שפתי חכמים, ויקרא פרק כא
פרשת אמר
[רש"י: (א) אמר אל הכוהנים - אמור ואמרת, להזהיר [א] גדולים על הקטנים:
בני אהרן - יכול חללים?
תלמוד לומר: [ב] הכוהנים:
בני אהרן - אף בעלי מומין במשמע:
בני אהרן - ולא בנות אהרן:
לא יטמא בעמיו - בעוד שהמת [ג] בתוך עמיו, יצא מת [ד] מצווה:]
אות א
דלא היה לו לכתוב אלא אמור אל הכהנים, אלא אמור להזהיר את עצמן, ואמרת אליהם להזהיר הגדולים על הקטנים, ואם תאמר, למה לא מתרץ רש"י נמי דבר ואמרת דכתיב בפרשת קדושים. ויש לומר דדבור הוי כלל ולא מפרש מהו הדבור ואמרת הוי פרט רוצה לומר דבר זה אמור להם אבל הכא גבי אמור הוא פרט, קשה לרש"י למה לי שני פרטים.
אות ב
וקשה למה מהפך רש"י הפירוש של פסוק, בתחלה היה לו לפרש בני אהרן ואחר כך ואמרת אליהם. ועוד קשה, מנא לן למילף כל הלימודים מבני אהרן. ויש לומר דהכי פירושו כיון שפירשתי ואמרת אליהם להזהיר הגדולים על הקטנים קשה למה ליה למכתב הכהנים בני אהרן? בשלמא בלא זה הייתי אומר, אי כתיב הכהנים ולא בני אהרן, הוה אמינא דוקא גדולים אבל לא קטנים, לכך איצטריך למכתב בני אהרן להזהיר הגדולים על הקטנים, אבל השתא דלמדתי זה מואמרת אליהם קשה, למה ליה למכתב הכהנים? ומתרץ, אי כתיב בני אהרן ולא הכהנים, הוה אמינא יכול אפילו חללים? תלמוד לומר הכהנים רוצה לומר שהוא כהן גמור. ותו מתרץ רש"י, שאל תקשה לו: מנלן לתרץ דהכהנים ממעט חללים דלמא לכך איצטריך דאי לא כתיב הכהנים אלא בני אהרן, הוה אמינא דומיא דבני אהרן שהיו תמימים לאפוקי בעלי מומין,. לכך איצטריך הכהנים, לרבות בעלי מומין. ומתרץ דמן בני אהרן אף בעלי מומין במשמע ולא היה מתורץ למה ליה הכהנים אלא לכך אצטריך כמו שתירצתי לעיל למעט חללים. ותו קשה לרש"י, בני אהרן למה לי? דלא היה למכתב רק הכהנים, ויכול אני למעט חללים ולרבות בעלי מומין, שהרי שניהם נשמעים ממלת הכהנים. ומתרץ אי לא כתיב בני אהרן, הוה אמינא דגם בנות אהרן במשמעות של הכהנים דכל מקום שנכתב בתורה בלשון זכר אף הנשים בכלל, לכך אצטריך בני אהרן ולא בנות אהרן. עיין במזרחי שפירש, בענין אחר והכי פירש איצטריכו תרווייהו, דאלו מבני אהרן גרידא הוה אמינא אף חללים במשמע, ואם כן אין כאן מיעוט הממעט חללים ויכולים להיות נכללין בבני אהרן, תלמוד לומר הכהנים יצאו חללים, והדר אמר ומנין לרבות אף בעלי מומין, תלמוד לומר בני אהרן. כלומר, דלא אתא שום מיעוט למעטינהו כמו שבא מיעוט הכהנים למעט חללים ונשאר בני אהרן דאף בעלי מומין במשמע ולמעט בנות אהרן ואלו בכהנים גרידא הוה אמינא כהנת בכלל דהושוו לכל עונשין שבתורה לאיש. וליכא למימר איפכא דהוה לחומרא הכהנים יכול ולא חללים תלמוד לומר בני , ואף חללים בכלל בני אהרן, דאם כן מעוטא דהכהנים במאי מוקמית ליה?
אות ג
דאם לא כן בעמיו למה לי? אלא רוצה לומר שישנו בתוך עמיו שיש הרבה בני אדם שמתעסקין עמו לקבור אותו.
אות ד
רוצה לומר שאין לו קוברין שמותר לטמא לו. ומת מצוה הוא כל שקורא ואין אחרים עונין אותו.
[רש"י: (ב) כי אם לשארו - אין שארו אלא [ה] אשתו:]
אות ה
רוצה לומר שארו דכתיב הכא (ועיין בתוספת יום טוב פרק יש נוחלין), ואם תאמר, היה לו לכתוב הקרובה שהיא לשון נקבה. ויש לומר דכל היכא דכתיב שאר היינו שאר בשר והוי כאלו כתיב שאר בשר, ובשר לשון זכר הוא לכך כתיב הקרוב בלשון זכר.
[רש"י: (ג) הקרובה - לרבות את [ו] הארוסה:
אשר לא הייתה לאיש - למשכב:
לה יטמא – מצוה [ז]:]
אות ו
ויש מקשין ואימא איפכא למעט הארוסה שלא יטמא לה. ויש לומר, דאם כן לישתוק קרא ולא יכתוב הקרובה, ואנן ידעינן דארוסה ממועט, מדכתיב אשר לא היתה דסתם הויה היא קידושין, ואם כן ממילא אנו יודעין דארוסה אסורה מלטמא לה. אלא על כרחך הקרובה לרבות בא שיטמא לה, ואשר לא היתה פירש למשכב הוא כדפירש רש"י בסמוך. ואם תאמר, מנא ליה לרבות ארוסה, דלמא הא דכתיב הקרובה לרבות מוכת עץ הוא דאתא שלא תמעט מוכת עץ מדכתיב הבתולה ולא בעולה, ואשר לא היתה בא למעט הארוסה. ויש לומר, דאם כן לא לכתוב קרא לא הבתולה ולא הקרובה, ואנא ידענא דמוכת עץ מותר לטמא, אלא על כרחך צריך לומר דהקרובה לרבות ארוסה הוא בא, ואשר לא היתה לאיש פירוש למשכב, וממילא איתרבי מוכת עץ כיון דבלא משכב נעשית בעולה. ואין להקשות לישתוק קרא מבתולה, ולא לכתוב נמי אשר לא היתה לאיש. אם כן הוה אמינא הקרובה למעט ארוסה הוא בא, משום הכי הוצרך לכתוב אשר לא היתה לאיש כדפירש רש"י לעיל, וממילא ילפינן נמי למוכת עץ.
אות ז
מדכתיב לפניו לא יטמא בעמיו, כי אם לשארו וגו', ולאחותו הבתולה וגו' משמע דכל הני דקחשיב רשאי לטמא להן, למה ליה למכתב עוד לה יטמא אלא למצוה.
[רש"י: (ה) לא יקרחה קרחה - על מת [ח].
והלא אף ישראל הוזהרו על כך, אלא לפי שנאמר בישראל (דברים יד א) בין עיניכם.
יכול לא יהא חייב על כל הראש?
תלמוד לומר: בראשם, וילמדו ישראל מהכוהנים בגזרה שווה.
נאמר כאן קרחה ונאמר להלן בישראל קרחה.
מה כאן כל הראש [ט] אף להלן כל הראש במשמע. כל מקום שיקרח בראש.
ומה להלן על מת, אף כאן על מת:
ופאת זקנם לא יגלחו - לפי שנאמר בישראל (ויקרא יט כז) ולא תשחית, יכול לקטו במלקט וברהיטני? [י] יהא חייב, לכך נאמר לא יגלחו, שאינו חייב אלא על דבר הקרוי גילוח ויש בו השחתה, וזהו תער:
ובבשרם לא ישרטו שרטת - לפי שנאמר בישראל (ויקרא שם כח) ושרט לנפש לא תתנו.
יכול שרט חמש שריטות לא יהא חייב אלא אחת?
תלמוד לומר: לא ישרטו שרטת, לחייב על כל שריטה ושריטה [כ].
שתיבה זו יתירה היא לדרוש, שהיה לו לכתוב לא ישרטו ואני יודע שהיא שרטת:]
אות ח
כמו שמוכיח רש"י מגזירה שוה.
אות ט
ואם תאמר דלמא איפכא, מה להלן בין עיניכם דוקא, אף בכהנים בין עיניכם דוקא ולא על כל הראש. ויש לומר דאין יכול למילף כהנים מישראל לענין זה, דהא בהדיא כתיב הכא בראשם דמשמע כל הראש. ואין להקשות, השתא נמי היאך ילפינן גבי ישראל נמי כל הראש, הא כתיב בין עיניכם. דיש לומר דודאי כל הראש במשמע. והא דכתיב בין עיניכם לגזירה שוה אחרת אצטריך כדי שילמוד תפילין מיניה דכתיב והיו לטוטפות בין עיניכם שלא תאמר בין עיניכם ממש דילפינן גזירה שוה כתיב הכא בין עיניכם, ולהלן כתיב לא יקרחו קרחה בין עיניכם מה להלן מקום שעושה קרחה אף גבי תפילין מקום שעושה קרחה. ואין להקשות היאך סלקא דעתך שילמוד כהנים מישראל דדוקא בין עיניכם, דאם כן לא יקרחו קרחה למה לי וגו'? הא בכלל ישראל הם. דיש לומר דלכך אצטריך כדי שילמוד ממנו שאם קרח הרבה קריחות בפעם אחת שחייב על כל קריחה וקריחה. ובזה יתורץ קושית רא"ם, שהקשה: היאך מצו רבותינו זכרונם לברכה לדרוש לפי שנאמר לא תשימו קרחה בין עיניכם אין לי אלא על בין עיניכם, מנלן לרבות את כל הראש, תלמוד לומר בראשם. והא בין עיניכם כתיב, ואם קרא בראשם בא לרבות כל הראש קרא דבין עיניכם היכי מיתוקמא? ואדרבה הוה ליה למידרש איפכא: לפי שנאמר לא יקרחו קרחה בראשם, שומע אני כל הראש, תלמוד לומר בין עיניכם, לא אמרתי אלא על בין העינים בלבד. דהשתא ליכא לאקשויי והא בראשם כתיב, דבין העינים נמי ראשם הוא, שאפילו מקצת ראשו ראשם מקרי, והא דהדר כתביה גבי כהנים, אינו אלא משום קרחה יתירא דאית ביה לחייב על כל קרחה וקרחה כו', והרב הניח הדבר בצריך עיון ודו"ק.
אות י
רוצה לומר יהא נמי חייב לכך נאמר כו' וילפינן ישראל מכהנים דריבה בהן הכתוב מצות יתירות אפילו הכי אינן חייבין אלא בגילוח כעין תער, ישראל לא כל שכן.
אות כ
וילפינן ישראל מכהנים מגזירה שוה דשריטה שריטה, אבל אין לומר דילפינן במה מצינו ישראל מכהנים שיהיו חייבים על כל שריטה, דאיכא למפרך: מה לכהנים שריבה בהן מצות להכי צריכים אנו לגזירה שוה, ואף שלא הזכיר זה רש"י זכרונו לברכה מפני שסמך במה שכתב בגזירה שוה דקרחה קרחה ולא חש להאריך.
[רש"י: (ו) קדשים יהיו - על כרחם יקדישום [ל] בית דין בכך:]
אות ל
מדלא כתיב קדושים הם אלא קדושים יהיו משמע על כרחם.
[רש"י: (ז) זנה - שנבעלה בעילת ישראל האסור לה, כגון:
חייבי כריתות, או נתין או ממזר:
חללה - שנולדה מן הפסולים שבכהונה, כגון:
בת אלמנה מכהן גדול.
או בת גרושה וחלוצה מכהן הדיוט.
וכן שנתחללה מן הכהונה על ידי ביאת אחד מן הפסולים [מ] לכהונה:]
אות מ
כגון אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, שנתחללה היא מן הכהונה. ונקראת חללה אף על פי שקודם לכן גם כן היתה אסורה לכהן, נפקא מינה אם בא כהן אחר כך עליה, שחייב שני לאוין: אחד משום גרושה ואחד משום חללה.
[רש"י: (ח) וקדשתו - על כורחו, שאם לא רצה לגרש, הלקהו [נ] ויסרהו עד שיגרש:
קדש יהיה לך - נהוג בו קדושה לפתוח ראשון בכל דבר ולברך ראשון בסעודה:]
אות נ
ואם תאמר למה לי שני פסוקים על זה הא לעיל נמי כתיב קדושים יהיו על כרחם. יש לומר, דלעיל מיירי לענין שלא יטמא למתים, חייבים בית דין להפרישו בעל כרחו, והכא מיירי באשה הפסולה, וזהו שנקט רש"י הכא ואם לא רצה לגרש הלקהו כו'.
[רש"י: (ט) כי תחל לזנות - כשתתחלל על ידי זנות [ס], שהייתה בה זיקת [ע] בעל וזנתה או מן האירוסין או מן הנישואין.
ורבותינו נחלקו בדבר. והכל מודים שלא דבר הכתוב בפנויה:
את אביה היא מחללת - חללה וביזתה את כבודו, שאומרים עליו ארור שזו ילד, ארור שזו גדל:]
אות ס
דקשה לו דמשמע דוקא כשתתחיל לזנות היא בשריפה, הא אם כבר התחילה לזנות ולא היו יודעין ולבסוף נודע הדבר אינה בשריפה, וזה אין לו שום טעם. לכן פירש כשנתחללה על ידי זנות, והודיענו שמלת תחל מלשון חלול ולא לשון התחלה.
אות ע
זיקה לשון קשירה. ומלכיהם נהוגים תירגם יונתן ומלכיהם זקוקין.
[רש"י: (י) לא יפרע - לא יגדל פרע על אבל [פ].
ואיזהו גידול פרע?
יותר משלשים יום:]
אות פ
דילפינן מבני אהרן דכתיב ראשיכם אל תפרעו, מה להלן על האבל אף כאן על אבל. ואיזהו גידול פרע יותר משלשים יום, דילפינן מנזיר דכתיב בו יהיה גדל פרע, יהיה בגימטריא שלשים.
[רש"י: (יא) ועל כל נפשת מת וגו' – באהל [צ] המת:
נפשת מת - להביא רביעית דם מן [ק] המת שמטמא באהל:
לאביו ולאמו לא יטמא - לא בא אלא להתיר [ר] לו מת מצווה:]
אות צ
רוצה לומר מדכתיב לא יבוא ואין שייך ביאה אלא בדבר שיש לו תוך.
אות ק
ואם תאמר והא בפרשת חקת גם כן כתיב במת בנפש ופירש רש"י בנפש זו רביעית דם ולמה לי תרי קראי. ויש לומר דכאן מדבר שמטמא באהל, והתם מדבר שמטמא במגע.
אות ר
דהא כבר כתיב ועל כל נפשות מת לא יבא, ועל כרחך זה בא ללמד שאינו מטמא אף לאביו ולאמו. דאי דוקא לשאר בני אדם הוא דאתא, פשיטא, דהא אפילו כהן הדיוט הוא אסור, כדכתיב: לנפש לא יטמא אלא על כרחך על כל נפשות מת לא יבא - לאסור בכהן גדול אף מה שהתיר בכהן הדיוט דהיינו אביו ואמו ואם כן לאביו ולאמו לא יטמא למה לי? אלא ודאי לכך אצטריך, דאי לאו לאביו ולאמו הוה אמינא: כיון דקרא דעל כל נפשות וגו' בא לאסור בכהן גדול אף מה שהתיר בכהן הדיוט, ולעיל התיר לו גם כן מת מצוה ואביו ואמו, וכאן בכהן גדול אסר לו הכל והואיל ואסר לו מת מצוה בכאן, הוה אמינא אף למת מצוה אסור לו ליטמא דדוחק הוא לחלק. לכך חזר וכתב לאביו ולאמו לא יטמא, לומר לך דאביו ואמו לא דמי לשאר אדם. דלשאר אדם אסור ליטמא אפילו מת מצוה ולאביו ולאמו כשהן מת מצוה מותר ליטמא לה כך לאביו ואמו לא יטמא אבל למת מצוה מותר ליטמא, כך מצאתי.
[רש"י: (יב) ומן המקדש לא יצא - אינו הולך אחר המטה.
ועוד מכאן למדו רבותינו:
שכהן גדול מקריב אונן [ש], וכן משמעו, אף אם מתו אביו ואמו אינו צריך לצאת מן המקדש אלא עובד עבודה:
ולא יחלל את מקדש - שאינו מחלל בכך את העבודה שהתיר לו הכתוב, הא כוהן הדיוט שעבד אונן חלל:]
אות ש
פירוש מקרא הזה ילפינן דהיינו מדכתיב ולא יחלל את מקדש אלהיו. דאין לומר מדכתיב לא יצא דרשינן הכי, איך יתכן לדרוש השתי דרשות מן המקרא הזה? דהא שדרשו אינו הולך אחר המטה משמע בין בעבודה ובין שלא בעבודה, ולפי המדרש האחר יחייב שיפרש בשעת עבודה.
[רש"י: (יד) וחללה - שנולדה מפסולי [ת] כהונה:]
אות ת
ואם תאמר, הא כבר פירש לעיל, ואי רוצה לפרש גם כאן, היה לו לפרש גם פירוש שני שפירש לעיל והיה לו לפרש גם כן זונה דכתיב כאן. ויש לומר, כאן צריך לפרש הפירוש של חללה, דהוה אמינא דמיירי דוקא כשנתחללה מן הכהונה על ידי ביאת אחת מן הפסולים, פירוש אף שלא כדרכה. אבל בתולה שנולדה מן הפסולין לכהונה לא הוה חללה, דדוקא כתיב וחללה זונה, דמשמע חללה שהיא זונה. דהא כתיב לפניו אלמנה וגרושה, דמשמע אלמנה או גרושה. אם כן גם בכאן היה לו לכתוב וזונה, דמשמע או זונה, אלא מדכתיב זונה בלא וא"ו משמע חללה שהיא זונה. לכך הוצרך רש"י לפרש, דנולדה מפסולי כהונה גם כן מקרי חללה וזונה לא קאי אחללה, והא דלא כתיב וחללה וזונה, דרך המקרא לדבר כן כמו לעיל כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו ולאביו היה לו לכתוב ולאמו.
[רש"י: (טו) ולא יחלל זרעו - הא אם נשא אחת מן הפסולות, זרעו הימנה חלל מדין קדושת [א] כהונה:]
אות א
(נחלת יעקב) רוצה לומר שבניו הזכרים מותרים ליטמא ולישא גרושה וכל כיוצא בזה.
[רש"י: (יז) לחם אלוהיו - מאכל אלוהיו, כל [ב] סעודה קרויה לחם.
כמו (דניאל ה א) עבד לחם רב:]
אות ב
ואם תאמר למה לא פירש זה לעיל דכתיב לחם אלהיהם הם מקריבים והיו קודש. ויש לומר, דלעיל הוה אמינא, הא דנקט לחם וגו' קאי על לחם הפנים שהיה בהיכל. אבל הכא כתיב לא יקרב להקריב וגו' להקריב למה לי אלא על כרחך בכל הקרבנות שמקריבים על המזבח מיירי לכך הוצרך לפרש כל מאכל וכו'.
[רש"י: (יח) כי כל איש אשר בו מום לא יקרב - אינו דין [ג] שיקרב, כמו (מלאכי א ח) הקריבהו נא לפחתך:
חרם - שחוטמו שקוע בין שתי העיניים, שכוחל שתי עיניו [ד] כאחת:
שרוע - שאחד מאיבריו גדול מחברו, עינו אחת גדולה ועינו אחת קטנה, או שוקו אחת ארוכה [ה] מחברתה:]
אות ג
דאם לא כן לא יקרב למה לי, דהא לעיל כתיב לא יקרב.
אות ד
פירוש שחוטמו שקוע סמוך לעיניו עד שכשרוצה לכחול שתי עיניו אין חוטמו מעכבת מלכחול שתיהן יחד בכחילה אחת.
אות ה
ואין לומר היינו פסח דיש לומר פסח מיירי שאיבריו כשאר כל אדם, אך שוק אחד הוא יותר קצרה. אבל שרוע הוא להיפך כי כל איבריו כשאר איברים של אדם אך שוק אחד הוא יותר ארוך. ולשון שרוע הוא מלשון כי קצר המצע מהשתרע.
[רש"י: (כ) או גבן - שורצילו"ש בלע"ז [בעל גבות ארוכות] שגביני עיניו שערן ארוך ושוכב:
או דק - שיש לו בעיניו דוק שקורין טיל"א [קרום].
כמו (ישעיה מ כב) הנוטה כדוק:
או תבלל - דבר המבלבל את העין, כגון חוט לבן הנמשך מן הלבן ופוסק בסירא, שהוא עוגל המקיף את השחור, שקוראים פרוניל"א [אישון], והחוט הזה פוסק את העוגל ונכנס בשחור.
ותרגום: תבלול חיליז.
לשון חלזון, שהוא דומה לתולעת אותו החוט.
וכן כינוהו חכמי ישראל במומי הבכור חלזון נחש [ו] עינב (בכורות לח א):
גרב וילפת - מיני שחין הם:
גרב - זו החרס, שחין היבש מבפנים ומבחוץ:
ילפת - היא חזזית המצרית.
ולמה נקראת ילפת?
שמלפפת והולכת עד יום המיתה, והוא לח מבחוץ ויבש מבפנים.
ובמקום אחר:
קורא לגרב שחין הלח מבחוץ ויבש מבפנים, שנאמר (דברים כח כז) ובגרב ובחרס, כשסמוך גרב אצל חרס קורא לילפת גרב, וכשהוא סמוך אצל ילפת קורא לחרס גרב. כך מפורש בבכורות (מא א):
מרוח אשך - לפי התרגום: מריס פחדין [ז]. שפחדיו מרוססים, שביצים שלו כתותין.
פחדין כמו (איוב מ יז) גידי פחדיו ישורגו:]
אות ו
רוצה לומר שיש לו כמין חלזון או כמין נחש או כגרגיר של ענב בעיניו, יש שגורסין חלזון נחש עיניו רוצה לומר שיש לו כמין חלזון או נחש בעיניו, ויש אומרים ענב לשון עניבה דדרך של נחש שכורך את עצמו ועניבה הוא לשון כריכה והכל הוא דבר אחד.
אות ז
פחדין פירוש ביצים.
[רש"י: (כא) כל איש אשר בו מום - לרבות שאר [ח] מומין:
מום בו - בעוד מומו בו פסול, הא אם עבר מומו כשר:
לחם אלוהיו - כל מאכל [ט] קרוי לחם:]
אות ח
דאם לא כן, כל איש אשר בו מום שנית למה לי הא לעיל כתיב איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום וגו'.
אות ט
ואם תאמר והא רש"י פירש זה לעיל, ועוד קשה, דכאן מפרש כל מאכל, ולעיל פירש דוקא מאכל אלהיו, ויש לומר דלעיל מדבר בקרבן תמידין, דהם נקראים לחם שנאמר לחמי לאשי והכא מדבר בקדשי קדשים והוה אמינא דלא מיקרי לחם לכן פירש כל מאכל קרוי לחם.
[רש"י: (כג) אך אל הפרכת - להזות שבע הזאות [י] שעל הפרכת:
ואל המזבח - החיצון. ושניהם הוצרכו להיכתב [כ], ומפורש בתורת כוהנים:
ולא יחלל את מקדשי - שאם עבד, עבודתו [ל] מחוללת להיפסל:]
אות י
דאם לא כן מה לי ולפרוכת, עד שיזהיר הכתוב מלבא שם.
אות כ
ואם תאמר מנא ליה לרש"י, דלמא מזבח הפנימי. ויש לומר, דאי מדבר במזבח הפנימי, אז לא צריך למכתב תו ואל הפרוכת לא יבא דאם אסור ליקרב למזבח הפנימי שהוא חוץ לפרוכת, מכל שכן שאין רשאי ליקרב אל הפרוכת. אבל אי מדבר במזבח החיצון שניהם הוצרכו לכתוב, ומפורש כו'.
אות ל
כלומר מקדשי שנאמר בקרא אינו מקדש ממש, אלא פירוש עבודתו כי מלת מקדש נאמר על מקדש ממש וגם על העבודה הנעשה במקדש.
[רש"י: (כד) וידבר משה - המצווה הזאת:
אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל - להזהיר בית דין על [מ] הכוהנים.]
אות מ
דאם לא כן מה לישראל כאן אצל אזהרת כהנים.