[רש"י: (ב) דבר אל בני ישראל וגו' מועדי ה' - עשה מועדות שיהיו ישראל מלומדין בהם, שמעברים את השנה [מ] על גליות שנעקרו ממקומם לעלות לרגל ועדיין לא הגיעו לירושלים:]

אות מ
הכי גרסינן עשה המועדות שיהיו ישראל מלומדין בהם, רוצה לומר: שיהיו רגילים לעלות לרגל ומפרש והולך כיצד, שמעברין כו'. כיון שנעקרו ממקומן מעברין דאם לא יעברו לא יוכלו לעלות ולהגיע לירושלים אלא עד אחר הרגל ובשנה הבאה לא ירצו לעלות לרגל, דסבורין שאינן יכולין לבא לירושלים קודם הרגל, הלכך מעברין. ועיין בסנהדרין (דף י"א).

[רש"י: (ד) אלה מועדי ה' - למעלה מדבר בעבור שנה, וכאן [נ] מדבר בקדוש החדש:]

אות נ
רוצה לומר לעיל כתיב מועדי ה' אשר תקראו אותם וקרינן אתם, רוצה לומר דתלוי הכל בבית דין אם מעברין השנה - מעובר, ואם לאו - אינו מעובר, וכאן גם כן כתיב מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אתם, משמע דתלוי בבית דין, שאם קדשוהו - מקודש ואם לאו - אינו מקודש.

[רש"י: (ה) בין הערבים - משש שעות [ס] ולמעלה:
פסח לה' – הקרבת [ע] קרבן ששמו פסח:]

אות ס
רוצה לומר, דבתחילת היום עד שש שעות מאיר היום ביותר, וכשיגיע משש שעות ולמעלה אינו מאיר כל כך כבתחילה, ואם כן משש ואילך נקרא ערב וכשיקרב הלילה שהוא מאפיל ביותר זהו ערב ממש. נמצא משש שעות ואילך עד הלילה, נקרא הכל בין הערבים.

אות ע
דפסח לא קאי איום טוב, אלא אהקרבת כו'.

[רש"י: (ח) והקרבתם אשה וגו' - הם המוספין האמורים בפרשת פנחס ולמה נאמרו כאן, לומר לך שאין המוספין מעכבין זה את זה:
והקרבתם אשה לה' - מכל מקום, אם אין פרים הבא אילים, ואם אין פרים ואילים, הבא כבשים:
שבעת ימים - כל מקום שנאמר שבעת שם דבר הוא, שבוע של ימים [פ], שטיינ"א בלע"ז [קבוצה של שבעה ימים רצופים], וכן כל לשון שמונת, ששת, חמשת, שלשת:
מלאכת עבדה - אפילו מלאכות החשובות לכם עבודה וצורך, שיש חסרון כיס בבטלה שלהן, כגון דבר האבד. כך הבנתי מתורת כוהנים:
דקתני: יכול אף חולו של מועד יהא אסור במלאכת עבודה וכו' [צ]:]

אות פ
והכוונה בזה כי שבעה הוא שם תואר לקבוץ שבעה שהם בעלי חומר, או בעלי חיים, או צמחים, או דוממים, אבל שבעת מורה על השבעה המופשטים מן החומר, כמו הגבורה והחכמה שהם מופשטים מהחומר, לא כמו הגבור והחכם שהוא מורה על החיבור עם החומר. ומפרש אחריו ממה הוא הקיבוץ מימים, ועיין בפרשת בא (רא"ם).

אות צ
ומתרץ דבחול המועד מותר דבר האבוד משמע דביום טוב עצמו אפילו דבר האבד אסור.

[רש"י: (י) ראשית קצירכם - שתהא ראשונה [ק] לקציר:
עמר - עשירית האיפה, כך הייתה [ר] שמה.
כמו (שמות טז יח) וימודו בעומר:]

אות ק
כלומר שלא יהא רשות לישראל לקצור שדותיהם עד שיקצור העומר תחילה לכל הנקצרים, ולא שתפרש ראשית קצירכם כלומר דוקא מראשית קציר השדה תקריבו העומר, אבל לא מסוף קציר השדה או אמצע.

אות ר
כלומר שם המדה המכילה בתוכה עשירית האיפה קרוי עומר.

[רש"י: (יא) והניף - כל תנופה מוליך ומביא מעלה ומוריד [ש].
מוליך ומביא לעצור רוחות רעות.
מעלה ומוריד לעצור [ת] טללים רעים:
לרצנכם - אם תקריבו כמשפט זה, יהיו לרצון לכם:
ממחרת השבת - ממחרת יום טוב הראשון של פסח, שאם אתה אומר שבת בראשית [א], אי אתה [ב] יודע איזהו:]

אות ש
ואם תאמר, מנא ליה לרש"י דתנופה הוא נאמר גם כן על מעלה ומוריד? ויש לומר דילפינן גזירה שוה הונף הונף, דכתיב בפרשת תצוה אשר הונף ואשר הורם. והתם מוליך ומביא מעלה ומוריד, דהונף היינו מוליך ומביא, דהוא לשון הנפה בסודרין שעשוי להבריח הזבובים שמוליכים ומביאים אותם. והורם היינו מעלה ומוריד, דהורם לשון הרמה, ואם תגביה צריך אתה להורידו אף כאן כן.

אות ת
רוצה לומר, שיהיה הטל לברכה ולא לקללה.

אות א
כל שבת נקרא שבת בראשית על שם ששבת בו הקדוש ברוך הוא במעשה בראשית.

אות ב
ואף על פי שזאת הראיה היא פריכא בגמרא והביא שם ראיות אחרות, מכל מקום הביא ראיה זו, משום שהיא תשובה לדברי צדוקים ובייתוסין. משום הכי הביא ראיה זו.

[רש"י: (יב) ועשיתם כבש - חובה לעומר [ג] הוא בא:]

אות ג
דקשה לרש"י, הא בפרשת פנחס מנה קרבנות המוספין כמו שפירש רש"י, ולמה לא מנה גם כן כבש זה. ומתרץ, דכבש זה לא בא למוספין אלא חובה לעומר בא.

[רש"י: (יג) ומנחתו – מנחת [ד] נסכיו:
שני עשרנים - כפולה הייתה:
ונסכה יין רביעית ההין - אף על פי שמנחתו כפולה, אין נסכיו כפולים:]

אות ד
כלומר לא המנחה בפני עצמה האמורה בפרשת ויקרא מדכתיב בתריה ונסכו יין רביעית ההין וכיון דיין הוא יין הנסכים, ודאי מנחה היא גם כן מנחת נסכים, אף על פי שהוא שני עשרונים, ומנחת נסכים לכבש הוא עשרון אחד, אפילו הכי היא מנחת נסכים אלא שהיא כפולה.

[רש"י: (טז) השבת השביעת - כתרגומו: שבועתא [ה] שביעתא:
עד ממחרת השבת השביעת תספרו - ולא עד בכלל, והן ארבעים ותשעה יום:
חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה לה' - ביום החמישים [ו] תקריבוה. ואומר אני זהו מדרשו.
אבל פשוטו עד ממחרת השבת השביעית, שהוא יום חמישים, תספרו.
ומקרא מסורס הוא:
מנחה חדשה - היא המנחה הראשונה שהובאה מן החדש.
ואם תאמר, הרי קרבה מנחת העומר?
אינה כשאר כל המנחות, שהיא באה [ז] מן השעורים:]

אות ה
דקשה לרש"י דאי שבת ממש, אם כן שבע שבתות לא יהיו חמשים יום אלא ארבעים ושתים יום.

אות ו
רוצה לומר כיון שאין מונין אלא מ"ט יום, היאך מיושב מה שכתוב בקרא חמשים יום, ומתרץ דחמשים לאו אתספרו קאי אלא אהקרבה קאי, ביום החמשים תקריבוהו, ויחסר בי"ת כאלו אמר ביום החמשים תקריבוהו.

אות ז
רוצה לומר היא תחילה מן החטים, ועומר תחילה מן השעורין.

[רש"י: (יז) ממושבתיכם - ולא מחוצה לארץ:
לחם תנופה - לחם תרומה המורם לשם גבוה [ח], וזו היא המנחה החדשה האמורה למעלה:
בכורים - ראשונה לכל המנחות, אף למנחת קנאות הבאה מן השעורים [ט], לא תקרב מן החדש קודם לשתי הלחם:]

אות ח
פירוש, אין התנופה הזאת מאותה התנופה שאמרו מוליך ומביא וכו', כי אותה תנופה היא אחר ההבאה וזאת התנופה היא קודם ההבאה, כדכתיב: מלחם התנופה תביאו שהתנופה קודם ההבאה. הלכך על כרחך צריך לומר תנופה דהכא מלשון הרמה והפרשה המורמת לשם גבוה.

אות ט
לא ראשונה לנקצרים, אלא היא עצמה היא בכורים להיות ראשונה לכל המנחות, דאם לא כן בכורים למה לי, דהא לעיל כתיב והקרבתם מנחה חדשה לה', שמביא מנחה מן החדש, אלא להכי כתיב בכורים לשון בכור, כדי שתהא היא ראשונה לכל המנחות וכו', כלומר שאף מנחת קנאות שהיא מן השעורים אינה באה אלא אחר המנחה הזאת, ואף על פי שמנחת הקנאות אינה באה מן החטים.

[רש"י: (יח) על הלחם - בגלל הלחם, חובה [י] ללחם:
ומנחתם ונסכיהם - כמשפט מנחה ונסכים המפורשים בכל בהמה בפרשת נסכים (במדבר טו ד - י):
שלושה עשרונים לפר.
ושני עשרונים לאיל.
ועשרון לכבש.
זו היא המנחה.

והנסכים:
חצי ההין לפר.
ושלישית ההין לאיל.
ורביעית ההין לכבש:]

אות י
ולא חובת היום שאם לא הביא הלחם אינו מביא כבשים. ואמר בגלל הלחם, כי לא יתכן להיות כמשמעו עליו ממש, אלא על פירוש בגלל, שמצינו שעל משמש במקום למ"ד, המשמשת במקום בגלל. (נחלת יעקב) הרא"ם האריך לבאר כוונת הרב, וכתב שאם לא הביא לחם אינו מביא כבשים. והביא לראיה דברי התורת כהנים. ואשתמיטתיה הא דאמרינן במנחות (דף מ"ה) במשנה ויותר מבואר בסוגיא, והכי אמרינן התם בדברי רבי עקיבא.

[רש"י: (יט) ועשיתם שעיר עזים - יכול שבעת הכבשים והשעיר האמורים כאן הם שבעת הכבשים והשעיר האמורים בחומש הפקודים?
כשאתה מגיע אצל פרים ואילים אינן הם [כ], אמור מעתה אלו לעצמן ואלו לעצמן, אלו קרבו בגלל הלחם ואלו למוספין:]

אות כ
פירוש, אף על פי שמספר הכבשים והשעיר שבזאת הפרשה הם כמספר אותן שבפרשת פנחס, מכל מקום מספר פרים ואילים שבזאת הפרשה אינן מכוונים עם פרים ואילים שבפרשת פנחס, דכאן כתיב פר בן בקר אחד ואילים שנים, ובפרשת פנחס כתיב פרים בני בקר שנים ואיל אחד.

[רש"י: (כ) והניף הכהן אתם תנופה - מלמד שטעונין תנופה מחיים [ל].
יכול כולם?
תלמוד לומר: על שני כבשים:
קדש יהיו - לפי ששלמי יחיד קדשים קלים, הוזקק לומר בשלמי צבור [מ] שהם קדשי קדשים:]

אות ל
דילפינן גזירה שוה דאותם אותם, כתיב הכא והניף הכהן אותם, ולהלן בפרשת מצורע כתיב והניף אותם תנופה, מה להלן מחיים שהרי כתיב אחריו ושחט אף כאן מחיים. והרא"ם פירש: מדכתיב בשלמי יחיד: את חזה התנופה ואת שוק התרומה לקחתי מאת בני ישראל מזבחי שלמיהם, דמשמע לשון רבים. והיה לו למכתב בלשון יחיד, כיון דבשלמי יחיד מיירי. לימד על שלמי צבור שטעונים תנופה אם כן והניף אותם תנופה לפני ה' דכתיב הכא למה לי? אלא ללמד שתנופת שלמי צבור תנופתה מחיים, והוא בפרק כל המנחות.

אות מ
דאם לא כן, קדש יהיו למה לי, דלא גריעי שלמי צבור משלמי יחיד שהם קודש. אלא לומר שהם קדש קדשים.

[רש"י: (כד) זיכרון תרועה - זיכרון פסוקי זיכרונות ופסוקי שופרות [נ], לזכור לכם עקידת יצחק שקרב תחתיו איל:]

אות נ
פירוש, דקשה לרש"י, למה לא נאמר יום תרועה כמו בפרשת פנחס,? ועל זה פירש זכרון פסוקי וכו', ותו קשה ליה, למה מזכיר פסוקי שופרות בשלמא פסוקי מלכיות שאומרים אותן משום דהקדוש ברוך הוא דן בראש השנה כל העולם כמלך, אלא פסוקי שופרות למה אומרים אותן? ומתרץ לזכור לכם כו'.

[רש"י: (לא) כל מלאכה וגו' - לעבור עליו בלאוין הרבה, או להזהיר על מלאכת לילה [ס] כמלאכת יום:]

אות ס
ואם תאמר למה אצטריך להכי? מהיכא תיתי למעט לילה, ויש לומר, הוה אמינא הואיל וכתיב בעצם היום, דמשמע בעצומו של יום דוקא, כמו בעצם היום הזה בא נח, בעצם היום הזה נימול אברהם, דהוה דוקא בעצומו של יום, אף אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה הוא דוקא בעצומו של יום לכך אצטריך כל מלאכה. (רא"ם). אי נמי הואיל ובעצם היום ממעט תוספת יום כפורים, מה שמוסיף מחול על הקדש בכניסתו וביציאתו שאינו בכרת אם עושה בהם מלאכה הוה אמינא דממעט לילה נמי ממלאכה לכך אצטריך רבוי.

[רש"י: (לה) מקרא קדש - קדשהו בכסות נקיה ובתפילה [ע], ובשאר ימים טובים במאכל ובמשתה ובכסות נקיה ובתפילה:]

אות ע
והא דמהפך רש"י הקרא דמקרא קדש, דהיה לו לפרש לעיל קודם פירוש והאבדתי וקודם כל מלאכה לא תעשו. ויש לומר, דלעיל לא יכול לפרש קדשהו בכסות נקיה כו' דלמא הא דכתיב מקרא קדש לאסור הלילה כיום לענין עשיית מלאכה וכרת אבל עכשיו דכתיב כל מלאכה לא תעשו שהוא מיותר ובא ללמד ולהזהיר על מלאכת לילה כיום על כרחך האי מקרא קודש בא ללמד קדשהו בכסות נקיה כו'.

[רש"י: (לז) עלה ומנחה - מנחת נסכים הקריבה [פ] עם העולה:
דבר יום ביומו - חוק הקצוב בחומש [צ] הפקודים:
דבר יום ביומו - הא אם עבר יומו בטל קרבנו:]

אות פ
דקשה ליה דהרבה מנחות כתובים בפרשת ויקרא, ולמה לא מפרש איזה מהן. והרא"ם פירש, אי מנחה בפני עצמו היא, עולה וזבח ונסכים ומנחה מיבעי ליה.

אות צ
בפרשת פנחס ושם מפורש כל המוספים שיש יום שיש בו מוספים הרבה ויש יום שיש בו מוספים מועטים.

[רש"י: (מ) פרי עץ הדר - עץ שטעם עצו ופריו שווה:
הדר - הדר באילנו משנה לשנה [ק], וזהו אתרוג:
כפת תמרים - חסר וי"ו, למד שאינה אלא [ר] אחת:
וענף עץ עבת - שענפיו קלועים כעבותות וכחבלים, וזהו הדס העשוי כמין קליעה:]

אות ק
ואם תאמר פלפל ארוך הוא, שדר גם כן באילנו משנה לשנה שגם כן טעם עצו ופריו שוה נמי. ויש לומר דמכל מקום אין יוצאין בו דאי ששקלת חדא לא הוי כשיעורו ולא ניכר לקיחתו, ואי שקלת שנים או שלשה, ולקחתם פרי כתיב פרי אחד במשמע ולא שנים.

אות ר
ואם תאמר, אם כן היה לו לכתוב כף (נחלת יעקב), ויש לומר דכפת היינו בד אחת ובה עלין הרבה אבל אי כתיב כף לא משמע אלא עלה אחת.

[רש"י: (מב) האזרח – זה [ש] אזרח:
בישראל - לרבות את הגרים:]

אות ש
רוצה לומר ישראל, מדכתיב האזרח בה"א הידיעה, לומר המיומן שבאזרחים דהיינו ישראל. ואם כן למה לי בישראל? אלא לרבות את הגרים כישראל.