[רש"י: (ב) שאת או ספחת וגו' - שמות נגעים הם ולבנות זו מזו:
בהרת - חברבורות טיי"א בלע"ז [כתם].
וכן (איוב לז כא) בהיר הוא בשחוקים:
אל אהרן וגו' - גזירת הכתוב היא שאין טומאת נגעים וטהרתן [מ] אלא על פי כהן:]

אות מ
דעת רש"י הכי לפי שכתוב בסמוך והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים, למה לי למכתב אחד, וגם מבניו הכהנים לא היה לו למכתב רק ואל בניו אלא אחד בא לרבות אף שאר אדם, שאם היה הכהן עם הארץ, מראה לאדם שהוא יודע סימני טומאה אף על פי שאינו כהן, ומה דכתיב בתר הכי מבניו הכהנים, ללמד אף על פי שכהן לא ידע סימני הטומאה אלא צריך להראות לתלמיד חכם אף שאינו כהן מכל מקום אינו רשאי התלמיד חכם לאמר זה סימן טומאה וזה סימן טהרה, אלא הוא ילמד לכהן דין טומאה וטהרה כדי שהכהן יאמר לאדם שהנגע בו טהור אתה או טמא ועל זה פירש רש"י גזירת הכתוב כו'.

[רש"י: (ג) ושער בנגע הפך לבן - מתחלה שחור והפך ללבן בתוך הנגע [נ], ומעוט שער [ס] שנים:
עמק מעור בשרו - כל מראה לבן עמוק הוא [ע], כמראה חמה עמוקה מן הצל:
וטמא אתו - יאמר לו טמא אתה [פ], ששער לבן סימן טומאה הוא גזירת הכתוב:]

אות נ
מלשון שפירש רש"י בתוך הנגע, לומר לך אל תסבור לומר הפך לבן אם כשיש שער לבן סמוך לנגע סימן טומאה הוא. לכן פירש לך דוקא כשהן בתוך הנגע וגם שלא תאמר אם נהפכו ללבן קודם שיהיה בו נגע סימן טומאה הוא, לכן פירש בתוך הנגע. ותו קשה לרש"י, כיון דכתיב קרא בתוך הנגע, לומר דוקא שקדם הנגע לשער לבן, אבל קדם שער לבן לנגע טהור, שמע מינה דלפעמים אף בלא נגע השער נהפך ללבן. ואם כן, כשנהפך השער ללבן בתוך הנגע לא יהא טמא, דלמא שלא מחמת הנגע נהפך ללבן, ודלמא קרה לו שום מקרה שנהפך. ועל זה פירש ומיעוט שער שנים, וכיון ששני שערות נהפכו ללבן, בודאי אין זה מקרה כי אם מחמת הנגע הוא, דכל דבר שהוא הרבה אינו מקרה ודו"ק נראה לי.

אות ס
(הרא"ם) לא ידעתי מנא להו לרבותינו זכרונם לברכה ששער מורה על רבוי שערות וכו' ועיין בתוספות יום טוב פרק ד' דנגעים.

אות ע
דהא כתיב ומראה הנגע וכו' משמע דמראה נראה שעמוק מבשרו, ולא שהנגע ממש עמוק מבשרו. ולמה נראה מראה לבן עמוק? יש לומר, משום שעיקר ראיה של אדם בשחור שבעין, וכשרואה על דבר שיש בו שחור ולבן, כגון חמה שהיא לבנה וצל שחור, נראה לו שהשחור קרוב לו יותר מהלבן, משום דשחור שבעין מקבל הראות מדבר שחור יותר מדבר לבן.

אות פ
כלומר ולא שיטמא אותו בידים בשום טומאה מאבות הטומאה, וזה שכתב רש"י ששער לבן סימן טומאה וכו'.

[רש"י: (ד) ועמק אין מראה - לא ידעתי [צ] פירושו:
והסגיר - יסגירנו בבית אחד [ק] ולא יראה עד סוף השבוע, ויוכיחו סימנים עליו:]

אות צ
משום דקשה לו, כיון דבהרת לבנה היא, למה אינה עמוקה מן העור, דהא כל מראה לבנה עמוקה מן השחור כמו שפירשתי ומשום קושיא זו לא ידע רש"י לפרש טעמא דקרא, כן פירש הרמב"ן זכרונו לברכה. והרמב"ן זכרונו לברכה תיקן קושיא זו לפי פירושו שפירש דעת רש"י זכרונו לברכה.

אות ק
פירוש שיסגיר את בעל הנגע ונמצא שגם הנגע נסגר, לא שיכסה הנגע כל שבעה.

[רש"י: (ה) בעיניו – במראהו [ר] ובשיעורו הראשון:
והסגירו שנית - הא אם פשה בשבוע ראשון [ש] טמא מוחלט:]

אות ר
ומה דפירש רש"י עוד ובשיעורו הראשון, לא שפירש זה על בעיניו, אלא מה דכתיב בקרא לא פשה הנגע, אלא שעדיין כשיעורו הראשון הוא. ואם תאמר, מה צריך לפרש זה? הא כתיב בהדיא לא פשה הנגע. ועוד, על הקרא היה לו לפרש לא פשה ובשיעורו הראשון. ועוד קשה, מה דפירש רש"י והסגירו שנית הא אם פשה וכו' פשיטא מדכתיב והנה לא פשה והסגירו וכו' משמע הא פשה טמא מוחלט הוא. ויש לומר דדעת רש"י בזה לומר כך צריך לדייק שהוא במראה הראשון וגם בשיעורו הראשון שלא פשה הנגע, אז צריך להסגיר שנית ועדיין לא טמא מוחלט, הא אם פשה טמא מוחלט הוא, אבל לא תדייק בעיניו דוקא שהוא במראה הראשון אז צריך להסגר אבל לא עמד במראה ראשון, כגון שהוא מתלבן ביותר, טמא מוחלט הוא. דזה אין שייך דהא כבר לבן הוא ואין שייך שיהיה מתלבן יותר. אלא לדייק דוקא אם עמד במראה הראשון, דהיינו כליבון ראשון, וגם לא פשה, היינו כשיעור ראשון אז צריך להסגיר. אבל אם היה פשה הנגע ועומד בליבון ראשון, אז טמא מוחלט הוא, אבל אם לא עמד בעיניו כגון שנתמעט בליבון, אף על פי דפשה הנגע עדיין לא טמא מוחלט, מדלא כתיב או לא פשה דמשמע או זה או זה כך הוא כללא דפירושו של הרא"ם. עיין שם באורך. אך מה שהקשה שם למה שנו שלש סימני טומאה הם שער לבן ומחיה ופשיון, הא ארבעה הם ועמד במראיתן. ויש ליישב, דלא שנו במשנה אלא אותן סימני טומאה דשבוע ראשון, מה שאין כן בעמד במראיתן דשבוע שניה. ודוק. נראה לי.

אות ש
אף על פי שכל התורה כולה כללות היא, שמכלל לאו אתה שומע הן. מפני שהדיוקים היוצאים מזה הם שנים, הא אם פשה והא אם העז, הוצרך לומר שהדיוקא פה אינו אלא אחת הא אם פשה, לא הא אם העז, שאף אם העז מראיתו כיון שהמראה הראשון ואחרון שניהם מראה טומאה הן, עמד בעיניו קרינן ביה. (רא"ם).

[רש"י: (ו) כהה - הוכהה מראיתו, הא אם עמד במראיתו [ת] או פשה טמא:
מספחת - שם נגע טהור:
וכבס בגדיו וטהר - הואיל ונזקק להסגר נקרא טמא וצריך טבילה:]

אות ת
כלומר, אל תדייק הוכהה ממראיתו אף על פי דפשה הנגע, או לא פשה אף על גב דעמד בעיניו, אין צריך להסגיר וטהור הוא אלא כך תדייק הוכהה וגם לא פשה אז אין צריך להסגיר וטהור הוא כדמשמע כהה ולא פשה וגו'. הא אם עמד במראיתו,, אף על גב דלא פשה, או פשה אף על גב דהוכהה, צריך להסגיר וטמא הוא. כדמשמע בסמוך ואם פשה תפשה וגו' ולא כתיב ועמד בעיניו, משמע או זה או זה.

[רש"י: (ח) וטמאו הכהן - ומשטמאו הרי הוא מוחלט וזקוק לצפרים ולתגלחת ולקרבן [א] האמור בפרשת זאת תהיה:
צרעת הוא – המספחת [ב] הזאת:
צרעת - לשון נקבה:
נגע – לשון [ג] זכר:]

אות א
כלומר מה שאין כן במצורע מוסגר שאין בו אחד מכל אלו. ומפני שכאן הוזכרו טומאת מצורע מוסגר וטומאת מצורע מוחלט דבשניהם הוזכרה טומאה דבמוסגר כתיב וכבס בגדיו מכלל שהיה טמא, וגבי המוחלט כתיב וטמאו הכהן וגו', הודיענו כאן גם כן ההבדל שביניהם.

אות ב
הוצרך לפרש זה מפני שמספחת הוא שם פרטי לנגע טהור, הוכרח לפרש שמלת היא שבה אל המספחת הזאת. ופירושו שהנגע שהיינו חושבים שהוא מספחת שהוא טהור, אינו אלא צרעת שהוא טמא, אבל לעיל גבי מספחת היא בודאי אבהרת דלעיל קאי ובהרת הוא שם כולל לכל נגע בהיר, אתי שפיר לומר מספחת היא, כלומר הבהרת דלעיל. ואין צריך רש"י לפרש כלום לעיל. (הרא"ם).

אות ג
קשה לרש"י דלעיל כתיב נגע צרעת הוא, שמע מינה דצרעת לשון זכר. וכאן כתיב נגע צרעת כי תהיה, שהוא לשון נקבה. ועל זה פירש צרעת לשון נקבה ונגע הוא לשון זכר משום הכי לעיל דכתיב נגע צרעת הוא, מלת הוא שב על הנגע שהוא לשון זכר.

[רש"י: (י) ומחית - שינמינ"ט בלע"ז [רפוי], שנהפך מקצת הלובן שבתוך השאת למראה בשר, אף הוא סימן טומאה, שער לבן בלא מחיה, ומחיה בלא שער לבן [ד]. ואף על פי שלא נאמרה מחיה אלא בשאת, אף בכל המראות ותולדותיהן [ה] הוא סימן טומאה:]

אות ד
דלקמן בפרשה זו כתיב וביום הראות בו בשר חי יטמא משמע אם יש בשר חי טמא הוא, אף כשאין הפך שער לבן אם כן מה דכתיב הכא והיא הפכה שער לבן ומחית, פירושו הפך שער לבן בלא מחיה, או מחיה בלא הפך שער לבן.

אות ה
דמרבינן ממה דכתיב נגע צרעת, למה לי למכתב נגע, לא היה לו לכתוב רק צרעת וגו', אלא לרבות לכל מראה נגע, אם היו בו הסימנים דמפרש ואזיל - סימן טומאה הוא.

[רש"י: (יא) צרעת נושנת הוא - מכה ישנה היא תחת המחיה, וחבורה זו נראית בריאה מלמעלה ותחתיה מלאה לחה, שלא תאמר הואיל ועלתה מחיה [ו] אטהרנה:]

אות ו
כתב הרא"ם תימא דמהכא משמע דהמחיה סימן טהרה הוא, ולפיכך אמר הואיל שעלתה בו מחית בשר חי אטהרנו שהוא סימן טהרה ואוי לטהרו, אף על פי כן ןטמאו הכהן מפני שצרעת נושנת היא וכו. ולעיל כתב ומחית בשר חי אף הוא סימן טומאה וכו'. ונראה לי שרש"י בא לתרץ למה ליה לכתוב צרעת נושנת היא וגו', לא היה לו לכתוב אלא מחית בשר חי בשאת וטמאו הכהן ומתרץ שהכתוב עצמו בא ליתן טעם למה מטמאין אותו כשיש בו בשר חי אדרבה היה לו לטהר דהא התחיל הנגע להתרפאות כיון שיש בו בשר חי ועל זה פירש הכתוב כי צרעת נושנת היא. וקל להבין. נראה לי.

[רש"י: (יב) מראשו - של אדם [ז] ועד רגליו:
לכל מראה עיני הכהן - פרט לכהן שחשך מאורו:]

אות ז
לא מראשו של נגע ועד רגליו, דלא שייך בו ראש ורגל.

[רש"י: (יד) וביום הראות בו בשר חי - אם צמחה בו מחיה הרי כבר פירש שהמחיה סימן טומאה, אלא הרי שהיה הנגע באחד מעשרים וארבעה ראשי איברים שאין מטמאין משום מחיה, לפי שאין נראה הנגע כולו כאחד ששופע אילך ואילך, וחזר ראש האבר ונתגלה שיפועו ע"י שומן, כגון שהבריא ונעשה רחב ונראית בו המחיה, למדנו [ח] הכתוב שתטמא:
וביום - מה תלמוד לומר?
ללמד יש יום שאתה רואה בו ויש יום שאין אתה רואה בו [ט].
מכאן אמרו חתן נותנין לו כל שבעת ימי המשתה לו ולאצטלתו [י] ולכסותו ולביתו, וכן ברגל [כ] נותנין לו כל ימי הרגל:]

אות ח
פירוש וביום הראות לא בא ללמד שהמחיה סימן טומאה, שהרי כבר פירש ומחית בשר חי בשאת, צרעת נושנת היא. אלא ללמד על ראשי איברים שהנגע אינו נראה בהם כאחת ששופעין אילך ואילך, דכתיב וראהו – כולו. והוה אמינא, מפני שבראשונה לא היה נראה כולו, השתא נמי שנשמן ונתרחב ונראה כולו לא תהא המחיה סימן טומאה לו. קא משמע לן.

אות ט
דבהראות מיבעי ליה.

אות י
פירוש, לבושו, דתרגום של חמש חליפות חמש אצטלוון.

אות כ
פירוש לשאר אינשי ברגל, לית ליה רשות לכהן לטמאינהו עד שיעבור הרגל.

[רש"י: (יח) שחין - לשון חמום, שנתחמם הבשר בלקוי הבא לו מחמת מכה, שלא מחמת [ל] האור:
ונרפא - השחין העלה ארוכה [מ] ובמקומו העלה נגע אחר:]

אות ל
(נחלת יעקב) ונראה כוונתו, דכל שכן שחין שעלה מאליו שלא מחמת מכה. ולא בא אלא למעט הבא מחמת האש, לפי שזה נקרא מכוה. וכל זה פשוט בתורת כהנים ובחולין ((דף ח')) והרא"ם הביא הגמרא דחולין והתורת כהנים, ולא שת לבו דכל שכן הוא, ולפיכך כתב מה שכתב.

אות מ
לא הבשר שהיה בו השחין, שלא יאמר נרפא כל עוד שיש בו שאת. אלא ונרפא השחין, והבשר עדיין חולה.

[רש"י: (יט) או בהרת לבנה אדמדמת - שאין הנגע לבן חלק אלא [נ] פתוך ומעורב בשתי מראות לובן ואודם:]

אות נ
פירש רש"י בשבועות (דף ו') פתוך מעורב.

[רש"י: (ל) ובו שער צהב - שנהפך שער שחור [ס] שבו לצהוב:
נתק הוא - כך שמו של נגע [ע], שבמקום שער:]

אות ס
מדכתיב וראה הכהן את נגע הנתק הקיש נגע לנתק מה נגע שער לבן שבו אינו מטמא אלא הפוך, אף נתק שער צהוב שבו אינו מטמא אלא הפוך, וכאלו כתיב ושער בנגע הפך צהוב.

אות ע
דאם לא כן למה שינה שם נגע טמא זה כאן משמו של נגע הטמא דלעיל, דכתיב נגע צרעת היא. (רא"ם).

[רש"י: (לא) ושער שחר אין בו - הא אם היה בו שער שחור [פ], טהור. ואין צריך להסגר ששער שחור סימן טהרה הוא בנתקים, כמו שנאמר (פסוק לז) ושער שחור צמח בו וגו':]

אות פ
כדי שלא תפרש והנה אין מראהו עמוק מן העור אפילו יש בו שער שחור, והוה אמינא דשער שחור הוא סימן טומאה. או אין בו שער שחור, אפילו מראהו עמוק מן העור צריך הסגר, והוי וא"ו דושער שחור כמו או. לכך פירש שהכל תלוי בשער שחור, כמו שנאמר ושער שחור וגו'.

[רש"י: (לב) והנה לא פשה וגו' - הא אם פשה או היה בו שער [צ] צהוב טמא:]

אות צ
שאל תדייק והנה לא פשה אף על פי שיש בו שער צהוב, או אין בו שער צהוב אף על פי שפשה, צריך הסגר, והוי הוא"ו דולא היה בו שער צהוב במקום או, אבל אם היו שני סימנים טמא מוחלט.. אלא כך תדייק: והנה לא פשה וגם שער צהוב אין בו, אז צריך הסגר. כדמשמע והנה לא פשה ולא היה בו שער צהוב וא"ו מוסיף על ענין ראשון. אבל אם פשה אף על פי שאין בו שער צהוב, או שיש בו שער צהוב אף על פי שלא פשה, טמא הוא. כדלקמן בפרשה זו דכתיב בהדיא: וראהו הכהן והנה פשה הנתק בעור לא יבקר וגו', משמע שטמא מיד שפשה אף על פי שאין בו שער צהוב. ממילא אמרינן נמי להיפך, אם יש בו שער צהוב אף על פי שלא פשה. (רא"ם).

[רש"י: (לז) ושער שחר - מנין אף הירוק והאדום שאינו צהוב?
תלמוד לומר: ושער.
ולמה צהוב דומה?
לתבנית הזהב [ק].
צהוב, כמו זהוב אורבל"א בלע"ז [זהוב]:
טהור הוא וטהרו הכהן - הא טמא שטיהרו הכהן [ר], לא טהור:]

אות ק
(דבק טוב) מה שפירש רש"י זה כאן ולא למעלה בפסוק ובו שער צהוב. מפני שלמעלה יוכל לפרש כל מה שאינו שחור נקרא צהוב. אבל מאחר שפירש שאדום וירוק נתרבה במלת ושער שהוא בכלל שחור, אם כן קשה מהו צהוב. לכך פירש וכו'.

אות ר
דלא תימא, כיון דגזרת הכתוב הוא שאין טומאות וטהרות נגעים אלא על פי כהן, אף על פי שכל סימני טומאה יש בנגע, אינו טמא כל זמן שלא יאמר הכהן טמא הוא, הוא הדין אם יש בו סימני טומאה וטיהרו הכהן יהא טהור. קא משמע לן טהור הוא וטיהרו הכהן וכו'.

[רש"י: (מד) בראשו נגעו - אין לי אלא נתקין [ש].
מנין לרבות שאר המנוגעים?
תלמוד לומר: טמא יטמאנו, לרבות את כולן.
על כולן הוא אומר: בגדיו יהיו פרומים וגו':]

אות ש
פירוש: אין לי אלא נתקין, שצריך שיהיו בגדיו פרומים וראשו וגו'. ואם תאמר, היה לו לרש"י לפרש כל זה על בגדיו יהיו פרומים ויש לומר, דדעת רש"י הכי: אל תסבור לומר דהאי בראשו נגעו יתירא הוא, דכולה פרשה מדברת בראש, על כרחך בא לרבות שאר נגעים. זה אין לומר דלא למדנו מראשו נגעו אלא שאר המנוגעים שהם מנגעי הנתקים דהוו דומיא דקרחת וגבחת ששתיהם בראשו, שיהיו בגדיו פרומים וכל שאר דיני טומאה קרחת וגבחת שיטמאנו הכהן, מניין לרבות אף שאר המנוגעים שהן מנגעי צרעת עור בשר, שיהיו המנוגעין שבהם בבגדים פרומים ופרועי ראש ושאר האמורים ושיטמאנו הכהן? תלמוד לומר טמא יטמאנו שני פעמים, לרבות את כולן והיינו דמסיים בסיפא שעל כולן הוא אומר בגדיו יהיו פרומים. (הרא"ם).

[רש"י: (מה) פרמים - קרועים:
פרוע - מגודל שער:
ועל שפם יעטה - כאבל:
שפם - שער השפתים גירנו"ן בלע"ז [שפם]:
וטמא טמא יקרא - משמיע שהוא טמא [ת] ויפרשו ממנו:]

אות ת
לא שיקרא את אחרים טמאים, כפי המובן מן המקרא.

[רש"י: (מו) בדד ישב - שלא יהיו שאר טמאים יושבים עמו.
ואמרו רבותינו:
מה נשתנה משאר טמאים לישב בדד?
הואיל והוא הבדיל בלשון הרע [א] בין איש לאשתו ובין איש לרעהו, אף הוא ייבדל:
מחוץ למחנה - חוץ לשלש [ב] מחנות:]

אות א
ולכך נקרא מצורע מוציא רע.

אות ב
פירוש, מדכתיב בדד ישב, דמשמע אף שאר טמאין, זב וטמא מת, לא ישבו עמו, אם כן על כרחך מחוץ למחנה הוא חוץ לשלש מחנות. דהא טמא מת מותר במחנה לויה ואסור במחנה שכינה, וזב אסור במחנה לויה ומותר במחנה ישראל, מדכתיב ולא יטמאו את מחניהם, ולא כתיב את מחנם, דמשמע תן מחנה לזה ומחנה לזה, לטמא מת מחנה אחת ולזב מחנה אחת. ועוד אכתוב מזה אם ירצה ה'.

[רש"י: (מח) לפשתים ולצמר - של פשתים [ג] או של צמר:
או בעור - זה עור שלא נעשה בו מלאכה:
או בכל מלאכת עור - זה עור שנעשה בו מלאכה:]

אות ג
והלמ"ד כלמ"ד למי אתה שפירושו של מי אתה.

[רש"י: (נא) צרעת ממארת - לשון סילון [ד] ממאיר (יחזקאל כח כד). פוינינ"ט בלע"ז [דוקר].
ומדרשו:
תן בו מארה שלא תהנה הימנו:]

אות ד
פירש רש"י לשון סילון ממאיר ופירושו קוץ מכאיב כי פסוק הוא ביחזקאל (סימן כ"ח) ופירש רד"ק קוץ מכאיב וכן הוא בשרשים שלו.

[רש"י: (נב) בצמר או בפשתים - של צמר או של פשתים [ה], זהו פשוטו.
ומדרשו:
יכול יביא גיזי צמר ואניצי פשתן וישרפם עמו?
תלמוד לומר: היא באש תישרף, אינה צריכה.
דבר אחר:
עמה.
אם כן מה תלמוד לומר בצמר או בפשתים?
להוציא את האימריות שבו [ו], שהן ממין אחר.
אימריות לשון שפה, כמו אימרא:]

אות ה
ולא שהבי"ת במקום של, רק במקום מ"ם, כמו והנותר בבשר ובלחם.

אות ו
והבי"ת כמשמעו ודבוק עם ושרף.

[רש"י: (נד) את אשר בו הנגע - יכול מקום הנגע בלבד [ז]?
תלמוד לומר: את אשר בו הנגע.
יכול כל הבגד כולו טעון כבוס?
תלמוד לומר: הנגע [ח].
הא כיצד?
יכבס מן הבגד עמו:]

אות ז
פירוש, לא צריך לכבס אלא מקום הנגע,] ולא הבגד שיש עליה הנגע. תלמוד לומר אשר בו הנגע וכו'.

אות ח
פירוש, לקמן בפרשה זו כתיב גבי כבוס הנגע: והנה כהה הנגע אחרי הכבס אותו, היינו הנגע.

[רש"י: (נה) אחרי הכבס - לשון העשות:
לא הפך הנגע את עינו – לא [ט] הוכהה ממראיתו:
והנגע לא פשה - שמענו שאם לא הפך ולא פשה טמא, ואין צריך לומר לא הפך ופשה [י]. הפך ולא פשה איני יודע מה יעשה לו? [כ]
תלמוד לומר: והסגיר את הנגע, מכל מקום, דברי רבי יהודה.
וחכמים אומרים: וכו', כדאיתא בתורת כוהנים.
ורמזתיה כאן ליישב המקרא על אופניו:
פחתת היא - לשון גומא, כמו (שמואל ב' יז ט) באחת הפחתים, כלומר שפלה היא, נגע שמראיו שוקעין:
בקרחתו או בגבחתו - כתרגומו:
בשחיקותיה או בחדתותיה:
קרחתו - שחוקים ישנים.
ומפני המדרש שהוצרך לגזרה שווה:
מנין לפריחה בבגדים שהיא טהורה?
נאמרה קרחת וגבחת באדם, ונאמרה קרחת וגבחת בבגדים,
מה להלן פרח בכולו טהור, אף כאן פרח בכולו טהור,
לכך אחז הכתוב לשון קרחת וגבחת.
ולעניין פירושו ותרגומו זהו משמעו קרחת לשון ישנים, וגבחת לשון חדשים, כאלו נכתב באחריתו או בקדמותו, שהקרחת לשון אחוריים והגבחת לשון פנים, כמו שכתוב (פסוק מא) ואם מפאת פניו וגו', והקרחת כל ששופע ויורד מן הקדקד ולאחריו, כך מפורש בתורת כוהנים:]

אות ט
ותידוק מיניה, הא כהה טהור. לא שלא העז ותידוק הא העז טהור או מוסגר, שהרי זה יותר קשה מלא הפך עינו שהיא טמא.

אות י
שפשה, יותר קשה מלא פשה שהוא טמא.

אות כ
שלא נמצא בשום מקום, אם הפך יותר קשה מלא הפך, אם לא.

[רש"י: (נו) וקרע אתו - יקרע מקום הנגע מן הבגד [ל] וישרפנו:]

אות ל
ולא שיקרענו בלבד, אלא ישרפנו גם כן ואף שלא נזכרה שריפה כבר הוזכר לעיל וכאן חוזר לפרש אופן השריפה איך היא.