[רש"י: (ב) דבר אל כל עדת בני ישראל - מלמד שנאמרה פרשה זו בהקהל [א], מפני שרוב גופי תורה תלויין בה:
קדשים תהיו - הוו פרושים מן העריות [ב] ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערווה אתה מוצא קדושה. אשה זונה וחללה וגו' אני ה' מקדשכם, (ויקרא כא ז - ח).
ולא יחלל זרעו אני ה' מקדשו (ויקרא כא טו).
קדושים יהיו אשה זונה וחללה וגו' (ויקרא כא ו - ז):]

אות א
ואם תאמר והא כל התורה כולה שנה משה לישראל, כמו שפירש רש"י בפרשת כי תשא. ויש לומר דפרשה זו נאמרה להן בהקהל נשים וטף, דכתיב: כל עדת בני ישראל, כדכתיב בפרשת וילך: הקהל את העם האנשים והנשים והטף אבל שאר פרשיות משה לא שנה אלא לאנשים. עוד יש לומר דמשה שנה להם כתות כתות זו אחר זו, אבל פרשה זו היה במעמד כל ישראל. ונפקא מינה, שאינם יכולין לומר אי אפשי במצוה זו דיש לי לשאול עליה, ומה שלא שאלתי מיד למשה לפי שלא היו שם כל ישראל, ומשום הכי היו כל ישראל ביחד שלא יכולין לומר כזה.

אות ב
דהא אין קדושה שייך אלא במה שהם פרושים ונבדלים מן העמים במעשה כגון בציצית ותפילין ושאר מצות עשה אבל בשב ואל תעשה אין ניכר שום פרישות. ומתרץ הוו פרושים וכו' רוצה לומר דקאי אפרשה של עריות דלעיל. ומן העבירות דנקט רש"י רוצה לומר נמי עבירות של עריות.

[רש"י: (ג) איש אמו ואביו תיראו - כל אחד מכם תיראו [ג] אביו ואמו, זהו פשוטו.
ומדרשו:
אין לי אלא איש.
אשה מנין?
כשהוא אומר תיראו [ד], הרי כאן שנים.
אם כן למה נאמר איש?
שהאיש סיפק בידו לעשות, אבל אשה רשות אחרים [ה] עליה:
אמו ואביו תיראו - כאן הקדים אם לאב, לפי שגלוי לפניו שהבן ירא את אביו יותר מאמו, ובכבוד הקדים אב לאם, לפי שגלוי לפניו שהבן מכבד את אמו יותר מאביו, מפני שמשדלתו [ו] בדברים:
ואת שבתתי תשמרו - סמך שמירת שבת למורא אב.
לומר אף על פי שהזהרתיך על [ז] מורא אב, אם יאמר לך חלל את השבת אל תשמע לו.
וכן בשאר כל המצות:
אני ה' אלוהיכם - אתה ואביך חייבים בכבודי [ח], לפיכך לא תשמע לו לבטל את דברי.
איזהו מורא?
לא ישב במקומו [ט].
ולא ידבר במקומו [י].
ולא יסתור את דבריו.
ואיזהו כבוד?
מאכיל ומשקה [כ].
מלביש ומנעיל.
מכניס ומוציא:]

אות ג
דקשה לרש"י דאיש לשון יחיד, ותיראו לשון רבים.

אות ד
ואם תאמר והא אמרינן השוה הכתוב אשה לאיש. ויש לומר דהיינו היכא דכתיב בלשון זכר אבל היכא דכתיב איש ממעטינן אשה אי לאו ריבויא. וכהאי גוונא איתא בתוספות פרק ארבע מיתות. (מצאתי).

אות ה
ואין להקשות, אם כן למה מרבינן אשה. דיש לומר כגון גרושה או אלמנה דאין רשות אחרים עליה.

אות ו
פירוש מפתה אותו כדמתרגמינן כי יפתה ארי ישדל.

אות ז
דעת רש"י בזה שאל תקשה מנא ליה לפרש דלכך סמכו יחד כדי לומר שאף על פי שהזהרתיך על מורא אב ואם אין דוחה שבת הא רש"י סבירא ליה בפרשת ויקהל להיפך דמה שמוקדם בפסוק הוא עיקר כמו שמבואר שם. וכאן הקדים מורא אב ואם לשבת אם כן דלמא מורא אב ואם דוחה השבת. ועוד מנא ליה לפרש וכן בשאר כל המצות דלמא דוקא שבת אינו דוחה שהוא חמור ויש בו מצות עשה ולא תעשה אבל שאר כל המצות נדחין מפני מורא אב ואם לכך פירש אני ה' אלהיכם אתה ואביך כו'.

אות ח
ואם תאמר והא בפרשה זו לא כתיב כבוד אלא מורא וגם לעיל פירש רש"י אם כן למה נאמר איש מפני שהאיש כו' משמע נמי שרוצה לומר דפרשה זו מדברת בכבוד דגבי מורא אין שייך לשון סיפק ואין סיפק. ויש לומר כיון דלעיל מרבינן אשה מדכתיב תיראו ומכל מקום איש מוזהר טפי מאשה מדכתיב איש כמו שפירש רש"י לעיל. ואם אינו לענין מורא דאין שייך בה סיפק ואין סיפק תנהו ענין לכבוד דשפיר שייך בו אין סיפק מפני שרשות אחרים עליה.

אות ט
יש מפרשים כל מקום שמיוחד לו בבית. ויש מפרשים מקום מיוחד שיש לו אצל זקנים.

אות י
כגון שהזקנים מדברים זה אחר זה וכשיגיע הזמן שהוא מדבר לא ידבר הבן במקומו.

אות כ
ואם תאמר היאך תלה זה בכאן, לעיל היה לו לפרשו. וגם גבי כבוד היה לו לפרשו בפרשת וישמע יתרו. ויש לומר דבלא פירוש זה הייתי אומר דמורא היינו דאפילו אמר לך חלל השבת תשמע לו ותחללו וכן בשאר כל המצות אם אומר לך עבור עליהם חייב אתה להשמע לו ולעבור עליהם וכבוד דכתיב במקום אחר הוא שלא ישב במקומו כו' אבל השתא דפירש רש"י דמורא אב ואם אין דוחה המצות על כרחך מורא היינו לא ישב במקומו אם כן איזה הוא כבוד ומתרץ מאכיל אותו וכו'.

[רש"י: (ד) אל תפנו אל האלילם – לעבדם [ל].
אלילים - לשון אל, כלא הוא חשוב:
ואלוהי מסכה - תחילתן אלילים הם, ואם אתה פונה אחריהם [מ], סופך לעשותן אלוהות:
לא תעשו לכם - לא תעשו לאחרים ולא אחרים [נ] לכם.
ואם תאמר לא תעשו לעצמכם אבל אחרים עושין לכם [ס]?
הרי כבר נאמר (שמות כ ג) לא יהיה לך, לא שלך ולא של אחרים:]

אות ל
פירוש לא תפנה מחשבתך לעבדם. ואין פירושו לעבדם כמשמעו שזה כבר אמור, אחת בעשרת הדברות ואחת בפרשת משפטים. ולימד, דאף שלא כדרכם אסור לעובדן. ועוד הא כתב אחר זה אם אתה פונה סופך כו', והא כבר עשאן אלהות כיון שעובדן. אלא על כרחך צריך לומר לא תפנה מחשבתך לעובדם. ואין לפרש אל תפנו לראות אם כן היה לו לכתוב לא תביטו.

אות מ
דאם לא כן למה קראן תחלה אלילים ואחר כך קראן אלהות.

אות נ
רוצה לומר דמחלקינן הפסוק לא תעשו - פירושו לאחרים. ולכם - פירושו ולא אחרים לכם והוא שתי אזהרות אחת לא תעשו ואחת לכם.

אות ס
ואין להקשות למה לא מקשה רש"י נמי וגם תעשו לאחרים. דזה אין מתורץ דלא משמע מלא יהיה לך אלא אם עושה הוא או אחרים לו שאסור לקיימו אבל שהוא לא יעשה לאחרים לא משמע מלך. ואם תאמר הואיל וכן הוא דלמא מותר לעשות לאחרים דדוקא כתיב לא תעשו לכם. ויש לומר הואיל ומרבינן מלך לא שלך ולא של אחרים על כרחך לכם דכתיב כאן לא קאי א"לא תעשו", דהא של אחרים נמי אסור לך, וצריך לחלק הפסוק. ואם כן, לא תעשו על כרחך לא תעשו לאחרים משמע. (מהרי"ץ).

[רש"י: (ה) וכי תזבחו וגו' - לא נאמרה פרשה זו אלא ללמד שלא תהא זביחתן אלא על מנת להיאכל בתוך הזמן הזה, שאם לקבוע להם זמן אכילה, הרי כבר נאמר (ויקרא ז טז) ואם נדר או נדבה זבח קרבנו וגו':
לרצנכם תזבחהו - תחילת זביחתו תהא על מנת נחת רוח שיהא לכם לרצון, שאם תחשבו עליו מחשבת פסול לא ירצה עליכם לפני:
לרצנכם - אפיימנ"ט [פיוס]. זהו לפי פשוטו.
ורבותינו למדו (חולין יג א):
מכאן למתעסק בקדשים [ע] שפסול, שצריך שיתכוון לשחוט:]

אות ע
רצונו לומר שמתעסק בדבר אחר ובא שחיטה לידו, כגון שזרק סכין בכותל לנועצו, ובזריקה נשחטה הבהמה בלא כוונה.

[רש"י: (ז) ואם האכל יאכל וגו' - אם אינו עניין לחוץ לזמנו, שהרי כבר נאמר (ויקרא ז יח) ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו וגו', תנהו עניין לחוץ למקומו [פ].
יכול יהיו חייבין כרת על אכילתו?
תלמוד לומר (שם): והנפש האוכלת ממנו עונה תשא, ממנו ולא מחברו, יצא הנשחט במחשבת [צ] חוץ למקומו:
פגול - מתועב, כמו (ישעיה סה ד) ומרק פגולים כליהם:]

אות פ
רצונו לומר שאם חישב בזמן שחיטה על מנת לאכול חוץ למקומו. תלמוד לומר והנפש האוכלת בחוץ לזמנו כתיב.

אות צ
רצונו לומר בשחיטה היה מחשבתו לאכול חוץ למקומו. רצונו לומר חוץ לקלעים.

[רש"י: (ח) ואכליו עונו ישא - בנותר גמור הכתוב מדבר [ק] ואינו ענוש כרת על הנשחט חוץ למקומו שכבר מיעטו הכתוב.
וזהו בנותר גמור מדבר.
ובמסכת כריתות (ה א) למדוהו [ר] מגזירה שווה:]

אות ק
דקשה לרש"י כיון דקרא דואם האכל יאכל וגו' מדבר במחשבת חוץ למקומו ואין עונש כרת עליו, הא כתיב ואוכליו עונו ישא, משמע דיש עליו עונש כרת. ומתרץ דזה מדבר בנותר גמור.

אות ר
נאמר כאן כי את קודש ה' חלל, ונאמר להלן בפרשת תצוה ושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קודש הוא, מה להלן נותר אף כאן נותר.

[רש"י: (ט) לא תכלה פאת שדך - שיניח פאה [ש] בסוף שדהו:
ולקט קצירך - שבלים הנושרים בשעת קצירה [ת] אחת או שתים, אבל שלוש [א] אינן לקט:]

אות ש
פירש רש"י בגמר קצירת שדהו ולא בתחלתו.

אות ת
פירוש ולא בשעת קטוף מלילות, שאם נושר מידו אינו לקט דקציר במגל הוא שדרכו בכך.

אות א
דבפרשת אמור כתיב גם כן ולקט קצירך לא תלקט לעני ולגר תעזוב אותם ומיעוט רוב שנים. ועוד מצאתי שנאמר ולקחתם לכם אגודת אזוב, ופירש רש"י שלשה קלחים נקראים אגודה, לכך פירש רש"י כאן אבל שלשה אינן לקט אלא אגודה.

[רש"י: (י) לא תעולל - לא תיטול עוללות [ב] שבה והן ניכרות.
איזהו עוללות?
כל שאין לה לא כתף [ג] ולא נטף:
ופרט כרמך - גרגרי ענבים [ד] הנושרים בשעת בצירה:
אני ה' אלוהיכם - דיין להיפרע [ה] ואיני גובה מכם אלא נפשות, [ו] שנאמר (משלי כב - כג) אל תיגזל דל וגו' כי ה' יריב ריבם וגו':]

אות ב
לשון עולל ויונק. כלומר האשכולות הקטנות.

אות ג
פירוש שאינן תכופין ושוכבין זה על זה כמו הבריות שזה שוכב על כתף חבירו. נטף פירוש כמו טיפות הנוטפים זה אחר זה ואינן תכופין וסמוכין כמו הכתף זה מקרי נטף. פירוש האשכול, יש שממנו יוצאים מהשדרה שלו פצולים מכאן ומכאן זו על גב זו, ובאותן הפצולים תלויין גרגרי ענבים יחד בקיבוץ אחד, ומחוברים כל הפיצולים עם הגרגרים שלהם, זו האשכול ויש ממנו שאין פצולין יוצאים ממנו כלל, אלא גרגרי ענבים תלויין מהשדרה שלו ויורדין מראש האשכול עד סופו. וכל אחד משני המינים הללו אינו נקרא עולל אלא אשכול שמו אבל מי שאין לו משני המינים הנזכרים לעיל אלא שהגרגרים כולם מקובצים יחד במקום אחד, ואין שם שדרה כלל, והרוב מזה המין נקראים בוסר ונמצאים בראשי הגפנים, זה נקרא עולל, ועליו הזהיר הכתוב שלא ליטול. (הרא"ם). עיין במסכת (פאה) (דף ט') בפירוש רבינו שמשון שהאריך שם בפירוש כתף ונטף.

אות ד
רצונו לומר, דפרט לשון יחיד, כמו פרט וכלל, דהיינו גרגרי ענבים.

אות ה
דקשה לרש"י דכתיב לא תעולל וגומר לא תלקט כולן לשון יחיד. וכתיב ה' אלהיכם לשון רבים. אלא הכי פירושו אני ה', שאני דיין ליפרע. ואם כן אתי שפיר דכתיב לשון רבים אלהיכם, מאחר שיפרע נפשות דהיינו נפשו של גזלן, ובזה יקח גם נפש בניו של גזלן שישארו יתומים.

אות ו
(גור אריה) דאם לא כן, למה נזכר כאן נאמן ליפרע יותר ממקום אחר.

[רש"י: (יא) לא תגנבו - אזהרה לגונב ממון, אבל לא תגנוב (שמות כ יג) שבעשרת הדברות, אזהרה לגונב נפשות.
דבר הלמד מענינו [ז], דבר שחייבין עליו מיתת בית דין:
ולא תכחשו - לפי שנאמר (ויקרא ה כב) וכחש בה, משלם קרן וחומש. למדנו עונש.
אזהרה מנין?
תלמוד לומר: ולא תכחשו:
ולא תשקרו - לפי שנאמר (שם) ונשבע על שקר, ישלם קרן וחומש. למדנו עונש.
אזהרה מנין?
תלמוד לומר: ולא תשקרו:
לא תגנבו ולא תכחשו ולא תשקרו ולא תשבעו - אם גנבת,
סופך לכחש,
סופך לשקר,
סופך להישבע לשקר:]

אות ז
רצונו לומר דהתם כתיב לא תרצח לא תנאף, שהיא מיתת בית דין, אף לא תגנוב מדבר במיתת בית דין, על כרחך לא תגנובו דכאן אינו אלא לממון, דאם לא כן תרתי למה לי. וכתב הרא"ם ויש לתמוה למה צריך רש"י להוכיח מהתם דכאן מדבר בגונב ממון. הרי מכאן גם כן מוכח דדבר הלמד מענינו הוא דכאן אינו מדבר אלא בממון ויש לומר דכאן גם כן מדבר במיתה, דכתיב אני ה' אלהיכם ופירש רש"י דיין ליפרע ואיני גובה מכם אלא נפשות. ולכך הביא רש"י לעיל דרשה זו. ועוד נראה לי רצונו לתרץ דלא תקשה ואימא איפכא דכאן מיירי בגונב נפשות ולעיל מיירי בגונב ממון ותירץ דבר הלמד מענינו כו' ודלא כפירוש הרא"ם דלעיל שפירש דקשה לו תרתי למה לי. וקל להבין.

[רש"י: (יג) לא תעשק - זה הכובש [ח] שכר שכיר:
לא תלין - לשון נקבה מוסב [ט] על הפעולה:
עד בקר - בשכיר יום הכתוב מדבר, שיציאתו [י] מששקעה החמה, לפיכך זמן גבוי שכרו כל הלילה.
ובמקום אחר הוא אומר (דברים כד טו) ולא תבוא עליו השמש, מדבר בשכיר לילה, שהשלמת פעולתו משיעלה עמוד השחר, לפיכך זמן גבוי שכרו כל היום, לפי שנתנה תורה זמן לבעל הבית עונה [כ] לבקש מעות:]

אות ח
דכל לשון עושק כבישת שכר שכיר הוא וכן פירש רש"י בבבא מציעא (דף כ"א).

אות ט
ופירש הרא"ם דאי הוי תי"ו הנוכח אם כן הוי פועל יוצא ולא מצינו המלה הזאת בשום מקום שהיא יוצאת אלא פועל עומד כמו וילינו שם וילן שם כי ברחוב נלין רק בפסוק ערום ילין בלי לבוש. ויותר טוב לפרש על הפעולה ויהיה עומד. ונראה לי, דאי קאי אבעל הבית, לא נתקשר עמו מלת אתך, דלא היה לו לומר אלא לא תלין פעולת שכיר עד בוקר.

אות י
דקשה לרש"י דמשמע כל הלילה מותר ללין רק עד הבוקר אסור והא בפרשת כי תצא כתיב ולא תבוא עליו השמש ומתרץ דבשכיר יום הכתוב מדבר.

אות כ
עונה או יום או לילה שהוא שתים עשרה שעות נקרא עונה.

[רש"י: (יד) לא תקלל חרש - אין לי אלא חרש.
מנין לרבות כל אדם?
תלמוד לומר (שמות כב כז): בעמך לא תאר [ל].
אם כן למה נאמר חרש?
מה חרש מיוחד שהוא בחיים אף כל שהוא בחיים, יצא המת [מ] שאינו בחיים:
ולפני עור לא תתן מכשל - לפני הסומא בדבר לא תיתן עצה שאינה הוגנת לו [נ], אל תאמר מכור שדך וקח לך חמור, ואתה עוקף עליו [ס] ונוטלה הימנו:
ויראת מאלוהיך - לפי שהדבר הזה אינו מסור לבריות לידע אם דעתו של זה לטובה או לרעה, ויכול להשמט ולומר לטובה נתכוונתי, לפיכך נאמר בו ויראת מאלוהיך המכיר מחשבותיך.
וכן כל דבר המסור ללבו של אדם העושהו ואין שאר הבריות מכירות בו, נאמר בו ויראת מאלוהיך:]

אות ל
דלא היה לו לומר אלא ונשיא לא תאור, בעמך למה לי? אלא לרבות כל שבעמך. ומה שדרשו בעושה מעשה עמך אינו אלא מסמיכות מדסמיך אזהרת נשיא לאזהרת עמך.

אות מ
דאי לאו מיעוטא הוה אמינא דגם מת בכלל דהא לקמן כתיב אביו ואמו קלל לרבות לאחר מיתה. לכך איצטריך למיעוטא.

אות נ
ואם תאמר מנא ליה לרש"י שפירושו כן דלמא כמשמעו. ויש לומר דרש"י בעצמו מתרץ ויראת מאלהיך שהדבר הזה כו'. ואי אמרת לפני עור כמשמעו, הא דבר זה מסור לבריות דדעתו של זה לרעה שהרי נתן תקלה לרגלי העור ואין שייך ויראת מאלהיך בדבר המסור לבריות אלא ודאי אין פירושו כמשמעו.

אות ס
כמו אל תבא עליו בעקיפין (ולשון ערמה הוא) דבפרשת בהר ופירש רש"י בבבא קמא (דף קי"ג) בעלילות. והוא כמו עוקב לשון ויעקבני זה פעמים כי פ"א מתחלף בבי"ת כדבסמוך בפירוש רש"י בעצמו.

[רש"י: (טו) לא תעשו עול במשפט - מלמד שהדיין המקלקל את הדין קרוי עול, שנאוי ומשוקץ, חרם ותועבה. שהעול קרוי תועבה, שנאמר (דברים כה טז) כי תועבת ה' וגו' כל עושה עול [ע], והתועבה קרויה שקץ וחרם, שנאמר (שם ז כו) ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמוהו שקץ תשקצנו וגו':
לא תשא פני דל - שלא תאמר עני הוא זה [פ] והעשיר חייב לפרנסו, אזכנו בדין, ונמצא מתפרנס בנקיות:
ולא תהדר פני גדול - שלא תאמר עשיר הוא זה בן גדולים הוא זה, היאך אביישנו ואראה בבושתו, עונש יש בדבר, לכך נאמר ולא תהדר פני גדול:
בצדק תשפט עמיתך - כמשמעו.
דבר אחר:
הוי דן את חברך [צ] לכף זכות:]

אות ע
וגם התועבה קרויה שנאוי, שנאמר כי כל תועבת ה' אשר שנא, בפרשת ראה.

אות פ
דאם לא כן מאי לא תשא פני דל אטו הני לאו בכלל לא תעשו עול במשפט?!

אות צ
רוצה לומר דוקא כשהוא חבירך תדין אותו לכף זכות, אבל אם הוא רשע הוי דן אותו לחובה. ועיין בפירוש הרמב"ם פרק קמא דמסכת אבות.

[רש"י: (טז) לא תלך רכיל - אני אומר על שם שכל משלחי מדנים ומספרי לשון הרע הולכים בבתי רעיהם לרגל מה יראו רע או מה ישמעו רע לספר בשוק, נקראים הולכי רכיל, הולכי רגילה אשפיימנ"ט בלע"ז [ריגול]. וראיה לדברי: שלא מצינו רכילות שאין כתוב בלשון הליכה לא תלך רכיל.
הולכי רכיל נחושת וברזל (ירמיה ו כח).
ושאר לשון הרע אין כתוב בו הליכה:
מלשני בסתר רעהו (תהילים קא ה).
לשון רמיה (שם קכ ב).
לשון מדברת גדולות (שם יב ד).
לכך אני אומר שלשון רכיל לשון הולך ומרגל, שהכ"ף נחלפת בגימ"ל. שכל האותיות שמוצאיהם ממקום אחד [ק] מתחלפות זו בזו:
בי"ת, בפ"א ובוי"ו,
גימ"ל, בכ"ף וקו"ף,
נו"ן, בלמ"ד,
ורי"ש וזי"ן, בצד"י.
וכן (ש"ב יט כח) וירגל בעבדך, רגל ותרמה לומר עלי רעה.
וכן (תהילים טו ג) לא רגל על לשונו.
וכן רוכל הסוחר ומרגל אחר כל סחורה, וכל המוכר בשמים להתקשט בהם הנשים, על שם שמחזר תמיד בעיירות נקרא רוכל, לשון רוגל.
ותרגומו:
לא תיכול קורצין.
כמו (דניאל ג ח) ואכלו קרציהון די יהודיא.
אכל ביה קורצא בי מלכא (ברכות נח א).
נראה בעיני שהיה משפטם לאכול בבית המקבל דבריהם שום הלעטה, והוא גמר חיזוק, שדבריו מקוימים ויעמידם על האמת, ואותה הלעטה נקראת אכילת קורצין, לשון קורץ בעיניו (משלי ו יג), שכן דרך כל הולכי רכיל לקרוץ בעיניהם ולרמוז דברי רכילותן, שלא יבינו שאר השומעים:
לא תעמד על דם רעך - לראות במיתתו ואתה יכול להצילו, כגון טובע בנהר, וחיה או לסטים באים עליו:
אני ה' - נאמן לשלם שכר [ר], ונאמן [ש] להיפרע:]

אות ק
רוצה לומר שיש בקצת האותיות שמוצאיהן בשפה וקצתן בלשון וקצתן בגרון.

אות ר
למקיימים האזהרות.

אות ש
פירוש לעוברים בהם.

[רש"י: (יח) לא תקם - אמר לו: השאילני מגלך.
אמר לו: לאו.
למחר אמר לו: השאילני קרדומך.
אמר לו: איני משאילך כדרך שלא השאלתני.
זו היא נקימה.
ואיזו היא נטירה?
אמר לו: השאילני קרדומך.
אמר לו: לאו.
למחר אמר לו: השאילני מגלך.
אמר לו: הא לך [ת] ואיני כמותך, שלא השאלתני.
זו היא נטירה, שנוטר האיבה בלבו אף על פי שאינו נוקם:
ואהבת לרעך כמוך - אמר רבי עקיבא: זה כלל [א] גדול בתורה:]

אות ת
ואם תאמר ולמה התחיל בתקום במגל ובתטור התחיל בקרדום. ויש לומר דגבי נקימה נקט מגל ברישא לרבותא דאפילו אם לא רצה להשאילך אפילו מגל שהוא בת זוז אחד והוא מבקש ממך קרדום שהוא בת חמש זוז, אפילו הכי לא תקום והשאילו. ומשום הכי גבי נטירה נקט קרדום ברישא, כדי לדקדק ולפרש הרבותא דלעיל.

אות א
רוצה לומר במצוה זו נכלל כל התורה כמו שאמר הלל הזקן מאי דסני לך לחברך לא תעביד זהו כל התורה כולה ואידך פירושו הוא.

[רש"י: (יט) את חקתי תשמרו - ואלו הן בהמתך לא תרביע כלאים וגו', חוקים אלו גזרות מלך שאין טעם לדבר:
ובגד כלאים - למה נאמר?
לפי שנאמר לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו (דברים כב יא).
יכול לא ילבש גיזי צמר ואניצי פשתן?
תלמוד לומר: בגד.
מנין לרבות הלבדים?
תלמוד לומר: שעטנז, דבר שהוא שוע טווי ונוז.
ואומר אני:
נוז לשון דבר הנמלל [ב] ושזור [ג] זה עם זה לחברו, מישטי"ר בלע"ז [לערבב], כמו (מועד קטן יב ב) חזיין לנאזי דאית בהון, שאנו מפרשין לשון [ד] כמוש פלישטר"א [כמוש].
ולשון שעטנז פירש מנחם מחברת [ה] צמר ופשתים:]

אות ב
הנמלל פירוש משוך.

אות ג
ושזור מעורב.

אות ד
לשון כמוש רוצה לומר נתקשה כמו דבר שזור שהוא קשה.

אות ה
רוצה לומר שעטנז לשון חיבור שמחבר צמר לפשתים.

[רש"י: (כ) נחרפת לאיש - מיועדת ומיוחדת לאיש, ואיני יודע לו דמיון במקרא [ו].
ובשפחה כנענית שחציה שפחה וחציה בת חורין [ז] המאורסת לעבד עברי [ח] שמותר בשפחה, הכתוב מדבר:
והפדה לא נפדתה - פדויה ואינה פדויה וסתם פדיון בכסף:
או חפשה – בשטר [ט]:
בקרת תהיה - היא לוקה ולא הוא [י], יש על בית דין לבקר את הדבר שלא לחייבו מיתה, כי לא חפשה, ואין קידושיה קידושין גמורין.
ורבותינו למדו מכאן:
שמי שהוא במלקות יהא בקריאה [כ], שהדיינים המלקין קורין על הלוקה (דברים כח נח - נט) אם לא תשמור לעשות וגו' והפלא ה' את מכותך וגו':
כי לא חפשה - לפיכך אין חייב עליה מיתה [ל], שאין קידושיה קידושין [מ].
הא אם חופשה?
קידושיה קידושין וחייב מיתה:]

אות ו
אבל במשנה יש לו דמיון כמו הרי את חרופתי ביהודה וכו' זהו פשוטו אבל מדרשו בכריתות (דף י"א).

אות ז
רוצה לומר מדכתיב בסמוך והפדה לא נפדתה דסתרי זה את זה אם הפדה היא למה אומר לא נפדתה ואי לא נפדתה למה אמר והפדה אלא פדויה ואינה פדויה כמו שפירש רש"י בסמוך.

אות ח
רוצה לומר דודאי מקודשת לאיש מדאיצטריך הכתוב לבועל להביא אשם ואי מקודשת לבן חורין אסור להשתמש בצד עבדות שבה ואי מקודשת לעבד כנעני שחציו בן חורין אסור בצד עבדות שבו לישתמש בצד חירות שבה אלא על כרחך צריך לומר שמקודשת לעבד עברי שהוא מותר בה.

אות ט
מדכתיב או חפשה לא ניתן לה וגמר לה לה מאשה דכתיב וכתב ונתן לה.

אות י
דלא תימא גילה הכתוב מלקות באשה ואשם באיש וילמוד האחד מחבירו שתהיה האשה במלקות ואשם וכן האיש משום הכי כתיב תהיה למעט האיש ממלקות.

אות כ
רוצה לומר מדכתיב בקורת שהוא לשון קריאה שקורין על הלוקה אם לא וגו'.

אות ל
כי כל כי שבמקרא הוא נתינת טעם אדלעיל.

אות מ
הוצרך לדיוקא הזאת לומר דאף אם חופשה אפילו בכסף נעשית בת חורין להתירה לבן חורין וקידושיה קידושין.

[רש"י: (כב) ונסלח לו מחטאתו אשר חטא - לרבות את [נ] המזיד כשוגג:]

אות נ
ופירש רש"י בפרק ארבע מחוסרי כפרה לעשות מזיד כשוגג שיביא קרבן על המזיד דהא קרא יתירא הוא דהא לעיל מיניה כתיב על חטאתו אשר חטא ונסלח לו ולמה חזר וכתב עוד מחטאתו אשר חטא לומר שאף המזיד מביא קרבן.

[רש"י: (כג) וערלתם ערלתו - ואטמתם אטימתו, יהא אטום ונסתם מליהנות ממנו:
שלש שנים יהיה לכם ערלים - מאימתי מונה לו?
משעת נטיעתו.
יכול אם הצניעו, לאחר שלוש שנים יהא מותר [ס]?
תלמוד לומר: יהיה [ע], בהוויתו יהא:]

אות ס
והכי קאמר פריו שלש שנים יהיו ערלים ומשם והלאה הן עצמן יהיו מותרין (נחלת יעקב) ונראה לי בשלמא אי מנינן השלש שנים משעה שמוציא פרי פשיטא דהוי ידעינן שכל מה שגדל בשלש שנים אסור לעולם אבל השתא דמונין מנטיעתו ואפילו שלא גדל כלום ומה שיגדל לאחר שלש שנים מותר מיד שמע מינה דלאו בפרי תליא מילתא אלא בשנים מעתה הוה אמינא אפילו מה שגדל בתוך שלש שנים מותר לאחר שלש שנים הואיל ובשנים תליא מלתא לכך תלמוד לומר יהיה.

אות ע
כלומר בהוייתו שיש לו בשלש שנים שהוא אסור יהא כן לעולם.

[רש"י: (כד) יהיה כל פריו קדש - כמעשר שני שכתוב בו (ויקרא כז ל) וכל מעשר הארץ וגו' קדש לה'.
מה מעשר שני אינו נאכל חוץ לחומת ירושלים אלא בפדיון, אף זה כן.
ודבר זה הלולים לה' הוא, שנושאו שם [פ] לשבח ולהלל לשמים:]

אות פ
דלכך תליא בפירושו דלעיל, שאל תיקשי ליה מנא ליה לפרש דגמרינן קדש קדש ממעשר לענין שמותר בפדיון, דלמא גמרינן קדש קדש משביעית לענין שאין לו פדיון, שנאמר כי יובל היא קודש תהיה לכם. ומתרץ, אי גמרינן קדש קדש משביעית אין מתיישב מה שכתוב אחריו קדש הלולים לה' כיון שאסור לפדותו ולאכלו בשלמא אי קאי אמעשר, אתי שפיר דכתיב קודש הלולים, דהכי פירושו: ודבר זה כו' אבל בברכות (דף ל"ה) מפרש זה בענין אחר.

[רש"י: (כו) לא תאכלו על הדם - להרבה פנים.
נדרש בסנהדרין (סג א):
אזהרה שלא יאכל מבשר קדשים לפני זריקת דמים.
ואזהרה לאוכל מבהמת חולין טרם שתצא נפשה, ועוד הרבה:
לא תנחשו - כגון אלו המנחשין בחולדה ובעופות [צ], פתו נפלה מפיו, צבי הפסיקו בדרך:
ולא תעוננו - לשון עונות ושעות, שאומר יום פלוני יפה להתחיל מלאכה, שעה פלונית קשה לצאת:]

אות צ
או בקריאתן או בפגיעתן אם הוא לטובה או לרעה. ואליעזר עבד אברהם ויהונתן לא סמכו על הדבר. אליעזר סמך על זכותו של אברהם כמו שפירשתי לעיל ויהונתן בן שאול לזרז את נערו אמר כן ובלאו הכי היה עולה. (בחולין צ"ה).

[רש"י: (כז) לא תקפו פאת ראשכם - זה המשווה צדעיו לאחורי אזנו [ק] ולפדחתו, ונמצא הקף ראשו עגול סביב, שעל אחורי אוזניו עקרי שערו למעלה מצדעיו הרבה:
פאת זקנך - סוף הזקן וגבוליו. והן חמש:
שתים בכל לחי ולחי.
למעלה אצל הראש [ר] שהוא רחב ויש בו שתי פאות.
ואחת למטה בסנטרו מקום חבור שני הלחיים יחד:]

אות ק
כאילו אמר לא תשחיתו צדעיכם. וקראם פאת ראש, מפני שסוף הראש הוא סוף עיקרי השער שבפדחת, וסוף עיקרי השער שבאחורי האזנים, וסוף עיקרי השער שבאחורי הקדקד, שמשם ולמטה שער העורף, דעורף להדי הצואר הוא. ונמצא שכל עיקרי השער הם נטועים בסוף הראש בעיגול חוץ מן הצדעים שיורדין מכאן ומכאן ולמטה ומעכבים העיגול. וכשישחית שער הצדעין בתער, וישוה אותם לאחורי אזניו ולפדחתו, נשאר כל ראשו מוקף סביב בעיגול. ולפיכך אמר לא תקיפו פאת ראשכם, במקום לא תשחיתו צדעיכם.

אות ר
רוצה לומר במקום חבור הלחי עם הצדע להדדי הן שני פאות והוא ראש העצם שבלחי ואחת בסוף רוחב הלחי שהלחי רחב בראשו והם הנקראים תפוחי הפנים, ובא אותו הקצה באמצע הפנים והוא סוף רוחב הלחי. ואחת במקום חבור שני הלחיים יחד בסנטרו שבו שבולת הזקן. (רא"ם). ויש עוד פירושים אחרים, עיין בטור יורה דעה סימן קפ"א.

[רש"י: (כח) ושרט לנפש - כן דרכן של אמוריים [ש] להיות משרטין בשרם כשמת להם מת:
וכתבת קעקע - כתב המחוקה ושקוע שאינו נמחק לעולם [ת] שמקעקעו במחט והוא משחיר לעולם:
קעקע - לשון (במדבר כה ד) והוקע אותם.
(שמואל ב כא ו) והוקענום.
תוחבין עץ בארץ ותולין אותם עליהם ונמצאו מחוקין ותחובין בקרקע [א], פורפויינ"ט בלע"ז [נעוץ]:]

אות ש
דאם לא כן מה ענינו לכאן אצל לא תנחשו ולא תעוננו, שהן מעשה האמורים?

אות ת
הורה לנו בזה שאינו חייב אלא אם כן כתב ואינו חייב אלא אם כן קעקע וכן הוא במכות (דף כ"א).

אות א
רוצה לומר האדם שנתלה עליו נראה כאלו הוא נתחב בקרקע, והוקע לשון תחיבה.

[רש"י: (ל) ומקדשי תיראו - לא יכנס בהר הבית לא במקלו ולא במנעלו ובאפונדתו ובאבק שעל רגליו. ואף על פי שאני מזהירכם על המקדש, את שבתותי תשמורו אין בנין בית המקדש [ב] דוחה שבת:]

אות ב
ואם תאמר היאך סלקא דעתך דבנין מקדש דוחה שבת הא מקדש עשה ושבת עשה ולא תעשה ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה, ויש לומר דאי לאו קרא הוה אמינא הואיל ומקריבין במקדש קרבנות שדוחין שבת דעבודה דוחה שבת אם כן קל וחומר בנין המקדש שתדחה, לכך איצטריך קרא. ואף על פי שהקדים שבת לבית המקדש שמע מינה דבנין בית המקדש אינו דוחה שבת, כמו שפירש רש"י בפרשת ויקהל, אם כן למה נאמר אני ה'. ויש לומר כיון דכתיב יראה גבי מקדש, הוה אמינא שהוא דוחה שבת שאין בה אלא שמירה בעלמא משום הכי כתיב אני ה', ובזה נמי יתורץ קושיות דלעיל.

[רש"י: (לא) אל תפנו אל האבת - אזהרה לבעל אוב [ג] וידעוני.
בעל אוב זה פיתום המדבר משחיו.
וידעוני מכניס עצם חיה ששמה ידוע [ד] לתוך פיו והעצם מדבר:
אל תבקשו - להיות עסוקים בם [ה], שאם תעסקו בם אתם מיטמאין לפני ואני מתעב אתכם:
אני ה' אלוהיכם - דעו את מי אתם מחליפין במי:]

אות ג
לפי שנאמר בפרשת שופטים לא ימצא בך וגו' והתם גם כן אזהרה על זה ולא נאמר שם כרת והכא כתיב כרת שנאמר והכרתי אותו מקרב עמו אם כן ודאי בכאן מדבר בבעל אוב עצמו והתם מדבר בשואל בבעל אוב.

אות ד
כתב רבינו שמשון בשם רבינו מאיר בר קלונימוס שהיא חיה ששמה ידוע וכמין חבל גדול יוצא משורש שבארץ ששם גדלה אותה חיה כעין קשואין ודלועין, אלא שהידוע צורתו כצורת אדם בין בצורת פניו בין בצורת שאר אבריו ומטבורו הוא מחובר באותו חבל ואין כל בריה רשאי להתקרב במלא החבל שטורפת והורגת את הכל ובמלא החבל רואה את כל סביבותיה וכשבאים לצוד אותה מורים בחיצים מרחוק אל החבל עד שיפסוק ומיד מתה. ספר מצות גדול עד כאן.

אות ה
דקשה לרש"י דפשיטא הוא דאין אדם מטמא את עצמו מדעתו, ומתרץ להיות עסוקים בם כו'.

[רש"י: (לב) מפני שיבה תקום - יכול זקן [ו] אשמאי?
תלמוד לומר: זקן, אין זקן אלא שקנה [ז] חכמה:
והדרת פני זקן - איזהו הדור?
לא ישב במקומו.
ולא ידבר במקומו.
ולא יסתור את דבריו.
יכול יעצים עיניו כמי שלא ראהו?
לכך נאמר: ויראת מאלוהיך [ח], שהרי דבר זה מסור ללבו של עושהו, שאין מכיר בו אלא הוא.
וכל דבר המסור ללב נאמר בו ויראת מאלוהיך:]

אות ו
רש"י מפרש לשון אשם כלומר רשע שחייב הרבה אשמות. ורבינו תם מפרש שהוא בור לשון של לא תשם ומתרגמינן לא תבור רוצה לומר בור.

אות ז
לאו מנוטריקון דזקן דרש רק מגזירה שוה דזקן זקן מזקני ישראל כדכתיב אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו, כלומר שהם גדולים וחכמים.

אות ח
ואם תאמר היאך סלקא דעתך דיעצים עיניו פשיטא שעובר, ויש לומר דהכי פירושו יכול יעצים עיניו קודם שיבא לארבע אמות שלו, דאינו חייב לקום מפניו אלא כשיבא לארבע אמות שלו.

[רש"י: (לג) לא תונו - אונאת דברים [ט].
לא תאמר לו אמש היית עובד עבודה זרה ועכשיו אתה בא ללמוד תורה שנתנה מפי הגבורה:]

אות ט
דהא בפרשת בהר כתיב לא תונו שמדבר באונאת ממון דשם מדבר במקח וממכר ואם כן על כרחך לא תונו דכתוב כאן מדבר באונאת דברים.

[רש"י: (לה) לא תעשו עול במשפט - אם לדין, הרי כבר נאמר לא תעשו עול במשפט (פסוק טו).
ומהו משפט השנוי כאן?
הוא המידה והמשקל והמשורה.
מלמד שהמודד נקרא דיין [י], שאם שיקר במידה הרי הוא כמקלקל את הדין וקרוי עול, שנאוי, ומשוקץ, חרם ותועבה. וגורם לחמשה דברים האמורים בדיין [כ]:
מטמא את הארץ,
ומחלל את השם,
ומסלק את השכינה,
ומפיל את ישראל בחרב,
ומגלה אותם מארצם:
במידה - זו מידת [ל] הארץ:
במשקל - כמשמעו:
ובמשורה - היא מידת [מ] הלח והיבש:]

אות י
משום דכתיב משפט מלמד שהמודד נקרא דיין. ונפקא מינה שאם שיקר במדה הרי הוא כו'.

אות כ
וקשה למה צריך משפט ללימוד זה, הא גם כן בכאן כתיב עול משמע עול, ושנאוי כמו שפירש לעיל גבי דיין. ועוד קשה למה פירש בכאן וגורם לחמשה דברים וכו' למה לא פירש זה לעיל בדיין. ויש לומר דכך כוונת רש"י למה צריך למכתב משפט ללמד שהוא כדיין לענין מאי, אין לומר לענין שיהא קרוי עול שנאוי כו' הא בכאן גם כן כתיב עול. ומתרץ דלענין זה הוקש לדיין לומר שגורם לחמשה דברים האמורים בדיין.

אות ל
רוצה לומר שני אחים או שני שותפים לא ימדוד לזה חלקו בחבל בימות הגשמים מפני שאז החבל לח ונמתח ביותר ולזה בימות החמה שאז החבל קשה ואינו נמתח ונמצא שזה יפסיד, אי נמי אפילו אם ימדוד בעץ לא ימדוד לזה בימות החמה ולזה בימות הגשמים, מפני שבימות החמה הארץ יבשה ובקועה ובימות הגשמים מחובר להדדי.

אות מ
הכי גרסינן במשורה מדת הלח. ולא גרסינן מדת היבש, דמשורה היא מדת הלח כדתנן במסכת אבות (פרק ו' משנה ד') ומים במשורה תשתה.

[רש"י: (לו) אבני צדק - הם המשקולות ששוקלין כנגדן:
איפת – היא [נ] מידת היבש:
הין - זו היא מידת [ס] הלח:
אשר הוצאתי אתכם - על מנת כן.
דבר אחר:
אני הבחנתי במצרים בין טיפה של בכור לטפה שאינה של בכור.
ואני הנאמן להיפרע ממי שטומן משקלותיו במלח [ע] להונות את הבריות שאין מכירים בהם.]

אות נ
שנאמר והעומר עשירית האיפה.

אות ס
שנאמר רביעית ההין.

אות ע
יש מפרשים הלוקח טומן משקלותיו במלח כדי שיהיה כבד על ידי לחלוחית המלח, ויש מפרשים המוכר טומן משקלותיו במלח לפי שכח המלח חזק וחריף וממעט את המשקל ונעשה קל ומוכר לבריות ושוקל במשקל זה.