[רש"י: (א) ושמעה קול אלה - בדבר שהוא עד [צ] בו, שהשביעוהו שבועה שאם יודע לו בעדות, שיעיד לו:]

אות צ
מוהוא עד יתירא יליף לאפוקי בעד מפי עד או קרוב או פסול אף על פי ששמע קול אלה פטור וללמד עוד והוא עד עתה בשעת השבועה שהוא עד בדבר וכו'.

[רש"י: (ב) או נפש אשר תגע וגו' - ולאחר הטומאה הזו יאכל קדשים [ק], או יכנס למקדש, שהוא דבר שזדונו כרת. במסכת שבועות (יד ב) נדרש כן:
ונעלם ממנו – הטומאה [ר]:
ואשם - באכילת קדש או בביאת מקדש:]

אות ק
שלא תטעה לומר שמפני נגיעה בטומאה לבדה שנעלמה ממנו ואחר כך נודעה לו הוא מביא קרבן ולפיכך אמר ולאחר הטומאה אכל קדשים וכו' והוכחתו מדכתיב ואשם כלומר באכילת קדשים או בביאת מקדש פירוש לאחר טומאה זו דאם לא כן אמאי ואשם לפי שהוא נטמא יביא קרבן. ואין לומר מנא ליה לרש"י שיאכל קדשים או יכנס למקדש, דלמא כשעושה עבירה אחרת חייב, יש לומר דהוכחת רש"י מדכתיב כאן לכל טומאתו, ובפרשת חקת כתיב עוד טומאתו בו, מה להלן מיירי בטומאת מקדש, אף הכא מיירי בטומאת מקדש כלומר שנכנס למקדש וכתיב כאן בטומאת אדם וכתיב בפרשת צו בטומאת אדם מה התם אכילת קדשים אף הכא אכילת קדשים.

אות ר
פירוש ולא המקדש וקדשיו מדכתיב ונעלם ממנו. והוא טמא על העלם טומאה הוא חייב ולא על העלם מקדש.

[רש"י: (ג) בטמאת אדם - זו טומאת מת:
לכל טמאתו - לרבות טומאת מגע זבין וזבות:
אשר יטמא - לרבות הנוגע בבועל נדה:
בה - לרבות בולע נבלת [ש] עוף טהור:
ונעלם - ולא ידע [ת], ששכח הטומאה:
ואשם - באכילת קדש או [א] בביאת מקדש:]

אות ש
שמטמא בבית הבליעה אדם לטמא בגדים, שאם אכלה ונכנס למקדש חייב. ואם תאמר והא מלת בה מיעוט הוא. כבר תירצו בגמרא משום דההוא מיעוטא מיותר, דהא כתיב בפרשת עולה ויורד או כי יגע בטומאת אדם, אלמא דבר נגיעה - אין. דלאו בר נגיעה - לא, ונבילת עוף טהור אינה מטמאה בנגיעה, אם כן בה דכתב רחמנא למה לי? והוי מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות.

אות ת
(נחלת יעקב) נראה לי שהוא טעות סופר, וצריך לומר והוא ידע ששכח הטומאה והוא דבר בפני עצמו, והכי פירושו: והוא ידע - רצונו לומר עכשיו נודע לו, ששכח הטומאה כשאכל הקודש או נכנס למקדש, ועיין שם.

אות א
מגזירה שוה דלעיל אך קשה בשלמא התם אתי שפיר דכתיב ונעלם ואשם, שמפני שנעלם ממנו הטומאה נכנס למקדש אבל הכא כתיב והוא ידע ואשם, וכי מפני שידע שהוא טמא אכל קודש או נכנס למקדש? ושמא יש לומר, דמקרא מסורס הוא והכי קאמר: ונעלם ממנו ואשם והוא ידע, מפני שנעלם ממנו הטומאה נכנס למקדש, ואחר כך נודע לו שהיה טמא (הרא"ם). ועוד יש לומר דואשם ואשם לגזירה שוה, וילמד התחתון מעליון.

[רש"י: (ד) בשפתים – ולא [ב] בלב:
להרע – לעצמו [ג]:
או להיטיב - לעצמו, כגון אוכל ולא אוכל אישן ולא אישן:
לכל אשר יבטא - לרבות לשעבר:
ונעלם ממנו – ועבר [ד] על שבועתו, כל אלה בקרבן עולה ויורד [ה], כמפורש כאן [ו], אבל שבועה שיש בה כפירת ממון אינה בקרבן זה אלא באשם:]

אות ב
כלומר אם גמר בלבו בשבועה שלא לאכול ולא הוציא בשפתיו השבועה, ואוכל, אינו חייב קרבן.

אות ג
לאפוקי אם נשבע להרע לאחרים, כגון אכה את פלוני ושכח ולא הכה, אינו חייב בקרבן והוכחתו מדכתיב להרע או להיטיב, מקשינן להדדי, מה הטבה רשות אף הרעה רשות,, לאפוקי הרעה לאחרים אין לו רשות, דכתיב ארבעים יכנו לא יוסיף אבל הטבה אף לאחרים חייב. והא דכתב רש"י הטבה לעצמו איידי דקאמר הרעה לעצמו קאמר נמי הטבה לעצמו, ובאמת אפילו הטבה לאחרים נמי חייב כדמפרש בפרק שלישי דשבועות.

אות ד
ומקרא קצר הוא שהיה לו לכתוב ונעלם ממנו ועבר דאם לא כן על מה הוא מביא הקרבן, וכי אם נעלם ממנו יביא קרבן?! והא דלא פירש כאן ואשם שעבר על שבועתו, כדפירש לעיל גבי ואשם דטומאה. יש לומר, שמלת ואשם הכתובה פה, כתיב אחריו לאחת מאלה, דמשמע דאכולהו קאי הלכך על כרחך צריך לומר דקרא ונעלם ממנו - מקרא קצר הוא, כאלו אמר ונעלם ממנו ועבר על שבועתו. והוא ידע - פירוש ואחר כך נודע לו. ואחר כך חזר ואשם לאחת מאלה וכו' והביא את אשמו וכו' (הרא"ם).

אות ה
פירוש אם עשיר הוא מביא כשבה או שעירת עזים ואם דל הוא מביא שתי תורים או שני בני יונה, ואם דלי דלות מביא עשירית האיפה, לכן נקרא קרבן זה עולה ויורד.

אות ו
אף על פי שאין צריך לכל זה, דמקרא מלא הוא כמו שמפורש בפרשה מכל מקום אמר זה כדי שיאמר אבל שבועה וכו', כדכתיב בסוף הפרשה: ונפש כי תחטא ומעלה מעל וגו'.

[רש"י: (ח) והקריב את אשר לחטאת ראשונה - חטאת קודמת לעולה. למה הדבר דומה לפרקליט שנכנס לרצות, ריצה פרקליט נכנס דורון אחריו:
ולא יבדיל - אינו מולק אלא [ז] סימן אחד:
ערף - הוא גובה הראש המשופע לצד הצוואר.
מול עורף - מול הרואה את העורף, והוא אורך כל אחורי הצוואר:]

אות ז
ובפרק קמא דחולין פירש רש"י: משום דכתיב ולא יבדיל, ועוף הכשירו בסימן אחד וכל מה דעביד טפי מהכשר הבדלה הוא, וכל הסימן הזה מצות שחיטה בעוף לכתחלה, הלכך במליקה כי מלק לכוליה סימן לאו הבדלה הוא. אבל סימן שני אפילו מצוה לכתחלה ליכא, כדתניא: לחייבו בשני סימנים אי אפשר, שכבר הקשו לדגים עד כאן לשונו.

[רש"י: (ט) והזה מדם החטאת - בעולה לא הטעין אלא מצוי, ובחטאת הזאה ומצוי. אוחז בעורף ומתיז, והדם ניתז והולך למזבח:
חטאת הוא - לשמה כשרה [ח], שלא לשמה פסולה:]

אות ח
מפורש הוא לעיל בחטאת דנשיא והא דחזר וכתב לפי שזה מיירי בחטאת העוף ולעיל מיירי בחטאת בהמה ולא ראי זה כראי זה, משום הכי חזר ופירש כאן.

[רש"י: (י) כמשפט - כדת האמור בעולת העוף של נדבה [ט] בראש הפרשה:]

אות ט
פירוש שהיא נמלקת בשני סימנים וככל התורות המפורשים בה. ואמר כדת במקום כמשפט, משום דלא שייך בקרבן שום דין ומשפט.

[רש"י: (יב) חטאת הוא - נקמצה ונקטרה לשמה כשרה, שלא לשמה [י] פסולה:]

אות י
פירוש כגון שאם הביאו מתחילה לשם מנחת מחבת, ובעת הקמיצה קמצה לשם מנחת מרחשת, או להיפך. ומה שחזר וכתבו פה, מפני שזו היא מנחה, ואותן דלעיל הן בהמה ועוף, ולא ראי זה כראי זה.

[רש"י: (יג) על חטאתו אשר חטא - כאן שנה הכתוב, שהרי בעשירות ובדלות נאמר (פסוק י) מחטאתו, וכאן בדלי דלות נאמר על חטאתו,
דקדקו רבותינו (כריתות כז ב) מכאן:
שאם חטא כשהוא עשיר והפריש מעות לכשבה או שעירה והעני, יביא ממקצתן שתי תורים. הפריש מעות לשתי תורים והעני יביא ממקצתן עשירית האיפה [לכך נאמר מחטאתו]. הפריש מעות לעשירית האיפה והעשיר, יוסיף עליהן ויביא קרבן עשיר, לכך נאמר כאן על חטאתו:
מאחת מאלה - מאחת משלש כפרות האמורות בעניין [כ], או בעשירות או בדלות או בדלי דלות.
ומה תלמוד לומר, שיכול החמורין שבהם יהיו בכשבה או שעירה [ל], והקלין יהיו בעוף, והקלין שבקלין יהיו בעשירית האיפה?
תלמוד לומר: מאחת מאלה, להשוות קלין לחמורין לכשבה ושעירה אם השיגה ידו, ואת החמורין לקלין לעשירית האיפה בדלי דלות:
והייתה לכהן כמנחה - ללמד על מנחת חוטא שיהיו שיריה נאכלין [מ], זהו לפי פשוטו.
ורבותינו דרשו:
והייתה לכהן כמנחה, ואם חוטא זה כוהן הוא, תהא לו כשאר מנחת נדבת כהן [נ], שהיא בכליל תהיה לא תאכל (ויקרא ו טז):]

אות כ
האחת כשבה או שעירה השנית שתי תורים או שני בני יונה השלישית עשירית האיפה סולת.

אות ל
פירוש החמורים דהיינו טומאת מקדש וקדשיו שהם בכרת. וקלה היא שבועת העדות, שאין זדונו כרת אבל השוה בה הכתוב המזיד לשוגג משום דבכלן כתיב ונעלם, וכאן לא נכתב ונעלם לחייב על המזיד כשוגג. וקלי קלות היא שבועת ביטוי, שאין זדונו כרת ולא השוה בה המזיד לשוגג. והא דכתיב אם לא תגיע ידו במעל קאמר, כלומר שלא נגע ידו במעל שחייב בעבורה כשבה, רק העון יותר קל יביא שתי תורים, ואם לא תגיע ידו במעל זה מה שיתחייב בעבורו שתי תורים אלא במעל קל ממנו, יביא עשירית האיפה. לפיכך כתב מאחת מאלה, להשוות קלות לחמורות.

אות מ
ופירוש כמנחה כמנחת נדבה דלעיל, שכל מנחות נדבה שיריהן נאכלין לכהנים.

אות נ
לכהן נדרש לפניו ולאחריו. כלומר אם תהיה מנחה של חוטא לכהן תהיה לכהן כמנחת נדבתו, וכל מנחת נדבתו אין שיריהן נאכלין לכהנים.

[רש"י: (טו) כי תמעל מעל - אין מעילה בכל מקום אלא שינוי [ס].
וכן הוא אומר (דה"א ה כה) וימעלו באלוהי אבותיהם ויזנו אחרי אלוהי עמי הארץ.
וכן הוא אומר בסוטה (במדבר ה יב) ומעלה בו מעל:
וחטאה בשגגה מקדשי ה' - שנהנה מן ההקדש [ע].
והיכן הוזהר?
נאמר כאן חטא ונאמר להלן חטא בתרומה (ויקרא כב ט) ולא ישאו עליו חטא.
מה להלן הזהיר, אף כאן הזהיר.
אי מה להלן לא הזהיר אלא על האוכל [פ], אף כאן לא הזהיר אלא על האוכל?
תלמוד לומר: תמעול מעל [צ], ריבה:
מקדשי ה' - המיוחדים לשם, יצאו [ק] קדשים קלים:
איל - לשון קשה.
כמו (יחזקאל יז יג) ואת אילי הארץ לקח.
אף כאן קשה, בן שתי [ר] שנים:
בערכך כסף שקלים - שיהא שווה [ש] שתי סלעים:]

אות ס
כלומר ששינה אותו מקודש לחול אף על פי שלא נהנה ממנו. כגון: אם נתן גזבר מעות של הקדש לחבירו, והלך חבירו והוציאן מרשות הקדש - הגזבר מעל, כדתנן במסכת מעילה פרק הנהנה. והגירסא הנכונה אין מעילה אלא שינוי, ולא גרסינן בכל מקום. ופירושו אין מעילה זו וכו'.

אות ע
פירוש דילפינן חטא חטא מתרומה בגזירה שוה, נאמר כאן וחטאה בשגגה, ונאמר בתרומה ולא תשאו עליו חטא וגו'. מה חטא האמורה בתרומה - שנהנה בה, כדכתיב ואיש כי יאכל קודש בשגגה שהוא נהנה באכילתה, אף חטא הנאמר כאן שנהנה מן ההקדש, ואפילו לא שינהו מרשות הקדש לרשות הדיוט ולא פגם בו כגון ששתה בכוס של זהב או שנתן טבעת של הקדש בידו ופירש וחטאה או חטאה, כלומר ששינהו מרשות לרשות ולא נהנית, או נהנית ולא שינתה – מעל, והביא אשמו וגו'.

אות פ
פירוש כיוצא בזה משאר הנאות הכוללות אכילה ולא קפיד רחמנא אפגימה, אף כאן כן, שלא הזהיר רחמנא אלא על האוכל וכיוצא בזה, ולא על הפגימה, שאם לבש כסות של הקדש ונהנה בו שוה פרוטה אף על פי שלא פגם שוה פרוטה יהא מעל. תלמוד לומר תמעול מעל ריבה, כלומר אם הוא דבר שדרכו לקבל פגם, אף על פי שנהנה לא מעל עד שיפגום, כדתנן הנהנה מן ההקדש אף על פי שלא פגם שוה פרוטה מעל דברי רבי עקיבא, וחכמים אומרים דבר שיש בו פגם לא מעל עד שיפגום, וכל דבר שאין בו פגם כיון שנהנה מעל, כיצד, נתנה קטלא בצוארה וטבעת בידה ושתה בכוס של זהב מעל.

אות צ
לאו דוקא ריבה דהא לאו מרוביא דרשינן, אלא מדאקשיה לעבודת כוכבים דכתיב ביה מעילה, וימעלו באלהי אבותם ומה עבודת כוכבים דאית ביה שינוי, דעד עכשיו קודם שהשתחוה לה היתה ברשותו ומותרת בהנאה, ועכשיו נשתנה רשותה ונכנסה ברשות עבודת כוכבים ונאסרה בהנאה שזו היא פגימה. והיינו ריבה שהכתוב ריבה לה על ידי היקשא זו, אף כאן אם הוא דבר שדרכו לקבל פגם אף אם נהנה לא מעל עד שיפגום (רא"ם).

אות ק
פירוש שבשר קדשים קלים בין לפני זריקה בין לאחר זריקה אין להם מעילה, מפני שאינה מיוחדים לשם לבדו רק שאינן נאכלים אלא לפנים מן החומה והותרו להדיוט לאוכלן. וכן בשר חטאות ואשמות קודם זריקה מועלין בהן, אבל לאחר זריקה אין מועלין בהן, כיון שהותרו לאוכלן לכהנים.

אות ר
עיין לעיל בפרשת ויצא על פסוק ואילי צאנך וכו'.

אות ש
הודיענו בזה שפירש בערכך הוא שוויין ולא הערכה ממש. שאינו נופל פה לשון הערכה ושומא אלא שוויין.

[רש"י: (טז) ואת אשר חטא מן הקדש ישלם - קרן וחומש [ת] להקדש:]

אות ת
הודיענו בזה, שפירוש את אשר חטא הוא הקרן, כאלו אמר ואת הקרן אשר חטא עליו ישלם, לא את החטא אשר חטא כמובן מן הכתוב. שהחטא לא יפול בו תשלומין, וכל שכן שיתנהו לכהן.
(נחלת יעקב) לפי שמצינו גבי תרומה שמשלם קרן לבעלים, וחומש לכל כהן שירצה, לפיכך הוצרך לפרש שהקרן והחומש ניתן ליד כהן.

[רש"י: (יח) בערכך לאשם - בערך האמור [א] למעלה (פסוק טו):
אשר שגג והוא לא ידע - הא אם ידע לאחר זמן, לא נתכפר לו באשם זה עד שיביא חטאת.
הא למה זה דומה?
לעגלה ערופה שנתערפה ואחר כך נמצא ההורג, הרי זה יהרג:]

אות א
שהוא שוה שתי סלעים של כסף מסלעי הקודש.

[רש"י: (יט) אשם הוא אשם אשם - הראשון כולו קמץ שהוא שם דבר, והאחרון חציו קמץ וחציו פתח שהוא לשון פעל.
ואם תאמר מקרא שלא לצורך הוא, כבר נדרש הוא בתורת כוהנים.
אשם אשם להביא אשם שפחה חרופה שיהא איל (בן שתי שנים) שווה שתי סלעים.
יכול שאני מרבה אשם נזיר [ב] ואשם מצורע?
תלמוד לומר: הוא.]

אות ב
ואם תאמר אימא איפכא, אשם נזיר ואשם מצורע בן שתי סלעים, ואשם שפחה חרופה אפילו בן סלע אחד כבר תירצו בתורת כהנים מרבה אני אשם שפחה שהוא איל דומיא דאשם תלוי, ומוציא אני אשם נזיר ואשם מצורע שהוא כבש ולא איל. (גור אריה) בודאי טעות סופר הוא, דלמה הוצרך קרא לכתוב שיהא אשם של שפחה חרופה של שתי שנים דהא איל כתיב ביה כמו כאן, ומאי אולמא איל דהכא מאיל דשפחה חרופה ועוד דאמר יכול אפילו אשם נזיר ומצורע והיאך תיסק אדעתין לומר שיהא אשם נזיר ומצורע איל בן שתי שנים דהא כבש כתיב גבייהו. וכל מקום דכתיב עגל וכבש בני שנה הם. אלא צריך להיות שיהא איל שוה שתי סלעים, דלא כתיב אצל שפחה חרופה בערכך שקלים, אשמעינן כאן דבעינן שתי סלעים.

[רש"י: (כא) נפש כי תחטא - אמר ר' עקיבא:
מה תלמוד לומר ומעלה מעל בה'? [ג]
לפי שכל המלווה והלוה והנושא והנותן אינו עושה, אלא בעדים ובשטר.
לפיכך בזמן שהוא מכחש מכחש בעדים ובשטר.
אבל המפקיד אצל חברו אינו רוצה שתדע בו נשמה אלא שלישי שביניהם [דד].
לפיכך כשהוא מכחש, מכחש בשלישי שביניהם:
בתשומת יד - ששם בידו ממון להתעסק או במלווה:
או בגזל - שגזל מידו [ה] כלום:
או עשק - הוא שכר שכיר:]

אות ג
(נחלת יעקב) בתורת כהנים והכי פירושו והלא בפרשת מעילות כתיב נפש כי תמעול מעל ולא כתיב בה'.

אות ד
פירוש הקדוש ברוך הוא שהוא השלישי שביניהם. ומה שכתב אחר כן או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו או כחש בעמיתו לחודיה קאי ולא אמעל בה'. (דברי דוד) קשה, מאי הכחשה שייך כאן בעדים ושטר ונשבע על שקר, דהא כשיש עדים אין נותנין לו שבועה אלא צריך לשלם. ונראה דנתכוין בזה במה דאיתא בבבא מציעא דתני רבי חייא האומר לחבירו יש לי בידך מאה זהובים, והלה אומר אין לך בידי כלום, והעדים מעידים שיש לו בידו חמשים, דנותן לו חמשים ונשבע על השאר כדין מודה במקצת שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים וכן הדין כשמראה אחר כך השטר על חמשים.

אות ה
פירוש דהאי או בגזל לא קאי אוכחש בעמיתו דלימא דלאו בגזל דומיא דפקדון כלומר שנתן לו חבירו פקדון ששם בידו ממון להתעסק בו ונימא או בגזל נמי פירושו הכי שנתן חבירו בידו הגזילה אשר גזל וכחש בחבירו באותו פקדון. דאם כן היינו או בגזל או בפקדון.

[רש"י: (כב) וכחש בה - שכפר על אחת מכל אלה אשר יעשה האדם לחטוא [ו] ולהישבע על שקר לכפירת ממון:]

אות ו
הוסיף מלת אלה, לומר דאשר יעשה וגו' אינו דבוק למלת מכל אשר לפניו, אלא מכל אלה אשר נזכרים לעיל ומקרא קצר וחסר הוא, ואשר יעשה וגו' הוא מלתא באפי נפשיה, שהכתוב רוצה להודיע שאין זר שיכפור האדם בממון חבירו, אף על פי דחזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו כי זה הוא ענין נהוג לישבע לשקר לכפירה ממון חבירו.

[רש"י: (כג) כי יחטא ואשם - כשיכיר בעצמו לשוב בתשובה [ז], ולדעת ולהתוודות כי חטא ואשם:]

אות ז
דאם לא כן, מי יכריח אותו להשיב את הגזילה, כיון שאין כאן עדים. ואם מעצמו, אם כן מתחלה מאי קא סבר שכחש ונשבע לשקר, אלא ודאי כשהכיר בעצמו לשוב בתשובה וכו' והוא מקרא קצר וכאלו אמר והיה כי יודה שחטא ואשם והשיב את הגזילה וכו'.

[רש"י: (כד) בראשו - הוא הקרן [ח] ראש הממון:
וחמשתיו - רבתה תורה חמישיות הרבה לקרן אחת, שאם כפר בחומש ונשבע והודה, חוזר ומביא חומש על אותו חומש. וכן מוסיף והולך עד שיתמעט הקרן שנשבע לו פחות משוה פרוטה:
לאשר הוא לו – למי [ט] שהממון שלו.]

אות ח
פירוש, ונקרא הקרן ראש,, מפני שהוא ראש הממון, שהוא עיקר והשרש של כל הריוח היוצא ממנו, ודומה זה לראש הבעל חי שהוא עיקר והשרש לכל האיברים.

אות ט
לאפוקי למי שהוא קרובו או אוהבו של מי שהוא שלו דומיא דאיש את קדשיו לו יהיו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה שבידו ליתנם לאיזה כהן שירצה, כי טובת הנאה לבעלים. ועיין לקמן בפרשת נשא.