[רש"י: (ב) אשה כי תזריע - אמר ר' שמלאי: כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה חיה ועוף במעשה בראשית [א], כך תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה חיה ועוף:
כי תזריע - לרבות שאפילו ילדתו [ב] מחוי, שנמחה ונעשה כעין זרע [ג], אמו טמאה לידה:
כימי נדת דותה תטמא -
כסדר כל טומאה האמורה בנדה [ד] מטמאה בטומאת לידה, ואפילו נפתח הקבר בלא דם:
דותה - לשון דבר הזב [ה] מגופה.
לשון אחר לשון מדוה וחולי, שאין אשה רואה דם שלא תחלה ראשה ואבריה כבדין עליה:]

אות א
ואם תאמר והתם גופא מאי טעמא יצירתן של בהמה וחיה קודם ליצירתו של אדם? כבר תירצו בגמרא (סנהדרין ל"ח)מפני מה נברא אדם בערב שבת? כדי שלא יהו אומרים שותף היה להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית. דבר אחר שאם תזוח דעתו עליו אומרים לו יתוש קדמך. דבר אחר כדי שיכנס למצוה מיד. דבר אחר כדי שיכנס לסעודה מיד משל למלך וכו'. ואם תאמר ואם נתפרשה התורה כסדר הבריאה היה לו להקדים סדר מצורע לפרשת כי תזריע דהא מצורע מדבר באיש ותזריע מדבר באשה ואדם נברא קודם חוה. ויש לומר דיותר תדיר שאשה תלד ממה שאיש להיות מצורע. ועוד יש לומר, משום הכי הקדים תזריע למצורע דעיקר הצרעת בא כשמשמש עם אשתו נדה כדאמרינן בגמרא. ועוד יש לומר דאשה היא כמו קרקע עולם שמצמחת מה שזורעים בה והאדם מקרקע עולם נברא לכן כתב באשה כי תזריע וילדה זכר כלומר שהזכר נברא מן האשה שהיא קרקע עולם וקל להבין.

אות ב
דלא היה לו לומר רק אשה כי תלד זכר אלא לרבות שאפילו ילדתו מחוי. ואין לומר דללמד אשה מזרעת תחלה וכו' הוא דאתא דאם כן כי תזריע האשה וילדה זכר מיבעי ליה אלא סמך הזריעה ללידה וכתב וילדה זכר בוא"ו שמורה על הודאי ולא כתב אם דומיא דאם נקבה תלד שמע מינה תרתי. והא דפירש רש"י לעיל בפרשת ויגש אלה בני לאה וגו' ואת דינה בתו תלה הכתוב הבנים בלאה ואת הבנות ביעקב ללמדך אשה מזרעת תחלה יולדת זכר וכו' למה לי והא מהכא נפקא. ויש לומר דמהכא ליכא למילף אלא אשה כי תזריע וילדה זכר אבל לא שנאמר אם האיש מזריע תחלה או שהזריעו שניהם בבת אחת יולדת נקבה קא משמע לן ואת דינה בתו דאם הזריעו בבת אחת בא זה ואיבד את זה. ומהתם לחודא ליכא למילף דאיכא למימר דתלה הזכרים בלאה לפי שלא היה יכול לתלות ביעקב שהיו לו זכרים אחרים ותלה הנקבה בו לפי שלא היה לו בת זולתה ומתרווייהו ילפינן שפיר. הרא"ם האריך וקצרתי.

אות ג
מפירוש רש"י משמע שמתחלה קודם שנולד היה מקצת ולד ואחר כך נעשה מחוי מדכתיב כי תזריע דמשמע אפילו אם לא ילדה אלא דבר שהוא כעין זרע וכתיב וילדה זכר משמע שהוא ולד גמור הא כיצד? אלא על כרחך צריך לומר דמתחלה היה ולד גמור ואחר כך נמחה ונעשה כעין זרע.

אות ד
שמטמאה במשכב ובמושב כנדה וכל שאר דיני נדה נוהג בה. ואם תאמר מנא ליה לרש"י דלמא הכי פירושו של קרא: כימי נדת דותה שהיא שבעת ימים, כך שיעור טומאה של לידה שבעת ימים ויש לומר דלזה לא צריך קרא שהרי בהדיא כתיב וטמאה שבעת ימים אם כן כימי נדת דותה למה לי? אלא בא ללמד על שאר טומאה. ואם תאמר פשיטא הרי נדה היא שהרי בשעת קישויה ראתה דם. לכך פירש אפילו נפתח הקבר בלא דם.

אות ה
לפי שזיי"ן מתחלפת בדל"ת שהרי מתרגמינן זב דאב, ואם כן הוי כאלו נכתב זבותה.

[רש"י: (ד) תשב - אין תשב אלא לשון עכבה, כמו (דברים א מו) ותשבו בקדש, וישב באלוני ממרא (בראשית יג יח):
בדמי טהרה - אף על פי שרואה [ו] דם טהורה. בדמי טהרה לא מפיק ה"א, והוא שם דבר, כמו טוהר.
ימי טהרה מפיק ה"א, ימי טוהר שלה:
לא תגע - אזהרה לאוכל [ז], כמו ששנויה ביבמות (עה א):
בכל קדש וגו' - לרבות את התרומה, לפי שזו טבולת יום ארוך [ח], שטבלה לסוף שבעה ואין שמשה מעריב לטהרה עד שקיעת החמה של יום ארבעים, שלמחר תביא את כפרת טהרתה:]

אות ו
דאם לא כן בדמי למה לי? אי נמי דהכי פירושו: וכי לא סגי שלא תראה דם, דכתב לשון תשב בדמי? ועל זה פירש אף על פי.

אות ז
מדכתיב בסמוך ואל המקדש לא תבא והבא אל המקדש בטומאה, בכרת הוא, כדכתיב בתחלת פרשת חקת וגמרינן בכל קדש לא תגע, מביאת בית המקדש, מה ביאת בית המקדש בכרת אף מה דכתיב בכל קדש לא תגע בכרת הוא. ואם כן על כרחך צריך לומר לא תגע אזהרה לאוכל הוא דאכילת קדשים בטומאה בכרת וגבי תרומה במיתה הוא דכתיב ומתו בו כי יחללהו, אבל מגע קדשים בטומאה אין בו כרת. (רא"ם). ועוד יש לומר דרש"י פירש בסמוך בכל קודש לרבות וכו' ועל כרחך לא פירש זה על הקרא דהא בכל קדש כתיב לפני לא תגע ולמה מהפך רש"י? אלא דמוסב על פירושו שפירש לפני בכל קודש וכך פירושו לא תגע - אזהרה לאוכל ומנלן דאזהרה לאוכל הוא? ומפרש דהא בכל קודש לרבות את התרומה, לא תגע נמי קאי עליו. אם כן, אין לומר שהאי לא תגע אזהרה לנגיעה ממש דהא מותר ליגע בתרומה מיד אחר טבילה דהא היא טבלה מיד אחר שבעה ימים, וטבול יום מותר ליגע בתרומה, אלא אזהרה לאכילה הוא.

אות ח
פירוש אין להקשות דהא תרומה מותר באכילה בהערב שמש, ולמה תהא אסורה באכילה מסוף שבעה ואילך. ומתרץ, לפי שזו טבולת יום ארוך וכו' עד יום ארבעים ואחד שמקריבים בו קרבנות של לידה, ובשקיעת החמה שלפני יום הארבעים ואחד מותרת לאכול בתרומה.

[רש"י: (ז) והקריבו - למדך שאין מעכבה לאכול בקדשים אלא אחד [ט] מהם. ואי זה הוא, זה חטאת, שנאמר וכפר עליה הכהן וטהרה, מי שהוא בא לכפר [י], בו הטהרה תלוויה:
וטהרה - מכלל שעד כאן [כ] קרויה טמאה:]

אות ט
דקשה לרש"י דהיה לו לכתוב והקריבם, דהא שתי קרבנות יש ללידה, כבש בן שנתו ובן יונה או תור, אלא ללמדך וכו'.

אות י
שבכל מקום כתיב אצל חטאת וכפר עליו הכהן ונסלח לו והא דהביא רש"י קרא זה שבסוף הפרשה ולא הביא קרא הנאמר קודם לכן וכפר עליה וטהרה. יש לומר דמקרא זה לאו הוכחה דחטאת בא לכפרה דלמא העולה בא לכפרה אבל מקרא זה מוכח שפיר שהרי כתיב ואחד לחטאת וגו' משמע דחטאת בא לכפרה. ועוד יש לומר, משום שהקדים עולה לחטאת ולא הקדים אלא למקראה וקשה, למאי נפקא מינה הקדים. אלא להסמיך וכפר לחטאת, ללמד שהכפרה תלויה בחטאת.

אות כ
דעת רש"י בזה, שאל תקשה לך על מה דפירש שאין מעכבה לאכול בקדשים אלא אחד מהם וכו' אם כן משמע דוקא קדשים אסורים ולא תרומה. ולעיל פירש בכל קודש לרבות תרומה, שגם היא אסורה באכילה, לכן פירש וטהרה - מכלל שעד כאן קרויה טמאה, ועל כרחך טומאה זו לענין לאסור בקדשים מיירי, שהרי תרומה מותרת לאכול מהערב שמש של יום ארבעים ואילך, מכלל דבקדשים אסורה עד אחר כפרתה לכן פירש לאכול בקדשים.

[רש"י: (ח) אחד לעלה ואחד לחטאת - לא הקדימה הכתוב אלא למקראה [ל], אבל הקרבת חטאת קודם לעולה.
כך שנינו בזבחים בפרק כל התדיר (זבחים צ א).]

אות ל
רוצה לומר לענין קריאת התורה שהקורא בתורה יקרא מלת עולה תחילה, אבל להקרבה וכו'. והא דלא פירש זה לעיל דכתיב תביא כבש בן שנתו לעולה ובן יונה או תור לחטאת, משום דלעיל דין הוא שתקדים לפי שמדבר בעשיר שמביא כבש לעולה ובן יונה או תור לחטאת ואפילו להקרבה עולה קודמת דכבש חשוב יותר. אבל כאן בעני שמביא שתי תורים או שני בני יונה ששניהם שוין, הוה אמינא שגם להקרבה עולה קודמת הואיל והקדימה וכו'. לכן פירש לא הקדימה הכתוב וכו'.