]

אות ו
פירוש דהא בעולה קאי, והוי ליה למימר והפשיטה אלא וכו' לא שנא עולת נשים וגרים ועבדים והוה אמינא דהעולה ממעט אם נשחטה חוץ לזמנה או חוץ למקומה או שאר פסולים, אם עלתה על המזבח בלתי הפשטה, שלא תרד, שמקטירה עם עורה ואין צריך הפשטה.

אות ז
והנתחים מפורשים כיצד יהיו בפרק שני דיומא.

[רש"י: (ז) ונתנו אש - אף על פי שהאש יורדת מן [ח] השמים, מצווה להביא מן ההדיוט:
בני אהרן הכהן – כשהוא [ט] בכיהונו, הא אם עבד בבגדי כוהן הדיוט, עבודתו פסולה:]

אות ח
לאו למימרא שבכל יום יורדת אלא האש שירד בימי משה לא נסתלק מן המזבח עד שבאו לבית עולמים ואז ירד אש מן השמים בבנין שלמה ולא נסתלק עד שנסתלק בימי מנשה וכדתניא בשילהי פרק קמא דיומא.

אות ט
דאם לא כן כהן למה לי וכן בני אהרן הכהנים למה לי? אי למעוטי חללים, השתא דמעטינהו מקבלת דמים דהיא ראשונה לזריקת הדם, שאר עבודות שלאחריה לא כל שכן? אלא לומר לך, שיהא כל עבודת כהן גדול כדרך כהן גדול, וכהן הדיוט כדרך כהן הדיוט. כהן גדול בשמונה בגדים וכהן הדיוט בארבעה בגדים.

[רש"י: (ח) בני אהרן הכוהנים - כשהם בכיהונם, הא כוהן הדיוט שעבד בשמונה בגדים, עבודתו פסולה:
את הנתחים את הראש - לפי שאין הראש בכלל הפשט, שכבר הותז בשחיטה [י], לפיכך הוצרך למנותו לעצמו:
ואת הפדר - למה נאמר [כ]?
ללמדך שמעלהו עם הראש ומכסה בו את בית השחיטה, וזהו דרך כבוד של מעלה:
אשר על המזבח - שלא יהיו הגזירין [ל] יוצאין חוץ למערכה:]

אות י
דכיון שנחתכו הסימנים קרי ליה הותז מפני שכל חיותו תלוי בהן וכמונח בדיקולא דמיא ובכלל הפשטה אינו אלא קרב כמות שהוא עם העור.

אות כ
דבשלמא ראש איצטריך לרבויי משום שכבר הותז ואינו בכלל הפשטה אלא הפדר למה לי?.

אות ל
פירוש גזירים חתיכות עצים גסים שלא יצא חוץ למערכה מקום שמקטירים האיברים של הקרבנות, והיא אמה על אמה והיו הגזרי עצים גם כן ארכן אמה, כדי שלא יצאו חוץ למערכה כדי שלא ימנעו רגלי הכהנים בהליכה סביב המערכה.

[רש"י: (ט) עלה - לשם עולה [מ] יקטירנו:
אשה - כשישחטנו יהא שוחטו לשם האש [נ].
וכל אשה לשון אש פויאד"א בלע"ז [אש]:
ניחוח - נחת רוח לפני [ס], שאמרתי ונעשה רצוני:]

אות מ
פירוש לאפוקי לשם שלמים.

אות נ
פירוש לשורפו באש לגמרי ולא לצלות שם בלבד כמו החתיכות הצלוים על הגחלים ואחר כך יטלם משם בעת דישון המזבח (הרמב"ן ז"ל).

אות ס
פירוש ולא שיקבל מנוחה מריח הקרבן דהא כתיב אם ארעב לא אומר לך וגו'.

[רש"י: (י) ואם מן הצאן - וי"ו מוסיף על עניין ראשון [ע].
ולמה הפסיק [פ]?
ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה:
מן הצאן מן הכבשים או מן העזים - הרי אלו שלושה מיעוטין פרט לזקן, לחולה [צ] ולמזוהם:]

אות ע
וילמד עליון מתחתון ותחתון מעליון שגם צאן צריך סמיכה, הפשט ונתוח, וכל הדברים המפורשים לעיל.

אות פ
ואם תאמר והא פירש רש"י לעיל יכול אף להפסקות היתה קריאה וכו' אלמא אפילו בלא וי"ו מוסיף לענין ראשון ויש לומר דלרבותא בעלמא הוא דקאמר כלומר כיון דכתיב ואם וא"ו מוסיף על ענין ראשון והוא כחדא פרשה אם כן כל שכן למה הפסיק הענין ותירץ כדי וכו' (רא"ם).

אות צ
דאי למעט רובע ונרבע ושאר פסולים דמיעט לעיל בראש הפרשה כבר מיעטם הכתוב מקראי דלעיל, ובא וי"ו דואם מן הצאן ומוסיף על ענין ראשון וילמד תחתון מן העליון. ואין להקשות למה ליה שלשה מיעוטים, נילף מחדא? כבר תירצו בגמרא דאי נילף מחולה במה מצינו הוה אמינא דוקא חולה פסול דלאו אורחיה, אבל זקן דאורחיה לא לפסול קא משמע לן, ואי מזקן וחולה הוה אמינא דוקא הני דכחישן אבל מזוהם לא, קא משמע לן, ואי ממזוהם הוה אמינא משום דמאיס, אבל זקן וחולה לא, להכי איצטריך שלשה מיעוטין.

[רש"י: (יא) על ירך המזבח - על צד [ק] המזבח:
צפנה לפני ה' - ואין צפון בבמה:]

אות ק
ונקרא הצד ירך מפני שהירך הוא בצד. וכן ולירכתי המשכן, לירכתים ימה, בצדה.

[רש"י: (יד) מן העוף - ולא כל העוף [ר], לפי שנאמר (ויק' כב יט) תמים זכר בבקר בכשבים ובעזים, תמות וזכרות בבהמה, ואין תמות וזכרות בעופות.
יכול אף מחוסר אבר?
תלמוד לומר: מן העוף:
התרים – גדולים [ש] ולא קטנים:
בני היונה - קטנים ולא גדולים:
מן התרים או מן בני היונה - פרט לתחילת הציהוב [ת], שבזה ושבזה שהוא פסול, שגדול הוא אצל בני יונה וקטן אצל תורים:]

אות ר
פירוש אף על פי שהעוף בעל מום כשר מכל מקום מחוסר אבר פסול. אבל לא אמרינן ואם מן העוף וי"ו מוסיף, ויהא פסול אפילו בעל מום ושיהא זכר. אם כן, תמים זכר שנאמר בצאן למה לי? ילמד תחתון מעליון אלא למעוטי אתא.

אות ש
דאם לא כן היה לו לכתוב בני תורים כמו שכתוב בני יונה שהם דוקא קטנים אלא כו' ולמדין מבני יונה שאין לו אלא הכשר אחד דוקא קטנים שהרי כתיב בני אף תורים אין לו אלא הכשר אחד, וקטנים אי אפשר כדפרישית לעיל אם כן ודאי דוקא גדולים הוא.

אות ת
פירוש תחלת הנוצות להתאדם.

[רש"י: (טו) והקריבו - אפילו פרידה אחת [א] יביא:
הכהן ומלק - אין מליקה בכלי אלא בעצמו [ב] של כהן. קוצץ בציפורנו ממול העורף [ג] וחותך מפרקתו עד שמגיע לסימנין וקוצצן:
ונמצה דמו - לשון מיץ אפים (משלי ל לג), כי אפס המץ (ישעיה טז ד), כובש בית השחיטה על קיר המזבח והדם מתמצה ויורד:
ומלק, והקטיר, ונמצה - אפשר לומר כן [ד]?!
מאחר שהוא מקטיר הוא מוצה, אלא מה הקטרה הראש בעצמו והגוף בעצמו, אף מליקה כן [ה].
ופשוטו של מקרא מסורס הוא [ו] ומלק והקטיר, וקודם הקטרה, ונמצה דמו כבר:]

אות א
פירוש דאם לא כן היה לו לכתוב נמי והקריב הכהן, למה לי דכתיב והקריבו? אלא ללמד בא, שאם בא להביא פרידה אחת הרשות בידו והא דכתיב לעיל והקריב מן התורים וגו', דמשמע שנים, למצוה אבל לא לעיכובא. אי נמי, דמן התורים קאי אמין תורים, אפילו אחת.

אות ב
דאם לא כן הכהן למה לי? פשיטא דאין מליקה אלא בכהן דהא אין זר מקריב על גבי המזבח, ואי לאו קרא הוה אמינא דאין מליקה אלא בסכין מקל וחומר משחיטה שכשירה בזר וצריך סכין כל שכן מליקה שפסולה בזר אינו דין דצריך סכין. (גמרא פרק קדשי קדשים).

אות ג
ונלמד מתורים ובני יונה האמורים בסוף הפרשה והתם כתיב בהדיא ממול העורף פירוש מול הרואה את העורף לא עורף ממש הוא מה שכנגד הפנים מאחריו כדכתיב כי פנו אלי עורף ולא פנים.

אות ד
פירוש והלא מוצה בראשונה שהרי אין איברי הקרבן קרבים אלא לאחר הוצאת דמים, והיה לו לומר ומלק ונמצה ואחר כך והקטיר. אלא נכנסה הקטרה ביניהם להקיש להם מליקה. שבהקטרה גופא כתיב והקטיר אותו המזבחה - הוא הגוף, וכתיב את ראשו והקטיר, אף מליקה הראש בעצמו והגוף בעצמו (גמרא פרק קדשי קדשים).

אות ה
ואף על פי שהוא מחובר בעור הבדלה חשיבא.

אות ו
כאלו כתיב ומלק את ראשו ונמצה דמו ואחר כך והקטיר.

[רש"י: (טז) מראתו - מקום הראי [ז] וזה הזפק:
בנצתה - עם בני מעיה.
ונוצה לשון דבר המאוס, כמו כי נצו גם נעו (איכה ד טו).
וזה שתרגם אנקלוס:
באוכליה.
וזהו מדרשו של אבא יוסי בן חנן, שאמר נוטל את הקורקבן עמה.
ורז"ל אמרו:
קודר סביב הזפק בסכין כעין ארובה ונוטלו עם הנוצה שעל העור.
בעולת בהמה, שאינה אוכלת אלא באבוס בעליה, נאמר (פסוק יג) והקרב והכרעים ירחץ במים והקטיר, ובעוף, שנזון מן הגזל, נאמר והשליך, את המעיים, שאכל מן הגזל:
אצל המזבח קדמה – במזרחו [ח] של כבש:
אל מקום הדשן - מקום שנותנין שם תרומת הדשן בכל בוקר ודישון מזבח הפנימי והמנורה. וכולם נבלעים [ט] שם במקומן:]

אות ז
פירוש רעי טינוף כמו ושמתיך כראי ובלשון חכמים רעי בעי"ן, ואל"ף בעי"ן מתחלפים.

אות ח
לא היה לו לכתוב אלא והשליך אל מקום הדשן ומקום הדשן נתפרש בפרשת צו שהוא אצל המזבח אלא אצל דכתיב הכא קאי על הכבש ואצל משמע שהכבש שהיה אצל המזבח שהמזבח היה שלשים ושתים אמה על שלשים ושתים אמה והכבש נתון רחבו בדרומו של מזבח ורחבו שש עשר אמה וארכו שלשים ושתים ובשאר אמות הנשארות עד תשלום הרוח הדרומי של מזבח שהם מזרחו של כבש שם נתנו מוראת העוף ותרומת הדשן וכן שנינו בפרק קמא דתמיד.

אות ט
דלא היה לו לכתוב אלא על הדשן אלא ודאי ללמוד בא, שהיו נבלעים שם, ולא היה שם אלא המקום.