[רש"י: (ב) כי יהיה זב - יכול זב מכל מקום [ו] יהא טמא?
תלמוד לומר: מבשרו ולא כל בשרו.
אחר שחלק הכתוב בין בשר לבשר זכיתי לדון [ז], טמא בזב וטמא בזבה.
מה זבה ממקום שהיא מטמאה טומאה קלה [ח], נדה, מטמאה טומאה חמורה.
זיבה, אף הזב ממקום שמטמא טומאה קלה, קרי, מטמא טומאה חמורה, זיבה:
זובו טמא - למד על הטפה [ט] שהיא מטמאה.
זוב דומה למי בצק של שעורין ודחוי [י], ודומה ללובן ביצה המוזרת [כ].
שכבת זרע קשור כלובן ביצה שאינה מוזרת:]

אות ו
פירוש אפילו הזב מפיו או מחוטמו ואזנו יהא טמא.

אות ז
ואי לא חילק הכתוב הוה אמינא לעולם מכל מקום שזב ממנו טמא הוא, אפילו זב מפיו או מאזנו או מן החוטם ואין לדון בגזירה שוה מאשה, דאיכא למיפרך מה לאשה שכן אינה מטמאה בזבה אלא בשלש ראיות שהם בשלשה ימים רצופים להיזקק שבעה נקיים וקרבן, אבל שלש ראיות ביום אחד אין בה דין זבה אבל בזב אפילו בשלש ראיות ביום אחד יש לו דין זב, אם כן הוה אמינא שהוא טמא מכל מקום שיצא זיבה ממנו. אבל השתא דגלי קרא מבשרו - ולא כל בשרו, דזב אינו טמא מכל מקום שיצא זיבה ממנו אלא דעדיין לא ידענו מאיזה בשר שזב ממנו שהוא טמא ומאיזה בשר שזב ממנו שהוא טהור, זכיתי לדין כו'.

אות ח
מה שקורא נדה טומאה קלה משום שאין צריכה שבעה נקיים וקרבן, מה שאין כן זבה גדולה שצריכה שבעה נקיים וקרבן.

אות ט
ואם תאמר פשיטא, והלא הזב נטמא מאותה טיפה טומאה חמורה שמטמא אדם וכלים טיפה לא כל שכן שתטמא. ויש לומר, דאי לא פירש כן הייתי אומר דטיפה אינה מטמאה, דילפינן משעיר המשתלח שהמתעסק בו טמא ומטמא את האחרים והוא עצמו אינו טמא הוה אמינא דכמו כן גבי זיבה לכן פירש רש"י לימד על הטיפה כו'.

אות י
ודחוי פירושו דק.

אות כ
רוצה לומר דספנא מארעא ולא בא מזכר. פירוש, אל תתמה הואיל וטומאתו חמורה דאפילו טיפה אחת של זוב טמא, היכי ידעינן אם יוצא ממנו טיפה אחת? דלמא טפת קרי הוא וטהור או זוב הוא וטמא. ועל זה פירש זוב דומה למי בצק כו'.

[רש"י: (ג) רר - לשון ריר שזב את בשרו:
את זובו - כמו ריר שיוצא צלול:
או החתים - שיוצא עב וסותם את פי האמה ונסתם בשרו מטיפת זובו, זהו פשוטו.
ומדרשו:
מנה הכתוב הראשון ראיות שתים וקראו טמא, שנאמר: זב מבשרו זובו טמא הוא, ומנה הכתוב השני ראיות שלוש וקראו טמא, שנאמר: טומאתו בזובו רר בשרו את זובו או החתים בשרו מזובו טומאתו היא.
הא כיצד?
שתים לטומאה והשלישית [ל] מזקיקתו לקרבן:]

אות ל
פירוש אם ראה ראייה ראשונה הוא כרואה שכבת זרע שאינו מטמא רק במגע, ובראיה שניה מטמא אף במשא ומטמא משכב ומושב וטעון ספירת שבעה נקיים, ובשלישית אף לקרבן, כדאיתא פרק קמא דמגילה אין בין ראייה שניה לראייה שלישי בזב אלא קרבן.

[רש"י: (ד) כל המשכב - הראוי למשכב.
יכול אפילו מיוחד למלאכה אחרת [מ]?
תלמוד לומר: אשר ישכב.
אשר שכב לא נאמר, אלא אשר ישכב, המיוחד תמיד לכך.
יצא זה שאומרים לו [נ] עמוד ונעשה מלאכתנו:
אשר ישב - ישב לא נאמר אלא אשר ישב עליו הזב, במיוחד תמיד לכך:]

אות מ
פירוש, כגון דף של נחתומים או עריבה גדולה.

אות נ
כלומר שאי אפשר בעת שהוא משתמש בו למלאכה אחרת שיהא שוכב עליו.

[רש"י: (ה) ואיש אשר יגע במשכבו - לימד על המשכב שחמור מן המגע, שזה נעשה אב הטומאה לטמא אדם לטמא בגדים, והמגע שאינו משכב אינו אלא ולד הטומאה [ס], ואינו מטמא אלא אוכלין ומשקין:]

אות ס
כלומר שהמשכב שנגע בו הזב הוא אב הטומאה ומטמא אדם לטמא בגדים שעליו דכתיב ביה יכבס בגדיו ורחץ במים אבל דבר אחר שאינו מיוחד לשכיבה ונגע בו הזב אינו אב הטומאה אלא ולד הטומאה והוא ראשון בלבד ובשעת חיבורו מטמא כלי שטף במגעו ולא אדם וכלי חרס. ולאחר פרישתו אינו מטמא אלא אוכלין ומשקין. ופירוש חמור מן המגע, רוצה לומר שאינו של משכב.

[רש"י: (ו) והישב על הכלי - אפילו לא נגע, אפילו עשרה כלים זה על זה [ע], כולן מטמאין משום מושב [פ] וכן במשכב:]

אות ע
מדכתיב והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב מקיש ישיבה של טהור לישיבה של זב, מה ישיבה של זב אף כשלא יושב הוא על הכלי נטמאין הכלים ממנו כגון אבן מסמא כך ישיבה של טהור שהוא נטמא מהכלי שנטמא מהזב אף בשלא נגע בו. אבן מסמא - הוא אבן ששמוה על גבי יתדות וכלים תחתיה, כדכתיב והיתית אבן חדא ושומת על פום גובא. ונדה או זב יושבין עליה אף על פי שלא הכבידו על הכלים - טמאים הכלים, כדכתיב כל אשר יהיה תחתיו. (רש"י פרק רבי עקיבא).

אות פ
דילפינן במה מצינו ממושב פירוש שאם שכב טהור על אבן מסמא והיה תחת האבן משכבו של זב הרי הוא טמא אף שמפסיק בינייהו האבן, והאבן אינו מקבל טומאה, אפילו הכי הוא טמא, ואף על גב דגבי משכב לבד הוא דכתיב, ילפינן מיניה אף למושב. כיון דשוו משכב ומושב בחומר מגען לטמא בגדים, חדא מילתא הוא.

[רש"י: (ח) וכי ירק הזב בטהור - ונגע בו או נשאו, שהרוק [צ] מטמא במשא:]

אות צ
דהכי דרשינן ליה וכי ירוק הזב בטהור כלומר במה שביד הטהור היינו כשירוק על המקל שביד טהור והוא נשאו הוא טמא.

[רש"י: (ט) וכל המרכב - אף על פי שלא ישב עליו, כגון [ק] התפוס של סרגא שקורין ארצו"ן [שלד האוכף] טמא משום מרכב.
והאוכף, שקורין אלוו"ש [אוכף] טמא טומאת מושב:]

אות ק
רוצה לומר לא שיושב ממש עליה, היינו מושב דכתיב בקרא אלא צד האוכף, שהוא עץ שלפניו ולאחריו שאינו יושב עליו אלא שהרוכב מחזיק בו שלא יחליק מלפניו או לאחריו, ולכך נקרא תפוס על שם שתופס בו.

[רש"י: (י) וכל הנגע בכל אשר יהיה תחתיו - של זב [ר].
בא ולימד על המרכב, שיהא הנוגע בו טמא ואין טעון כבוס בגדים, והוא חומר במשכב מבמרכב:
והנושא אותם - את כל האמור בעניין הזב, זובו ורוקו ושכבת זרעו ומימי רגליו והמשכב והמרכב והמושב, שיהא משאן מטמא אדם לטמא בגדים:]

אות ר
כלומר ולא תחתיו של מרכב הסמוך לו, אלא אזב קאי כלומר שנגע במרכב שהיה תחתיו של זב, טמא ואינו טעון כבוס בגדים.

[רש"י: (יא) וידיו לא שטף במים - בעוד שלא טבל מטומאתו [ש], ואפילו פסק מזובו וספר שבעה ומחוסר טבילה, מטמא בכל טומאותיו. וזה שהוציא הכתוב טבילת גופו של זב בלשון שטיפת ידים.
ללמדך שאין בית הסתרים [ת] טעון ביאת מים, אלא אבר הגלוי, כמו הידיים:]

אות ש
ואזב קאי. ולא אנוגע בו לומר שקודם שטבל הרי הוא טמא וטעון כבוס בגדים. דאם לא כן לא הוה ליה למיכתב אלא וכל אשר יגע בו הזב וכבס בגדיו ורחץ במים וידיו לא שטף למה לי?

אות ת
כגון תוך פיו ופי האשה דלמטה, ותוך הקמטים, דאף על גב דלא עלו בהן מים טהור. רק ראוי לביאת מים בעינן.

[רש"י: (יב) וכלי חרש אשר יגע בו הזב - יכול אפילו נגע בו מאחוריו וכו', כדאיתא בתורת כוהנים, עד איזהו מגעו שהוא בכולו?
הוי אומר: זה [א] הסיטו:]

אות א
פירוש, שנתנדנד והוסט כולו מכח הזב, שאין היסט למקצתו אלא בכולו. והא דאפקיה קרא להיסט בלשון מגע, למימרא דהיסטו דומיא דמגעו, מה מגעו בידיו שהוא מאבראי אף היסטו בידיו מאבראי. לאפוקי קנה בקומטו דזב, דאם היה קנה בקומטו והסיט בה את הטהור - טהור, כיון שהיסטו לא בא אלא מכח בית הסתרים שלו.

[רש"י: (יג) וכי יטהר – כשיפסוק [ב]:
שבעת ימים לטהרתו - שבעת ימים טהורים מטומאת זיבה [ג], שלא יראה זוב, וכולן רצופין:]

אות ב
היינו טהרת דמים לא טהרת טומאה דהא כתיב אחריו ורחץ במים חיים וטהר.

אות ג
פירוש אלו שבעה ימים צריכים להיות טהורים מטומאת זיבה, דאם לא כן, מאי וכי יטהר וספר לו וגו', דמשמע אם לא פסק אינו סופר, ואי לא יהיו טהורים מזיבה הא לא פסק. ופירש עוד וכולן רצופים מדכתיב לטהרתו שתהא טהרתו אחת פירוש דלא חזי זיבה באמצעי, ואי חזי להו באמצעי סתר ליומא קמאי ומונה שבעה ימים טהורים מרישא.

[רש"י: (יח) ורחצו במים - גזירת מלך היא שתטמא האשה בביאה.
ואין הטעם משום נוגע בשכבת זרע, שהרי מגע בית [ד] הסתרים הוא:]

אות ד
ומגע בית הסתרים טהור אפילו בזב. ומיניה ילפינן דכל מגע בית הסתרים אינו מטמא, מדאפקיה להיסטו של זב בלשון נגיעה ילפינן לכל נגיעות דמגע בית הסתרים אינן מטמאין דגזירת המלך היא.

[רש"י: (יט) כי תהיה זבה - יכול מאחד מכל איבריה?
תלמוד לומר (ויקרא כ יח): והיא גלתה את מקור דמיה, אין דם מטמא אלא הבא מן המקור:
דם יהיה זבה בבשרה - אין זובה קרוי זוב לטמא אלא אם כן הוא אדום:
בנדתה - כמו (איוב יח יח) ומתבל ינידוהו, שהיא מנודה ממגע כל אדם:
תהיה בנדתה - אפילו לא ראתה אלא [ה] ראיה ראשונה:]

אות ה
דתהיה יתירה והכי קאמר ואשה כי תראה דם אפילו פעם אחת, שבעת ימים תהא בנדתה.

[רש"י: (כג) ואם על המשכב הוא - השוכב או היושב על משכבה או על מושבה, אפילו לא נגע בו [ו], אף הוא בדת טומאה האמורה במקרא העליון שטעון כבוס בגדים:
על הכלי - לרבות את המרכב:
בנגעו בו יטמא - אינו מדבר אלא על המרכב שנתרבה מעל הכלי:
בנגעו בו יטמא - ואינו טעון כבוס בגדים שהמרכב אין מגעו מטמא אדם לטמא בגדים:]

אות ו
כמו שפירש רש"י לעיל על והיושב על הכלי, אפילו לא נגע. וראיותיו פירשתי לעיל שמשכב ומושב מטמא אף על פי שלא נגע בו ודעת רש"י הכי אל תסבור לומר מה דכתיב אחר ואם על המשכב וגו' בנגעו בו יטמא עד הערב משמע אף כשנגעו בו במשכב ומושב ומרכב אין צריך כיבוס בגדים, ויהיה פירוש בו בכל אחד מהם. זה אינו דלא קאי על ואם על המשכב וגו' דהא אפילו לא נגע טעון כיבוס בגדים. ואין להקשות על מה קאי בנגעו בו יטמא עד הערב. לכן פירש רש"י על הכלי לרבות וכו'. כלומר, למה צריך למיכתב על הכלי, לא לכתוב אלא אשר היא יושבת עליו, אלא לרבות את המרכב, אם כן מה דכתיב בנגעו בו וגומר, קאי על המרכב כדפירש רש"י דאין טעון כבוס בגדים.

[רש"י: (כד) ותהי נדתה עליו - יכול יעלה לרגלה [ז] שאם בא עליה בחמישי לנידתה לא יטמא אלא שלושה ימים כמותה?
תלמוד לומר: וטמא שבעת ימים.
ומה תלמוד לומר ותהי נידתה עליו?
מה היא מטמאה אדם וכלי חרס, אף הוא מטמא אדם וכלי חרס:]

אות ז
פירוש בשבילה להיות נכנס לימי טהרה בשבילה כלומר מיד שנכנסה לימי טהרה אף הוא יהא כן תלמוד לומר כו'.

[רש"י: (כה) ימים רבים – שלושה [ח] ימים:
בלא עת נידתה - אחר שיצאו שבעת [ט] ימי נידתה:
או כי תזוב - את שלשת הימים [י] הללו:
על נדתה - מופלג מנידתה יום אחד, זו היא זבה ומשפטה חרוץ בפרשה זו, ולא כדת הנדה, שזו טעונה ספירת שבעה נקיים וקרבן, והנדה אינה טעונה ספירת שבעה נקיים, אלא שבעת ימים תהיה בנידתה בין רואה בין שאינה רואה.
ודרשו רבותינו בפרשה זו:
אחד עשר יום יש בין סוף נדה לתחילת נדה [ל] שכל שלושה רצופין שתראה באחד עשר יום הללו, תהא זבה:]

אות ח
וכן שנינו בתורת כהנים ימים שנים רבים שלשה. או אינו אלא עשרה? אמר ימים ואמר רבים מה ימים מיעוט ימים שנים אף רבים מיעוט רבים שלשה יכול שנים ושלשה הרי חמש וכי נאמר ימים ורבים?! וכו.

אות ט
פירוש ואחר שבעה ראתה שלשה ימים רצופים אז היא זבה וצריכה שבעה נקיים וקרבן אבל אם ראתה שלשה ימים רצופים בתוך עת נדתה אינה אלא נדה ואינה טמאה אלא שבעה ומיד שפסקה אחר שבעה טובלת ומשמשת עם בעלה ואינה צריכה לא שבעה נקיים ולא קרבן ומשום הכי הוצרך הקרא לומר בלא עת נדתה ללמד את זה. ופרשה ראשונה דכתיב בה ואשה כי תהיה זבה מיירי כשראתה יום אחד או שני ימים שהיא זבה קטנה. כתב הרא"ם אך קשה אנה מצא רש"י זכרונו לברכה להוציא המדרש הזה מקרא דבלא עת נדתה ולמה הניח הברייתא שבתורת כהנים שהוציא המדרש הזה מקרא דעל נדתה וכו'. ותמהתי על הרב זכרונו לברכה, דאישתמיטתיה ממה שדרשו סוף מסכת נדה (דף ע"ג) ודברי רש"י זכרונו לברכה הם תלמוד ערוך במסכת נדה עיין שם.

אות י
כלומר לא כי תזוב סתמא אפילו יום אחד מפני שאותה שתזוב יום אחד אינה זבה גדולה אלא זבה קטנה ושומרת יום כנגד יום ולעת ערב טובלת את עצמה ומשמשת עם בעלה והללו דנקט רש"י כלומר הנזכרים לעיל כי היכי דלא תקשה עליו מדוע סתם הכתוב ולא פירש לפי שהם הנזכרים למעלה.

אות כ
דאין לומר סמוך לנדתה, כלומר: שלא פסקה מלראות כל שבעת ימי נדתה וביום שמיני לנדתה ראתה גם כן, אם כן עדיין נדה היא, ואינה באה לכלל זבה עד שתפסוק ותטהר לכל הפחות יום אחד, להראות שפסקה מלראות דם נדות ומעיינה מדם נדות הוא סתום ועתה נפתח מעיין אחר. גם בכאן הביא הרא"ם דדברי רש"י זכרונו לברכה הם ממדרש תורת כהנים, והקשה עליו, עיין שם. אבל דברי רש"י זכרונו לברכה הם ממדרש אגדה דמסכת נדה (דף ע"ג) ושם דרש מקרא בלא עת נדתה סמוך לנדתה, ומקרא דאו כי תזוב על נדתה מופלג מנדתה.

אות ל
פירוש שכל דמי האשה מיום שתקבע לה וסת עד שתמות או עד שתעקר הוסת ליום אחר, היא סופרת שבעה מתחלת יום הוסת, ואחר כן אחד עשר יום ואחריהם שבעה וכן חוזר חלילה ובאותן שבעת ימים כל דם שתראה בהן הן דמי הנדה ויושבת בנדתה שבעת ימים אפילו לא ראתה אלא יום אחד. ואפילו שופעת דם כל שבעת ימי נדתה ופסקה בסוף השבעה לערב טובלת ומשמשת עם בעלה ואינה צריכה לא שבעה נקיים ולא קרבן וכל דם שהיא רואה בתוך אחד עשר ימים שבין נדה לנדה, הן דמי הזיבה. וזה משפטה: אם תראה יום או יומים באותן אחד עשר יום היא שומרת יום כנגד יום ואינה טמאה אלא יום הראיה לבד, וביום המחרת אם לא ראתה כל היום לערב טובלת ומשמשת עם בעלה ואם ראתה שלשה ימים רצופים באותן י"א יום צריכה שבעה ימים נקיים וקרבן.

[רש"י: (לא) והזרתם - אין נזירה אלא פרישה [מ].
וכן (ישעיה א ד) נזורו אחור.
וכן (בראשית מט כו) נזיר אחיו:
ולא ימתו בטמאתם - הרי הכרת של מטמא [נ] מקדש קרוי מיתה:]

אות מ
דהואיל וז' דוהזרתם דגושה מביא נו"ן לפניה והוי כאלו כתיב והנזרתם ושורש דוהנזרתם הוא נזר.

אות נ
דקשה לרש"י, על מה דכתיב הכא בטומאת מקדש מיתה. דמיתה פירושו הוא נכרת ואין זרעו נכרת לאפוקי כרת - הוא וזרעו נכרת והא כתיב בתחלת פרשת חקת דעל טומאת מקדש בכרת הוא. ומתרץ הרי הכרת וכו' והרי מיתה נאמר על כללות מיתה בידי שמים ועל פרטות גם כן.

[רש"י: (לג) והזב את זובו - בעל שתי ראיות ובעל שלוש ראיות [ס], שתורתן מפורשת למעלה.]

אות ס
דקשה לרש"י, דהא מדמה ליה הזב לבעל קרי, להודיע שטומאתו אינו אלא כבעל קרי שהוא טומאת ערב ואחר כך כתיב והדוה בנדתה וגו' שמדמה אותו לנדה שהיא מטמאה טומאה חמורה ועל זה פירש שזה קאי על בעל שתי ראיות שהן מטמאין טומאה חמורה כמו שמפורש לעיל והבעל שתי ראיות הוא מקישו לנדה שאינה מביאה קרבן. ומדהזכיר הכתוב שלש זיבות מורה על בעל שלשה ראיות שמביא גם כן קרבן כמו שמפורש לעיל בפרשה.