[רש"י: (ב) צו את אהרן - אין צו אלא [א] לשון זירוז מיד ולדורות [ב].
אמר ר' שמעון: ביותר צריך הכתוב לזרז במקום [ג] שיש בו חסרון כיס:
זאת תורת העלה וגו' - הרי העניין הזה בא ללמד על הקטר חלבים ואיברים שיהא כשר [ד] כל הלילה, וללמד על הפסולין איזה אם עלה ירד, ואיזה אם עלה לא ירד, שכל תורה לרבות הוא בא, לומר תורה אחת לכל העולים, ואפילו פסולין, שאם עלו [ה] לא ירדו:
הוא העלה - למעט את הרובע ואת הנרבע וכיוצא בהן, שלא היה פסולן בקדש, שנפסלו קודם שבאו לעזרה:]

אות א
פירש רש"י בגמרא שיהא מהיר וזריז. ואם תאמר, ולמה לא פירש רש"י זה לעיל אקרא דפרשת תצוה? ויש לומר דהזירוז בא משום שצריך אומנות יתירה, לגרגרו בראש הזית ולכותשו במכתשת שיהיה בלא שמרים.

אות ב
מדכתיב צו את יהושע וחזקהו ואמצהו זהו זירוז, ולדורות כתיב בפרשת אמור צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן וגו' מערב עד בקר לפני ה' תמיד חקת עולם לדורותיכם, הרי לדורות, מיד כתיב בפרשת בהעלותך ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרותיה כאשר צוה ה' וגו' וזהו מיד.

אות ג
כלומר דוקא במקום שיש חסרון כיס צריך לכתוב צו לזירוז אבל במקום שאין בו חסרון כיס אינו צריך לכתוב צו אפילו אם הוא זירוז מיד ולדורות, ורבי שמעון פליג. והא דכתיב הכא צו אף על פי שאין כאן חסרון כיס יש לומר כיון שאין הכהנים נהנים מן העולה אלא מעור העולה, והיא גם היא אינה נלקחת אלא לכהן המקריב אותה, משום הכי נקראת גם כן חסרון כיס. והרא"ם כתב שרבי שמעון לא בא לחלוק על דברי תנא קמא אלא להוסיף בא ואמר שהסבה היותר גדולה שאמר הכתוב לשון צווי אינה אלא מפני שיש בה חסרון כיס אבל כשאין בה חסרון כיס לא תבא עליו מלת צו. והוא הדין אם אין בה זירוז מיד ולדורות, אף על פי שיש שם חסרון כיס לא תבא עליו מלת צו וכו'. עיין שם כי האריך. והא דכתיב צו את בני ישראל גבי חילוק של ארץ ישראל, אף על פי שאין שם חסרון כיס. יש לומר, דכיון דכל ישראל היו שוין לענין כיבוש הארץ, ושבט אחד לקח חלק יותר גדול משל חבירו, יש שלקח חלקו בהרים ויש שלקח במישור, נקרא נמי בצד מה חסרון כיס. ודו"ק. והרא"ם פירש כל הענין בפירוש אחר, עיין עליו ואתה תבחר.

אות ד
פירוש הוכחתו מסיפא דקרא דכתיב ביה כל הלילה עד הבקר הוא דקדייק.

אות ה
משום שהמזבח מקדש אותן וכתיב בתריה היא העולה למעט, דמשמע היא ולא אחרת ופירש רש"י הוא העולה מיעט את הרובע ואת הנרבע וכיוצא בהן שלא היו פסולן בקדש, רצונו לומר שיכולין להיות שהיו פסולים קודם הקדש. אבל שאר פסולים כגון שנטמאו או שאר דברים, אי אפשר אלא לאחר הקדש ובתורת כהנים חשיב לכלהו, והרא"ם מביאן עיין שם. כתב הרא"ם ואם תאמר למה לי האי מיעוטא דהוא העולה למעט רובע ונרבע שאם עלו ירדו? והלא כבר מיעטן הכתוב מן המקרא דמן הבהמה וגו' בפרשת ויקרא, וכיון דמיעטן מהתם דלא קדשו, למה לי למעוטי הכא דאם עלו ירדו, פשיטא כיון דלא קדשו חולין נינהו ופשיטא דירדו, כבר תירצו בגמרא פרק יוצא דופן דאצטריך קרא לבהמת קדשים אף על גב דקדש להו מעיקרא אם עלו ירדו. עד כאן לשונו.

[רש"י: (ג) מדו בד - היא הכתונת [ו].
ומה תלמוד לומר מדו?
שתהא [ז] כמידתו:
על בשרו - שלא יהא דבר חוצץ בינתיים:
והרים את הדשן - היה חותה מלא המחתה [ח] מן המאוכלות הפנימיות [ט] ונותנן במזרחו [י] של כבש:
הדשן אשר תאכל האש את העלה - ועשאתה דשן, מאותו דשן ירים [כ] תרומה ושמו אצל המזבח:
על המזבח - מצא אברים שעדיין לא נתעכלו, מחזירן על המזבח, לאחר שחתה גחלים אילך ואילך ונטל מן הפנימיות, שנאמר את העולה על המזבח:]

אות ו
דקשה לרש"י, למה כתוב ולבש הכהן מדו בד? שהרי אינו כתיב לעיל גבי בגדיו של אהרן. ומתרץ היא הכתונת, והוזכר בבגדי כהונה שהוא הסמוך לבשרו, ועל בשרו דכתיב בקרא קאי אתרוייהו, דאי על מכנסים לבד, היה לכתוב ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד על בשרו, ילבש למה לי? אלא דקאי נמי אמדו שהוא הכתונת.

אות ז
פירוש לא ארוכה ולא קצרה מגופו דהוה אמינא, כיון שהוא על גופו ויש לו בגדים אחרים למעלה ממנו אם היתה קצרה מגופו לית לן בה קא משמע לן. דאם לא כן למה לא קראו הכתוב כתונת כמו בשאר מקומות.

אות ח
משום דכתיב והרים את הדשן שהוא לשון תרומה שמפריש מן הדשן ואם היה חותה כלה אין זה הפרשה.

אות ט
משום שהוא סברא מה ששוכב באמצע האש נשרף מאד, לכך היו נוטלים הדשן הפנימית.

אות י
משום דכתיב אצל המזבח והכבש הוא אצל המזבח. ומנלן שהיה במזרחו של כבש מוכח משום דכתיב אצל המזבח קדמה בפרשת ויקרא וגם שם משמע אצל הכבש, וכתיב בהדיא קדמה אם כן שמע מינה שמקום הדשן היה במזרחה, דהיינו קדמה.

אות כ
תיקן בזה דפשוטו של קרא משמע שהדשן היא אכלה האש. לכן פירש ועשאתה דשן, כלומר האש שב אל העולה ופירש עוד מאותו דשן ירים שלא תאמר כל הדשן אשר יעשה מן העולה והרא"ם פירש דאם לא כן פתח בדשן וסיים באכילת את העולה, ויהיה פירושו והרים את הדשן, ואיזה דשן? אותה שאכלה האש.

[רש"י: (ד) ופשט את בגדיו - אין זו חובה אלא דרך ארץ, שלא ילכלך בהוצאת הדשן בגדים שהוא משמש בהן תמיד [ל].
בגדים שבשל בהן קדרה לרבו אל ימזוג בהן כוס לרבו, לכך ולבש בגדים אחרים פחותין מהן:
והוציא את הדשן - הצבור בתפוח [מ], כשהוא רבה ואין מקום למערכה, מוציאו משם.
ואין זה חובה בכל יום, אבל התרומה חובה בכל יום. ]

אות ל
אם היה כתוב ופשט את בגדיו ולבש אחרים, הייתי אומר שהוא חובה, אם היה לבוש עתה בגדי כהונה ילבש עתה בגדי חול, או להיפך. אבל עתה שכתיב ולבש בגדים אחרים, משמע בגדים כמו ראשונים, כלומר אם היו הראשונים חולין ילבש גם עתה בגדי חולין. אם כן, מאי שנא בין ראשונים לאחרונים? לכך פירש רש"י בגדים אחרים פחותים מהם, אבל אלו ואלו בגדי קדש הם. אם כן למה ופשט? אלא על כרחך דרך ארץ וכו' ואין זה אלא דרך ארץ.

אות מ
דקשה לרש"י, והא לעיל כתיב והרים, והכא כתיב והוציא. ועוד הכא כתיב אל מחוץ למחנה והתם כתיב אצל המזבח ועל זה פירש הצבור בתפוח וזה הוא ההפרש שבין והרים ובין והוציא וגו'.

[רש"י: (ה) והאש על המזבח תוקד בו - ריבה כאן יקידות הרבה על מוקדה:
ואש המזבח תוקד בו,
והאש על המזבח תוקד בו,
אש תמיד תוקד על המזבח,
כולן נדרשו במסכת יומא (מג ב).
שנחלקו רבותינו במניין המערכות [נ] שהיו שם:
וערך עליה העלה - עולת תמיד היא תקדים:
חלבי השלמים - אם יביאו שם [ס] שלמים.
ורבותינו למדו מכאן [ע] עליה:
על עולת הבוקר השלם כל הקורבנות כולם.
מכאן שלא יהא דבר מאוחר לתמיד של בין הערבים:]

אות נ
והמנין הגדול שבכלן, בכל יום היו ארבע מערכות: אחת - המערכה גדולה שהיה מקבל כל העולות. ואחר כך היה מסדר עוד על אותה מערכה גדולה שני גזרי עצים, והיא מערכה של קיום האש. מפני שאם לא היתה מערכה גדולה מתגברת, זאת המערכה של שני גזרי עצים שהיו מוסיפים עליה היה מקיימת אותה ומגברת. ואחר כך היה מסדר עוד עליה מערכה אחרת, כדי להקטיר עליה האיברים שלא נתעכלו. וקודם המערכה של שני גזרי עצים היה מסדר מערכה שניה של קטורת בצד המערכה הגדולה בקרן מערבית דרומית ומשוך מן הקרן ארבע אמות לצד צפון וקורין אותה של קטורת מפני שממנה חותין גחלים להכניס למזבח הפנימי שחרית וערבית, להקטיר עליה קטורת.

אות ס
דקשה לרש"י, בשלמא עולה היה בכל יום עולת התמיד, אבל זה שמא אינו. לכך פירש: אם יביאו שם שלמים, יקטירו אותם אחר התמיד של שחר.

אות ע
דהוקשה לרבותינו, אם כן חלבי שלמים מיבעי ליה מאי השלמים בה"א. לכן פירשו והוציאו ממשמעו ופירשו אותו מענין השלמה.

[רש"י: (ו) אש תמיד - אש שנאמר בה תמיד, היא שמדליקין בה את הנרות, שנאמר בה (שמות כז כ) להעלות נר תמיד [פ], אף היא מעל המזבח החיצון תוקד:
לא תכבה - המכבה אש על המזבח עובר [צ] בשני לאוין:]

אות פ
ואם תאמר הרי לעיל הוא פירש ריבה כאן יקידות הרבה וכולן נדרשו במסכת יומא וגם אש תמיד הובא לעיל. ויש לומר דהכי פירושו לעיל: ריבה כאן יקידות הרבה, ולמה לי? בשלמא אש תמיד צריך אני למדרש מזה אש שנאמר בה תמיד, אבל השאר למה לי? ועל זה פירש רש"י כולן נדרשו כו'.

אות צ
דכתיב שני פעמים לא תכבה.

[רש"י: (ז) וזאת תורת המנחה - תורה אחת לכולן [ק] להטעינן שמן ולבונה האמורין בעניין. שיכול אין לי טעונות שמן ולבונה אלא מנחת ישראל שהיא נקמצת.
מנחת כוהנים שהיא כליל מנין?
תלמוד לומר: תורת.
הקרב אתה - היא הגשה [ר] בקרן [ש] מערבית דרומית:
לפני ה' - הוא מערב שהוא לצד אהל מועד אל פני המזבח - הוא הדרום, שהוא פניו של מזבח, שהכבש נתון לאותו הרוח:]

אות ק
פירוש, שכל מלת תורה דכתיב בקרא לרבות בא, כמו שפירש רש"י לעיל.

אות ר
ולא הקטרה כמשמעה, שהרי לא היה מקטיר אלא (אותו) הקומץ בלבד, ולא את כולה, כדכתיב והרים ממנו בקמצו והקטיר המזבחה וגו'.

אות ש
ומפרש רש"י עצמו שהרי כתיב לפני ה' הוא מערב כו' אל פני המזבח הוא דרום כו'.

[רש"י: (ח) והרים ממנו - מהמחובר, שיהא עשרון שלם בבת אחת בשעת קמיצה:
בקמצו - שלא יעשה [ת] מידה לקומץ:
מסלת המנחה ומשמנה - מכאן שקומץ ממקום [א] שנתרבה שמנה:
המנחה - שלא תהא מעורבת באחרת:
ואת כל הלבנה אשר על המנחה והקטיר - שמלקט את לבונתה לאחר קמיצה ומקטירו [[ב].
ולפי שלא פירש כן אלא באחת מן המנחות בויקרא (ב, א - ג), הוצרך לשנות פרשה זו, לכלול כל המנחות כמשפטן:]

אות ת
פירוש, שלא יעשה כלי שמחזיק קומץ וימדוד בו, והוכחתו, מדכתיב בקמצו ולא כתיב מלא קמצו.

אות א
דאם לא כן ומשמנה למה לי? הא כבר כתב בפרשת ויקרא שכל הסולת היא מעורבת עם השמן, וכיון שקומץ מסלת, ודאי גם השמן בכלל, ויהיה וא"ו ומשמנה וא"ו הביאור, כאלו אמר ובאיזה מקום הוא קומץ? ומשמנה, שיש בו רוב השמן.

אות ב
כדכתיב והרים ממנו בקמצו ואחר כך כתיב ואת כל הלבונה משמע שאין הלבונה בכלל הקמיצה.

[רש"י: (ט) במקום קדש - ואיזהו?
בחצר [ג] אהל מועד:]

אות ג
ואם תאמר במקום קדוש למה לי, ויש לומר לרבות לשכות הבנויות בחול ופתוחות לחצר אהל מועד שהן כשרין לאכילת המנחות כדאיתא בפרק קמא דכלים (דף ו') ובפרק איזהו מקומן (דף נ"ו).

[רש"י: (י) לא תאפה חמץ חלקם - אף השירים [ד] אסורים בחמץ:
כחטאת וכאשם - מנחת חוטא הרי היא כחטאת [ה], לפיכך קמצה שלא לשמה פסולה.
מנחת נדבה הרי היא כאשם, לפיכך קמצה שלא לשמה כשרה:]

אות ד
וכל שכן מה שעולה לאישים דכתיב ביה בהדיא בפרשת ויקרא והוכחתו מדסמיך לא תאפה חמץ חלקם.

אות ה
מדכתיב חטאת היא בהווייתה תהא, שישחטנו לשם חטאת אבל באשם לא נאמר אשם הוא אלא אחר הקטרת אמורים, והוא עצמו שלא הקטירו אימוריו כשר כדלעיל בפרשת ויקרא.

[רש"י: (יא) כל זכר - אפילו בעל מום. למה נאמר?
אם לאכילה הרי כבר אמור לחם אלוהיו מקדשי הקדשים וגו', אלא לרבות בעלי מומין [ו] למחלוקת:
כל אשר יגע וגו' - קדשים קלים או חולין שיגעו בה [ז] ויבלעו ממנה:
יקדש - להיות כמוה, שאם פסולה יפסלו [ח], ואם כשרה יאכלו כחומר [ט] המנחה:]

אות ו
פירוש, שחולקים את המנחה בהדי תמימים חלק כחלק. דהוה אמינא, דוקא לאכילה הוא דשרי בקדשים, דכתיב לחם אלהיו מקדשי הקדשים יאכל, אבל לחלק עם התמימים, כיון דלאו בני הקרבה נינהו לא, קא משמע לן.

אות ז
מדכתיב אשר יגע בהם למה לי? אלא לומר לך, יגע ויכנס בהם שיבלע בתוכו.

אות ח
דהיינו מקום נגיעתו ולא כולו.

אות ט
רצונו לומר, שיאכל לפנים מן הקלעים ליום ולילה עד חצות.

[רש"י: (יג) זה קרבן אהרן ובניו - אף ההדיוטות מקריבין עשירית האיפה [י] ביום שהן מתחנכין לעבודה, אבל כוהן גדול בכל יום, שנאמר מנחה תמיד וגו' והכהן [כ] המשיח תחתיו מבניו וגו' חוק עולם וגו' (פסוק טו). ]

אות י
דמה תלמוד לומר ובניו? הרי כהנים גדולים אמורים כשהוא אומר והכהן המשיח כו'.

אות כ
פירוש, שמנחה תמיד דבוק עם כהן המשיח, לא עם בניו, אם כן מנחתם אינן תמיד רק ביום חינוכן, דומיא דביום המשח הכהן גדול שהוא חנוכו לכהן גדול, ונכתב ביום המשח ולא מיום המשח, לכלול גם לחנוך הכהנים הדיוטים. דאם לא כן מיום מיבעי ליה שמאותו היום ואילך תמיד יקריב.

[רש"י: (יד) מרבכת - חלוטה ברותחין כל צרכה:
תפיני - אפויה אפיות הרבה, שאחר חליטתה אופה בתנור [ל] וחוזר ומטגנה במחבת:
מנחת פתים - מלמד שטעונה [מ] פתיתה:]

אות ל
מדכתיב תפיני שהוא תיבות תפי נא, משמע שהיא חיה, למדנו שכשיאפה תהא חיה ולא מטוגנת, לכך פירש רש"י שהיא אפויה מתחילה ואחר כך מטגנה.

אות מ
אף על גב דמקרא מלא הוא זה בא לאפוקי מדרבי שמעון דאמר מנחת כהנים ומנחת כהן משיח אין בהם פתיתה כלומר שלא יכפול אחד לשנים ושנים לארבעה כו' כיון שאין בהם קמיצה. ולא כתיב הכא אלא פתים, ולא פתות אותו פתים כמו במנחת ישראל.

[רש"י: (טו) המשיח תחתיו מבניו [נ] - המשיח מבניו תחתיו:
כליל תקטר - אין נקמצת להיות שיריה נאכלין אלא כולה [ס] כליל, וכן כל מנחת כוהן [ע] של נדבה כליל תהיה. ]

אות נ
לכך פירש רש"י כן ושינה הקרא, לפי שמצינו לפרש המשיח תחתיו המשיחות יהיו תחתיו, או מצינו לפרש המשיח תחתיו מבניו יעשה אותה קרבן, כלומר הבן יעשה קרבן לכך פירש רש"י כן ושינה הקרא, כדי שיהא תחתיו דבוק עם מבניו ולא עם המשיח שתחתיו, לא יאמר אלא על איש במקום איש.

אות ס
לאפוקי שלא תפרש כליל כל המנחות ופירושו כל המנחות תקטיר הקומץ ופירוש כליל כולה נשרפת וכן כל מנחת כהן של נדבה כלומר לא שמנחת כהן מתחלפת ממנחת כהן משיח לכך הוסיף וכן וכו' שגם היא כליל. והוסיף של נדבה, שלולא זה משמע וכן מנחת כהן שהיא חובה, דומיא דשל כהן המשיח, אבל נדבה לא, קא משמע לן ששתיהם כליל.

אות ע
הוכחת רש"י מדכתיב וכל מנחת כהן וגו'.

[רש"י: (טז). כליל - כולה שווה [פ] לגבוה:]

אות פ
כלומר מפני שאמר כליל תהיה ולא אמר אם לגבוה אם להדיוט, משום הכי פירש כולה לגבוה, כלומר לשרפה.

[רש"י: (יט) המחטא אתה - העובד עבודותיה שהיא נעשית חטאת על ידו:
המחטא אתה יאכלנה - הראוי לעבודה, יצא טמא בשעת זריקת דמים [צ] שאינו חולק בבשר, ואי אפשר לומר שאוסר שאר כוהנים באכילתה חוץ מן הזורק דמה, שהרי נאמר למטה (פסוק כב) כל זכר בכוהנים יאכל אתה:]

אות צ
והא דלא פירש קרא כפשוטו המחטא יאכל, דהא כתיב כל זכר בבני אהרן יאכל אותה. ואין להקשות דלמא הראוי לעבודה יאכלנה, לאפוקי בעל מום שאינו ראוי, דהא כתיב כל זכר לרבות בעל מום אלא על כרחך בא לאפוקי טבול יום שאין לו חלק ואין לומר איפכא טבול יום יאכל לאורתא ובעל מום לא יאכל כלל מסתברא בעל מום יאכל שהוא באכילה לאלתר, לאפוקי טבול יום אינו באכילה עד הערב שמש.

[רש"י: (כ) כל אשר יגע בבשרה - כל דבר אוכל אשר יגע [ק] ויבלע ממנה:
יקדש - להיות כמוה, אם פסולה תפסל, ואם היא כשרה תאכל כחומר שבה:
ואשר יזה מדמה על הבגד - ואם הוזה מדמה על הבגד, אותו מקום דם הבגד [ר] אשר יזה עליה, תכבס בתוך [ש] העזרה:
אשר יזה - יהא נזה.
כמו (איוב טו כט) ולא יטה לארץ מנלס, יהא נטוי:]

אות ק
(נחלת יעקב) בתורת כהנים יכול אף על פי שלא בלע תלמוד לומר בבשרה עד שיבלע כו' וברייתא זו הובאה בזבחים (דף צ"ז).

אות ר
דמשמעות הקרא דצריך להזות על הבגד וזה אי אפשר לכן פירש ואם ופירושו ואשר יהא נזה כמו שפירש רש"י בסמוך (בתורת כהנים) יכול יהא בגד כולו טעון כבוס תלמוד לומר אשר יזה עליה תכבס מקום הדם טעון כבוס ואין הבגד כולו טעון כבוס.

אות ש
כדכתיב במקום קדוש בחצר אהל מועד שמע מינה דחצר אהל מועד מקום קדוש הוא.

[רש"י: (כא) ישבר - לפי שהבליעה שנבלעת בו נעשה נותר [ת], והוא הדין לכל הקדשים:
ומרק - לשון תמרוקי הנשים (אסתר ב יב) אישקורימינ"ט בלע"ז [נקוי]:
ומרק ושטף - לפלוט את בליעתו, אבל כלי חרס למדך הכתוב כאן שאינו יוצא מידי דפיו לעולם:]

אות ת
לאחר יום ולילה הבא אחריו. ואם תאמר ולשהייה לאחר עמוד השחר דלמחר דלהוי נותן טעם לפגם, ולא ליהוי בשבירה ומריקה ויש לומר, כיון שבעמוד השחר דלמחר מיד חל עליהם חיוב שבירה ומריקה, תו לא פקע אפילו לאחר מכן (הרא"ם).