[רש"י: (א) קדש קדשים הוא - הוא קרב ואין [א] תמורתו קרבה:]

אות א
פירוש, אינה קרבה היא בעצמה, ומכל מקום קדושה חלה עליה ולא נפקא לחולין, ותרעה עד שיפול בה מום ואז תמכר ויפלו דמיה לנדבה.

[רש"י: (ג) ואת כל חלבו וגו' - עד כאן לא נתפרשו אמורין באשם, לכך הוצרך לפרשם כאן, אבל חטאת כבר נתפרשו בה בפרשת ויקרא (פרק ב):
את האליה - לפי שאשם אינו בא אלא איל או כבש [ב], ואיל וכבש נתרבו באליה:]

אות ב
דקשה לרש"י, למה לא כתיב ואם כבש הוא מקריב וגו', ואם עז הוא מקריב וגו', כמו שמפרש בשלמים בפרשת ויקרא.

[רש"י: (ה) אשם הוא - עד שינתק שמו ממנו. לימד על אשם שמתו בעליו [ג] או שנתכפרו בעליו [ד], אף על פי שעומד להיות דמיו עולה לקיץ המזבח, אם שחטו סתם, אינו כשר לעולה קודם שנתק לרעיה. ואינו בא ללמד על האשם שיהא פסול שלא לשמו, כמו שדרשו הוא, הכתוב בחטאת, לפי שאשם לא נאמר בו אשם הוא, אלא לאחר הקטרת אמורין, והוא עצמו שלא הוקטרו [ה] אמוריו כשר:]

אות ג
דהיינו עד שלא הקריב את האשם דשוב אין צריך להקריב לפי שהמיתה מכפרת.

אות ד
כגון, שהפריש אשם ונאבד ממנו והקריב אשם אחר, ואחר כך נמצא אשם ראשון. אם כן כבר נתכפרו בעליו, וצריך לרעות אשם זה עד שיסתאב, ואחר כך מוכרים אותו וקונים בדמיו עולה. ופירש רש"י דוקא בא להודיענו אף על פי שעומד להיות דמיו עולה לקיץ המזבח, אם שחטו סתם אינו כשר לעולה קודם שניתק לרעיה, אבל משניתק לרעיה אם שחטו סתם כשר. מדכתיב אשם הוא, משמע אבל לא עולה ופשיטא שהוא אשם ולא עולה אלא משמע שפעמים יכול הוא להיות עולה, כגון שניתק לרעייה ושחטו סתם כשר לעולה.

אות ה
כלומר, ומכיון שלא הוקטרו אימוריו כשר, תו לא שייך לומר לשמו כשר שלא לשמו פסול. שאם תאמר כן יהא אשם צריך הקטרת אימוריו לשמו מאחר שאשם הוא כתיב אחריו והרי אם לא הוקטרו אימוריו כשר דאין כפרה אלא בדם.

[רש"י: (ז) תורה אחת להם - בדבר זה:
הכהן אשר יכפר בו - הראוי לכפרה [ו] חולק בו, פרט לטבול יום ומחוסר כיפורים ואונן:]

אות ו
פירוש תורה אחת להם דבוק עם הכהן אשר יכפר וגו' הבא אחריו. שאם להשוות חטאת ואשם, הא כבר כתיב כחטאת כאשם שהשוו זה לזה.

[רש"י: (ח) עור העלה אשר הקריב לכהן לו יהיה - פרט לטבול יום [ז] ומחוסר כיפורים [ח] ואונן [ט] שאינן חולקים בעורות:]

אות ז
פירוש ואין לו הערב שמש.

אות ח
פירוש פעמים יש טמא שצריך להקריב קרבן למחר.

אות ט
פרט לטבול יום וגו' ואף על פי שמיעטן הכתוב מלחלוק בבשר כדלעיל, הוה אמינא דוקא בשר דקאי לאכילה והם אינם ראויין לאכילה עכשיו לכך מיעטן הכתוב. אבל עורות כיון דלא קאי לאכילה, הוה אמינא אף על גב דלא חזיין לעבודה חולקין בעורות קמשמע לן וכו' למעטן מעורות.

[רש"י: (ט) לכהן המקריב אתה וגו' - יכול לו לבדו?
תלמוד לומר: לכל בני אהרן תהיה.
יכול לכולן?
תלמוד לומר: לכהן המקריב.
הא כיצד?
לבית אב של אותו יום [י] שמקריבין אותה:]

אות י
הכהנים היו נחלקים לכ"ד משמרות כל משמר לשבת וכל משמר נחלק לששה בתי אבות לששת הימים, לכל יום בית אב אחד וביום שבת שמשו כל הששה בתי אבות ביחד.

[רש"י: (י) בלולה בשמן - זו מנחת [כ] נדבה:
וחרבה - זו מנחת חוטא ומנחת קנאות שאין בהן שמן:]

אות כ
פירוש זו מנחת סלת של נדבה האמורה בפרשת ויקרא דהא שאר מינים כבר חשב כדכתיב וכל מנחה אשר תאפה בתנור וכל נעשה במרחשת ועל מחבת וגו' ואם כן נשאר וכל מנחה בלולה בשמן בהכרח על מנחת סלת.

[רש"י: (יב) אם על תודה יקריבנו - אם על דבר הודאה על נס שנעשה לו, כגון: יורדי הים והולכי מדברות וחבושי בית האסורים וחולה שנתרפא שהם צריכין להודות שכתוב בהן (תהילים קז כא - כב) יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם ויזבחו זבחי תודה.
אם על אחת מאלה נדר שלמים הללו, שלמי תודה הן, וטעונות לחם האמור בעניין, ואינן נאכלין אלא ליום ולילה, כמו שמפורש כאן.
והקריב על זבח התודה - ארבעה מיני לחם חלות, ורקיקין, ורבוכה, שלושה מיני מצה, וכתיב (פסוק יג) על חלת לחם חמץ וגו', וכל מין ומין עשר חלות [ל], כך מפורש במנחות (עז א).
ושעורן חמש סאין ירושלמיות שהן שש מדבריות [מ], עשרים עשרון:
מרבכת - לחם חלוט ברותחין [נ] כל צרכו.]

אות ל
נאמר כאן תרומה לה', ונאמר בתרומת מעשר תרומה לה', מה להלן אחד מעשרה אף כאן אחד מעשרה. ולמדנו שכל מין ומין היו עשרה חלות, שאם היו פחות מעשרה או יותר על עשרה אי אפשר שיהא עשירית מכל מין אלא חתיכה מן החלה אחת או חצי החלה, והתורה אמרה אחד מכל קרבן שפירושו אחד שלם מכל מין שלא יטול פחות.

אות מ
מדכתיב כאן לחם חמץ וכתיב גבי לחמי עצרת לחם תנופה שתים שני עשרונים ואם כן גמרינן לחם לחם, מה לחם האמור גבי עצרת התם כל לחם ולחם היה עשרון אחד, וכאן היה עשרה ככרות של חמץ דכל מין היה עשר עשרונים ואם כן שיעור הלחם היה עשר עשרונים וכל שאר שלש מינים בכללן לא היו כי אם עשר עשרונים ומנלן דלמא כל מין היה עשר עשרונים? דאם כן היה לו לכתוב ולחם חמץ וגו', מאי נפקא מינה דכתיב על חלות לחם וגו', הרי כבר אמור לעיל השלש מיני חלות אלא לומר לך שיהיו החלות דומות ללחם כלומר כל החלות לא יהיו אלא עשר עשרונים כמו לחם בלבד.

אות נ
אינו רוצה לומר שחלטה ברותחים ואין אופים אותו אחר כך בתנור אלא צריכים אנו לאפותה אחר חליטתה כמו במנחה שכתוב בה בהדיא תופיני וילפינן מורבכת מורבכת לגזירה שוה.

[רש"י: (יג) יקריב קרבנו על זבח – מגיד [ס] שאין הלחם קדוש קדושת הגוף להיפסל ביוצא וטבול יום ומלצאת לחולין בפדיון, עד שישחט הזבח:]

אות ס
דאם לא כן יקריב קרבנו על זבח תודת שלמיו למה לי, הא לעיל מיניה כתיב והקריב על זבח התודה חלות מצות וגו'. אלא שמע מינה אינו אלא לדרשא, שאין הלחם קדוש וכו' ויהיה חלת לחם חמץ נדרש לפניו ולאחריו לפניו חלות מצות בלולות בשמן וגו'. וסלת מרבכת בלולות בשמן על חלת לחם וגו'. ולאחריו: על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו על זבח תודת שלמיו.

[רש"י: (יד) אחד מכל קרבן - לחם אחד מכל מין ומין [ע] יטול תרומה לכהן העובד עבודתה, והשאר נאכל לבעלים ובשרה לבעלים, חוץ מחזה ושוק שבה, כמו שמפורש למטה (פסוקים כט - לב) תנופת חזה ושוק בשלמים. והתודה קרויה שלמים:]

אות ע
דקשה לרש"י והלא לא היה אלא קרבן אחד שלמי תודה. לכך פירש לחם אחד וכו' דכל מין ומין נקרא קרבן.

[רש"י: (טו) ובשר זבח תודת שלמיו - יש כאן ריבויין הרבה, לרבות חטאת ואשם ואיל נזיר וחגיגת י"ד [פ], שיהיו נאכלין ליום ולילה:
ביום קרבנו יאכל - וכזמן בשרה [צ] זמן לחמה:
לא יניח ממנו עד בקר - אבל אוכל הוא כל הלילה.
אם כן למה אמרו [ק] עד חצות?
כדי להרחיק אדם מן העבירה:]

אות פ
ואף על גב שרש"י פירש בפרשת ראה גבי ולא ילין מן הבשר בחגיגת ארבעה עשר הכתוב מדבר ולימד עליה שנאכלת לשני ימים ולילה אחד יש לומר שרש"י זכרונו לברכה פירש הכא אליבא דבן תימא דאמר דחגיגה הבאה עם הפסח נאכלת ליום ולילה כמו הפסח. והא דקאמר לשני ימים וכו', הוא אליבא דרבנן דפליגי עליה דבן תימא וסבירא ליה דהא דשלמים הבאים מחמת הפסח אינן נאכלים אלא ליום ולילה, היינו אותן שלמים שבאים ממותר הפסח כגון שהפריש מעות לפסחו וקנה בהן פסחו ונותרו מן המעות שמאותן מעות יביא שלמים וכיון דמכח פסח קאתו דינן כפסח לאכול ליום ולילה ואין לתמוה היאך פירש כאן אליבא דבן תימא ולקמן אליבא דרבנן שכן דרכו של רש"י בכמה מקומות בפירושו לפירוש החומש.

אות צ
מדכתיב קרבנו ולא כתיב ביומו יאכל אלא לומר לך שיהיו החלות כמו הקרבן עצמו לענין אכילתן דהחלות כמו כן נקראו קרבן דכתיב והקריב ממנו אחד מכל קרבן.

אות ק
רוצה לומר למה אמרו חכמים שיאכל אותו עד חצות ולא יותר וכו'.

[רש"י: (טז) ואם נדר או נדבה - שלא הביאה על הודאה של נס [ר], אינה טעונה לחם ונאכלת לשני ימים, כמו שמפורש בעניין:
וממחרת והנותר ממנו – בראשון [ש] יאכל.
וי"ו זו יתירה היא, ויש כמוה הרבה במקרא, כגון:
ואלה בני צבעון ואיה וענה (בראשית לו כד).
תת וקדש וצבא מרמס (דניאל ח יג):]

אות ר
פירוש הא דכתיב ואם נדר או נדבה, לאו למימרא דלעיל לא מיירי בנדבות, דהרי לעיל מיניה מיירי גם כן בנדבה. לכך פירש רש"י שלא הביאה על הודאה כו', אבל עד השתא איירי דהביא על הודאה של נס.

אות ש
יאכל ביום שני שלא תפרש יאכל ביום ראשון, וממחרת גם כן יאכל והנותר ממנו, פירוש ביום שני, יאכל ביום שלישי. אלא כך פירושו: וממחרת והנותר ממנו בראשון יאכל פירוש מה שנותר ביום ראשון יאכל ביום שני. ולפי זה יהיה הוא"ו מוהנותר יתירא, והוכחתו מדכתיב בסמוך ואם האכל יאכל וגו' ביום השלישי וגו'. והא דלא פירש רש"י וא"ו והנותר כמו וא"ו ומשמנה, דפירושו: ומאיזה מקום יהיה הקומץ? ממקום שנתרבה שמנה אף כאן פירושו ומתי הותר לאכול למחרת? כשנותר מיום ראשון, אבל לכתחלה מצותו ביום ראשון לבדו, כמו שרוצה הרא"ם לפרש. משום דאם כן היה לו לכתוב יאכל והנותר ממנו ממחרת דלא נטעה לפרש והנותר מיום שני דעליה קאי, משנפרש דקאי על יום ראשון, אלא ודאי הוא"ו יתירא. אבל לעיל אין מקום לטעות, והכא בלא וא"ו אין מקום לטעות, משום הכי פירש וא"ו זו יתירא ודו"ק. ובזה יתורץ תמיהת הרא"ם שתמה על רש"י שלא פירש וא"ו זו כוא"ו ומשמנה.

[רש"י: (יח) ואם האכל יאכל וגו' - במחשב בשחיטה לאוכלו בשלישי הכתוב מדבר [ת].
יכול אם אכל ממנו בשלישי יפסל למפרע [א]?
תלמוד לומר: המקריב אותו לא יחשב, בשעת הקרבה הוא נפסל, ואינו נפסל בשלישי.
וכן פירושו בשעת הקרבתו לא תעלה זאת במחשבה [ב], ואם חשב פגול [ג] יהיה:
והנפש האכלת ממנו - אפילו בתוך הזמן [ד] עונה תשא.]

אות ת
פירוש אם חשב עליו בשעה שהכהן זורק את דמו מחשבת פסול, דהיינו לאוכלו ביום שלישי שהוא חוץ לזמנו אז הוא פסול. אבל לאחר הקרבתו, שנעשה כל עבודתו בכשרות אין שום מחשבה ולא שום פסול פוסל בו.

אות א
ואין לתמוה כיון שהקרבן נעשה בהכשרו, אם כן איך אחר כך באכילתו יפסל? כבר תירצו בתורת כהנים אם מצינו בזב ובזבה ושומרת יום כנגד יום שהיו בחזקת טהרה, וכשראו סתרו היום מחזקת טהרה, אף זה כן.

אות ב
פירוש להכי אפקיה קרא בלשון לא יחשב, לומר לך דבמחשבה הוא נפסל, והכי קאמר המקריב אותו, דהיינו בשעת הקרבת הזבח, לא יחשב לו - פירוש, לא תעלה לו זאת המחשבה של האכל יאכל ביום השלישי האמור למעלה.

אות ג
פירוש, אם עבר וחשב הרי שתיקן בזה כמה ענינים: שפירש המקריב אותו בשעת הקרבת הזבח כדלעיל, ולא הכהן המקריב כפי המובן. גם פירש לא יחשב לו מענין מחשבה לא מענין חשיבות. גם הוסיף מלת זאת, להורות שהמחשבה שהוא מוזהר שלא תעלה לו, היא זאת המחשבה, של האכל יאכל ביום שלישי שהוא מחשבת אכילת חוץ לזמנו, אבל מחשבת אכילת חוץ למקומו, הוא נדרש מפסוק ואם האכל יאכל ביום השלישי שבפרשת קדושים באם אינו ענין לחוץ לזמנו כדפירש רש"י שם גם הוסיף ואם חשב קודם פיגול יהיה מפני שבזולת זה יהיה המובן ממנו, שכאשר לא יעלה במחשבתו שיאכל חוץ לזמנו - פגול יהיה.

אות ד
דהרי בתוך הזמן גם כן פיגול הוא כיון שפוסלו במחשבה בשעת שחיטה או זריקה לכן מגיה הפירוש בתוך הזמן.

[רש"י: (יט) והבשר - של קדש שלמים [ה] אשר יגע בכל טמא לא יאכל.
והבשר - לרבות אבר שיצא מקצתו [ו], שהפנימי מותר:
כל טהור יאכל בשר - מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר (דברים יב כז) ודם זבחיך ישפך וגו' והבשר תאכל.
יכול לא יאכלו שלמים אלא הבעלים [ז]?
לכך נאמר: כל טהור יאכל בשר:
והבשר כל טהור יאכל בשר - כלומר כל מה שאסרתי לך בחטאת ואשם, שאם יצאו חוץ לקלעים אסורין, כמו שכתוב (ו ט) בחצר אהל מועד יאכלוה, בבשר זה אני אומר לך כל טהור יאכל בשר אפילו בכל העיר:]

אות ה
לאפוקי של פיגול הסמוך לו, שהוא אינו נאכל אף בלא נגיעת טומאה.

אות ו
פירוש שיצא חוץ לעזרה, או קדשים קלים חוץ לחומת ירושלים, דהיוצא אסור באכילה משום בשר בשדה טרפה לא תאכלו והפנימי מותר אף על פי שנוגע בחיצון, ולא אמרינן הנוגע בטמא טמא וכן לנפסל דהאי והבשר השני לרבות בא, דהיה לו לומר כל טהור יאכל בשר ותו לא מאי והבשר אלא לרבות שזה מותר.

אות ז
ואם תאמר למה לי קרא תיפוק ליה מדאיצטריך למכתב גבי פסח דאינו נאכל אלא למנוייו דהיינו בעלים מכלל דשלמים הנאכלים לשני ימים ולילה אחד נאכלים לכל אדם דאם לא כן שאינן נאכלים אלא לבעלים פסח דכתב רחמנא דאינו נאכל אלא לבעלים למה לי? השתא נילף משלמים שהם קלים שנאכלים לשני ימים ובכל מאכל אפילו הכי אינן נאכלים אלא לבעלים פסח החמור שאינו נאכל אלא ליום ולילה ואינו נאכל אלא צלי לא כל שכן. יש לומר דאי לאו קרא הוה אמינא שאר שלמים אינן נאכלים אלא לבעלים. וקרא דפסח צריכא לגופיה, דאין נקראים בעלים אלא שנמנו עליו קודם שחיטתו אבל אחר שחיטתו לא. לאפוקי שאר שלמים, אפילו אם נשתתפו בו אפילו אחר שחיטתו מותרים לאוכלן אבל בלא שיתוף לא משום הכי איצטריך קרא נראה לי. והרא"ם תירץ דאי לאו קרא דכל טהור וגו' הוי קשה קראי אהדדי כתיב בפסח תכוסו על השה, מלמד שאין הפסח נאכל אלא לבעלים, הא שלמים נאכלים אף שאינן בעלים, דאי לבעלים דוקא תיתי פסח מקל וחומר דשלמים כדלעיל. וכתיב ודם זבחיך ישפך והבשר תאכל, דמשמע דשלמים אינן נאכלים אלא לבעלים, משום הכי כתב רחמנא קרא דכל טהור וגו' ללמד דקרא דוהבשר וגו' לאו דוקא בעלים, אלא כל טהור אף שאינו בעלים.

[רש"י: (כ) וטומאתו עליו - בטומאת הגוף הכתוב מדבר [ח], אבל טהור שאכל את הטמא, אינו ענוש כרת, אלא באזהרה והבשר אשר יגע בכל טמא וגו' (פסוק יט).
ואזהרת טמא שאכל את הטהור אינה מפורשת בתורה [ט], אלא חכמים למדוה בגזרה שווה [י].
שלוש כריתות אמורות באוכלי קדשים בטומאת הגוף [כ], ודרשוה רבותינו בשבועות (ז א):
אחת לכלל.
ואחת לפרט.
ואחת ללמד על קרבן עולה ויורד [ל], שלא נאמר אלא על טומאת מקדש וקודשיו:]

אות ח
דילפינן וטומאתו וטומאתו גזירה שוה כתיב הכא וטומאתו עליו, וכתיב התם בפרשת פרה עוד טומאתו בו, מה להלן טומאת הגוף, דבהדיא כתיב ביה: וכל נפש אשר יגע בטומאת מת אף הכא מיירי בטומאת הגוף.

אות ט
רצונו בזה, שלא תקשה, והלא אין עונשין אלא אם כן מזהירין? לכן פירש אינה מפורשת וכו'.

אות י
כתיב בפרשת חקת כו' כדלעיל טומאתו בו, וכתיב ביה כרת ואזהרתו בפרשת נשא דכתיב ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שוכן בתוכם, דהיינו אזהרה שלא יבא בטומאת הגוף למקדש, וילפינן טומאתו דהכא מטומאתו דהתם, מה טומאתו דהתם יש בו אזהרה, אף טומאתו דהכא יש בו אזהרה.

אות כ
אחת באמור אל הכהנים כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים וגו'. ואמרינן בזבחים (פרק ד') דהאי יקרב אכילה הוא, ומהו יקרב בראוי להקריב, שהוקדש בכלי, כלומר שיהא ראוי להקריב היכי דמי, שיהא כבר מקודש בכלי ועוד שתי כריתות בפרשת צו, והנפש אשר תאכל בשר זבח השלמים, וסמיך ליה ונפש כי תגע בכל טמא. ובתרווייהו כתיב ונכרתה: אחת לכלל, רצונו לומר ההוא דאל הקדשים, שכלל את הכל. ואחת משתים הללו הכתובים בפרשת צו לפרט ומדה זו נדרשת בתורת כהנים בתחלת הספר דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא. כיצד, ונפש אשר תאכל מבשר זבח השלמים וגו'. והלא השלמים בכלל כל הקדשים היו,, ולמה יצאו?? להקיש אליהם, מה שלמים מיוחדים קדשי מזבח אף כל קדשי מזבח, יצאו קדשי בדק הבית שאין חייבים עליהם משום טומאה.

אות ל
דכתיב לעיל בפרשת ויקרא ונעלם ממנו והוא טמא ואשם, ולא ידענו אמאי ואשם, וכי מפני שהוא טמא יהא באשם להביא קרבן עולה ויורד? לפיכך הופנה כרת זה, ללמדך שלכפר על כרת זה הוא בא, שהוא טומאת קודש. ואם אינו ענין לטומאת קודש, דנפקא לן מגזירה שוה, דבקרבן עולה ויורד כתיב או בנבלת בהמה טמאה, ונאמר באוכל קדשים בטומאת הגוף בפרשת צו ונפש כי תגע וגו' בבהמה טמאה וגו' ואכל מבשר וגו', מה להלן טומאת קודש אף כאן טומאת קודש תנהו ענין לטומאת מקדש.

[רש"י: (כד) יעשה לכל מלאכה - בא ולימד על החלב שאינו מטמא [מ] טומאת נבלות:
ואכל לא תאכלהו - אמרה תורה יבוא איסור נבלה וטרפה ויחול על איסור חלב, שאם אכלו, יתחייב אף על לאו של נבלה [נ], ולא תאמר אין איסור חל על איסור:]

אות מ
פירוש דאי להתיר הנאה, כיון דנבלה הותרה מדכתיב לגר אשר בשעריך וגו', חלב נמי בכלל. על כרחך בא שאינו מטמא טומאת נבילות, ואפילו למשוח בו עורות קדשי בדק הבית. משום הכי כתיב יעשה לכל מלאכה.

אות נ
והוא הדין לאו של טרפה. וצריכי לכתוב תרווייהו, חלב נבילה וחלב טריפה. דאי אשמעינן נבילה הוה אמינא נבילה הוא דאיסור חל על איסור משום דמטמא טומאה חמורה אבל טריפה לא. ואי אשמעינן טריפה, הוה אמינא טריפה הוא דאיסור חל על איסור משום דאיסורו מחיים, אבל נבלה לא, משום הכי צריכי תרווייהו.

[רש"י: (כו) לעוף ולבהמה פרט לדפ דגים [ס] וחגבים.
בכל מושבתיכם - לפי שהיא חובת הגוף ואינה חובת קרקע, נוהגת בכל מושבות [ע], ובמסכת קדושין בפרק א' (לז א) מפרש למה הוצרך לומר:]

אות ס
דאם לא כן לעוף ולבהמה למה לי. אבל אין לומר דממעט דם חיה זה אינו, דחיה בכלל בהמה ולאו דוקא דגים וחגבים הוא הדין דם אדם משום דהוי כלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט עוף ובהמה - אין אבל שאר דם שאינו דם עוף ובהמה - לא.

אות ע
ואם תאמר למה מהפך רש"י ולא מפרש על סדר הקרא ויש לומר דבלא זאת הוה אמינא דכל מושבותיכם בא לרבות כל מה שבמושבותיכם יהא אסור, אפילו דגים וחגבים. אבל השתא דכתיב לעוף ולבהמה דממעט דגים וחגבים, אם כן קשה למה לי בכל מושבותיכם? אלא בא ללמדנו, שאף בחוץ לארץ יהא נהוג, לפי שהוא חובת הגוף. ואם תאמר פשיטא, כיון דחובת הגוף הוא נוהג בין בארץ וכו'. לכן פירש רש"י ובמסכת קידושין וכו', והתם מפורש הכי אי לא כתיב בכל מושבותיכם סלקא דעתך אמינא הואיל ובענין הקרבנות כתיבי, בזמן דאיכא קרבן נאסר חלב ודם, בזמן דליכא קרבן לא, קא משמע לן.

[רש"י: (ל) ידיו תביאינה וגו' - שתהא יד הבעלים מלמעלה והחלב והחזות נתונין בה, ויד כוהן [פ] מלמטה ומניפן:
את אשי ה' - ומה הן האשים?
את החלב על החזה יביאנו - כשמביאו מבית המטבחים נותן החלב על החזה, וכשנותנו ליד הכהן המניף נמצא החזה למעלה והחלב למטה, וזהו האמור במקום אחר (ויק' י טו) שוק התרומה וחזה התנופה על אשי החלבים יביאו להניף וגו', ולאחר התנופה נותנו לכהן המקטיר, ונמצא החזה למטה, וזהו שנאמר (ויק' ט כ) וישימו את החלבים על החזות ויקטר החלבים המזבחה.
למדנו ששלשה כוהנים זקוקין לה [צ], כך מפורש במנחות (סב א):
את החלב על החזה יביאנו - ואת החזה למה מביא, להניף אותו הוא מביאו, ולא שיהא הוא מן האשים [ק]. לפי שנאמר את אשי ה' את החלב על החזה.
יכול שיהא אף החזה לאשים?
לכך נאמר את החזה להניף וגו':]

אות פ
מדכתיב ולקח הכהן הטנא מידך מה התם יד הכהן, אף הכא מיירי בידו של כהן. וכתיב ידיו תביאינה דמיירי בבעלים, הא כיצד? שתהא יד בעלים כו'.

אות צ
ואף על פי שדי באחד משום דברוב עם הדרת מלך.

אות ק
פירוש כיון דכתיב את החלב על החזה יביאנו, לא היה צריך לכתוב עוד את החזה לכך פירש, דהאי את החזה בתרא, א"להניף אותו" קאי. כאלו אמר שאת החזה שמביא עם החלב, אינו מביא אלא כדי להניף אותו בלבד. שלולא זה הוה אמינא, דאת אשי ה' דלעיל כולל החלב והחזה הבאים אחריו. ואם תאמר, הא בהדיא כתיב אחר זה והקטיר הכהן את החלב המזבחה והיה החזה לאהרן ולבניו, והיכי תיסק אדעתין שיהא אף החזה לאישים? יש לומר, דאי לאו קרא דאת החזה להניף, הוה אמינא דקרא והקטיר הכהן את החלב המזבחה והיה החזה לאהרן ולבניו בא ללמד, שלא תאמר דהא דכתיב את החלב על החזה ללמד שאף החזה לאישים, אבל לא ללמד שאין הבשר נאכל בעוד שאימורים למטה מן המזבח. השתא דכתיב את החזה להניף, שלמדנו מזה שאין החזה מן האישים נשאר קרא דוהיה החזה לאהרן ולבניו ללמד שאין הבשר נאכל בעוד האימורים למטה מן המזבח. (הרא"ם). (גור אריה) דאי לאו האי קרא דאת החזה להניף הוה אמינא דמקצת החזה לאישים ומקצתה לאהרן כדאמרינן גבי כבד עיין שם.

[רש"י: (לד) התנופה, התרומה - מוליך ומביא [ר], מעלה ומוריד. ]

אות ר
מדכתיב אשר הונף ואשר הורם דפירוש תנופה - מלשון הנפה אילך ואילך, ופירוש תרומה - לשון הרמה למעלה וממילא מוריד.

[רש"י: (לז) ולמילואים - ליום חינוך [ש] הכהונה.]

אות ש
שכל מלוי יד בכל מקום אינה אלא לשון חינוך, כדלעיל בפרשת תצוה.