[רש"י: (א) בהר סיני - מה עניין שמיטה אצל הר סיני, והלא כל המצוות נאמרו מסיני?
אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו [א] כללותיהן ודקדוקיהן מסיני, כך שנויה בתורת כוהנים.
ונראה לי שכך פירושה לפי שלא מצינו שמיטת קרקעות שנשנית בערבות מואב במשנה תורה, למדנו שכללותיה ופרטותיה כולן נאמרו מסיני, ובא הכתוב ולמד כאן על כל דבור שנדבר למשה שמסיני היו כולם כללותיהן ודקדוקיהן, וחזרו ונשנו בערבות מואב:]

אות א
ואם תאמר, מנא ליה לרש"י דכולם נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני. ודאי מכח יתור לשון של בהר סיני יש ללמוד שכללותיהן ודקדוקיהן נאמרו בהר סיני, מכל מקום שמא בא ללמד על שמיטה עצמה ולא על שאר מצות. וגם היא גופה תקשה לך מנלן, דלמא בהר סיני אתא דלא תימא באהל מועד דכתיב ברישא דפרשת ויקרא אכלהו פרשיות שאחר פרשת ויקרא קאי משום הכי כתיב כאן בהר סיני. ויש לומר דלכך פירש רש"י ונראה לי שכך פירושה, לפי שלא מצינו שמיטת קרקעות שנשנית בערבות מואב במשנה תורה שכללותיהן נאמרו בפרשת משפטים, אם כן יכול אני לבא לידי טעות ויכול לומר דלכך נשנו כל המצות בערבות מואב משום פרטותיהן ודקדוקיהן אבל אינם מסיני, והא דכתיב לקמן בסוף הספר אלה המצות וגו' דמשמע דכל המצות נאמרו בסיני דלמא אכללות של מצות קאי ולא על הפרטות, אבל כיון דשמיטה לא נשנית שם אלא ברמיזה שמוט תשמוט אם כן צריך אני לומר שכללותיה ופרטותיה נאמרו כולן מסיני, ואם כן למה נאמר כאן בהר סיני, אלא בא ללמד כאן על כל דבור ודבור שנאמרה למשה שמסיני היו כללותיהן ודקדוקיהן, והרי בנין אב לכל התורה כולה.

[רש"י: (ב) שבת לה' - לשם ה', כשם שנאמר [ב] בשבת בראשית:]

אות ב
ואם תאמר היאך תלוי זה בזה. ויש לומר לפי שפעמים אין אדם חורש את האדמה, אלא מפני טובתו כדי שתהא הארץ שמנה. לכך פירש רש"י כשם שנאמר בשבת בראשית. כלומר, דהתם כתיב: ויום השביעי שבת לה' והטעם משום שהקדוש ברוך הוא שבת ביום השביעי. אף כאן, הטעם להזכרה, כלומר לעשות שמיטה בשנה השביעית, להזכיר שהקדוש ברוך הוא שבת ביום השביעי. ולא בא הכתוב להזהיר שלא יחרוש האדמה אלא בשביל השם ולא יהא כונתו בשביל טובתו.

[רש"י: (ד) יהיה לארץ – לשדות [ג] ולכרמים:
לא תזמר – שקוצצין [ד] זמורותיה.
ותרגומו: לא תכסח [ה].
ודומה לו (ישעיה לג יב) קוצים כסוחים.
(תהילים פ יז) שרופה באש כסוחה:]

אות ג
דאם לא כן היה ראוי לאסור אף לעשות גומא בארץ. לכן פירש רש"י לשדות ולכרמים. והוכחתו, מדכתיב שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור, משמע דוקא שדות וכרמים אסור אבל גומא מותר. והא דלא פירש רש"י זה לעיל גבי ושבתה הארץ. יש לומר דהוה אמינא מנא לן, דלמא אף חפירת קרקע אסור אבל הכא כתיב בהדיא שדה וכרם.

אות ד
והא דלא פירש רש"י זה לעיל גבי ושש שנים תזמור כרמך, יש לומר, דלעיל הוה אמינא דתזמור לשון נטיעה הוא, כלומר שלא יטע זמורות להיות כרם אבל הכא כתיב וכרמך לא תזמור, דכתיב כרמך ברישא, שמע מינה שהוא כרם נטוע כבר, ואם כן מאי לא תזמור? אלא על כרחך פירוש לשון כריתות הוא.

אות ה
והא דלא פירש כתרגומו. יש לומר שאף הוא לשון מקרא קוצים כסוחים. וכן בפרשת ויצא חום פירש רש"י שחום, והוא כתרגומו ולמה לא פירש כתרגומו אלא משום שאף הוא לשון משנה שחמתית כו'.

[רש"י: (ה) את ספיח קצירך - אפילו לא זרעתה והיא צמחה מן הזרע שנפל בה בעת הקציר, הוא קרוי ספיח:
לא תקצור - להיות מחזיק בו כשאר קציר [ו], אלא הפקר יהיה לכל:
נזירך - שהנזרת והפרשת בני אדם מהם ולא הפקרתם:
לא תבצר - אותם אינך בוצר [ז], אלא מן המופקר:]

אות ו
דקשה לו קצירך למה לי לא היה לו למכתב אלא את ספיח לא תקצור. ועל זה פירש להיות מחזיק וכו'. אי נמי, דקשה ליה ואיך כתב לא תקצור, והא כתיב והיתה לכם לאכלה לך וגו' שמע מינה דמותר לאכול, ואין סברא שיאכל מן השדה כבהמה בלא קצירה ועל זה פירש להיות מחזיק כו'.

אות ז
הרא"ם פירש: באזהרה ראשונה השמיענו שאפילו הספיחים שצמחו מעצמם אינו רשאי לקצור מהם אלא מן ההפקר, והוא הדין ענבים שנהיו בלא זמירה וחפירה, ואזהרה השניה היא, שאפילו הענבים שהפריש בני אדם מהם, או אפילו עבר וחרש וזרע וחזר והפקירם מותרים באכילה ויכול לבצור מהם גם הוא כאחד מן העניים. והוא הדין בזרעים, אם הפריש בני אדם מהם, או אפילו עבר וחרש וזרע, וחזר , הם מותרים באכילה ויכול גם הוא לקצור מהם כאחד מן העניים הקוצרים.

[רש"י: (ו) והייתה שבת הארץ וגו' - אף על פי שאסרתים עליך, לא באכילה ולא בהנאה אסרתים, אלא שלא תנהוג בהם כבעל הבית [ח], אלא הכל יהיו שווים בה, אתה ושכירך ותושבך:
שבת הארץ לכם לאוכלה - מן השבות [ט] אתה אוכל, ואי אתה אוכל מן [י] השמור:
לך ולעבדך ולאמתך - לפי שנאמר (שמות כג יא) ואכלו אביוני עמך, יכול יהיו אסורים באכילה לעשירים? [כ]
תלמוד לומר: לך ולעבדך ולאמתך, הרי בעלים ועבדים ושפחות אמורים כאן:
ולשכירך ולתושבך – אף [ל] הגויים:]

אות ח
ואם תאמר הרי גם לעיל פירש רש"י: לא תבצור להיות מחזיק בו כשאר קציר אלא הפקר יהיה לכל דמשמע מותר בהנאה ובאכילה. ויש לומר לעיל הוכחתו מכאן שאם לא כתיב קרא זה והיתה לכם לאכלה הייתי אומר לא תקצור אפילו באכילה ובהנאה אסור.

אות ט
שבות הוא לשון רשות כלומר מה שהוא רשות לכל אחד לאכול ממנו, דהיינו הפקר אתה אוכל.

אות י
פירוש מן הפירות של שביעית ששמר לעצמו מלהפקירן לכל, מדכתיב והיתה שבת הארץ ולא כתיב והיתה תבואות שבת הארץ וגו' אלא שבת לשון שבות. ואף על גב דלעיל כתיב לא תבצור ופירש רש"י: אותם אינך בוצר אלא מן ההפקר. יש לומר דלעיל לא מיירי אלא בענבים, והכא כולל כל יוצא מן הארץ. אי נמי היא גופא מהכא נפקא, דאי לאו האי קרא הוה אמינא לא תבצור כלל כדפירשתי לעיל.

אות כ
והא דכתיב והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, וקמרבה נמי לדידיה. הוה אמינא, דוקא אם הוא גם כן עני, מדכתיב ואכלו אביוני עמך משום הכי כתיב לך ולעבדך וגו' היינו עשיר דאף הוא אוכלו. ואם תאמר, למה כתיב כאן: לעבדך ולאמתך? לא היה לו לכתוב רק לך, שהרי עניים כבר כתיב דכתיב ואכלו אביוני עמך. ויש לומר דכאן מדבר קודם ביעור שיש עדיין תבואה בשדה, שאין בעל הבית צריך ליתן על השדה משלו, ובא להודיע שכולן אוכלין מן השדה. והתם מדבר לאחר ביעור שבעל הבית צריך ליתן על השדה, ולהכי כתיב ואכלו אביוני עמך, שהם אוכלין ואינן צריכים ליתן על השדה.

אות ל
(נחלת יעקב) דאי אפשר לומר, ישראל, ושכיר היינו קנין שנים, ותושב היינו קנין עולם, ככל שכיר ותושב שבמקרא, דהא כבר כתיב: ולעבדך ולאמתך שהם עברים. וקא משמע לן, שאף על פי שנקראה השנה קודש, אפילו הכי מותרין הפירות לנכרים.

[רש"י: (ז) ולבהמתך ולחיה - אם חיה אוכלת בהמה לא כל שכן [מ], שמזונותיה עליך.
מה תלמוד לומר ולבהמתך?
מקיש בהמה לחיה, כל זמן שחיה אוכלת מן השדה האכל לבהמתך מן הבית, כלה לחיה מן השדה כלה [נ] לבהמתך מן הבית:]

אות מ
(נחלת יעקב) והכי פירושו: מאחר שכוונת הפסוק להתיר הפירות, ואפילו לעובדי כוכבים ומזלות לבהמות ולחיות אף על פי שהן קודש, אם כן יותר יש סברא להתיר לבהמה שמצווה באכילתה שהיא ברשותך ומזונותיה עליך, מה שאין כן חיה, לכן מה תלמוד לומר ולבהמתך, ולאפוקי ממה שהקשה הרא"ם, עיין שם.

אות נ
כלומר: מה שאספת מפירות שביעית לבהמתך, צריך אתה לבערם מן הבית כשכלה לחיה מן השדה, וצריך להפקיר כל מה שאסף מן הפירות של שביעית לבית.

[רש"י: (ח) שבתת שנים - שמטות שנים [ס].
יכול יעשה שבע שנים רצופות שמטה ויעשה יובל אחריהם?
תלמוד לומר: שבע שנים שבע פעמים, הוי אומר כל שמטה ושמטה בזמנה:
והיו לך ימי שבע וגו' - מגיד לך שאף על פי שלא עשית שמטות [ע] עשה יובל לסוף מ"ט שנה.
ופשוטו של מקרא יעלה לך חשבון שנות השמטות [פ] למספר מ"ט:]

אות ס
פירוש דשמיטה נקראת שבת, כדכתיב אז תרצה הארץ את שבתותיה, וכן תרגם אונקלוס שבע שמיטין דשנין, והוכחתו הוא מדכתיב שבע שנים שבע פעמים דמשמע דקאי אשנים ולא אשבועות שנים. דומיא דשבע שבתות תמימות תהיינה שתרגם אונקלוס: שבע שבועין שלמין.

אות ע
פירוש ודרוש קרא הכי והיו לך תשע וארבעים אז והעברת שופר וגו' ותקרא יובל.

אות פ
ואם תאמר, וכי צריך הכתוב להודיע מנין? ותירץ הרא"ם, דמנהג הכתוב כך הוא בכמה מקומות. ונראה לי לפי ששנת היובל עולה לכאן ולכאן, כלומר שהוא שנת היובל ובו מתחילין לספור השמיטה אחר היובל (ראש השנה דף ט) אם כן הייתי אומר גם שנת השמיטה עולה לכאן ולכאן, ואם כן לא יהיה חשבון השנים רק ארבעים ושלש. לכך פירש רש"י ארבעים ותשע. ועוד יש לומר דכתיב שבע שבתות השנים ואחר כן כתיב והעברת שופר וגו' בעשור לחודש ביום הכפורים ואם כן הייתי אומר ארבעים ותשע שנים כלים ביום הכפורים, ואם כן יהיה עשרה ימים יתרים לכן פירש רש"י ארבעים ותשע.

[רש"י: (ט) והעברת - לשון (שמות לו ו) ויעבירו קול במחנה, לשון [צ] הכרזה:
ביום הכיפורים - ממשמע שנאמר ביום הכיפורים איני יודע שהוא בעשור לחדש, אם כן למה נאמר בעשור לחדש?
אלא לומר לך תקיעת עשור לחדש דוחה שבת בכל ארצכם, ואין תקיעת ראש השנה דוחה שבת בכל ארצכם, אלא בבית דין בלבד:]

אות צ
לא העברה ביד (בראש השנה דף ל"ד).

[רש"י: (י) וקדשתם - בכניסתה מקדשין אותה בבית דין [ק] ואומרים מקודשת השנה:
וקראתם דרור - לעבדים, בין נרצע, בין שלא כלו לו שש שנים משנמכר.
אמר ר' יהודה: מהו לשון דרור?
כמדייר בי דיירא [ר] ומסחר בכל מדינה וכו',
שדר בכל מקום שהוא רוצה ואינו ברשות אחרים:
יובל הוא - שנה זאת מובדלת משאר שנים בנקיבת שם לה לבדה.
ומה שמה?
יובל שמה, על שם תקיעת שופר:
ושבתם איש אל אחזתו – שהשדות [ש] חוזרות לבעליהן:
ואיש אל משפחתו תשבו - לרבות את [ת] הנרצע:]

אות ק
כלומר, ולא בעשור לחודש שבו העברת השופר של יובל, דאם כן את שנת החמשים שנה למה לי? הא ממילא שמעינן דשנת החמשים שנה מקדשין. ואין להקשות דמהכא משמע דמתחלת השנה נעשו בני חורין, ולעיל כתיב והעברת שופר וגו' בעשור לחדש לענין מה היא העברת שופר בעשור? הא כבר מקודשת השנה לכל מילי מתחלת השנה, כבר תירצו בגמרא פרק קמא דראש השנה, מראש השנה עד יום הכפורים לא היו העבדים נפטרים לבתיהם ולא משתעבדין לאדוניהם אלא אוכלים ושותים ועטרותיהן בראשיהן כיון שהגיע יום הכפורים תקעו בית דין בשופר נפטרים עבדים לבתיהם ושדות חוזרות לבעליהן.

אות ר
ומוביל סחורתא בכל מדינתא. ופירש הערוך כמדייר בי דיירא, פירוש, שירוץ נושא הסבל הסוחר ומוליך סחורה בכל מקומות. מדייר לשון ריצה דיירא לשון סבל, מדוור בשני ווי"ן, ורש"י פירש שם כמדייר בי דיירא מי שהוא ברשותו לגור בכל מלון שירצה.

אות ש
ולפי זה מקרא מסורס הוא וצריכין לומר ושבה אחוזתו אל איש, כלומר ולא שהבעלים חוזרים לשדות, כמובן מושבתם איש וגו'.

אות ת
פירוש הנרצע שפגע בו יובל קודם שש לרציעתו, כדתניא בתורת כהנים ובקידושין ((דף ט"ו ע"א)) ואם תאמר והלא כבר כתיב וקראתם דרור ופירש לעבדים בין נרצע כו' ולמה כתיב ואיש אל משפחתו. ויש לומר דמה שפירש על וקראתם דרור לעבדים בין נרצע כו' הוא יליף מאיש אל משפחתו תשובו כי זהו עיקר הפסוק, וראיה לדברי שהרי פירש רש"י בואלה המשפטים, על לעולם בהם תעבודו עד היובל. ומקשה, או אינו אלא לעולם ממש? תלמוד לומר ואיש אל משפחתו תשובו, ולא מביא קרא דוקראתם דרור. אלא שמע מינה דזה עיקר. ועוד יש לומר דאי לא כתיב אלא וקראתם דרור לבד הוה אמינא הני מילי שיוצא ביובל היכא שמכרוהו בית דין אבל מוכר עצמו לא. לכך נאמר ואיש אל משפחתו תשובו או להיפך.

[רש"י: (יא) יובל הוא שנת החמישים שנה - מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר וקידשתם וגו', כדאיתא [א] בראש השנה (ח ב) ובתורת כוהנים:
את נזריה - את הענבים המשומרים. אבל בוצר אתה מן המופקרים, כשם שנאמר בשביעית כך נאמר ביובל [ב], נמצאו שתי שנים קדושות סמוכות זו לזו, שנת מ"ט שמטה ושנת החמישים יובל:]

אות א
כלומר כדאיתא בראש השנה ובתורת כהנים רוצה לומר כל מקום דשייך לומר קודש כמו ביום טוב ושבת מוסיפין מחול על הקודש. והכא ביובל גם כן כתיב: וקדשתם הוה אמינא הכא נמי מוסיפין משנה שלאחר היובל ליובל לכך נאמר יובל הוא שנת החמשים, דוקא שנה זו ולא יותר, ואין צריך להוסיף משנה שלאחריה.

אות ב
ואם תאמר למה מפרש רש"י כשם שנאמר גבי לא תבצרו את נזיריה, יותר מגבי לא תזרעו ולא תקצרו. ויש לומר, דלכך פירש רש"י כשם כו', לפי שכתוב ביובל: לא תבצרו את נזיריה סתם ואיכא למימר דלמא שאר פירות ולא ענבים, לכך פירש כו'. דהתם גבי שמיטה נמי נאמר: ואת ענבי נזירך לא תבצור, והכא נמי כתיב את נזיריה והתם קאי על ענבים דכתיב שם בהדיא: ואת ענבי נזירך לא תבצור הכא נמי קאי על ענבים, ולכך פירש רש"י כשם כלומר דשנת שמיטה ושנת יובל שוין בכל דבר.

[רש"י: (יב) קדש תהיה לכם - תופסת דמיה [ג] כהקדש.
יכול תצא היא לחולין? [ד]
תלמוד לומר: תהיה, בהוויתה תהא:
מן השדה תאכלו - על ידי השדה אתה אוכל מן הבית, שאם כלה לחיה מן השדה אתה צריך לבער מן הבית, כשם שנאמר בשביעית [ה] כך נאמר ביובל:]

אות ג
פירוש אי פרקינהו לפירות שביעית או דיובל בדמים הני דמים תפיסי בקדושה כמו הקדש שפדוהו בדמים שהדמים נתפסין ונעשו הקדש.

אות ד
כמו הקדש שפדוהו בדמים, שהדמים נתפסין במקומו והוא יוצא לחולין, אף פירות שביעית כן תלמוד לומר תהיה.

אות ה
ואם תאמר למה מפרש רש"י כשם דכבר פירש לעיל גבי נזיריה? ויש לומר דראיה הוא לפירושו שפירש כלה לחיה מן השדה אתה צריך לבער מן הבית. ואין להקשות מנא לן, דלמא אף על פי שכלה לחיה מן השדה אי אתה צריך לבער מן הבית, והא דכתיב: מן השדה תאכלו, פירושו שמה שאתה מביא מן השדה ביומו אתה תאכל, ולא מה שאתה אצרת ממנו בבית, דיש לומר אי אתה מודה כשם שנאמר בשמיטה כך נאמר ביובל?! ובשמיטה כתיב: ולבהמתך ולחיה, ופירש רש"י: אם חיה אוכלת בהמה לא כל שכן, ומתרץ כלה לחיה מן השדה - כלה לבהמתך מן הבית, והוא הדין גבי יובל נמי, לכך פירש רש"י כשם שנאמר וכו'.

[רש"י: (יג) תשבו איש אל אחזתו - והרי כבר נאמר (פסוק י) ושבתם איש אל אחזתו, אלא לרבות המוכר שדהו ועמד בנו וגאלה שחוזרת [ו] לאביו ביובל:]

אות ו
כלומר ולא תאמר כיון דבנו יורש אותו לא ישוב השדה לאביו ביובל.

[רש"י: (יד) וכי תמכרו וגו' - לפי פשוטו כמשמעו.
ועוד יש דרשה:
מנין כשאתה מוכר, מכור לישראל חברך?
תלמוד לומר: וכי תמכרו ממכר לעמיתך מכור.
ומנין שאם באת לקנות קנה מישראל חברך?
תלמוד לומר או קנה מיד עמיתך:
אל תונו - זו אונאת [ז] ממון:]

אות ז
בפרשת קדושים פירשתי.

[רש"י: (טו) במספר שנים אחר היובל תקנה - זהו פשוטו ליישב מקרא על אופניו על האונאה בא להזהיר, כשתמכור או תקנה קרקע דע כמה שנים יש עד היובל. ולפי השנים [ח] ותבואות השדה שהיא ראויה לעשות ימכור המוכר ויקנה הקונה, שהרי סופו להחזירה לו בשנת היובל.
ואם יש שנים מועטות וזה מוכרה בדמים יקרים הרי נתאנה לוקח.
ואם יש שנים מרובות ואכל ממנה תבואות הרבה ולקחה בדמים מועטים הרי נתאנה מוכר, לפיכך צריך לקנותה לפי הזמן. וזהו שנאמר במספר שני תבואות יימכר לך, לפי מנין שני התבואות שתהא עומדת ביד הלוקח תמכור לו.
ורבותינו דרשו מכאן:
שהמוכר שדהו אינו רשאי לגאול פחות משתי שנים [ט], שתעמוד שתי שנים ביד הלוקח מיום ליום, ואפילו יש שלוש תבואות באותן שתי שנים, כגון: שמכרה לו בקמותיה.
ושני אינו יוצא מפשוטו, כלומר מספר שנים של תבואות, ולא של שידפון, ומעוט שנים שנים:]

אות ח
פירוש פשוטו וכו' פירוש קרא דמספר שנים הוא מה שפירש אחריו לפי רוב השנים וכו' והוא דבק עם אל תונו, ואף על פי שהפסוק הראשון תפס השנים שעברו אחר היובל תמורת השנים שנשארו עד היובל שבפסוק האחרון מפני שמתחייב זה מזה, כי הקונה והמוכר אינם מביטים אלא על השנים הנשארים עד היובל, וכפי מספרם יהיה חשבון, לכן פירש רש"י השני פסוקים על מספר השנים הנשארות. (רא"ם).

אות ט
משום דקשה להו לפרש שיהא הפסוק הראשון דבוק לאחרון.

[רש"י: (טז) תרבה מקנתו - תימכרנה ביוקר:
תמעיט מקנתו – תמעיט [י] בדמיה:]

אות י
משום דתרבה ותמעיט מקנתו משמע שירבה וימעיט קניותיו, ואין זה כוונת הכתוב. משום הכי פירש תרבה מקנתו תמכרנה ביוקר, ותמעיט מקנתו שיקנה בזול. והא דאמר תרבה מקנתו תמכרנה ביוקר ולא נקט תרבה בדמיה כמו שנקט תמעיט בדמיה כדי שלא נחשוב שפירוש ירבה וימעיט דמיהן יותר מכדי שווין אבל מתמכרנה ביוקר אינו משמע ביותר מכדי שויו אלא ששויו רב. (רא"ם).

[רש"י: (יח) וישבתם על הארץ לבטח - שבעוון שמיטה ישראל [כ] גולים, שנאמר (ויקרא כו לד) אז תרצה הארץ את שבתותיה והרצת את שבתותיה, ושבעים שנה של גלות בבל, כנגד שבעים שמטות שבטלו היו:]

אות כ
ופירוש ועשיתם את חקותי וגו' דהתחלת הקרא מיירי בחקות ומשפטים של שמיטה דאם לא כן מה ענין זה לכאן.

[רש"י: (יט) ונתנה הארץ וגו' וישבתם לבטח עליה - שלא תדאגו משנת בצורת:
ואכלתם לשבע - אף בתוך המעיים [ל] תהא בו ברכה:]

אות ל
רוצה לומר, והלא בהדיא כתוב: ונתנה הארץ את פריה וממילא שמעינן דאוכל לשובע ולמה כתיב ואכלתם לשובע? לכך פירש רש"י בתוך כו'. והא דמהפך רש"י לפרש תחלה מלת וישבתם לבטח שכתוב אחר מלת ואכלתם לשובע משום דרש"י פירש לעיל מיניה: וישבתם על הארץ לבטח - משום עון שמיטה ישראל גולין כו'. וקשה לו, ולמה כתב עוד וישבתם לבטח עליה? ומתרץ שלא תדאגו משנת בצורת וכדי להודיע ההפרש שבין וישבתם על הארץ לבטח ובין וישבתם לבטח עליה. (הרא"ם).

[רש"י: (כ) ולא נאסף – אל [מ] הבית:
את תבואתנו - כגון יין ופירות האילן וספיחין [נ] הבאים מאליהם:]

אות מ
והוא מלשון כניסה אל הבית, אבל אין לומר ולא נאסף בשדה אל הגדיש והוא מלשון קיבוץ אל מקום אחד. אם כן מה תועלת בזה, אם היה נאסף בשדה בגדיש ולא היה נאסף לבית?

אות נ
מדכתיב הן לא נזרע ממילא דלא נאסף התבואה ולמה כתיב ולא נאסף את תבואתנו, אלא ודאי כך פירושו ולא נאסף את תבואתנו כגון יין ופירות וספיחים, שאינם צריכין זריעה.

[רש"י: (כב) עד השנה התשיעת - עד חג הסכות של תשיעית, שהיא עת בוא תבואתה של שמינית לתוך הבית, שכל ימות הקיץ היו בשדה בגרנות, ובתשרי הוא עת האסיף לבית [ס].
ופעמים שהייתה צריכה לעשות לארבע שנים, בשישית שלפני השמטה השביעית, שהן בטלין מעבודת קרקע שתי שנים רצופות השביעית והיובל, ומקרא זה נאמר בשאר השמטות כולן:]

אות ס
משמע שלא היו אוכלין מן התבואה עד חג הסוכות ולעיל פירש רש"י: לשלש השנים קצת הששית מניסן עד ראש השנה, ולשביעית ולשמינית שיזרעו בשמינית במרחשון ויקצרו בניסן. משמע שהיו אוכלין מיד בניסן, וקשיא אהדדי. ויש לומר לעיל כתיב וכי תאמרו כלומר אם תאמרו מה נאכל בשנה השביעית? הן לא נזרע ולא נאסף והשיב הקדוש ברוך הוא על דבריהם וצויתי את ברכתי ועשת את התבואה לשלש השנים, כמו שפירש רש"י שיזרעו בשמינית במרחשון ויקצרו בניסן, אבל באמת לא היו אוכלין עד שנה תשיעית שהוא חג הסוכות, והא דכתיב ואכלתם וגו' עד השנה התשיעית, רבותא קמשמע לן. לא מיבעיא לשלש שנים שמניסן של ששית עד ניסן של שמינית, אלא אפילו עד סוף השמינית שהיא תחלת השנה התשיעית יספיק לכם הישן שתאכלו ממנה כמו בכל שנה ושנה שאוכלין מן הישן עד חג הסוכות של שנה הבאה כו'. (הרא"ם).

[רש"י: (כג) והארץ לא תמכר - ליתן לאו על חזרת שדות לבעלים [ע] ביובל, שלא יהא הלוקח כובשה:
לצמתת - לפסיקה, למכירה פסוקה עולמית:
כי לי הארץ - אל תרע עינך בה [פ] שאינה שלך:]

אות ע
כאלו אמר: לא יכבשנה הלוקח תחת ידו מלהחזירה, עד שנמצא שנמכרת לצמיתות.

אות פ
והא דלא נקט רש"י כמו דכתיב בקרא, שהיא שלי, מפני כי אין טעם בדבר לאמר: לא יכבשנה הלוקח בידו מלהחזיר לבעלים מפני ששלי הארץ, אלא מפני ששלהם היא היה לו לומר, או מפני שהארץ אינה שלך ולכן אל ירע בעיניך מלהחזירה. לכן נקט הרב שאינה שלך. (הרא"ם).

[רש"י: (כד) ובכל ארץ אחזתכם - לרבות בתים [צ] ועבד עברי, ודבר זה מפורש בקידושין בפרק ראשון (דף כא א).
ולפי פשוטו סמוך לפרשה שלאחריו, שהמוכר אחוזתו רשאי לגאלה לאחר שתי שנים [ק] או הוא או קרובו, ואין הלוקח יכול לעכב:]

אות צ
דאם לא כן ובכל למה לי אלא לרבות גאולה אף בקרובים, לבתי ערי חומה ועבד עברי הנמכר לישראל.

אות ק
כתב הרא"ם לא ידעתי מי הכריחו לומר שהוא סמוך לפרשה שלאחריו ולא לראש הפרשה עצמה ובא לומר כאן שאין הלוקח יכול לעכב אלא גאולה יתנו לארץ, עד כאן. ונראה דהוכרח רש"י לפרש כן דקשה לו למה לי הקרא ובכל ארץ אחזתכם וגו', והא בפרשה שניה כתיב שאין הלוקח רשאי לעכב, לכן פירש שאף המקרא הזה סמוך לפרשה שלאחריו. ודו"ק.

[רש"י: (כה) כי ימוך אחיך ומכר - מלמד שאין אדם רשאי למכור שדהו אלא מחמת דוחק עוני:
מאחזתו - ולא כולה. למד דרך ארץ [ר] שישייר שדה לעצמו:
וגאל את ממכר אחיו - ואין הלוקח [ש] יכול לעכב:]

אות ר
דכיון שאין רשאי למכור אלא מפני דוחקו מאי האי דכתיב מאחוזתו כיון שהשעה דוחקתו שצריך למכור אפילו כולו, לכן פירש למדה תורה כו' כלומר אף אם השעה דוחקתו יצמצם את עצמו במה שיוכל ולא ימכור כלו אלא ישייר לעצמו וכו' וקל להבין.

אות ש
כתב הרא"ם: כמאן דאמר וגאל רשות. ובא הכתוב של וגאל לומר, שאין הלוקח יכול לעכב. דאם לא כן, וגאל למה לי? בשלמא למאן דאמר חובה שפיר, שבא הכא הכתוב לחייב היותר קרוב שיגאלנה אלא למאן דאמר רשות, וגאל למה לי? וכי תעלה על דעתך שאם רצה לגאול שלא יהא רשאי לגאול?! אלא על כרחך הא קא משמע לן, שאין הלוקח יכול לעכב.

[רש"י: (כו) ואיש כי לא יהיה לו גאל - וכי יש לך אדם בישראל שאין לו [ת] גואלים, אלא גואל שיוכל לגאול [א] ממכרו:]

אות ת
כלומר וכי יש לך בישראל מנוטלי חלק בארץ, שאין לו גואלים מזרע יעקב?!

אות א
כלומר, שהם עניים. כתב הרא"ם: אבל בקידושין שנו: אלא זה שיש לו ואינו רוצה שהרשות בידו, ומכאן הביא רבי יהושע ראיה דהאי קרא דוגאל את ממכר אחיו רשות, דקאמר התם: אתה אומר רשות, או אינו אלא חובה? תלמוד לומר ואיש כי לא יהיה לו גואל, וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואלים? אלא זה שיש לו ואינו רוצה ליקח שהרשות בידו, ואם היה כדברי רש"י שאין לו גואל שיכול לגאול שאין לו השגת יד, שוב אין ראיה מן המקרא הזה דקרא וגאל את ממכר אחיו ברשות קמיירי, דלמא בחובה קמיירי, ומאי ואם אין לאיש גואל שאין לו גואל שיש לו השגת יד לגאול. ואם כן, לפי פירוש הרא"ם יהיו דברי רש"י סותרים זה את זה. דלעיל פירש כמאן דאמר דברשות קמיירי כמו שפירש הרא"ם והכא פירש כמאן דאמר חובה, ואף כי הרבה פעמים מצינו שרש"י פירש פעמים כי האי מאן דאמר ופעמים כי האי מאן דאמר, אף על פי ששניהם סותרים זה את זה, היינו בשני מקומות, אבל במקום אחד כי הכא קשה. לכן נראה דרש"י סובר כמאן דאמר חובה, ולעיל נמי בחובה איירי. ודלא כהרא"ם. ואם תאמר, מה מתורץ בזה, וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואל שהוא עשיר שיוכל לגאול ממכרו? ויש לומר דהכי פירושו: אין לו גואל הקרוב שיכול לגאול ממכרו, לפי שהמצוה מוטלת על הקרוב לו ביותר ואותו קרוב אינו עשיר כל כך שיוכל לגאול ממכרו.

[רש"י: (כז) וחשב את שני ממכרו - כמה שנים היו עד היובל, כך וכך.
ובכמה מכרתיה לך בכך וכך.
עתיד היית להחזירה ביובל, נמצאת קונה מספר התבואות כפי חשבון של כל שנה.
אכלת אותה שלוש שנים או ארבע הוצא את דמיהן מן החשבון וטול את השאר, וזהו והשיב את העדף - בדמי המיקח על האכילה שאכלה, ויתנם ללוקח:
לאיש אשר מכר לו - המוכר הזה [ב] שבא לגאלה:]

אות ב
פירוש לא הלוקח הראשון שמכר לשני שגם הוא נקרא מוכר (ערכין דף ל) דאם כן נמצא דמוכר שדה אחוזתו לפעמים יפסיד דשמא קנה לוקח ראשון במנה ומכר במאתים.

[רש"י: (כח) די השיב לו - מכאן שאינו [ג] גואל לחצאין:
עד שנת היובל - שלא יכנס לתוך אותה שנה כלום [ד], שהיובל משמט בתחילתו:]

אות ג
דאם לא כן די למה לי. אלא לומר, שאם מצאה ידו כדי גאולת כל השדה הוא גואל, ואם לאו לאו.

אות ד
בערכין (דף ל') פירש רש"י בין השמשות של ערב שנת היובל נפקא שביעית, וההיא שעתא תרווייהו משמטים. עד כאן לשונו.

[רש"י: (כט) בית מושב עיר חומה - בית בתוך עיר המוקפת חומה [ה] מימות יהושע בן נון:
והייתה גאלתו - לפי שנאמר בשדה שיכול לגאלה משתי שנים ואילך כל זמן שירצה ובתוך שתי שנים הראשונים אינו יכול לגאלה, הוצרך לפרש בזה שהוא חלוף, שאם רצה לגאול בשנה ראשונה גואלה, ולאחר מכאן אינו גואלה:
והייתה גאלתו - של [ו] בית:
ימים - ימי שנה שלימה קרויים ימים.
וכן (בראשית כד נה) תשב הנערה אתנו ימים:]

אות ה
פירוש שבתחלה הוקפה ואחר כך נתיישבה. ואמר מימות יהושע כו' דמסתמא אין הכתוב מדבר אלא בעיר שמוקפת בשעת כיבוש שהוא תחילת ישיבתן בארץ.

אות ו
כלומר ולא של ממכרו דומיא דומצא כדי גאולתו דלעיל דהתם על כרחך צריך לומר גאולתו של ממכר ולא גאולתו של אחוזה דאחוזה לשון נקבה, אבל הכא דבית לשון זכר הוא וגם לא הוזכר פה ממכר עד שיפול עליו כנוי של גאולתו על כרחך צריך לומר שפירושו גאולתו של בית, (רא"ם).

[רש"י: (ל) וקם הבית וגו' לצמיתת - יצא מכוחו של מוכר ועומד [ז] בכוחו של קונה:
אשר לא חמה - לו קרינן, אמרו רז"ל: אף על פי שאין לו עכשיו, הואיל והייתה לו קודם לכן.
ועיר נקבה היא והוצרך לכתוב לה, אלא מתוך שצריך לכתוב לא בפנים, תקנו לו במסורת, זה נופל על זה:
לא יצא ביובל - אמר רב ספרא אם פגע בו יובל בתוך שנתו לא יצא:]

אות ז
כלומר, אף על פי שהיה בידו של קונה, מכל מקום היה גם כן בכחו של מוכר שעדיין היה בידו לפדותו ועמד בידו של קונה ששוב אין יכול להוציאו מידו. וכתב הרא"ם אבל יש לתמוה למה לא פירש דמלת וקם אצמיתות קאי דעד השתא היה בידו של קונה קנין של שנה כו'. וצריך לומר דדיוקא דרש"י הוא מדכתיב בקרא לצמיתות לקונה וגו'. לקונה יתירא הוא פשיטא דאקונה קאי. אלא לקונה דיוקא הוא, לקונה ולא למוכר, כלומר, דעד השתא היה ברשות של מוכר לפדותו, ועכשיו אחר שעברה השנה יצאה מרשותו של מוכר וכו'.

[רש"י: (לא) ובתי החצרים - כתרגומו: פצחין.
עיירות פתוחות מאין חומה.
ויש הרבה בספר יהושע (יהושע יג כח) הערים וחצריהם.
(בראשית כה טז) בחצריהם ובטירותם:
על שדה הארץ יחשב - הרי הן כשדות הנגאלים עד היובל ויוצאין ביובל לבעלים אם לא נגאלו:
גאלה תהיה לו - מיד אם ירצה.
ובזה יפה כוחו מכוח שדות, שהשדות אין נגאלות עד שתי שנים:
וביובל יצא – בחנם [ח]:]

אות ח
כלומר בלא השלמה, דגבי שדה אחוזה תניא אכלה שנה ופגע בו יובל, משלים לו עוד שנה אחר היובל להכי איצטריך וביובל יצא קרא יתירא הוא לומר שיצא בחנם בלא השלמה (בערכין דף כ"ט).

[רש"י: (לג) ואשר יגאל מן הלוים - ואם יקנה בית או עיר מהם:
ויצא ביובל - אותו ממכר של בית או של עיר וישוב ללוי שמכרו, ולא יהיה חלוט כשאר בתי ערי חומה של ישראל.
וגאולה זו לשון מכירה.
דבר אחר:
לפי שנאמר גאולת עולם תהיה ללווים [ט] (פסוק לב), יכול לא דבר הכתוב אלא בלוקח ישראל שקנה בית בערי הלווים, אבל לוי שקנה מלוי יהיה חלוט?
תלמוד לומר: ואשר יגאל מן הלווים, אף [לוי] הגואל מיד לוי גואל גאולת עולם:
ויצא ממכר בית - הרי זו מצווה אחרת [י], ואם לא גאלה יוצאה ביובל, ואינו נחלט לסוף שנה כבית של ישראל:
כי בתי ערי הלווים הוא אחזתם - לא היה להם נחלת שדות וכרמים אלא ערים לשבת ומגרשיהם, לפיכך הם להם במקום שדות, ויש להם גאולה כשדות [כ], כדי שלא תופקע נחלתם מהם:]

אות ט
פירוש דבר אחר ואשר יגאל הוא גאולה ממש, לשון פדיון ולא לשון קנין, ואדלעיל קאי דכתיב: גאולת עולם תהיה ללוים בא הכתוב לומר שלא בישראל שקנה מלוי בלבד קאמר שיש ללוי לפדותו לעולם אלא אפילו לוי שקנה מלוי פודה המוכר גאולת עולם.

אות י
היינו לפי פירוש דבר אחר כו' ולא אגאולת עולם דלעיל מיניה קאי דמיירי בפדיון, אבל לפי פירוש ראשון כולה חדא מילתא היא.

אות כ
והא דקאמר ויש להם גאולה כשדות, ולא קאמר נמי ויוצאין ביובל כשדות, לאו דוקא הוא. אלא הוא הדין נמי ויוצאין ביובל, וחד מינייהו נקט. כתב הרא"ם אך קשה כי זה הטעם כי בתי ערי הלוים וגו' לא שייך אלא בישראל הקונה מן הלוים אבל כשהקונים הם לוים, דלא שייך האי טעמא שהרי נשאר ביד לוי ולא יופקעו נחלתם, דלמא דינם כבתי ערי חומה של ישראל כו'. ושמא יש לומר משום שרוב הקונים מן הלויים הם ישראלים מפני שהם הרוב נתנה התורה הטעם בעבורם ולא חששה למיעוטא דקונים שהם לוים. ולי נראה, מיתורא דקרא יש ללמוד דאין לחלק בין הקונים, הן שהם ישראלים או לוים דין אחד להם. מדכתיב היא אחוזתם בתוך בני ישראל, בתוך בני ישראל למה לי? אלא לדרשא קאתי, לומר שנחלת לוים תהיה בשלימות כמו שהוא בתחילה בתוך בני ישראל, ואם אינו ענין לקונים ישראלים תנהו לקונים לוים שיחזרו ביובל.

[רש"י: (לד) ושדה מגרש עריהם לא יימכר - מכר גזבר, שאם הקדיש בן לוי את שדהו ולא גאלה ומכרה גזבר, אינה יוצאה לכוהנים [ל] ביובל, כמו שנאמר בישראל (ויק' כז כ) ואם מכר את השדה לאיש אחר לא יגאל עוד, אבל בן לוי גואל לעולם:]

אות ל
כתב הרא"ם: ויש לתמוה דמדהוצרך להביא ראיה מקרא דאחוזת עולם הוא להם, שלא ימכר מכר עולם, כדתניא בתורת כהנים: לא ימכר מכר גזבר או לא ימכר מכר עולם פירוש שאין הלוי יכול למוכרו תלמוד לומר כי אחוזת עולם ולא הביא ממה שכתוב גאולת עולם תהיה ללוים שמע מינה דסבירא ליה, דהנהו קראי דלעיל בבתים וערים קמיירי ולא בשדה מגרש. וכיון שכן הוא, למה לא יפרשו לא ימכר שלא יוכל הלוי למכור השדה מגרש שלו, וקראי דלעיל בבתים וערים בלבד קא מיירי, ולא בשדה מגרש וכו'? וצריך עיון. ונראה לי דהכי קא יליף מקרא דכי אחוזת עולם כלומר אילו לא נאמר כי אחוזת עולם הוה אמינא לא ימכר דכתיב בשדה מגרש פירושו לא יוכל למכור הלוי שדה מגרש שלו וקרא דגאולת עולם מיירי בבתים וערים ולא בשדה מגרש. אבל השתא דכתיב כי אחוזת עולם הוא להם, אם כן ילפינן אחוזת אחוזת מבתים וערים, מה בתים יכולין למכור, אף שדה מגרש יכולין למכור דומיא דבתים שלא ימכר ממכר עולם. ואם כן, כיון דילפינן דדין אחד להם לבתים וערים ושדה מגרש אם כן לערבינהו קרא ולכתבינהו גבי הדדי, אלא על כרחך, לא ימכר למכר גזבר הוא דאתא, ובזה יתורץ נמי הקושיא השניה שהקשה הרא"ם על מתניתא דתורת כהנים.

[רש"י: (לה) והחזקת בו - אל תניחהו שירד וייפול ויהיה קשה להקימו, אלא חזקהו משעת מוטת היד.
למה זה דומה?
למשאוי שעל החמור, עודהו על החמור אחד תופס בו ומעמידו, נפל לארץ, חמישה אין מעמידין אותו:
גר ותושב - אף אם הוא גר או תושב [מ].
ואיזהו תושב?
כל שקבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה, ואוכל נבלות:]

אות מ
פירוש, אבל לא גר ותושב דוקא דומיא דואל תונו את הגר, ואהבתם את הגר, משום דברישא דקרא כתיב וכי ימוך אחיך ותושב לאו אחיך הוא כיון שהוא אוכל נבלות, אף שמקיים שבע מצות בני נח ואינו עובד עבודת אלילים.

[רש"י: (מ) כשכיר כתושב - עבודת קרקע ומלאכת אומנות כשאר שכירים התנהג בו:
עד שנת היובל - אם פגע בו יובל לפני שש שנים [נ], היובל מוציאו:]

אות נ
פירוש ארבעה קראי כתיבי, חד עד שנת היובל יעבוד עמך ואוקמוה במוכר עצמו שפגע בו יובל קודם שש. ושב אל משפחתו במכרוהו בית דין שפגע בו יובל קודם שש, ואיש אל משפחתו תשובו בנרצע שפגע בו יובל קודם שש לרציעתו. ועבדו לעולם בנרצע שפגע בו יובל אחר שש לרציעתו, ברייתא פרק קמא דקידושין (דף כ').

[רש"י: (מא) הוא ובניו עמו - אמר רבי שמעון: אם הוא נמכר בניו מי מכרן, אלא מכאן שרבו חייב במזונות בניו:
ואל אחזת אבותיו - אל כבוד אבותיו [ס], ואין לזלזלו בכך:
אחזת - חזקת:]

אות ס
לא אל אחוזת קרקעותיו, דאם כן אבותיו דכתיב בקרא למה לי. ועוד, הא לאו במוכר אחוזתו קמיירי, אלא בכבוד אבותיו הוא, כלומר שלא יזלזלו אותו שהוא עבד.

[רש"י: (מה) וגם מבני התושבים - שבאו מסביבותיכם לישא נשים בארצכם וילדו להם, הבן הולך אחר האב, ואינו בכלל לא תחיה, אלא אתה מותר לקנותו כעבד:
מהם תקנו [ע] - אותם תקנו:]

אות ע
ואם תאמר למה צריך רש"י לפרש אותם תקנו? ויש לומר, אם לא פירש כן הייתי אומר: אם היו להם עבדים הנמכרים להם אותם עבדים תקנו מהם. ועוד יש לומר לכך פירש רש"י אותם תקנו, רוצה לומר האבות של בנים מותר לקנות וכל שכן בניהם שמותרים לקנות, אבל אי פירוש של מהם כמשמעו הייתי אומר פירוש מן האבות מותר לקנות הבנים אבל האבות עצמן אסורין לקנות לעבדים. לכך פירש מהם תקנו אותם תקנו, אפילו האבות עצמן מותר לקנות כמו הבנים. ואם תאמר ולמה לא פירש רש"י זה לעיל גבי מהם תקנו עבד ואמה? ויש לומר דלעיל לא צריך רש"י לפרש מידי לפי שהכתוב גופיה מפרש והולך מהם תקנו עבד ואמה, אבל כאן, שלא כתיב בפסוק מידי בתריה, ולא ידעינן אהיכא קאי מהם תקנו, דלמא קאי אבהמות, והכי פירושו מהם תקנו ? לכך צריך רש"י לפרש אותם תקנו, (רא"ם). ואם תאמר מנא ליה לרש"י לפרש אותם תקנו דילמא מהם כמשמעו הוא, ולא אותם. ויש לומר דלעיל בפרשת שמות כתיב ותמלא הארץ אותם, ופירש רש"י מהם, ושם מוכרח שפירש אותם הוא מהם, שמע מינה דפירושו של אותם מהם, הכא נמי דפירושו של מהם אותם.

[רש"י: (מח) גאלה תהיה לו - מיד, אל תניחהו שייטמע [פ] ]

אות פ
מצאתי בשם הערוך מטמון תרגום טמיע. ובערוך הגדול מצאתי ויחפרוהו ממטמונים תרגום מן טומעיא, כי בא השמש תרגום ירושלמי טמיעת שמשא. ורצונו לומר, אל תניחהו עד שיהא טמון בין עובדי אלילים.

[רש"י: (נ) עד שנת היובל, שהרי כל עצמו לא קנאו אלא לעובדו עד היובל, שהרי ביובל יצא, כמו שנאמר למטה (פסוק נד) ויצא בשנת היובל.
ובגוי שתחת ידך הכתוב מדבר [צ] ואף על פי כן לא תבוא עליו בעקיפין, מפני חלול השם, אלא כשבא ליגאל ידקדק בחשבון לפי המגיע בכל שנה ושנה ינכה לו הגוי מן דמיו, אם היו עשרים שנה משנמכר עד היובל וקנאו בעשרים מנה, נמצא שקנה הגוי עבודת שנה במנה, ואם שהה זה אצלו חמש שנים ובא ליגאל, ינכה לו חמישה מנים וייתן לו העבד ט"ו מנים, וזהו והיה כסף ממכרו במספר שנים:
כימי שכיר יהיה עמו - חשבון המגיע לכל שנה ושנה יחשב כאלו נשכר עמו כל שנה במנה וינכה לו:]

אות צ
מסברא אומר כן דאי בעובד אלילים שאינו תחת ידו, מה אתה יכול לעשות לו עד שיאמר הכתוב עליו ויצא בשנת היובל וגו'.

[רש"י: (נג) לא ירדנו בפרך לעיניך - כלומר [ק] ואתה רואה:]

אות ק
ואם תאמר והיאך אני יודע אם כוונתו לרדותו בפרך, שהרי לעיל פירש רש"י לא תרדה בו בפרך מלאכה שלא לצורך. וזה אינו יכול לידע שמא הוא לצורך. ועוד קשה מה שפירש רש"י לעיל אם תאמר במי אשתמש כו'. ומאי קשה ליה לרש"י? והרי כל מה שהוא צורך לו מותר להשתמש בעבד עברי. ויש לומר דמה שפירש רש"י לעיל לא תרדה בו בפרך מלאכה שלא לצורך כדי לענותו הכי פירושו שלא תאמר לו החם לי כוס זה ואינו צריך לו או עדור תחת הגפן זו עד שאבא אפילו הוא לצורך, שמא לא יבא לעולם. אם כן מתורץ הכל, מה שפירש רש"י ואם תאמר אם כן במי אשתמש, שהרי אפילו מלאכה שהוא לצורך אסור להשתמש, כדפירש רש"י, וגם מתורץ מה שפירש רש"י ואתה רואה לפי שאתה יכול לראות אם אומר עשה לי מלאכה זו עד שאבא אפילו הוא לצורך נקרא רידוי, הואיל ואמר עד שאבא.