[רש"י: (ב) וינזרו - אין נזירה אלא פרישה, וכן הוא אומר:
(יחזקאל יד ז) וינזר מאחרי.
(ישעיה א ד) נזורו אחור.
יפרשו מן הקדשים בימי טומאתן.
דבר אחר:
וינזרו מקדשי בני ישראל אשר הם מקדישים לי ולא יחללו את שם קדשי - סרס המקרא [נ] ודרשהו, אשר הם מקדשים לי ולא יחללו את שם קדשי:
אשר הם מקדשים לי - לרבות קדשי כוהנים עצמן:]

אות נ
רוצה לומר וינזרו מקדשי בני ישראל אשר הם מקדישים לי, אבל לא כמו שכתוב בקרא. ואי לא מסורס המקרא אלא אשר הם מקדישים לי כתוב אחר ולא יחללו ואשר הם מקדישים לי מרבה אני אפילו קדשי כהנים עצמן כדפירש רש"י בסמוך, אם כן אין לפסוק , דמצינו לפרש דלאו דולא יחלל קאי גם כן על אשר הם מקדישים לי, או את אשר הם מקדישים לי קאי אאני ה'. ויהיה פירושו: וינזרו מקדשי בני ישראל, ולא יחללו את שם קדשי. אבל אותם אשר הם מקדישים לי אני ה' להפרע מהם, אבל אינם בחילול וכו', (הרא"ם), ואני מצאתי בספר מוגה דהאי דבר אחר שגרס רש"י לעיל טעות סופר וצריך להגיה האי דבר אחר למטה, וכך היא הגירסא: יפרשו מן הקדשים בימי טומאתן, וינזרו מקדשי בני ישראל אשר הם מקדישים לי אני ה', ולא יחללו את שם קדשי, סרס המקרא ודרשהו. דבר אחר אשר וכו', ושמעתי לפרש דהכי פירושו דללישנא קמא פירש רש"י וינזרו מקדשי בני ישראל בימי טומאתן, ולפי הדבר אחר שפירש רש"י וינזרו וכו', פירש דקאי אבהמה שהקדישה לקרבן, הוזהרו הכהנים שלא יאכלו אותם אלא יקריבו אותן על גבי מזבח. דלא תימא: מאחר דקדשים מותרים לכהנים אחר הקרבת מתירין, אם כן בהמה משהקדישה אותה תהא נמי מותרת, לכן הזהיר על זה, ולכך מסרס רש"י הקרא ודורשו, כאילו כתיב: וינזרו מקדשי בני ישראל אשר הם מקדישים לי, דקאי על קריאת שם של הקדש.

[רש"י: (ג) כל איש אשר יקרב - אין קריבה זו אלא אכילה.
וכן מצינו שנאמרה אזהרת אכילת קדשים בטומאה בלשון נגיעה בכל קדש לא תיגע (ויקרא יב ד), אזהרה לאוכל. ולמדוה רבותינו מגזירה שווה [ס].
ואי אפשר לומר שחייב על הנגיעה, שהרי נאמר כרת על האכילה בצו את אהרן (ויקרא ז כ - כא) שתי כריתות זו אצל זו, ואם על הנגיעה חייב לא הוצרך לחייבו על האכילה.
וכן נדרש בתורת כוהנים:
וכי יש נוגע חייב, אם כן מה תלמוד לומר יקרב?
משיכשר לקרב, שאין חייבין עליו משום טומאה, אלא אם כן קרבו מתיריו [ע].
ואם תאמר שלוש כריתות בטומאת כוהנים למה? [פ]
כבר נדרשו במסכת שבועות אחת לכלל ואחת לפרט וכו' (שבועות ז א):
וטמאתו עליו - וטומאת האדם עליו.
יכול בבשר הכתוב מדבר, וטומאתו של בשר עליו, ובטהור שאכל את הטמא הכתוב מדבר?
הרי כבר נאמר (ויק' ז יט) והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, אלא על כורחך ממשמעו אתה למד, במי שטומאתו פורחת ממנו [צ] הכתוב מדבר, וזהו האדם שיש לו טהרה בטבילה:
ונכרתה וגו' - יכול מצד זה לצד זה יכרת ממקומו ויתיישב במקום אחר?
תלמוד לומר: אני ה', בכל מקום אני:]

אות ס
הכי גרסינן ולמדוהו רבותינו בהיקש וכי יש נוגע חייב אם כן כו' רוצה לומר אם על הנגיעה חייב, לא הוצרך לחייבו על האכילה. אלא על כרחך צריך לומר אין קריבה זו אלא אכילה, ואם תאמר לעולם אימא לך יקרב מיירי בנגיעה, ודקשה לך, אם כן לישתוק מן האכילה האמור בצו את אהרן איצטריך דהוה אמינא אין עונשין מן הדין, ויש לומר דוקא בעונש דיני אדם אין עונשין מן הדין, אבל בדיני שמים עונשין מן הדין.

אות ע
רוצה לומר אינו חייב אלא אם כן קרב דבר המתיר את הקרבן באכילה, דהיינו חלב וזריקת דם.

אות פ
רוצה לומר לפי מה שפירשתי לעיל, שהרי נאמר כרת על האכילה בצו את אהרן שתי כריתות זו אצל זו, ואם על וכו'. דמשמע דגם כרת זה מדבר באכילה. ואם כן לפי זה מכל שכן קשה שלש כריתות למה לי, הא כבר נדרשו.

אות צ
כלומר, מדכתיב עליו, כלומר שעדיין עליו שלא נטהר מטומאתו. דאי אבשר קאי שאין לה טהרה במקוה, היה לו לומר והוא טמא, כלומר שאינו נטהר מטומאתו. והא דמקשה רש"י הכא אחר שפירש קריבה זו אכילה. יש לומר, בשלמא בלא זה היה לו לתרץ שלש כריתות חד לאיסור אכילה, וחד לאיסור נגיעה, וחד כרת לאכלו קודם שקרבו מתיריו. אבל השתא דפירש רש"י דאין חייב על הנגיעה, ואין חייב אלא אחר שקרבו מתיריו, אם כן קשה, שלש כריתות למה לי? וכו'.

[רש"י: (ה) בכל שרץ אשר יטמא לו - בשיעור הראוי לטמא [ק], בכעדשה:
או באדם – במת [ר]:
אשר יטמא לו - כשיעורו לטמא [ש], וזהו כזית:
לכל טומאתו - לרבות נוגע בזב וזבה [ת], נדה ויולדת ובמצורע:]

אות ק
דאם לא כן לא נכתוב אלא או איש אשר יגע בכל שרץ ותו לא אשר יטמא לו למה לי? אלא דלא תימא דוקא נוגע בשרץ שלם.

אות ר
ואם תאמר, והלא טומאת מת צריך שבעה וכאן כתיב שלא צריך אלא רק הערב שמש כמו טומאת שרץ שנאמר וטמא עד הערב. ויש לומר, דלא בא אלא ללמד טומאת מת מטומאת שרץ, מה טומאת שרץ צריך הערב שמש אף טומאת מת כן, שלא תאמר משנכנס מקצת היום שביעי הוא טהור לפי שמקצת היום ככולו. מצאתי.

אות ש
דאם לא כן אשר יטמא לו למה לי? מאו באדם לכל טומאתו שמעינן ליה.

אות ת
שאף על פי שאינם מטומאת מת שמיירי ביה קרא מכל מקום הם בכלל לכל טומאתו שכל אלה טומאת אדם הם.

[רש"י: (ו) נפש אשר תגע בו - באחד מן הטמאים [א] הללו:]

אות א
רוצה לומר, דהוה ליה למכתב נפש אשר תגע בהם.

[רש"י: (ז) ואחר יאכל מן הקדשים - נדרש ביבמות בתרומה, שמותר לאכלה [ב] בהערב השמש:
מן הקדשים - ולא כל הקדשים:]

אות ב
פירוש האי מן הקדשים ולא כל הקדשים, דמשמע מקצת קדשים בקדשי תרומה מיירי.

[רש"י: (ח) נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה - לעניין הטומאה הזהיר כאן [ג], שאם אכל נבלת עוף טהור, שאין לה טומאת מגע ומשא [ד] אלא טומאת אכילה בבית הבליעה, אסור לאכול בקדשים.
וצריך לומר וטרפה, מי שיש במינו טרפה, יצא נבלת עוף טמא שאין במינו טרפה:]

אות ג
דקשה לו הא כבר כתיב נבלה וטרפה לא יאכל. והא דקאמר לענין הטומאה הזהיר וכו', פירוש לא שבא להזהיר על אכילתה, אלא רק לענין הטומאה, לומר שאם אכל וכו', ומה שאמר אלא טומאת אכילה בבית הבליעה, עיין לעיל בפרשת אחרי מות בפסוק אשר תאכל נבלה.

אות ד
ואם תאמר מה צריך רש"י לנקוט במה שאין מטמא, כך היה לו לומר: שאם אכל נבלת עוף טהור שיש לה טומאת אכילה בבית הבליעה. ויש לומר שרש"י רוצה להוכיח, מה שנקט נבלת עוף טהור ולא נקט נבלת בהמה, משום דבקרא כתיב: נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה – באכילה, רוצה לומר באכילתה מטמאה ואין מטמאה במגע ובמשא. ואי מדבר בנבלת בהמה הא מטמא גם כן במגע ובמשא, בשלמא אי מדבר בנבלת עוף, אתי שפיר דמטמאה דוקא באכילה לפי שאם יאכל נבלת עוף טהור אין לה טומאת מגע ומשא אלא טומאת אכילה כו'.

[רש"י: (ט) ושמרו את משמרתי - מלאכול תרומה [ה] בטומאת הגוף:
ומתו בו - למדנו שהיא מיתה [ו] בידי שמים:]

אות ה
פירוש דושמרו אדלעיל קאי, דמיירי בתרומה כדפירש רש"י לעיל.

אות ו
הקשה הרא"ם יש לתמוה מהיכן למדו שהוא במיתה בידי שמים והלא קיימא לן כל מיתה האמורה בתורה סתם אינו אלא חנק וכו', והניח הדבר בצריך עיון. ויש לומר דעל כרחך מיתה דהכא בידי שמים היא, דהא קדשים שהם חמורים מתרומה, דהא אסור לאכול קדשים בהערב שמש, אפילו הכי אם אכל קדשים בטומאת הגוף אינו חייב מיתה בידי אדם, דילפינן אכילת קדשים מביאת מקדש בהיקש, כדלעיל בפרשת כי תזריע וביאת מקדש בטומאה הוא בכרת, דכתיב: ונכרתה כי את מקדש ה' טמא. תרומה הקל לא כל שכן שאין חייב מיתה בידי אדם. ועוד יש לומר, דרש"י פירש לעיל בפרשת כי תזריע בכל קדש לרבות את התרומה, שמע מינה מיתה שנאמר בתרומה הוא כרת כמו אכילת קודש. ועוד יש לומר דקרא דייקא דכתיב ומתו בו וגו' אני ה', דקשה למה לי אני ה'? אלא אני ה' מוסב לתחלת המקרא, על ומתו בו וגו', אני ה' נאמן ליפרע שאמית אותו, והיינו מיתה בידי שמים.

[רש"י: (י) לא יאכל קדש - בתרומה הכתוב מדבר, שכל העניין דבר בה:
תושב כוהן ושכיר - תושבו של כוהן ושכירו [ז], לפיכך תושב זה נקוד פתח, לפי שהוא דבוק.
ואיזהו תושב?
זה נרצע שהוא קנוי לו עד היובל.
ואיזהו שכיר?
זה קנוי קניין שנים, שיוצא בשש [ח].
בא הכתוב ולמדך כאן, שאין גופו קנוי לאדוניו לאכול בתרומתו:]

אות ז
פירוש לא תושב שהוא כהן וכן שכיר, דאטו משום קנין שנים הפסיד כהונתו?

אות ח
ואין להקשות, אם כן לכתוב תושב שקנוי לו עד היובל ואפילו הכי אין אוכל בתרומה ואז לא איצטריך למכתב שכיר שאינו אוכל כיון שיוצא בשש. דיש לומר, דאי לא כתיב שכיר הוה מוקמינן קרא אמסתבר, והוה אמינא: תושב זה הקנוי קנין שנים שיוצא בשש, משום הכי אינו אוכל, אבל נרצע שקנוי לו עד היובל, אוכל בתרומה. לכך איצטריך תושב ושכיר.

[רש"י: (יא) וכהן כי יקנה נפש - עבד כנעני שקנוי [ט] לגופו:
ויליד ביתו - אלו בני השפחות.
ואשת כוהן אוכלת בתרומה מן המקרא הזה, שאף היא קניין כספו.
ועוד למד ממקרא אחר:
(במדבר יח יא) כל טהור בביתך וגו' בספרי:]

אות ט
דקשה לו הא בפסוק שלפניו משמע שאין גופו קנוי לו, וכאן כתיב כי יקנה וגו'. ומתרץ, דלעיל מדבר בעבד עברי וכאן מדבר בעבד כנעני.

[רש"י: (יב) לאיש זר – ללוי [י] ולישראל:]

אות י
דקשה לרש"י פשיטא תהיה לאיש זר דהא אסורה לקרובים, ומתרץ דלוי וישראל נקראים זר אצלה.

[רש"י: (יג) אלמנה וגרושה - מן האיש הזר:
וזרע אין לה – ממנו [כ]:
ושבה - הא אם יש לה זרע ממנו [ל] אסורה בתרומה כל זמן שהזרע [מ] קיים:
וכל זר לא יאכל בו - לא בא אלא להוציא את האונן שמותר בתרומה. זרות אמרתי לך, ולא אנינות:]

אות כ
כלומר, אף על פי שיש לה זרע מאיש אחר שהוא כהן, אפילו הכי לא תאכל אם יש לה זרע ממנו.

אות ל
אף על פי שפשוט הוא הוצרך לפרש כאן. מפני שאין כוונת התורה אלא להודיע ההיתר כמובן מן המקרא, וכאלו אמר ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה ולה זרע ממנו לא תאכל בתרומה.

אות מ
אבל אחר מיתתו חוזרת אף על פי דגבי יבמה אם מת בעלה ואחר כך מת הבן הרי הוא כחי ואינה חוזרת להזקק ליבם, אפילו הכי לענין תרומה אם מת חוזרת ואינו נחשב כחי. מדכתיב: וזרע אין לה, והרי אין לה, כך מפורש ביבמות פרק ז'.

[רש"י: (יד) כי יאכל קדש – תרומה [נ]:
ונתן לכהן את הקדש - דבר הראוי להיות קדש [ס], שאינו פורע לו מעות אלא פירות של חולין, והן נעשין תרומה:]

אות נ
משום דכל הפרשה כולה בתרומה מיירי. ודלא כהרא"ם שפירש מגזירה שוה דקדש קדש דכתיב גבי ביעור בערתי הקדש מן הבית.

אות ס
דקשה לרש"י, הא כבר אכל התרומה כיון שצריך לשלם, ולמה כתיב ונתן לכהן את הקדש.

[רש"י: (טז) והשיאו אותם - את עצמם יטענו עוון באוכלם את קודשיהם, שהובדלו לשם תרומה וקדשו ונאסרו עליהם.
ואונקלוס שתרגם:
במיכלהון בסואבא. שלא לצורך [ע] תרגמו כן:
והשיאו אותם - זה אחד משלשה אתים שהיה רבי ישמעאל דורש בתורה, שמדברים באדם עצמו.
וכן (במדבר ו יג) ביום מלאת ימי נזרו יביא אותו, הוא יביא את עצמו.
וכן (דברים לד ו) ויקבור אותו בגיא, הוא קבר את עצמו, כך נדרש בספרי:]

אות ע
פירוש, נראה שדעת המתרגם היה, שלא יחללו מוסב למעלה על וינזרו מקדשי בני ישראל, כלומר: יזהרו בהם שלא יחללום, וישיאו את עצמם עון כשיאכלום בטומאה, ולפיכך כתב ואין צורך כי כבר אפשר שיפורש ולא יחללו על ענינו שלא יאכילום לזרים. (הרא"ם).

[רש"י: (יח) נדריהם – הרי [פ] עלי:
נדבותם – הרי [צ] זו:]

אות פ
רוצה לומר ואם הפריש ונאבד קודם הקרבה - חייב באחריותו.

אות צ
ואם נאבד - אינו חייב באחריותו.

[רש"י: (כא) לפלא נדר – להפריש [ק] בדיבורו:]

אות ק
שלא תאמר אם חשב בלבו להביא נדר יביא נדר לכך פירש להפריש וכו'. ואם תאמר, מכל מקום למה לרש"י למינקט בדבורו, כיון שפירש להפריש פשיטא שבדבורו הוא. ויש לומר שלא תאמר שהפריש בהמה ואם כן לא יהיה הפרש בין נדר לנדבה לכך פירש בדבורו אם אומר הרי זו או הרי עלי.

[רש"י: (כב) עורת - שם דבר של מום [ר] עיוורון בלשון נקבה, שלא יהא בו מום של עיוורת:
או שבור – לא [ש] יהיה:
חרוץ - ריס של עין שנסדק או שנפגם, וכן שפתו שנסדקה או נפגמה:
יבלת - ורוא"ה בלע"ז [יבלת]:
גרב - מין חזזית וכן ילפת.
ולשון ילפת, כמו: (שופטים טז כט) וילפת שמשון, שאחוזה בו עד יום מיתה, שאין לה רפואה:
לא תקריבו - שלוש פעמים, להזהיר:
על הקדשן.
ועל שחיטתן.
ועל זריקת דמן:
ואשה לא תתנו - אזהרת הקטרתן:]

אות ר
פירוש אין עורת תואר לנקבה, כלומר בהמה עורת שהרי כל הענין הזה הוא בלשון זכר. רק הוא שם דבר, כמו עורון אלא ששם עורון הוא בלשון זכר ושם עורת הוא בלשון נקבה, כאלו אמר לא יהיה בו מום של עורת.

אות ש
והא דלא נקט רש"י לא יהא בו שבור כמו שנקט גבי עורת, משום דשבור הוא שם התואר כלומר הקרבן לא יהיה שבור משום הכי אינו נופל עליו אלא לשון לא יהיה אבל כשיהיה שם דבר כמו עורון נופל עליו לשון בו לא יהיה כלומר לא יהיה בו המום של עורת.

[רש"י: (כג) שרוע - אבר גדול מחברו:
וקלוט – פרסותיו [ת] קלוטות:
נדבה תעשה אתו - לבדק הבית:
ולנדר - למזבח:
לא ירצה - איזהו הקדש בא לרצות?
הוי אומר זה [א] הקדש המזבח:]

אות ת
רוצה לומר בהמה שמפרסת פרסה וברגל אחד פרסותיו קלוטות, ואינה סדוקה כשאר פרסות רגלים, אלא שדומה רגליו לשל סוס ולשל חמור.

אות א
רש"י רצה להוכיח בזה, שאל תקשה: מנא לן דנדבה תעשה אותו - לבדק הבית, ולנדר לא ירצה היינו למזבח, דלמא איפכא, ומתרץ איזה הקדש כו' הוי אומר זה הקדש המזבח הלכך מה שכתוב לא ירצה מדבר במזבח וממילא מה שכתוב נדבה תעשה מדבר בהקדש בדק הבית. והרא"ם פירש, מפני שרוב נדבות הם לבדק הבית ורוב נדרים למזבח, לכן קרא בדק הבית בשם נדבה ושל מזבח נדר.

[רש"י: (כד) ומעוך וכתות ונתוק וכרות - בביצים או בגיד:
מעוך - ביציו מעוכין ביד:
כתות - כתושים יותר ממעוך:
נתוק - תלושין ביד עד שנפסקו חוטים שתלויים בהן, אבל נתונים הם בתוך הכיס, והכיס לא נתלש:
וכרות - כרותין בכלי ועודן בכיס:
ומעוך - תרגומו: ודימריס.זה לשונו בארמית, לשון כתישה:
וכתות - תרגומו: ודירסיס.
כמו (עמוס ו יא) הבית הגדול רסיסים, בקיעות דקות.
וכן (שבת פ ב) קנה המרוסס:
ובארצכם לא תעשו - דבר זה, לסרס שום בהמה וחיה ואפילו טמאה [ב], לכך נאמר בארצכם, לרבות כל אשר בארצכם, שאי אפשר לומר לא נצטוו על הסירוס אלא בארץ [ג], שהרי סירוס חובת הגוף הוא, וכל חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ:]

אות ב
לא שלא תקריבו בארצכם מעוך וכתות, שהרי אין הקרבה בחוץ לארץ, אלא מאי לא תעשו? הסירוס לבד הוא דקאמר.

אות ג
פירוש, שאי אפשר לומר שפירוש ובארצכם לא תעשו הוא, שלא ינהגו באיסור הסירוס אלא בארץ ולא בחוץ לארץ, אבל לא לרבות כל שבארצכם דהיינו אף הטמאה, דהא הסירוס חובת הגוף היא ואינה תלויה בארץ. אלא על כרחך לא בא אלא לרבות אפילו בהמה טמאה. (רא"ם).

[רש"י: (כה) ומיד בן נכר - נוכרי שהביא קרבן ביד כוהן להקריבו לשמים לא תקריבו לו בעל מום [ד]. ואף על פי שלא נאסרו בעלי מומין לקרבן בני נח אלא אם כן מחוסרי אבר, זאת נוהגת בבמה שבשדות, אבל על המזבח שבמשכן לא תקריבוה, אבל תמימה תקבלו מהם, לכך נאמר למעלה איש איש (לעיל פסוק יח), לרבות את הנכרים שנודרים נדרים ונדבות כישראל:
משחתם - חבולהון:
לא ירצו לכם – לכפר [ה] עליכם:]

אות ד
פירוש דוקא לקרבן יחיד שהביאו לכהן להקריבו אז לא יקבלו בעל מום, אבל אם הם תמימים יקבלו, כמו שפירש רש"י: איש איש - לרבות את הנכרים כו'.

אות ה
פירוש דמלא ירצו לכם משמע שהם אינם מקובלים לשם, ואינו נופל לומר על זה מלת לכם אם לא שיוסיף מלת לכפר. גם שינה מלת לכם וכתב עליכם, כי עם מלת כפרה אינה נופלת רק לשון על, כמו ונרצה לו לכפר עליו.

[רש"י: (כח) אתו ואת בנו - נוהג בנקבה, שאסור לשחוט האם והבן [ו] או הבת, ואינו נוהג בזכרים [ז], ומותר לשחוט האב והבן [או האב והבת]:
אתו ואת בנו - אף בנו ואותו [ח] במשמע:]

אות ו
דילפינן משלוח הקן כדלקמן ומה התם אף הנקבות בכלל, דהא כתיב: על האפרוחים שכולל בין זכרים בין נקבות, הוא הדין הכא נמי לא שנא זכרים ולא שנא נקבות.

אות ז
דילפינן במה מצינו משילוח הקן, דמצות אותו ואת בנו נאמרה בבנים ובאבות ומצות שילוח הקן נאמרה בבנים ובאבות. מה להלן בבנים ואם דכתיב: והאם רובצת, אף הכא בנים ואם. ואם תאמר היה לו למכתב אותה ואת בנה. ויש לומר, כיון שכתיב לפניו שור או שה לשון זכר נקט נמי אותו ואת בנו דסמיך ליה לשון זכר.

אות ח
רוצה לומר אם שחט בנה קודם הוא גם כן חייב מדכתיב לא תשחטו משמע דמצינו שני שוחטים חייבין בין השוחט האם בין השוחט הבת והיכן מצינו על כרחך צריך לומר דמיירי בשלש פרות אם ובתה ובת בתה ולעולם הראשון פטור. ואין לומר דמיירי, כגון ששחט זה האם ושנים האחרים שחטו כל אחד בתה דזה פשיטא הוא דשנים אחרונים חייבים, דהא תרווייהו אותו ואת בנו נינהו. אלא ודאי כך מצינו, כגון: ששחט אחד פרה.. ואחד שחט אמה דהוא חייב ואחד שחט בתה אף על פי שהראשון ששחט בתה קודם, ולמה יתחייב מי ששחט האם? אלא לאו שמע מינה, אף אם שחט בנו קודם ואחר כך אותו חייב.

[רש"י: (כט) לרצנכם תזבחו - תחילת זביחתכם היזהרו שתהא לרצון לכם.
ומהו הרצון?
ביום ההוא יאכל - לא בא להזהיר אלא שתהא שחיטה על מנת כן, אל תשחטוהו על מנת לאוכלו למחר, שאם תחשבו בו מחשבת פסול לא יהא לכם לרצון.
דבר אחר:
לרצונכם - לדעתכם, מכאן למתעסק שפסול בשחיטת קדשים. ואף על פי שפרט בנאכלים לשני ימים [ט], חזר ופרט בנאכלין ליום אחד שתהא זביחתן על מנת לאכלן בזמנן:]

אות ט
בפרשת צו דכתיב ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה. חזר ופרט בנאכלים וכו', שהשלמים האמורים כאן הם שלמים הנאכלים ליום אחד.

[רש"י: (לא) ושמרתם – זו [י] המשנה:
ועשיתם - זה המעשה:]

אות י
רוצה לומר, ששונה ושומר כל המצות בלב, ואחר כך ועשיתם מה ששמור בלב. כי לעולם הפעולה אחר המחשבה, דהיינו השמירה בלב.

[רש"י: (לב) ולא תחללו - לעבור על דברי מזידין [כ].
ממשמע שנאמר ולא תחללו, מה תלמוד לומר ונקדשתי? [ל]
מסור עצמך וקדש שמי.
יכול ביחיד?
תלמוד לומר: בתוך בני ישראל.
וכשהוא מוסר עצמו, ימסור עצמו על מנת למות, שכל המוסר עצמו על מנת הנס, אין עושין לו נס, שכן מצינו בחנניה מישאל ועזריה שלא מסרו עצמן על מנת הנס, שנאמר (דניאל ג יח) והן לא, ידיע להוא לך מלכא די לאלהך לא איתנא פלחין וגו', מציל ולא מציל, ידיע להוא לך וגו':]

אות כ
רצונו לומר, למי שרוצה להעבירך על הדת, אל תשמע לו לעבור על דברי.

אות ל
בשלמא בלא זה, הוה אמינא חדא על השוגג וחדא אמזיד, וקאי על האדם, שיזהר שלא יבא לידי איסור חמור שהוא מזיד ולא לידי איסור קל כגון השוגג אבל השתא שפירש דאיירי הקרא במזידין, אם כן ונקדשתי למה לי.