[רש"י: (ג) לפרכת העדת - שלפני הארון, שהוא קרוי עדות.
ורבותינו דרשו:
על נר מערבי, שהוא עדות לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל, שנותן בה שמן כמידת חברותיה וממנה היה מתחיל ובה [ת] היה מסיים:
יערך אתו אהרן מערב עד בקר - יערוך אותו עריכה הראויה למדת כל הלילה, ושיערו חכמים חצי לוג לכל נר ונר, והן כדאי אף ללילי תקופת טבת, ומידה זו הוקבעה להם:]

אות ת
רוצה לומר בתחלה בערב כשהדליק את הנרות, הדליק נר המערבי בתחלה. וכשבא להטיב את הנרות בשחרית היה מטיב כולן ועדיין נר מערבי דולק, והוציא הפתילות הדולקות לחוץ ומטיב אבל נר זה לא היה מטיב עד הערב, ונותן בו שמן כמו בשאר נרות, כן פירש רש"י בפרק במה מדליקין.

[רש"י: (ו) שש המערכת - שש חלות המערכה [א] האחת:
השלחן הטהר - של זהב טהור.
דבר אחר:
על טהרו של שלחן [ב], שלא יהיו הסניפין מגביהין את הלחם מעל [ג] גבי השולחן:]

אות א
והוא מקרא קצר, וצריך להוסיף חלות אחר מלת שש, להודיע אלו שש מה הן, והוסיף מלת אחת, להודיע ששש חלות האחרות הן היו על המערכה השניה.

אות ב
ופירוש טהרו גבו. ובלשון ישמעאל קורין הגב טהור בטי"ת רפויה הנקרא בלשונם ד"ט. (הרא"ם).

אות ג
כלומר, הסניפין היו למעלה על השלחן ולחם הפנים מונח עליהם, והיו בין כל לחם ולחם, כמו שמפורש בפרשת תרומה כדי שלא יכבד משא העליונים על התחתונים וישברו, אבל על השלחן לא היה קנה דהלחם התחתון שוכב על השלחן.

[רש"י: (ז) ונתת על המערכת - על כל אחת משתי המערכות היו שני בזיכי לבונה, מלא [ד] קומץ לכל אחת:
והייתה - הלבונה הזאת:
ללחם לאזכרה - שאין מן הלחם לגבוה כלום, אלא הלבונה נקטרת כשמסלקין אותו בכל שבת ושבת. והיא לזיכרון ללחם, שעל ידה הוא נזכר למעלה, כקומץ שהוא אזכרה למנחה:]

אות ד
פירוש דילפינן מגזירה שוה כתיב הכא מערכה וכתיב גבי לחם הפנים מערכת, מה מערכת האמורה גבי לחם הפנים שתים אף כאן היה שתים. נותן שני בזיכי לבונה כלומר על כל מערכה היה נותן לבונה. ולא על הלחם היו הבזיכים אלא אצל המערכה, כדי שלא יבצעו הלחם מפני כובדן של בזיכין, ופירוש על המערכת אצל המערכה וסמוך לו כמו וסכות על הארון את הפרוכת.

[רש"י: (י) ויצא בן אשה ישראלית - מהיכן יצא?
רבי לוי אומר: מעולמו [ה] יצא.
רבי ברכיה אומר: מפרשה שלמעלה יצא.
לגלג ואמר ביום השבת יערכנו [ו], דרך המלך לאכול פת חמה בכל יום,
או שמא פת צוננת של תשעה ימים, בתמיה?!
ומתניתא אמרה: מבית דינו של משה יצא מחויב.
בא ליטע אוהלו בתוך מחנה דן, אמרו לו מה טיבך לכאן?
אמר להם: מבני דן אני.
אמרו לו (במדבר ב): איש על דגלו באותות לבית אבותם כתיב.
נכנס לבית דינו של משה ויצא מחויב, עמד וגדף:
בן איש מצרי - הוא המצרי [ז] שהרגו משה:
בתוך בני ישראל – מלמד [ח] שנתגייר:
וינצו במחנה - על עסקי המחנה:
ואיש הישראלי - זה שכנגדו, שמיחה בו [ט] מטע אוהלו:]

אות ה
לפי שדרשינן סמיכות, ולעיל כתיב חק עולם, ויצא וגו', כלומר מעולמו יצא.

אות ו
כתב הרא"ם: מהכא משמע דמעשה המקלל בשנה שניה היה שהרי לחם הפנים לא היה אלא לאחר שהוקם המשכן, וכן מעשה הדגלים לא היה אלא עד שנה שניה כדכתיב בפרשת במדבר. וקשה, דהא פירש רש"י ויניחוהו במשמר ולא הניחו המקושש עמו כו' והמקושש בשנה ראשונה היה כדפירש וימצאו איש מקושש עצים בגנותן של ישראל הכתוב מדבר שלא שמרו אלא שבת ראשונה ובשניה בא זה וחללה כו', אם כן מעשה דמקלל גם כן בשנה ראשונה היה. ותירץ, אף על פי שמעשה לחם הפנים לא היה אלא בשנה שניה, מכל מקום אפשר שצווי לחם הפנים היה בשנה ראשונה, ובשעת הצווי כששמע אותו רשע מיד לגלג, ועיין שם.

אות ז
לפי שפירש רש"י לעיל ויצא מחוייב עמד וגידף, קשה, היאך תליא זה בזה? אלא כך פירושו כשאמרו לו באותות לבית אבותם כתיב, אמר להן מי היה אבי, אמרו לו מצרי היה, אמר להו איזה מצרי, אמרו לו אותו מצרי שהרגו משה בשם המפורש מיד עמד וגידף.

אות ח
ואם תאמר והא בפרשת שמות כתיב וירא כי אין איש ופירש עתיד לצאת ממנו איש טוב, ויש לומר דלכך נקט רש"י עתיד לצאת רוצה לומר דבאותו זמן כבר נולד היה זה אבל אחר כך אין איש עתיד לצאת ממנו שהוא טוב, והא דאמר שנתגייר והא נכרי הבא על בת ישראל הולד כשר ומה צריך להתגייר. תירץ הרמב"ן שנכנס לברית במילה וטבילה והרצאת דמים בשעת מתן תורה, והוא דבק באמו בתוך בני ישראל. והתוספות תירצו, שקודם מתן תורה היה הולד הולך אחר אביו וכאשר נולד לא מלו אותו כי הוא מצרי וכאשר גדל נתגייר מדעתו.

אות ט
רוצה לומר שלא הניחו ליטע אהלו שם.

[רש"י: (יב) ויניחהו - לבדו, ולא הניחו מקושש עמו, ששניהם היו בפרק אחד. ויודעים היו [י] שהמקושש במיתה, שנאמר (שמות לא יד) מחלליה מות יומת אבל לא פורש להם [כ] באיזו מיתה, לכך נאמר (במדבר טו לד) כי לא פורש מה יעשה לו.
אבל במקלל הוא אומר לפרוש להם, שלא היו יודעים אם חייב מיתה אם לאו:]

אות י
זה טעם הוא אדלעיל למה לא הניחום ביחד ומפרש לפי שיודעין שזה במיתה אבל מקלל לא היו יודעין שהוא במיתה ושמא לא יהיה במיתה ויצטער זה שסבר הואיל ויושבין יחד ימיתוהו.

אות כ
ואם תאמר,, כיון שהיו יודעין שהמחלל שבת במיתה למה לא דנוהו בחנק דהא כל סתם מיתה שבתורה היא חנק. יש לומר שסבורין שהמחלל שבת כאלו עובד עבודת אלילים וכופר בהקדוש ברוך הוא. כיון שאין מאמין ששבת הקדוש ברוך הוא במעשה בראשית, אין מאמין שהקדוש ברוך הוא ברא העולם, וכאלו מאמין בעבודת אלילים, ושמא כמו שעבודת אלילים בסקילה כך מחלל שבת בסקילה או שמא חנק לכך היו מסופקים.

[רש"י: (יד) השמעים - אלו העדים:
כל - להביא את הדיינים:
את ידיהם - אומרים לו דמך בראשך ואין אנו נענשים במיתתך [ל] שאתה גרמת לך:
כל העדה - במעמד כל העדה. מכאן ששלוחו של אדם כמותו:]

אות ל
יש מפרשים אין אנו נענשין לפי שהעדים צריכים להעיד כמו ששמעו מפי המגדף, אבל אין לשון רש"י משמע כן.

[רש"י: (כ) כן ינתן בו - פירשו רבותינו:
שאינו נתינת מום ממש אלא תשלומי ממון [מ], שמין אותו כעבד, לכך כתוב בו לשון נתינה, דבר הנתון מיד ליד:]

אות מ
פירוש, כמה היה שוה בלא מום וכמה הוא שוה עם המום ומשלם הפחת.

[רש"י: (כא) ומכה בהמה ישלמנה - למעלה דבר בהורג בהמה, וכאן דבר [נ] בעושה בה חבורה:
ומכה אדם יומת - אפילו לא הרגו אלא עשה בו חבורה, [ס] שלא נאמר כאן נפש ובמכה אביו ואמו דבר הכתוב ובא להקישו למכה בהמה מה מכה בהמה מחיים, אף מכה אביו ואמו מחיים, פרט למכה לאחר מיתה, לפי שמצינו שהמקללו לאחר מיתה חייב, הוצרך לומר במכה שפטור.
ומה בבהמה בחבלה, שאם אין חבלה אין תשלומין, אף מכה אביו ואמו אינו חייב עד שיעשה בהם חבורה:]

אות נ
דאם לא כן מה ישלמנה, מה חסרון עשה בה שישלמנה.

אות ס
פירוש כיון דלא כתיב הכא נפש שמע מינה דבהכאה בלא מיתה מיירי ואי באדם אחר מיירי והא כתיב ומכה איש ומת אמר רחמנא ולא בהכאה בלבד. אלא על כרחך במכה אביו ואמו מיירי וכו'.