[רש"י: (א) לא תעשו לכם אלילם - כנגד זה הנמכר לגוי.
שלא יאמר הואיל ורבי מגלה עריות [ר] אף אני כמותו.
הואיל ורבי עובד עבודה זרה אף אני כמותו.
הואיל ורבי מחלל שבת אף אני כמותו.
לכך נאמרו מקראות הללו.
ואף הפרשיות הללו נאמרו על הסדר:
בתחילה הזהיר על השביעית.
ואם חמד ממון ונחשד על השביעית סופו למכור מטלטליו.
לכך סמך לה וכי תמכרו ממכר (ויק' כה יד).
מה כתיב ביה?
או קנה מיד עמיתך (שם), דבר הנקנה מיד ליד.
לא חזר בו, סוף מוכר אחוזתו.
לא חזר בו, סוף מוכר את ביתו.
לא חזר בו, סוף לוה בריבית.
כל אלו האחרונות קשות מן הראשונות.
לא חזר בו, סוף מוכר את עצמו.
לא חזר בו, לא דיו לישראל אלא אפילו לגוי:
ואבן משכית - לשון כסוי, כמו (שמות לג כב) ושכותי כפי, שמכסין הקרקע ברצפת אבנים:
להשתחוות עליה - אפילו לשמים, לפי שהשתחואה בפשוט ידים ורגלים היא [ש], ואסרה תורה לעשות כן חוץ [ת] מן המקדש:]

אות ר
ואם תאמר בשלמא עבודת אלילים ושבת כתיבי בקרא הכא בפרשה, אלא גילוי עריות לא הוזכר בקרא למה נקט רש"י גילוי עריות. ויש לומר אף שלא נזכר בקרא גילוי עריות, רמז גם כן על גילוי עריות, כיון שהזכיר עבודת אלילים כדאמר במדרש שני שדיך וכו' שהיו השני לוחות מכוונים דבור כנגד דבור לא תנאף כנגד לא יהיה לך דהיינו גילוי עריות. אי נמי על דרך שאמרו לא עבדו ישראל עבודת אלילים אלא כדי להתירם בעריות, והא דהזכיר שבת דהא כל המחלל שבת כאלו כפר בבריאת שמים וארץ. אי נמי כגון שיקנה העבד למשכב זכור והיינו עריות.

אות ש
ואם תאמר מנא ליה לרש"י שהשתחוואה בפישוט ידים ורגלים, ויש לומר דלעיל בפרשת וישב כתיב להשתחוות לך ארצה שמע מינה דהשתחוואה בפישוט ידים ורגלים היא.

אות ת
ואם תאמר מנא ליה לרש"י דלמא אף במקדש אסור לעשות כן, ויש לומר דכתיב בקרא ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה משמע בארצכם אסרה תורה אבל במקדש לא אסרה תורה.


[רש"י: (ג) אם בחקתי תלכו - יכול זה קיום המצות?
כשהוא אומר ואת מצוותי תשמרו,[א] הרי קיום המצוות אמור.
הא מה אני מקיים אם בחקתי תלכו?
שתהיו עמלים [ב] בתורה:
ואת מצוותי תשמרו - הוו עמלים בתורה על מנת לשמור [ג] ולקיים, כמו שנאמר (דברים ה א) ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם:]

אות א
הכי גרסינן כשהוא אומר ועשיתם אותם, הרי קיום המצות אמור וכו', ואם כן פירוש ואם בחקותי תלכו בעמלים סתם, ואת מצותי תשמרו בעמלים על מנת לשמור ולקיים.

אות ב
מדכתיב תלכו ולא כתיב תלמדו. אלא ללמדך שתלכו אחר מדרש חכמים.

אות ג
רצונו בזה דהא אחרי כן כתיב ונתתי גשמיכם וגו'. והוה משמע שיתעסקו בתורה על מנת שיקבלו שכר. והלא אמרו רבותינו זכרונם לברכה אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס לכך פירש על מנת לקיים כו' כמו שנאמר ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם, שמשמע שישמרו בלבם בעת שעמלים בה לעשות כל האמור בה.

[רש"י: (ד) בעתם - בשעה שאין דרך בני אדם [ד] לצאת, כגון בלילי שבתות [ה] ובלילי ימים טובים:
ועץ השדה - הן אילני סרק [ו], ועתידין לעשות פירות:]

אות ד
ואם תאמר מנא ליה לרש"י דלמא בעתם פירוש בעת שצריכים אתם לגשמים. ויש לומר מדכתיב גשמיכם ולא כתיב גשם אלא גשמיכם, משמע גשם שלכם, רצונו לומר בעת שצריכין לו ואם כן בעתם למה לי? אלא בא ללמדך בשעה שאין וכו'.

אות ה
כדאמרינן בערבי פסחים (דף קי"ב). ובמקצת פירושים לא גרסי אלא לילי שבתות, משום דבעתם קאי אלעיל דכתיב בסוף פרשת בהר את שבתותי תשמרו ודרשינן סמיכות. עיין לקמן בפרשת עקב עוד על זה.

אות ו
מדכתיב ועץ השדה, דהוא מיותר. אלא השדה משמע אילנות שגדלין בשדה שאין דרכן לעשות פרי, דהיינו אילן סרק.

[רש"י: (ה) והשיג לכם דיש את בציר - שיהא הדיש מרובה ואתם עסוקים בו עד הבציר [ז], ובבציר תעסקו עד שעת הזרע:
ואכלתם לחמכם לשבע - אוכל קמעא [ח] והוא מתברך במעיו:]

אות ז
פירוש דקשה לרש"י, דאין זה מכלל ברכה אם יתעכב הדיש עד סמוך לבציר. ועל זה פירש וכו'.

אות ח
מדכתיב בתחלה והשיג לכם דיש וגו', משמע שיהא להם תבואה מרובה, אם כן למה ליה למכתב: ואכלתם לשובע, פשיטא שיאכלו לשובע כיון שיש להם הרבה תבואה. אלא רבותא קא משמע לן, אפילו אם אוכל קמעא כו'.

[רש"י: (ו) ונתתי שלום - שמא תאמרו הרי מאכל והרי משתה, אם אין שלום אין כלום?
תלמוד לומר: אחר כל זאת ונתתי שלום בארץ, מכאן שהשלום שקו [ט] כנגד הכל.
וכן הוא אומר עושה שלום ובורא [י] את הכל:
וחרב לא תעבר בארצכם - אין צריך לומר שלא יבאו למלחמה, אלא אפילו לעבור [כ] דרך ארצכם ממדינה למדינה:]

אות ט
מדכתיב לעיל מיניה ונתנה הארץ יבולה וגו' שמדבר בענין תבואה. ואחר ונתתי שלום כתיב גם כן: ואכלתם ישן נושן וגו' שמדבר בתבואה. ונתתי שלום כתיב באמצע ולמה כתיב באמצע? אלא ששקול כנגד הכל.

אות י
ואף על פי שאין במקרא כן אלא כתיב עושה שלום ובורא רע, אך שינה משום לישנא מעליא, כדאמר בברכות.

אות כ
דקשה לרש"י דהיה לו למכתב וחרב לא תבא בארצכם, ועוד הא כתיב וישבתם לבטח ונתתי שלום. אלא אין צריך לומר שלא תבא חרב למלחמה אלא אפילו כו'.

[רש"י: (ז) לפניכם לחרב - איש בחרב [ל] רעהו:]

אות ל
מדלא כתיב והפלתים לפניכם בחרב או והכיתם אותם בחרב מיבעי ליה, אלא שיפלו איש בחרב רעהו, (רא"ם). אי נמי כי דרך הבורחים כשמכים אותם בחרב מכים אותם מאחוריהם והם נופלים על פניהם ואם כן למה כתיב לחרב אלא לחרב רעהו.

[רש"י: (ח) ורדפו מכם - מן החלשים שבכם [מ], ולא מן הגיבורים שבכם:
חמשה מאה ומאה מכם רבבה - וכי כך הוא החשבון [נ], והלא לא היה צריך לומר אלא מאה מכם שני אלפים ירדופו, אלא אינו דומה מועטין העושין [ס] את התורה למרובין העושין את התורה:
ונפלו איביכם וגו' - שיהיו נופלין לפניכם [ע] שלא כדרך הארץ:]

אות מ
מדלא כתיב ורדפו חמשה מכם מאה כמו שכתוב אחר כך ומאה מכם רבבה אלא לכך שינה וכו' לומר לך דהאי מכם אין פירושו כמשמעו, אלא מכם לשון מך, כמו ומך אחיך עמו דהיינו עני וסתם עני הוא חלש.

אות נ
והלא שייך חמש מאות איש לרבבה, לפי חשבון חמשה אנשים למאה. ומצאתי בשם מהר"ר יעקב מאורליינ"ש שהוא מפרש הפסוק ורדפו מכם חמשה מאה, ומאה פעמים חמשה איש ירדפו רבבה. מצאתי.

אות ס
כתב הרא"ם: ויש לתמוה, דאם כן בעכו"ם דכתיב בהו: איכה ירדוף אחד אלף ושנים יניסו רבבה היה לו לומר ושנים יניסו שני אלפים. בספר אמרי נועם מקשה קושיא זו ותירץ בשם רבינו תם דהכא רודפים והורגים קאמר מדכתיב ונפלו אויביכם לפניכם לחרב ולכך לא ירדוף ויהרוג כי אם חמשה מאה אבל התם לא הריגה כי אם רדיפה. ולי נראה דכל רדיפה הוא הריגה ולא כן לשון ניסה ולכן גבי עכו"ם דאחד ירדוף ויהרוג אלף, הוא הדין נמי דשנים יהרגו שני אלפים ולא יותר, וכן שלש שלשת אלפים, וכן לעולם. ולא כן בני ישראל, כדפירש וכי כך הוא החשבון וכו', אבל לענין ניסה, יכול להיות ששנים יניסו עשרת אלפים איש, ואפשר ששני אנשים מישראל יניסו כפלים מהם כמו יונתן ונושא כליו, ואפשר דבכלל דברי הם גם כן דברי בעל אמרי נועם, וקל להבין, ועיין בתוספות דסוטה (דף י"א).

אות ע
דקשה לרש"י למה לי למכתב שני פעמים ונפלו אויביכם הא לעיל גם כן כתיב ונפלו לפניכם אלא וכו'.

[רש"י: (ט) ופניתי אליכם - אפנה מכל עסקי לשלם שכרכם.
משל למה הדבר דומה, למלך ששכר פועלים [פ] וכו', כדאיתא בתורת כוהנים:
והפריתי אתכם – בפריה [צ] ורביה:
והרביתי אתכם – בקומה [ק] זקופה:
והקימתי את בריתי אתכם - ברית חדשה, לא כברית הראשונה שהפרתם אותה, אלא ברית חדשה שלא תופר, שנאמר (ירמיה לא ל) וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה לא כברית הראשונה:]

אות פ
ולא עבדו לו באמונה חוץ מאחד שעבד לו באמונה נכנסו הפועלים לטול שכרם ונכנס עמהם גם הפועל ההוא. אמר לו המלך בני אפנה לך כי אלו עשו עמי מלאכה מועטת ואני נותן להם שכר מועט אבל אתה חשבון רב יש לי עמך, כך הקדוש ברוך הוא לעובדי כוכבים ומזלות משלם שכרם במהירות וכשבא לישראל פונה מכל עסקיו ששכרם הרבה מאד וצריך פנאי לעשות עמהם חשבון לפרוע כל הזכיות (נחלת יעקב), ועיין במה שכתבתי בפרשת כי תשא ובפרשת אחרי מות.

אות צ
ואם תאמר דלמא והפריתי והרביתי תרווייהו קאי אפריה ורביה כמו בכל מקום דכתיב פריה ורביה בהדדי. ויש לומר מדלא כתיב והפריתי והרביתי אתכם אלא והפריתי אתכם כו' דמשמע דשני ענינים הם, (מהרא"י), והא דלא דרשו כלום גבי ישמעאל דכתיב ולישמעאל שמעתיך והפריתי אותו ולא דרשו כלום במלת אותו, יש לומר דגבי ישמעאל מלת אותו מיעוט הוא אותו אברך בברכת פריה ורביה, ולא בני קטורה אף שהם גם כן בני אברהם, ודו"ק.

אות ק
הרא"ם פירש מכיון שפרים ודאי מתרבין. אלא ודאי מלשון התרברבות הוא, דהיינו קומה זקופה.

[רש"י: (י) ואכלתם ישן נושן - הפירות יהיו משתמרין וטובים [ר] להתיישן, שיהא ישן הנושן של שלוש שנים יפה לאכול משל אשתקד:
וישן מפני חדש תוציאו - שיהיו הגרנות מלאות חדש [ש] והאוצרות מלאות ישן, וצריכים אתם לפנות האוצרות למקום אחר [ת] לתת החדש לתוכן:]

אות ר
דקשה לרש"י מה ברכה יש בזו שתאכלו ישן וכו'.

אות ש
רוצה לומר שאין דרכו של חדש להיות נשאר בגורן אלא מרקבת אם נשאר בגורן, הלכך צריכין לתתו באוצרות.

אות ת
אבל לא נקט רש"י שזורקין הישן לאיבוד דאם כן מה ברכה יש בה. ועוד איך יאכלו ישן נושן, ושמע מינה ישן נמי הוא יותר טוב מן החדש אלא על כרחך צריך לומר, להוציאו מן האוצר וליתן במקום אחר בבית. שהאוצר שומר החדש שלא תרקב, והישן כיון שעברה עליו השנה אין נוח להתקלקל.

[רש"י: (יא) ונתתי משכני – זה [א] בית המקדש:
ולא תגעל נפשי - אין רוחי קצה בכם.
כל געילה לשון פליטת דבר הבלוע בדבר אחר.
כמו (שמואל ב' א כא) כי שם נגעל מגן גיבורים, לא קבל המשיחה שמושחין מגן של עור בחלב מבושל, כדי להחליק מעליו מכת חץ או חנית, שלא יקוב העור:]

אות א
אבל אינו משכן כמשמעו, דבארץ ישראל לא היה להם המשכן אלא דוקא במדבר. במסכת עירובין בשמעתא קמייתא גרסינן: בשלמא מקדש דאקרי משכן, דכתיב ונתתי משכני בתוככם. ופירש רש"י כשנאמר קרא זה כבר הוקם המשכן. שהרי בתורת כהנים נכתב קרא זה וכל אותו הספר באהל מועד נאמר כדכתיב וידבר ה' אליו מאהל מועד ועל איזה משכן היה מבטיחן, אם לא על המקדש כו', עד כאן לשונו.

[רש"י: (יד) ואם לא תשמעו לי - להיות עמלים בתורה, לדעת מדרש חכמים [ב].
יכול לקיום המצות?
כשהוא אומר ולא תעשו וגו', הרי קיום מצוות אמור.
הא מה אני מקיים ואם לא תשמעו לי?
להיות עמלים בתורה.
ומה תלמוד לומר לי?
אין לי אלא זה המכיר את ריבונו ומתכוון למרוד בו.
וכן בנמרוד (בראשית י ט) גיבור ציד לפני ה', שמכירו ומתכוון למרוד בו.
וכן באנשי סדום (שם יג יג) רעים וחטאים לה' מאד, מכירים את ריבונם ומתכוונים למרוד בו:
ולא תעשו - משלא תלמדו לא תעשו [ג] הרי שתי עבירות:]

אות ב
פירוש דקשה לרש"י למה שינה הכתוב, דלעיל כתיב: אם בחקתי תלכו, דהיינו שתהיו עמלים בתורה, והכא כתיב ואם לא תשמעו לי דהיה לו למכתב אם בחקתי לא תלכו. בשלמא אי מיירי נמי במדרש חכמים, אתי שפיר דתלי בשמיעה, מפני שמדרש חכמים היא נקראת קבלה, שהם קבלו איש מפי איש.

אות ג
דקשה לרש"י כיון שלא למדו ודאי לא יודעין לעשות, ומתרץ דאין הכי נמי, דאמר הפסוק כן: הואיל ולא תלמדו ודאי לא תעשו.

[רש"י: (טו) ואם בחקתי תמאסו - מואס באחרים [ד] העושים:
משפטי תגעל נפשכם - שונא החכמים:
לבלתי עשות - מונע את אחרים מעשות:
את כל מצוותי - כופר המצוות שלא ציוויתים, לכך נאמר את כל מצוותי, ולא נאמר את כל המצות:
להפרכם את בריתי - כופר בעיקר הרי שבע עבירות, הראשונה גוררת השניה, וכן עד השביעית ואלו הן:
לא למד,
ולא עשה,
מואס באחרים העושים,
שונא את החכמים,
מונע את האחרים,
כופר במצות,
כופר בעיקר:]

אות ד
דאם לא כן הא לעיל כתיב ולא תעשו דהיינו מואס המצות אם כן ואם בחקותי תמאסו למה לי? אלא מואס באחרים, וכן הוא פירוש ואת משפטי תגעל נפשכם וגו'.

[רש"י: (טו) והפקדתי עליכם – וציוויתי [ה] עליכם:
שחפת - חולי שמשחף את הבשר, אנפולי"ש בלע"ז [בועות], דומה לנפוח שהוקלה נפיחתו ומראית [ו] פניו זעופה:
קדחת - חולי שמקדיח את הגוף ומחממו ומבעירו, כמו (דברים לב כב) כי אש קדחה באפי:
מכלות עינים ומדיבת נפש - העיניים צופות וכלות לראות שיקל וירפא, וסוף שלא ירפא, וידאבו הנפשות של משפחתו במותו.
כל תאווה שאינה באה ותוחלת ממושכה קרויה כליון עיניים:
וזרעתם לריק - תזרעו ולא תצמח, ואם תצמח [ז] ואכלוהו אויביכם:]

אות ה
דקשה לרש"י דוהפקדתי משמע לשון פקדון ומה פקדון שייך הכא לכך פירש שהוא לשון צוואה.

אות ו
רוצה לומר מראית פניו של בשר שנפוח, זעופה, שאינו אדום כשאר בשר של אדם בריא.

אות ז
דקשה לרש"י, דבתחלה אמר וזרעתם לריק זרעכם, דמשמע שלא יצמח ואחר כך אמר ואכלוהו אויביכם, דמשמע שיצמח. או יש לומר דקשה לרש"י היאך יזרע הזורע לריק, הא בקרקע הוא זורע. ומתרץ לריק כלומר שלא יצמח וכו'.

[רש"י: (טז) אף אני אעשה זת איני מדבר אלא באף וכן והלכתי אף אני עמכם בקרי והפקדתי עליכם שיהיו המכות פוקדות אתכם מזו לזו עד שהראשונה פקודה אצלכם אביא אחרתת ואסמכנה לה. בהלה מכה המבהלת את הבריות, ואיזו? זו מכת מותן [ח] את השחפת יש לך אדם חולה ומוטל במיטה אבל בשרו שמור עליו תלמוד לומר: שחפת שהוא נשחף. או עתים שהוא נשחף, אבל נח ואינו מקדיח, תלמוד לומר: או ואת הקדחת לומד שהוא מקדיח או עתים שהוא מקדיח אבל סבור הוא בעצמו שיחיה תלמוד לומר מכלות עינים הוא אינו סבור בעצמו שיחיה אבל אחרים סבורים שיחיה, תלמוד לומר: ומדיבות נפש.
וזרעתם לריק זורעה ואינה מצמחת ומעתה מה אויביכם באים ואוכלים? תלמוד לומר: ואכלוהו אויביכם, הא כיצד? זורעה שנה ראשונה ואינה מצמחת שנה שניה מצמחת [ט], ואויבים באים ומוצאים תבואה לימי המצור [י] שבפנים מתים ברעב שלא לקטו תבואה אשתקד. דבר אחר: וזרעתם לריק זרעכם, כנגד הבנים והבנות הכתוב מדבר, שאתה עמל בהם ומגדלן והחטא בא ומכלה אותם, שנאמר: אשר טיפחתי וריביתי איבי כלם.]

אות ח
יש מפרשים שהוא לשון המתנה כלומר שהבריות ממתינות וצופות שכל שעה יקל ממנו החולי וירפא וכשמת, נבהלים הבריות שמת מיתה פתאומית. ויש מפרשים אותו לשון מתנים, רצונו לומר מכה המתחלת במתנים. ואותה מכה מבהלת אותו. ולשון מותן מלשון אוזן ששמע על הר סיני וכו' כלומר שהיה לו לומר אזנים הוא הדין נמי לשון מתנים.

אות ט
רוצה לומר וכשאירע פעם שנית שמצמחת.

אות י
רוצה לומר ומאספין להן תבואה כדי שיהא להם לאכול כשצרין על עיירות ישראל.

[רש"י: (יז) ונתתי פני בכם - כמו שנאמר בטובה ופניתי אליכם, כך נאמר ברעה ונתתי פני.
משלו משל, למלך שאמר לעבדיו פונה אני מכל עסקי ועוסק אני עמכם [לרעה]:
ונגפתם לפני איביכם - שיהא המות הורג אתכם מבפנים [כ] ובעלי דבביכון מקיפין אתכם מבחוץ:
ורדו בכם שנאיכם - שאיני מעמיד שונאים אלא מכם ובכם [ל], שבשעה שאומות העולם עומדים על ישראל אינם מבקשים אלא מה שבגלוי, שנאמר (שופטים ו ג - ד) והיה אם זרע ישראל ועלה מדין ועמלק ובני קדם וגו' ויחנו עליהם וישחיתו את יבול הארץ.
אבל בשעה שאעמיד עליכם מכם ובכם, הם מחפשים אחר המטמוניות שלכם, וכן הוא אומר (מיכה ג ג) ואשר אכלו שאר עמי ועורם מעליהם הפשיטו וגו':
ונסתם – מפני [מ] אימה:
ואין רדף אתכם – מבלי [נ] כוח:]

אות כ
ואם תאמר מנא ליה לרש"י לפרש כך, הא כתיב ונגפתם לפני אויביכם, משמע שיהיו הורגים אותם בחרבם. ויש לומר דהוכחת רש"י מדכתיב ונתתי פני בכם, משמע שהוא מיתה בידי שמים דהיינו כרת, שמת על מטתו קודם זמנו. כדכתיב בפרשת קדושים ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו והכרתי אותו משמע כל מקום שכתיב פני שהוא כרת וכתיב אחריו ונגפתם לפני אויביכם משמע מיתה בידי אדם בסייף. ומתרץ שהכי פירושו הא דקאמר ונתתי פני בכם היינו שתהא המות הורגת אתכם מבפנים שהוא כרת והא דקאמר ונגפתם לפני אויביכם הכי פירושו: ובעלי דבביכון מקיפין אתכם מבחוץ רוצה לומר עומדין מבחוץ ושמחים במיתתן, נמצא שנתנגפו לפני אויביהם, אי נמי מדכתיב ונגפתם שהוא לשון מגפה שהוא מיתה בידי שמים.

אות ל
דקשה לרש"י בכם למה לי דהא כתיב ונגפתם אלא על כרחך לדרשא אתי, והוצרך לומר תרתי מכם ובכם, משום דמהמדרש משמע שהרודים יהיו מכם ובקרא משמע שירדו בהם משום הכי פירש תרווייהו.

אות מ
דהא כתיב אחריו: ואין רודף, אם כן למה ינוסו? אלא מפני אימה.

אות נ
דקשה לרש"י ברכה הוא שאין רודף אותם, ומתרץ משום שאין בהם כח לא צריכין לרדוף אותם דסבורין מה לנו לרודפם והא אין בהם כח למלחמה.

[רש"י: (יח) ואם עד אלה - ואם בעוד אלה [ס] המכות עמכם לא תשמעו:
ויספתי - עוד ייסורין [ע] אחרים:
שבע על חטאתיכם - שבע פורעניות [פ] על שבע העבירות האמורות למעלה:]

אות ס
דקשה לרש"י דואם עד אלה משמע שקבע להם זמן והכי קאמר ואם עבר הזמן ועדיין לא תשמעו לי ויספתי ליסרה וגו' וזה לא יתכן לומר שיקבע להם זמן לעבור על המצות. לכך פירש דעד כמו בעוד דאם לא כן ואם על אלה מיבעי ליה.

אות ע
לא שאוסיף עוד להביא עליכם היסורים הראשונים פעם שניה, שהרי יסורים השניים אינם ממין הראשונים.

אות פ
דקשה לרש"י, דהפסוק משמע שהקדוש ברוך הוא יפרע להם שבע פעמים על העבירות וזה אינו, דאין נפרע מאדם יותר ממה שהרשיע כנגדו.

[רש"י: (יט) ושברתי את גאון עזכם - זה בית המקדש, וכן הוא אומר (יחזקאל כד כא) הנני מחלל את מקדשי גאון עוזכם:
ונתתי את שמיכם כברזל ואת ארצכם כנחשה - זו קשה משל משה, ששם הוא אומר (דברים כח כג) והיו שמיך אשר על ראשך נחושת וגו', שיהיו השמים מזיעין כדרך שהנחושת מזיעה והארץ אינה מזיעה כדרך שאין הברזל מזיע והיא משמרת פירותיה, אבל כאן השמים לא יהיו מזיעין כדרך שאין הברזל מזיע ויהא חורב בעולם והארץ תהא מזיעה כדרך שהנחושת מזיעה והיא [צ] מאבדת פירותיה:]

אות צ
כיון שהיא לחה הפירות נרקבין.

[רש"י: (כ) ותם לריק כחכם - הרי אדם שלא עמל שלא חרש שלא זרע שלא נכש [ק] שלא כסח שלא עדר ובשעת הקציר בא שידפון ומלקה אותו, אין בכך כלום, אבל אדם שעמל וחרש וזרע ונכש וכסח ועדר ובא שידפון ומלקה אותו [ר], הרי שניו של זה קהות:
ולא תתן ארצכם את יבולה - אף מה שאתה [ש] מוביל לה בשעת הזרע:
ועץ הארץ - אפילו מן הארץ יהא לקוי [ת], שלא יחניט פירותיו בשעת החנטה:
לא יתן - משמש למעלה ולמטה אעץ ואפרי:
לא יתן פריו - כשהוא מפרה משיר פירותיו, הרי שתי קללות, ויש כאן שבע פורעניות:]

אות ק
נוכש שמלקט עשבים רעים מתוך הזרעים. כסח קוצר. עודר חופר.

אות ר
ופירוש ותם לריק כחכם, אחר העמל והטורח שטרחתם, שאז שיניו קהות. שאם פירש כחכם על ממונם הבא מכח, לא היה צריך למימר, דכבר כתיב ונתתי שמיכם כברזל וגו' ומסתמא ותם לריק, (גור אריה) גם אין לומר שיתום כח גופם דאם כן לא היה לו למכתב לריק אלא ותם כחכם.

אות ש
דקשה לרש"י למה לו למכתב ארצכם, היה לו לכתוב ולא תתן הארץ כמו שכתוב לעיל בברכה ונתנה הארץ יבולה, אלא ארצכם משמע, אף מה שאתם מביאים שם בשעת הזרע משלכם, אפילו זה לא תוציא, אי נמי דייק מדכתיב יבולה, לשון מוביל, שהוא מביא. (רא"ם).

אות ת
דקשה לרש"י שהיה לו למכתב ועץ לא יתן פריו, אבל הארץ למה ליה.

[רש"י: (כב) והשלחתי – לשון [א] גירוי:
ושכלה אתכם - אין לי אלא חיה משכלת שדרכה בכך.
בהמה שאין דרכה בכך מנין?
תלמוד לומר (דברים לב כד) ושן בהמות אשלח [ב] בם, הרי שתים.
ומנין שתהא ממיתה בנשיכתה?
תלמוד לומר (שם) עם חמת זוחלי עפר.
מה אלו נושכין וממיתין, אף אלו נושכין וממיתין.
כבר היו שנים [ג] בארץ ישראל חמור נושך וממית, ערוד נושך וממית:
ושכלה אתכם – אלו [ד] הקטנים:
והכריתה את בהמתכם - מבחוץ:
והמעיטה אתכם – מבפנים [ה]:
ונשמו דרכיכם - שבילים גדולים ושבילים קטנים.
הרי שבע פורעניות:
שן בהמה,
ושן חיה,
חמת זוחלי עפר,
ושכלה,
והכריתה,
והמעיטה,
ונשמו:]

אות א
דאין שייך לשון שליחות אלא בבר דעת.

אות ב
וכאן כתיב גם כן והשלחתי בכם וגו' לגזירה שוה.

אות ג
רש"י מביא זה שאל תקשה ליה ותתמה: היאך מצינו שבהמה ממיתה בנשיכתה והביא מעשה דכבר היו כו'.

אות ד
רוצה לומר כשמתים בניו של אדם כשהם קטנים נקרא משכל כמו שמצינו ברבקה שאמרה למה אשכל גם שניכם יום אחד ובאותו זמן היו קטנים, [וצריך עיון]. עיין פרשת תולדות.

אות ה
והא דשינה רש"י הלשון ונקט מבפנים גבי בני אדם. יש לומר דקשה ליה למה לא כתיב והכריתה בהמתכם ואתכם, אלא משום דבהמה שהיתה מבחוץ בשדה, יכריתו אותם מכל וכל. אבל האדם שהוא בפנים בתוך העיר, משום הכי לא יכרית כולם אלא ימעיט אותם.

[רש"י: (כג) לא תוסרו לי - לשוב [ו] אלי:]

אות ו
דלשון לא תוסרו לי אין מיושב בפסוק, דודאי לא ירצו לקבל היסורין. לכך פירש, שאם בכל אלה היסורין לא תרצו לשוב אלי.

[רש"י: (כה) נקם ברית - ויש נקם שאינו [ז] בברית כדרך שאר נקמות, וזהו סמוי עיניו [ח] של צדקיהו.
דבר אחר:
נקם ברית נקמת בריתי אשר [ט] עברתם.
כל הבאת חרב שבמקרא היא מלחמת חיילות [י] אויבים:
ונאספתם - מן החוץ אל תוך הערים מפני המצור:
ושלחתי דבר בתוככם - ועל ידי הדבר ונתתם ביד האויבים הצרים עליכם, לפי שאין מלינים את המת בירושלים [כ], וכשהם מוציאים את המת לקברו, נתנים ביד אויב:]

אות ז
רוצה לומר והבאתי עליכם חרב נקמת נקם ברית, משמע אותו חרב שכתוב בברית דהיינו תורה, אבל יש עוד נקם שאינו בברית והוא סימת וכו'.

אות ח
סימת עינים אינו כתיב בתורה, אי נמי הכי פירושו: נוקמת נקם ברית, שהוא השבועה שנשבע צדקיהו ועבר על השבועה, וסימא את עיני צדקיהו, ופירוש כשאר נקמות, כלומר אם עברו על דברי תורה כגון גזל ועריות וכדומה להן.

אות ט
רוצה לומר התורה.

אות י
דקשה לרש"י דאיך אפשר שחרב יכה אותם מעצמו. והא דלא פירש זה לעיל גבי וחרב לא תעבור בארצכם. יש לומר משום דכתיב לעיל ונתתי שלום, דמלת שלום הוא היפך המלחמות, כדכתיב אני שלום וכי אדבר המה למלחמה, בודאי קאי אחיל המלחמה אבל הכא לא נזכר שום אויב, אלא כדכתיב והבאתי עליכם חרב, משום הכי פירש דמלת חרב יורה על חיל האויבים.

אות כ
דאם לא כן מה ענין הדבר אצל ונתתם ביד אויב. ואף על פי שעשו כל רעות, לא היו מלינים את המת,, לפי שהארץ אינה יכולה לסבול, שמסריח מיד אם מלינין אותו.

[רש"י: (כו) מטה לחם - לשון משען, כמו (ירמיה מח יז) מטה עז:
בשברי לכם מטה לחם - אשבור לכם כל מסעד אוכל [ל], והם חצי רעב:
ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד – מחוסר [מ] עצים:
והשיבו לחמכם במשקל - שתהא התבואה נרקבת ונעשית פת נפולה ומשתברת בתנור, והן יושבות ושוקלות את השברים לחלקם ביניהם:
ואכלתם ולא תשבעו - זה מארה בתוך המעיים.
הרי שבע פורעניות:
חרב,
מצור,
דבר,
שבר מטה לחם,
חוסר עצים,
פת נפולה,
מארה במעיים.
ונתתם (פס' כה) אינה מן המניין [נ], שהיא החרב:]

אות ל
הוצרך לפרש מלת בשברי אשבור, מפני שמלת בשברי פירוש בשעת שברי, והמכוון פה שישבור ולא בעת שישבור.

אות מ
(גור אריה) דאי אפשר לומר מחמת חסרון לחם, דהא כבר כתיב: בשברי לכם וגו'.

אות נ
דאם לא כן יהיו שמונה. רק הוא החרב דכתיב ברישא דקרא. ופירושו: ועל ידי החרב דהיינו חיילות האויבים, אתם נתונים ביד האויבים על ידי הדבר.

[רש"י: (ל) במתיכם - מגדלים ובירניות:
חמניכם - מין עבודה זרה שמעמידין על הגגות. ועל שם שמעמידין בחמה קרויין חמנים:
ונתתי את פגריכם - תפוחי רעב היו, ומוציאים יראתם מחיקם [ס] ומנשקים אותם, וכרסו נבקעת ונופל עליה:
וגעלה נפשי אתכם - זה סילוק שכינה:]

אות ס
רש"י רוצה לפרש, היאך בא מה שכתב בקרא ונתתי את פגריכם על פגרי גלוליכם דמשמע כשהם מתים הם נופלים על עבודה זרה שלהם.

[רש"י: (לב) והשמתי אני את הארץ - זו מידה טובה [ע] לישראל שלא ימצאו האויבים נחת רוח בארצם [פ], שתהא שוממה מיושביה:]

אות ע
דקשה לרש"י, למה לא מנה אותן בכלל הפורעניות, ויהיו שמונה. לכן פירש זו מדה טובה וכו', ואין להקשות, למה לא מנה בכלל הפורענות ואתכם אזרה וגו' שהוא יותר קשה. ויש לומר מאחר שהפסיק במדה טובה לא חשיב בכלל הפורענות דלעיל, וקל להבין, ודלא כהרא"ם שפירש זו מדה טובה קושטא דמלתא קאמר:: אבל אינו רוצה לומר אם לא יהיה מדה טובה אלא פורענות, אם כן יהיה שמונה, דאם כן תקשה לך ואתכם אזרה בגוים שהיא מדת פורענות והא יהיו שמונה? אלא על כרחך צריך לומר שאין הכתוב מקפיד אם נשלם מספר שבעה פורעניות, שמוסיף עוד פורעניות אחרים נוספים על השבע, עד כאן לשונו.

אות פ
כלומר מה שכתוב בקרא ושממו עליה אויביכם, שלא יוכלו לדור בארצכם מחמת שממון.

[רש"י: (לג) ואתכם אזרה בגויים - זו מידה קשה, שבשעה שבני מדינה גולים למקום אחד רואים זה את זה ומתנחמין, וישראל נזרו כבמזרה, כאדם הזורה שעורים בנפה ואין אחת מהן דבוקה בחברתה:
והריקתי - כששולף החרב מתרוקן הנדן [צ].
ומדרשו:
חרב הנשמטת אחריכם אינה חוזרת מהר [ק], כאדם שמריק את המים ואין [ר] סופן לחזור:
והייתה ארצכם שממה - שלא תמהרו לשוב לתוכה ומתוך כך עריכם יהיו חרבה, נראות לכם חרבות שבשעה שאדם גולה מביתו ומכרמו ומעירו וסופו לחזור כאלו אין כרמו וביתו חרבים, כך שנויה בתורת כוהנים:]

אות צ
דלשון ריק לא נופל אחרב כמו שפירש בפרשת בשלח. אלא אנדן, רצונו לומר תיק החרב.

אות ק
ולכך כתיב והריקותי.

אות ר
רוצה לומר אותן מים.

[רש"י: (לד) אז תרצה - תפייס את כעס המקום [ש] שכעס על שמטותיה:
והרצת - למלך את שבתותיה:]

אות ש
כתב הרא"ם אין פירוש תפייס כעס המקום אמלת תרצה, כי מלת תרצה היא פועל יוצא לשני, ותפייס כעס המקום הוא פועל יוצא לשלישי, פירוש הארץ תרצה את כעסו של מקום, אלא פירוש תפייס כעס המקום הוא פירושו של והרצת את שבתותיה דכתיב בסיפא דקרא. ופירוש מלת תרצה היא תתפייס ופירושו אז תתפייס הארץ מן שבתותיה, ומפני שתכלית התפייסות הארץ הוא כדי שתחזור ותפייס את המקום, כתב רש"י זכרונו לברכה מתחלה התכלית ואמר תפייס את כעס המקום. והראיה על זה, שהרי גבי והרצת פירש למלך, פירוש שחסר מלת למלך, וגבי מלת תרצה הארץ לא פירש חסירות מלת למלך, לומר תפייס למלך מכעסו. אלא על כרחך צריך לומר, דלעיל לא פירש רק הכוונה ואמר תפייס את כעס המקום. (גור אריה) פירוש מלת תרצה מלשון פיוס, שהם קרובים בענין. ואמר תפייס כעס המקום, שאין לפרש שתפייס השמיטות, שאין שייך לפייס השמיטות שכבר עברו עליהם, אלא יפייסו כעס המקום שכעס על השמיטות. אבל והרצת את שבתותיה שהוא לשון הפעיל, שלא כתב ותרצה שבתותיה כמו בראש המקרא, פירושו והרצת למלך שבתותיה, שהוא פועל יוצא לשלישי, שהארץ תפייס השמיטות למלך.

[רש"י: (לה) כל ימי השמה - לשון היעשות ומ"ם דגש במקום כפל שממה:
את אשר לא שבתה - שבעים שנה של גלות בבל הן היו כנגד שבעים שנות השמטה ויובל שהיו בשנים שהכעיסו ישראל בארצם לפני המקום ארבע מאות ושלשים שנה.
שלוש מאות ותשעים היו שני עוונם משנכנסו לארץ עד שגלו עשרת השבטים, ובני יהודה
הכעיסו לפניו ארבעים שנה משגלו עשרת השבטים עד חרבות ירושלים, הוא שנאמר ביחזקאל (יחזקאל ד ד - ו) ואתה שכב על צדך השמאלי וגו' וכילית את אלה ושכבת על צדך הימני שנית [ת] ונשאת את עוון בית יהודה ארבעים יום. ונבואה זו נאמרה ליחזקאל בשנה החמישית לגלות המלך יהויכין.
ועוד עשו שש שנים עד גלות צדקיהו, הרי ארבעים ושש. ואם תאמר, שנות מנשה חמישים וחמש היו [א], מנשה עשה תשובה שלשים ושלש שנה וכל שנות רשעו עשרים ושתים שנה, דכתיב ויעש אשרה כאשר עשה אחאב (מלכים ב' כא ג) ואחאב מלך עשרים ושתים שנה, כמו שאמרו באגדת חלק (סנהדרין קג א) ושל אמון שתים, ואחת עשרה ליהויקים, וכנגדן לצדקיהו.
צא וחשוב לארבע מאות ושלשים ושש שנה שמיטין ויובלות שבהם, והם שש עשרה למאה, י"ד שמיטין וב' יובלות, הרי לארבע מאות שנה שישים וארבע. לשלושים ושש שנה חמש שמיטות, הרי שבעים חסר אחת, ועוד שנה יתירה שנכנסה בשמטה המשלמת לשבעים. ועליהם נגזר שבעים שנה שלמים [ב]. וכן הוא אומר בדברי הימים (דה"ב לו כא) עד רצתה הארץ את שבתותיה למלאות שבעים שנה:]

אות ת
ארבעים יום מרמז על ארבעים שנה שהיה יהודה אחר גלות עשרת השבטים.

אות א
כלומר ומנשה נולד מיד כשגלו עשרת שבטים ושנותיו היו חמשים וחמש ומצינו שמנשה היה רשע ואם כן בימי מנשה הכעיסו לפניו חמשים וחמש שנה, לבד מה שהכעיסו לפניו בשאר שנות מלכים. ומתרץ דעשה תשובה וכו'.

אות ב
אף על פי שלא עברו רק על ששים ותשעה שמיטות ויובלות, מכל מקום היה גלות שבעים שנה שלמים, דמה שלא המתין הקדוש ברוך הוא עד שעברו שבעים שמיטות, צדקה עשה להם, כך פירש רש"י בפרשת ואתחנן בפסוק כי תוליד וגו'.

[רש"י: (לו) והבאתי מרך - פחד ורך לבב.
מ"ם של מרך יסוד נופל הוא, כמו מ"ם של מועד ושל מוקש:
ונסו מנסת חרב - כאילו רודפים [ג] הורגים אותם:
עלה נדף - שהרוח דוחפו ומכהו על עלה אחר ומקשקש [ד] ומוציא קול.
וכן תרגומו: קל טרפא דשקיף. לשון חבטה.
שדופות קדים (בראשית מא ו) שקיפן קידום.
לשון משקוף, מקום חבטת הדלת.
וכן תרגומו של חבורה (שמות כא כה) משקופי:]

אות ג
כאלו אמר ונסו כמנוסת חרב, לא מנוסת חרב, שהרי כתיב אחריו ואין רודף.

אות ד
כי פירוש נדף נדחף. ואין העלה הנדחף מוציא קול, רק כשידחף אצל עלה אחר, גם אין העלה נדחף מעצמו, רק על ידי הרוח. לכן האריך הרב בראיות. והביא התרגום דשקיף שפירושו הכאה לא שפירוש מלת נדף דשקיף, דנדף לשון דחיפה הוא רק שמן הדחיפה תתחדש ההכאה והתרגום פירש הכונה ולא המלה, כדרך התרגום שהוא שומר הטעם בהרבה מקומות, והקדים לזה פירוש ונסו מנוסת חרב כמנוסת חרב לא מנוסת חרב ממש, כדי שיפול עליו הפירוש של קול עלה נדף דהא שהם נסים לא מפני שהאויב הורג אותם אלא מרוב מורך שבלבם, (הרא"ם).

[רש"י: (לז) וכשלו איש באחיו - כשירוצו לנוס, ייכשלו זה בזה, כי ייבהלו לרוץ:
כמפני חרב - כאילו בורחים מלפני הורגים, שיהא בלבבם פחד וכל שעה סבורים שאדם רודפם.
ומדרשו:
וכשלו איש באחיו, זה נכשל בעוונו של זה [ה], שכל ישראל ערבין זה לזה:]

אות ה
ויהיה פירושו כמפני חרב כמו שנכשל האיש מפני חרב הרודף אחריו כך הוא נכשל מפני עון חבירו.

[רש"י: (לח) ואבדתם בגוים - כשתהיו פזורים תהיו [ו] אבודים זה מזה:
ואכלה אתכם - אלו המתים בגולה:]

אות ו
ולא אבודים ממש, דהא כתיב: ואף גם זאת וגו' לא מאסתים ולא געלתים לכלותם.

[רש"י: (לט) בעונת אבתם אתם - כשאוחזים מעשה אבותיהם [ז] בידיהם:
ימקו - לשון המסה, כמו ימסו.
וכמו (זכריה יד יב) תמקנה בחוריהן.
(תהלי' לח ו) נמקו חבורותי:]

אות ז
דקשה לרש"י אתם למה לי, ועוד קשה והא כתיב לא יומתו אבות על בנים וגו' לכך פירש כשאוחזין וכו'.

[רש"י: (מא) והבאתי אתם - אני בעצמי אביאם [ח], זו מידה טובה לישראל, שלא יהיו אומרים, הואיל וגלינו בין האומות נעשה כמעשיהם, אני איני מניחם, אלא מעמיד אני את נביאי ומחזירן לתחת כנפי, שנאמר (יחזקאל כ לב - לג) והעולה על רוחכם היו לא תהיה וגו' חי אני וגו' אם לא ביד חזקה וגו':
או אז יכנע - כמו (שמות כא לו) או נודע כי שור נגח הוא [ט], אם אז יכנע.
לשון אחר אולי שמא אז יכנע לבבם וגו':
ואז ירצו את עונם - יכפרו על עוונם [י] בייסוריהם:]

אות ח
פירוש מדכתיב והבאתי אתכם, ולא כתיב והולכתי אתכם, כמו יולך ה' אתכם ואת מלככם וכו' אלא שמע מינה למידרש, שיביאם תחת כנפיו בהיותם בארץ אויביהם.

אות ט
כתב הרא"ם לא הבנתי כוונת הרב בזה דלפי זה יהיה המובן ממנו שאני בעצמי אביאם תחת כנפי השכינה אם יכנע לבבם הערל, אבל אם לא יכנע לבבם לא אביאם תחת כנפי השכינה. וזה היפך מן המדרש שהביא אם לא בחמה שפוכה אמלוך עליכם, על כרחך ממליך אני מלכותי עליכם. אבל היה לו לפרש או אז כמשמעו, שפירושו אז אני אביאם תחת כנפי השכינה בעל כרחם, או אז יכנע לבבם מעצמם ולא אצטרך להביאם אני תחת כנפי השכינה בעל כרחם. עד כאן לשונו. וקשה מזה, דהא רש"י בפרשת משפטים מפרש או לא היה תם אלא נודע וכו'. ונראה לי דהכי פירושו או לא אצטרך למלוך עליהם בעל כרחם, אם אז מעצמם יכנע לבבם הערל, ואז יתודו את עונם ויתכפרו ביסורים, ואם יעשו כן אז וזכרתי את בריתי וגו' ויהיה פירושו או אז יכנע כמו פירוש או נודע כי שור נגח הוא, לפי מה שפירש רש"י לעיל. ובזה יתורץ נמי מאי לשון אחר של רש"י. ודו"ק.

אות י
דקשה לרש"י מי מרצה את עוונם, ומתרץ דירצו קאי על היסורים שהם יכפרו על עונם.

[רש"י: (מב) וזכרתי את בריתי יעקוב - בחמשה מקומות נכתב מלא, ואליהו חסר בחמשה מקומות, יעקב נטל אות משמו של אליהו עריבון [כ] שיבוא ויבשר גאולת בניו:
וזכרתי את בריתי יעקוב - למה נמנו אבות אחורנית?
לומר כדאי הוא יעקב הקטן לכך, ואם אינו כדאי הרי יצחק עמו, ואם אינו כדאי, הרי אברהם עמו, שהוא כדאי.
ולמה לא נאמרה זכירה ביצחק?
אלא אפרו של יצחק נראה לפני צבור ומונח על המזבח:]

אות כ
לא ידעתי טעם לחמשה מקומות כי היה מספיק זה במקום אחד. ושמא היה זה כאלו נשבע בחמשה חומשי תורה, כמו שנכתב ישראל חמש פעמים בפסוק אחד כנגד חמשה חומשי תורה.

[רש"י: (מג) יען וביען - גמול ובגמול אשר [ל] במשפטי מאסו:]

אות ל
כי פירוש יען בכל מקום הוא גמול, והוסיף מלת אשר כי בזולת התוספות לא תתקשר מלת יען וביען עם במשפטי מאסו והוה כאלו אמר יען אשר במשפטי מאסו, וביען אשר חקותי געלה נפשם, (רא"ם).