[רש"י: (ב) זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו - מלמד שאין מטהרין אותו [א] בלילה:]

אות א
ואם תאמר, למה לי למכתב ביום טהרתו, הא כתיב במקום אחר, ביום צוותו ביום אבל לא בלילה. ויש לומר, אי לא כתב ביום טהרתו, הוה אמינא הואיל וקרבן שלו משונה מכל קרבן שצריך תנופה מחיים אף דינו משונה, לכך איצטריך ביום טהרתו. מצאתי.

[רש"י: (ג) אל מחוץ למחנה - חוץ לשלש מחנות [ב] שנשתלח שם בימי חלוטו:]

אות ב
ואין להקשות, למה לו לרש"י לפרש זה והא כבר פירש זה לעיל גבי מחוץ למחנה בפרשת תזריע. דיש לומר, דמשום הכי פירש הכא שנית, דלא תימא מדכתיב והובא אל הכהן, דמשמע שיבא המצורע אל אחת המחנות ושם יראנו הכהן, לכך הוכרח לפרש כן, דהא כתיב ויצא אל מחוץ למחנה. והא דכתיב והובא לאו אמצורע קאי אלא על טהרת המצורע, כלומר והובא אל הכהן איך שהמצורע נטהר מצרעתו. וקל להבין.

[רש"י: (ד) חיות – פרט [ג] לטרפות:
טהרות - פרט לעוף טמא [ד].
לפי שהנגעים באין על לשון הרע, שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו צפרים, שמפטפטין תמיד בצפצוף קול:
ועץ ארז - לפי שהנגעים [ה] באין על גסות הרוח:
ושני תולעת ואזב - מה תקנתו ויתרפא, ישפיל עצמו מגאוותו, כתולעת וכאזוב:
עץ ארז – מקל [ו] של ארז:
ושני תולעת - לשון של צמר [ז] צבוע זהורית:]

אות ג
רוצה לומר למה לי חיות? הא צפור לאו חיה הוא. דאין לומר דחיות רוצה לומר שיהא חיה ולא מתה, דהא אחר כך כתיב ושחט את הצפור האחת, וכתיב ושלח את הצפור החיה על פני השדה. ומתרץ פרט לטריפות, רצונו לומר דבעינן ראויה להיות חי ולא טריפה, דטריפה אינו יכולה לחיות, ואיצטריך מיעוטא לטריפות, שלא תימא כיון דלאו קרבן הוא אלא מחוץ למחנה שחטוה, יתכשרו טריפות לטהרת מצורע, קא משמע לן.

אות ד
כתב הרא"ם משמע דסבירא ליה שאין שם צפרים מורה על עוף טהור, אבל הוא מורה על הטמא ועל הטהור. וקשה, דבפרק שלוח הקן שנו דעוף טמא פטור מלשלח מנא הני מילי, אמר רבי יצחק דכתיב בקרא כי יקרא קן צפור לפניך עוף בין טמא בין טהור משמע צפור טהור אשכחן דאיקרי, טמא לא אשכחן דאיקרי וכו' אלמא צפרים דקרא בטהורים קמיירי ולא בטמאים, עד כאן לשונו וכו'. ונראה לי דרש"י הרגיש בקושיא זו ותרצה במה שכתב לפי שהנגעים באין כו' וקשה למה לא פירש זה על שתי צפרים והמתין עד כה אלא ודאי רש"י בא לתרץ למה לי טהורות, הא צפרים דקרא בטהורות קמיירי, ומתרץ לפי וכו'. אם כן שמע מינה, משום פטפוט קול מביא צפרים ולא בהמות, אם כן הוה אמינא דכל שכן שיביא עופות טמאים, שהם מצפצפים ומשמיעים קול יותר מעופות טהורים, והא דכתיב בקרא צפרים לאו למעוטי טמאים הוא דאתא, אלא לרבות אפילו עופות טהורים וכל שכן טמאים, משום הכי כתב קרא טהורות. אי נמי משום הכי כתב צפרים, שהוא מורה על הצפצוף שהם מצפצפים מצפרא וצפור מלשון צפרא כמו שכתב הרמב"ן זכרונו לברכה וקל להבין.

אות ה
משום הכי צריך ליקח עץ ארז שהוא גבוה ויפה מאד מכל אילנות. ואם תאמר גבי צרעת בתים גם כן הוצרך הכתוב ליקח עץ ארז, ומה גסות רוח יש בבית? יש לומר דהצרעת שנתן הקדוש ברוך הוא על הבתים משום שהטמינו האמוריים אוצרות בקירות הבתים לכך נתן הקדוש ברוך הוא צרעת על הבתים כדי שיהיו צריכים לנתוץ הבתים וימצאו האוצרות, כדפירש רש"י לקמן. ומי שיש לו ממון הרבה נעשה גס רוח, כמו שנאמר בפרשת עקב ובקרך וצאנך ירביון, וגומר וכתיב אחריו ורם לבבך ושכחת וגו'. לכך הוצרך הכתוב ליקח עץ ארז, כלומר אל תהא גס הרוח מחמת רוב הממון שנתתי לך בקירות הבית.

אות ו
לאו אילן של ארז כמלת עץ בכל מקום, דהיאך יכול ליקח כל האילן.

אות ז
כלומר, הצמר היה ארוך כמו לשון וצבוע זהורית.

[רש"י: (ה) על מים חיים - נותן אותם תחילה בכלי [ח]], כדי שיהא דם צפור ניכר בהם.
וכמה הם [ט]? רביעית:]

אות ח
דבתחלה כתיב אל כלי חרס, ואחר כך כתיב על מים חיים, הא כיצד? ומתרץ דהא והא איתא, נותן אותם וכו'.

אות ט
מדכתיב אחריו וטבל אותם ואת הצפור החיה בדם הצפור השחוטה וגו', משמע שצריך שיהא הדם ניכר במים.

[רש"י: (ו) את הצפר החיה יקח אתה - מלמד שאינו אוגדה עימהם [י], אלא מפרישה לעצמה, אבל העץ והאזוב כרוכים יחד בלשון הזהורית [כ], כעניין שנאמר ואת עץ הארז ואת שני התולעת ואת האזוב, קיחה אחת לשלשתן.
יכול כשם שאינה בכלל אגודה כן לא תהא בכלל טבילה?
תלמוד לומר: וטבל אותם ואת הציפור החיה, החזיר את הציפור לכלל טבילה:]

אות י
דקשה לרש"י, דהיה לו לכתוב קיחה אחת אכולן: את הצפור וגו' ואת האזוב יקח אותה.

אות כ
כלומר העץ ארז ואזוב וגם הלשון זהורית כרוכין יחד באגודה, אבל אין הלשון זהורית כרוך סביב השנים אלא כרוך עמהן באגודה. ולא הזכיר בקרא במה הן כרוכין.

[רש"י: (ח) וישב מחוץ לאהלו - מלמד שאסור בתשמיש [ל] המיטה:]

אות ל
דגמרינן אהלו מאהליכם דכתיב גבי מתן תורה: דכתיב לך אמור להם שובו לכם לאהליכם, שהתיר להם תשמיש המטה.

[רש"י: (ט) את כל שערו וגו' - כלל ופרט וכלל. להביא [מ] כל מקום כנוס שער ונראה:]

אות מ
יגלח את כל שערו כלל את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו – פרט, ואת כל שערו יגלח - חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש מקום כנוס שער ונראה, אף כל מקום כנוס שער ונראה, כגון שפמו. לאפוקי שער של בית השחי ושל בית הערוה, אף על פי שכנוס שער אינו נראה. ולאפוקי שער שעל גבי הידים אף על פי שנראה אינו כנוס שער כמו הפרט.

[רש"י: (י) וכבשה אחת – לחטאת [נ]:
ושלשה עשרנים - לנסכי שלושה כבשים הללו, שחטאתו ואשמו של מצורע [ס] טעונין נסכים:
ולג אחד שמן - להזות עליו שבע וליתן ממנו על תנוך אזנו ומתן [ע] בהונות:]

אות נ
וכבש אחד בא לאשם, דכתיב ולקח הכהן את הכבש האחד והקריב אותו לאשם. אבל בכבש האחד וכבשה אחת לא פירש כלום, רק סתם ואמר האחד לעולה ואחד לחטאת. וכבש השני על כרחך בא לעולה, דאין מביאין נקבה לעולה כדכתיב בפרשת ויקרא ועל כרחך כבשה לחטאת.

אות ס
כלומר, אף על פי ששאר חטאות ואשמות אינן טעונין נסכים, וילפינן להו מקרא דלפלא נדר או נדבה, הבא בנדר ובנדבה טעונין נסכים, שאינו בא בנדר ובנדבה אינן טעונין נסכים. אם כן הוה אמינא, דהני שלש עשרונים דהכא במנחה הבאה בפני עצמה קמיירי, ולא במנחת נסכים, דאם כן לא היה צריך אלא עשרון אחד לעולה, לכך הוצרך לפרש שהן באין לשלשה כבשים הללו.

אות ע
רש"י רוצה לתת טעם על הלוג הזה, למה לא נזכר בשום אחד מן נסכי הבהמות. ועל זה פירש להזות וכו' (הרא"ם). ונראה דנוכל לפרש, דרש"י בא לפרש דלא נטעה לומר שהוא השמן למנחת נסכים. ומה שהקשה הרא"ם איך נטעה לומר וכו' יש לומר דהכי קאמר קרא מנחה בלולה בשמן ובכמה שמן הוא בולל את המנחה? בלוג אחד שמן לכך הוצרך לפרש להזות וכו'.

[רש"י: (יא) לפני ה' - בשער נקנור [פ], ולא בעזרה עצמה, לפי שהוא מחוסר כיפורים:]

אות פ
בשער נקנור שהוא למזרח העזרה. וכי עומד שם אדם ופניו למערב, הוא רואה פתח ההיכל, והיינו לפני ה' כו'. ולא נתקדש חלל שער נקנור בקדושת עזרה, כדי שיוכל המצורע שהוא מחוסר כפורים לעמוד שם כדי שיוכל להכניס ידו לפנים להזות עליו. ומחוסר כפורים שנכנס בעזרה חייב כרת לכך לא קדשוהו בקדושת עזרה. עיין בהרא"ם.

[רש"י: (יב) והקריב אתו לאשם - יקריבנו לתוך העזרה [צ] לשם אשם:
והניף - שהוא טעון תנופה חי:
והניף אתם - את האשם [ק] ואת הלוג:]

אות צ
מדכתיב אחר כך ושחט את הכבש, משמע דעדיין חי, והיאך מקריבין אותו? אלא יקריבנו לתוך עזרה. ונתן טעם בזה כדי להניף אותו חי, לפי שהוא טעון תנופה חי, לא כמו אימורי שלמים וכו'.

אות ק
כלומר ולא שני כבשים וכבשה וג' עשרונים דרישא דקרא. או נאמר שאין הכבש בכלל תנופה, לפי שהקריבה מיוחד לכבש והניף ללוג. ומאי אותם שהוא לשון רבים? לכלול הלוג והעשרונים, אבל הכבש לא. מכל מקום כיון שנכתב ואת לוג השמן אחריו, והוה כאלו אמר והקריב אותו וגם את לוג השמן, ששניהם בהקרבה זו, וכשחזר ואמר והניף אותם אכבש ולוג קאי, וכן כתיב בהדיא גבי ואם דל הוא - ולקח הכהן את הכבש וגו'. (הרא"ם).

[רש"י: (יג) במקום אשר ישחט וגו' - על ירך המזבח בצפון.
ומה תלמוד לומר, והלא כבר נאמר בתורת אשם בפרשת צו את אהרן שהאשם טעון שחיטה בצפון?!
לפי שיצא זה מכלל אשמות לידון [ר] בהעמדה.
יכול תהא שחיטתו במקום העמדתו?
לכך נאמר ושחט במקום אשר ישחט וגו':
כי כחטאת - כי ככל החטאות:
האשם - הזה:
הוא לכהן - בכל עבודות התלויות בכהן [ש] הושווה אשם זה לחטאת.
שלא תאמר הואיל ויצא דמו מכלל שאר אשמות לינתן על תנוך ובהונות,
לא יהא טעון מתן דמים ואימורים לגבי מזבח.
לכך נאמר כי כחטאת האשם הוא לכהן.
יכול יהא דמו ניתן למעלה [ת] כחטאת?
תלמוד לומר [א] וכו', בתורת כוהנים:]

אות ר
ואם תאמר, גבי חטאת ועולה נמי, למה לא גילה הקרא שטעון שחיטה בצפון, דהא הם נמי יצאו מכלל חטאות ועולה לידון בהעמדה, כדכתיב: והעמיד הכהן וגו', דקאי על כל הקרבנות שצריך המטהר. ויש לומר דמהיכא תיתי שלא יהו צריכין שחיטה בצפון, בשלמא גבי אשם דצריך לגלות, משום דשאני אשם דצריך ליתן מדמו על בהן ועל תנוך איש המטהר, הוה אמינא דמותר גם כן לשחוט אשם במקום העמדת איש המטהר, כיון שמוליך הדם לשם ליתן על הבהונות ועל תנוך אוזן, אבל גבי חטאת ועולה לא צריך שם לדם כלל.

אות ש
פירוש בכל העבודות התלויות בכהן ומה חטאת בהמה מן החולין וביום וביד ימנית וטעונה כלי, אף אשם כן לא כחטאת להנתן לכהן.

אות ת
פירוש שכבר ידוע שגובה המזבח עשר אמות. ובאמצע גובה היה חוט של סיקרא חוגרו סביב המזבח, להבדיל בין דמים העליונים לתחתונים, ובחטאת כתיב על קרנות המזבח שמע מינה מן הנתנים למעלה הוא ובאשם לא כתיב קרנות, שמע מינה למטה הוא.

אות א
תלמוד לומר זאת תורת האשם, שכל תורת לרבות, שיהא אשם מצורע מתן דמים שלו למטה מחוט הסיקרא, אף על פי שהוקש לחטאת בשאר דברים.

[רש"י: (יח) לפני ה' - כנגד בית [ב] קדשי הקדשים:]

אות ב
דהא השתא לאו מחוסר כפורים הוא ומותר לו לילך לעזרה ולפנים ועוד דאין הזאה בשער נקנור ועל כרחך האי לפני ה' כנגד בית קדשי קדשים.

[רש"י: (כ) ואת המנחה - מנחת נסכים [ג] של בהמה:]

אות ג
כלומר הבאה עם הבהמה שהיא מנחת נסכים לא מנחה הבאה בפני עצמה שהמנחה הבאה בפני עצמה היא נקמצת והנותר נאכל לכהנים ומנחה זו הוקשה לעולה שכולה כליל אף מנחה זו כולה כליל.

[רש"י: (כא) ועשרון סלת אחד - לכבש זה שהוא אחד יביא עשרון [ד] אחד לנסכיו:
ולוג שמן - לתת ממנו על הבהונות ושמן של נסכי המנחה לא הוזקק [ה] הכתוב לפרש:]

אות ד
(גור אריה) דלא היה לו לומר אחד בשלמא הא דכתיב כבש אחד שפיר לפי שהעשיר מביא שלשה בהמות אמר בעני אחד אבל גבי עשרון ליכא למימר הכי דכיון שהעשרון הזה טפל לבהמה לא היה לו לומר אלא ועשרון סולת לפיכך צריך לומר שפירוש הכתוב ועשרון סולת אחד לכבש זה שהוא אחד דהשתא הוא מחובר לכבש ועל אחד דכתיב גבי כבש קאי.

אות ה
ואם תאמר למה לא פירש רש"י זה לעיל גבי שלשה חטאות, שצריך התם שלשה עשרונים לשלש המנחות, והתם נמי לא כתיב כמה שמן צריך לנסכי המנחות. ויש לומר דמה שפירש רש"י ועשרון סלת לכבש זה וכו' מזה רוצה להוכיח מה שפירש למעלה שחטאתו ואשמו של מצורע טעונין נסכים שלא תקשי מנליה? דלמא שלשה עשרונים לנסכי עולה לחוד אבל חטאת ואשם של מצורע כשאר חטאות ואשמות שאין טעונין נסכים ומפרש שהרי בדל נאמר ועשרון סולת לכבש זה שהוא מביא אחד לא יביא אלא עשרון אחד ומהשתא אי אפשר לומר דגבי עשיר שלשה עשרונים לעולה לחוד, ולחטאת ולאשם לא כלום. דאם כן, דל למה לא מביא רק עשרון אחד, כיון דבעשיר תלוי הכל בבהמה, וצריך לבהמה אחת שלשה עשרונים, גבי דל גם כן יהיו שלשה עשרונים. אלא כדפרישית חטאתו ואשמו של מצורע טעונין נסכים, ואם כן שאר השנים אחד לחטאת ואחד לאשם.

[רש"י: (כג) ביום השמיני לטהרתו - שמיני לצפרים ולהזאת עץ ארז [ו] ואזוב ושני תולעת:]

אות ו
דקשה לרש"י דמשמע שזה יום שמיני להבאת הצפרים שהוא טהור. וזה אינו, דהא ביום שמיני מביא הקרבנות, ועל כרחך אינו טהור קודם לכן ועל זה פירש שמיני לצפרים כו' שזה גם כן נקרא טהרה מלטמא משכב ומושב. ואין להקשות מנא ליה שהוא שמיני להזאה, דלמא קאי איום הבאת עולתו וחטאתו ואשמו. דיש לומר, דכתיב לעיל והיה ביום השביעי יגלח, ודאי השמיני קאי על השביעי, ואף על גב דלעיל גם כן כתיב וביום השמיני יקח שני כבשים וגו' ושם לא פירש כלום משום דלעיל כתיב וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים, וכתיב והיה ביום השביעי, ומיד אחר כך וביום השמיני ודאי קאי על שלפניו.

[רש"י: (לד) ונתתי נגע צרעת - בשורה היא להם [ז] שהנגעים באים עליהם, לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, ועל ידי הנגע נותץ הבית ומוצאן:]

אות ז
דאם לא כן כי תהיה מיבעי ליה, מאי ונתתי? ואם תאמר תינח נגעים של בתים אבל נגעים של בגדים למה הם באים ויש לומר לפי שלא ידעו איזה בגדים היו תשמישי עבודה זרה, ובאותן בגדים באו הנגעים וצריך לשורפם. מצאתי.

[רש"י: (לה) כנגע נראה לי בבית - אפילו תלמיד חכם שיודע שהוא נגע וודאי לא יפסוק דבר ברור לומר [ח] נגע נראה לי, אלא כנגע נראה לי:]

אות ח
דלמדה תורה דרך ארץ שיאמר לשון ספק, כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה למד לשונך לומר איני יודע.

[רש"י: (לו) בטרם יבא הכהן וגו' - שכל זמן שאין כוהן נזקק לו, אין שם תורת טומאה:
ולא יטמא כל אשר בבית - שאם לא יפנהו ויבא הכהן ויראה [ט]הנגע, נזקק להסגר, וכל מה שבתוכו יטמא.
ועל מה חסה תורה?
אם על כלי שטף, יטבילם ויטהרו, ואם על אוכלין ומשקין, יאכלם בימי טומאתו, הא לא חסה התורה אלא על כלי חרס, שאין להם [י] טהרה במקווה:]

אות ט
כלומר מיד שיראה הנגע, מיד יטמא כל אשר בבית, אפילו לא שהה בבית בכדי אכילת פרס. דאם לא כן, מה בא רש"י זכרונו לברכה להשמיענו בזה? דזיל קרי בי רב הוא.

אות י
ואם תאמר נימא לישתמש בו בשעת טומאתו, כמו אוכלין טמאין דאמרינן דאוכל אותן בימי טומאתו. ויש לומר דשאני אוכלין שהן נאכלין לזמן מועט ולא חיישינן לתקלה אבל כלי שקיומו לזמן מרובה חיישינן דלמא אתי בו לידי תקלה שישתמש בו בימי טהרתו או יגע בתרומה וקדשים.

[רש"י: (לז) שקערורת – שוקעות [כ] במראיהן:]

אות כ
כתב הרא"ם וקשה בעיני מאד שאם כן מה זה שכתוב אחר זה ומראיהן שפל מן הקיר? ושמא יש לומר דהכתוב מפרש בעצמו מהו לשון שקערורות.

[רש"י: (מ) וחלצו את האבנים - כתרגומו: וישלפון.
יטלום משם [ל], כמו (דברים כה ט) וחלצה נעלו, לשון הסרה:
אל מקום טמא - מקום שאין טהרות משתמשות שם.
למדך הכתוב שהאבנים הללו מטמאות מקומן בעודן בו:]

אות ל
כלומר ומה פירוש של וישלפון ומפרש יטלום משם, ואחר כך מפרש מנא ליה לתרגום שפירש כן ומפרש כמו וחלצה נעלו אבל רש"י לא מצי לפרש על הקרא יטלום משם, דמנין לו.

[רש"י: (מא) יקצע - ודוניי"ר בלע"ז [להקציע].
ובלשון משנה יש הרבה:
מבית – מבפנים [מ]:
סביב – סביבות [נ] הנגע, בתורת כוהנים נדרש כן, שיקלוף הטיח שסביב אבני הנגע:
הקצו - לשון קצה, אשר קצעו בקצות [ס] הנגע סביב:]

אות מ
לא מן הבית, כי יחסר ה"א. גם אין טעם לומר שיקציע הבית מן הבית.

אות נ
דאין לומר סביבות הבית מארבע כותלים אם כן סביב למה לי? הא כבר כתיב ואת הבית יקציע מבפנים.

אות ס
מפני שמלת הקצו על משקל המרו את רוחו, והמכוון פה הוא הקציעה, לא הקצה. לכן אמר שהכוונה הוא אשר קצעו בקצות הנגע סביב ואם היה אומר אשר קצעו לא ידענו אותה קליפה היכן היא.

[רש"י: (מג) הקצות - לשון היעשות וכן הטוח [ע], אבל חלץ את האבנים מוסב הלשון אל האדם שחלצן והוא משקל לשון כבד [פ], כמו כפר, דבר:
ואם ישוב הנגע וגו' - יכול חזר בו ביום יהא טמא?
תלמוד לומר: ושב הכהן ואם ישוב, מה שיבה האמורה להלן לסוף שבוע, אף שיבה האמורה כאן בסוף שבוע:]

אות ע
פירוש, מבנין נפעל, וכן הטוח. משום דנקוד הה"א בחיר"ק לשון התפעל הוא, כלומר שהבית קבל הקציעה בקצות הנגע. אבל חלץ את האבנים וכו'.

אות פ
כלומר, שהוא מן האותיות הדגושים, לכן הוא נקוד בחיר"ק כמו דבר, כפר.

[רש"י: (מד) ובא הכהן וראה והנה פשה - יכול לא יהא החוזר טמא אלא אם כן פשה?
נאמר צרעת ממארת בבתים ונאמר צרעת ממארת בבגדים.
מה להלן טמא את החוזר אף על פי שאינו פושה, אף כאן טמא את החוזר אף על פי שאינו פושה.
אם כן מה תלמוד לומר והנה פשה?
אין כאן מקומו של מקרא זה, אלא ונתץ את הבית היה לו לכתוב אחר ואם ישוב הנגע [צ]וראה והנה פשה, הא לא בא ללמד אלא על נגע העומד בעיניו בשבוע ראשון ובא בסוף שבוע שני ומצאו שפשה [ק], שלא פירש בו הכתוב למעלה כלום בעומד בעיניו בשבוע ראשון, ולמדך כאן בפשיון זה שאינו מדבר אלא בעומד בראשון ופשה בשני ומה יעשה לו.
יכול יתצנו, כמו שסמך לו ונתץ את הבית?
תלמוד לומר: ושב הכהן ובא הכהן, נלמד ביאה משיבה.
מה שיבה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, אף ביאה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע.
ואם חוזר, נותץ. לא חזר, טהור.
ומנין שאם עמד בזה ובזה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע [ר]?
תלמוד לומר: ובא ואם בא יבא.
במה הכתוב מדבר [ש]?
אם בפושה בראשון הרי כבר אמור, אם בפושה בשני הרי כבר אמור, הא אינו אומר [ובא], ואם בא יבא [ת], אלא את שבא בסוף שבוע ראשון ובא בסוף שבוע שני וראה והנה לא פשה. זה העומד מה יעשה לו.
יכול יפטר וילך, כמו שכתוב כאן וטהר את הבית?
תלמוד לומר: כי נרפא הנגע, לא טיהרתי אלא את הרפוי, מה יעשה לו, ביאה אמורה למעלה וביאה אמורה למטה, מה בעליונה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, דגמר לה זהו שיבה זהו ביאה, אף בתחתונה כן וכו', כדאיתא בתורת כוהנים.
גמרו של דבר אין נתיצה אלא בנגע החוזר אחר חליצה וקצוע וטיחה ואין החוזר צריך פשיון. וסדר המקראות כך הוא:
ואם ישוב,
ונתץ,
והבא אל הבית,
והאוכל בבית,
ובא הכהן וראה והנה פשה.
ודבר הכתוב בעומד בראשון שנותן לו שבוע שני להסגרו, ובסוף שבוע שני להסגרו בא וראהו שפשה.
ומה יעשה לו?
חולץ,
וקוצה,
וטח,
ונותן לו שבוע.
חזר, נותץ.
לא חזר, טעון צפרים, שאין בנגעים יותר משלשה שבועות:]

אות צ
פירוש, האי צרעת ממארת לא קאי אובא הכהן, אלא אואם ישוב הנגע כאלו אמר ואם ישוב הנגע וכו' עד ואחרי הטוח צרעת ממארת היא בבית טמא הוא, ונתץ את הבית וגו' עד והבא אל הבית וגו', עד והאוכל בבית יכבס את בגדיו. ואחר כך ובא הכהן וראה והנה פשה חולץ וקוצה וטח, כמו ושב הכהן דלעיל.

אות ק
פירוש, האי וראה והנה פשה, לאו אחוזר ופורח קאי, דהא גמרינן ממארת לגזירה שוה דלעיל דאפילו אם לא פשה טמא. ואם כן במה הכתוב מדבר? אי בפושה בראשון הרי כבר אמור ושב הכהן ביום השביעי והנה פשה אלא בבא בסוף שבוע ראשון ומצאו עומד בעיניו ופשה בשניה גמרינן ביאה משיבה בגזירה שוה, מה להלן קוצה וטח ונותן לו שבוע, אף כאן. וקרא דונתץ את הבית וגו' - אואם ישוב ופרח קאי, שלא דבר כלום הכתוב בו, פירש כאן שהוא בנתיצה אבל עומד בשבוע ראשון ופשה בשבוע שניה, חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע.

אות ר
פירוש אין לי שהוא קוצה וטח ונותן שבוע ואם חזר ופרח נותץ, אלא שפשה בסוף שבוע ראשון שיש בו פשיון. ואף שעמד בעיניו בשניה, או שעמד בראשון ופושה בשניה, חולץ וקוצה וטח, דגמרינן ביאה משיבה כדלעיל. אבל היכא שעמד בעיניו בשבוע ראשונה ושניה, מנין שאף בזה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע כמו כשיש שם פשיון? תלמוד לומר ואם בא יבא. פירוש, שהיה לו לומר ובא ומאי ואם בא יבא שני פעמים אלא לאקושי ביאות להדדי מה ביאה ראשונה חולץ כו'.

אות ש
כלומר שעדיין לא שמענו מזה הפסוק דבעומד בזה ובזה קמיירי מפני זה אמר במה הכתוב מדבר? אם בפושה בראשון ולא חלץ, ובסוף כשבא בשני לחלוץ פשה, הרי חולץ וקוצה וטח אף על פי שלא פשה בשני. שהרי הוא אומר ושב הכהן ביום השביעי וגו' דמשמע כיון שפשה חולץ אף על גב דעמד בתר הכי. ואם פשה בשני ולא חלץ ועמד בשלישי, ובסוף שלישי מצאו שהוא עומד בפשיון הראשון, כלומר בפשיון שבשבוע שניה כיון שפשה חולץ וכו' שהרי הוא אומר ובא הכהן וראה והנה פשה, ואוקמינן בפשה בשני, ומשמע שחולץ וכו' אף על גב שעמד בשלישי.

אות ת
לא גרסינן הכא ובא ואם בא יבא כו' אלא הכי גרסינן: הא אינו אמור ואם בא יבא כו', אלא שבא בסוף שבוע ראשון אף על פי שלא פשה אינו טהור והסגירו ובא בסוף שניה ולא פשה אף שלא פשה חולץ כו' כמו שמפרש רש"י עצמו בעומד. הרא"ם האריך כאן וקצרתי, עיין שם.

[רש"י: (מו) כל ימי הסגיר אותו - ולא ימים שקלף את נגעו [א].
יכול שאני מוציא המוחלט שקלף את נגעו [ב]?
תלמוד לומר כל ימי:
יטמא עד הערב - מלמד שאין מטמא בגדים [ג].
יכול אפילו שהה בכדי אכילת [ד] פרס?
תלמוד לומר: והאוכל בבית יכבס את בגדיו.
אין לי אלא אוכל, שוכב מנין?
תלמוד לומר: והשוכב.
אין לי אלא אוכל ושוכב, לא אוכל ולא שוכב מנין?
תלמוד לומר: יכבס יכבס, ריבה.
אם כן למה נאמר אוכל ושוכב?
ליתן שיעור לשוכב כדי אכילת פרס:]

אות א
פירוש דכל ימי הסגרו ירדה עליו טומאה בהכרח, ולפיכך הנכנס בו טמא. אבל ימים שחולץ וקוצה וטח אינו מטמא בביאה, שהטומאה הלכה לה עד שיתחיל למנות שבועות ההסגר.

אות ב
שהוא הבית שחזר ופרח בו הנגע אחר שחלץ וקיצה וטח, וחזר הנגע ופרח וקלף נגעו והוציא האבנים שבהן הנגע שלא יטמא בביאה. תלמוד לומר כל ימי. דהוה ליה למיכתב בימי הסגיר אותו, מאי כל? לרבות המוחלט אף שקלף נגעו מטמא כיון דלנתיצה קאי הוי כל הבית טמא ומטמא את האדם בביאה.

אות ג
דאם לא כן היה לו לכתוב וכבס בגדיו וטמא עד הערב.

אות ד
פירוש ארבע ביצים. לא יטמא בגדים דהא סתמא כתיב והבא אל הבית יטמא עד הערב, דמשמע אפילו שהה כל היום כולו אינו מטמא בגדים. ומפרש ואזיל. תלמוד לומר והאוכל, כלומר כי היכי דהאוכל שהה בו ומטמא בגדים, הוא הדין נמי הבא אל הבית דכתב קרא, אם שהה כדי אכילה דמטמא בגדים אף על פי שלא אכל. דאין לומר אכילה דוקא, אבל שוכב דאין בו אלא שהייה לא. הרי תלמוד לומר והשוכב. דשמעינן מיניה דטעמא דאוכל לא משום אכילה אלא משום שהייה הוא. והוא הדין ביאה נמי, אם שהה כדי אכילה טמא. דאין לומר, דוקא אם אכל או שכב קאמר דמטמא, אבל לא שכב ולא אכל, כגון ביאה לחוד אף על פי ששהה אינו מטמא בגדים. אם כן מה תלמוד לומר יכבס יכבס תרי זימני דהוה ליה למיכתב והאוכל בבית והשוכב בבית יכבס בגדיו אלא על כרחך לרבות מי שבא ושהה, אף על פי שלא אכל ולא שכב אלא שהה מטמא הבגדים. והדר בעי, אם כן כיון דבשהייה תליא מילתא, אם כן שוכב למה לי? בשלמא אוכל מיבעי לן ליתן שיעור שהייה כשיעור אוכל. ואי משום יכבס יתירה, דמרבה אפילו בשהייה לחודיה בלא אכילה ושכיבה לכתוב קרא במקום והשוכב והבא, מכיון דביאה בכלל שכיבה הוא, מה תלמוד לומר והאוכל והשוכב אלא ליתן שיעור לשוכב. ופירש הכתוב הזה אחר ואם בא יבא שלא על הסדר כדי שידבק אם בא יבא עם ובא הכהן וראה ששניהם מענין אחד. הרא"ם האריך ואני קצרתי.

[רש"י: (נז) להורת ביום הטמא - איזה יום מטהרו [ה] ואיזה יום מטמאו.]

אות ה
ובי"ת ביום טהרתו הוי כבי"ת ובחרושת אבן למלאות ובחרושת עץ שפירושו בענין חרושת אבן ועץ. הוא הדין הכא נמי, להורות בענין היום הטמא ויום הטהור, דהיינו ביום ולא בלילה שאין מטמאין ולא מטהרין בלילה.