[רש"י: (א) ויהי ביום השמיני – שמיני [א] למילואים, הוא ראש חודש ניסן, שהוקם המשכן בו ביום [ב] ונטל עשר עטרות השנויות [ג] בסדר עולם (פרק ז):
ולזקני ישראל - להשמיעם שעל פי הדבור אהרן נכנס [ד] ומשמש בכהונה גדולה, ולא יאמרו מאליו נכנס:]

אות א
מדכתיב בסוף פרשת צו ופתח אהל מועד תשבו שבעת ימים וגו' ויעש אהרן ובניו וגו' ואחר כך כתיב ויהי ביום השמיני, ודאי קאי אמה שלפניו, אאותן שבעת ימים, דדרשינן סמוכות. ועוד יש לומר דלא בא הכתוב לסתום אלא לפרש, ולמה לא פירש איזה יום היה אלא ודאי שמיני למילואים הוא, ולא צריך לפרש כיון דסמיך ליה.

אות ב
דקשה לרש"י, כיון שהפסוק בא להגיד לנו באיזה זמן היה ענין זה באמרו ויהי ביום השמיני, עדיין אין אנו יודעים באיזה חודש היה שמיני למלואים, או בכמה לחודש. ועל זה פירש הוא ראש חודש ניסן, ורצונו לומר דהפסוק לא צריך להגיד, דודאי הוא ראש חודש ניסן דהא הוקם המשכן בו ביום, כמו שמפורש בואלה פקודי וכיון שמצינו דהיה קדושה בראש חודש ניסן, ודאי זה היה גם כן בראש חודש ניסן, דתלינן קדושה ביום קדוש. ועל זה סמך הפסוק, לכך סתם זמנו. ותו קשה לרש"י, מנא לן דסברא הוא דתלינן קדושה ביום קדוש, דהפסוק סמך על זו הסברא? ועל זה פירש ונטל עשר עטרות השנויות בסדר עולם. רצונו לומר, דהא אמרינן בסדר עולם דאותו היום נטל עשר עטרות, ולמה הניח הקדוש ברוך הוא לו כל המעלות יותר משאר ימים קדושים? אלא לאו שמע מינה, מדזה היום מקודש כבר בהקמת המשכן תלינן קדושות ביום קדוש.

אות ג
ומשום הכי קאמר בה"א הידיעה השמיני המיוחד, משום העשר עטרות שנטל, ואלו הן ראשון למעשה בראשית, ראשון לחדשים, ראשון לנשיאים, ראשון לכהונה, לעבודה, לירידת האש, לאכילת קדשים, לאיסור הבמות, לשכון שכינה בישראל, לברך את ישראל.

אות ד
דקשה לרש"י, למה קרא זקני ישראל? אין לומר שרצה לדבר להן שיאמרו לישראל להקריב קרבנם דהא כתיב אחריו ואל בני ישראל תדבר לאמר וגו', אבל להם לא היה משה מדבר כלום. ועל זה פירש להשמיעם וכו'. ואף על פי דלעיל בפרשה הקודמת כתיב ויאמר משה אל העדה זה הדבר אשר צוה ה', ופירש רש"י: שלא תאמרו לכבודי ולכבוד אחי אני עושה, אם כן למה צריך להשמיעם שנית שעל פי הדבור נכנס לשמש? יש לומר, דהכא בא לאשמועינן שעל פי הדבור נכנס לשמש אף בכהונה גדולה, שהיא עבודה אחרת מעבודת כהן הדיוט. (נחלת יעקב) יש לומר, דהתם מיירי במה שעשה תוך שבעת ימי מלואים, והכא מיירי במה שעשה בשמיני. וזהו דנקט לעיל לכבודי, וכאן מדבר בעד אהרן לבדו.

[רש"י: (ב) קח לך עגל - להודיע שמכפר לו הקב"ה ע"י עגל זה על [ה] מעשה העגל שעשה:]

אות ה
ואם תאמר הא אין קטיגור נעשה סניגור. כדפירש רש"י בפרשת חקת. ויש לומר דדוקא בעבודת פנים, כמו בבגדי כהונה, כשהיה כהן גדול נכנס לפני ולפנים לא נכנס בבגדים שהיה בהם זהב משום אין קטיגור וכו', ובעבודת חוץ לא היה הקפדה על זה. ואין להקשות כיון שאהרן היה חוטא בעגל איכא למיחש לאין קטיגור נעשה סניגור, כדפירש רש"י בפרשת חקת דשאני התם דהפרה היתה מכפרת על כל ישראל, ואי היה אהרן המכפר איכא למיחש לאין קטיגור נעשה סניגור. אבל הכא לא היה מכפר אלא על עצמו, אין שייך טעם זה. כתב הרא"ם אבל מה שאמר להודיע שמכפר לו הקדוש ברוך הוא על ידי עגל זה על מעשה העגל לא ידעתי איך הודיע זה אם בעבור שנראה להם כבוד ה' על ידי קרבנות אלו, שמורה שמכפר לו הקדוש ברוך הוא על ידי עגל זה על מעשה העגל אי הכי אפילו בלא עגל נמי ידענו שמכיון שנראה להם כבוד ה' על ידי הקרבתן שהקריב ידענו שכבר נתכפר עונו וכו'. ולי נראה, דדיוקא דרש"י הוא מדכתיב קח לך עגל וגו' לך למה לי? לא היה לו לומר אלא קח עגל כמו גבי העם דכתיב קחו שעיר עזים וגו' אלא על כרחך מדכתיב קח לך עגל בן בקר לחטאת פירש הקיחה היא לך כלומר לטובתך היא להודיע וכו' אי נמי, דהוכחתו הוא מה שצוה לו עגל לחטאת, והלא חטאת של כהן משיח הוא פר כמו שכתוב בפרשת ויקרא, ולמה צוה כאן עגל לחטאת? אלא להודיע שמכפר לו הקדוש ברוך הוא על ידי עגל זה על מעשה העגל אשר עשה.

[רש"י: (ד) כי היום ה' נראה אליכם - להשרות שכינתו במעשה ידיכם [ו] לכך קורבנות הללו באין חובה ליום זה:]

אות ו
(נחלת יעקב) כדכתיב ותצא אש ותאכל וגו'. וזהו במעשה ידיכם לפי שזהו חיבה יתירה שנתקבלו הקרבנות אבל לא במה דכתיב וירא כבוד ה' אל כל העם דהא כמה פעמים נראה כבוד ה' ולא נצטוו על הבאת קרבנות, ואפילו לרעה נראה לפעמים כבוד ה'.

[רש"י: (ז) קרב אל המזבח - שהיה אהרן בוש וירא לגשת [ז]. אמר לו משה למה אתה בוש, לכך נבחרת:
את חטאתך - עגל בן בקר:
ואת עלתך - איל:
קרבן העם - שעיר עזים ועגל וכבש [ח]. כל מקום שנאמר עגל, בן שנה הוא [ט], ומכאן אתה למד:]

אות ז
מדלא כתיב ויאמר משה אל אהרן עשה חטאתך וגו', ולמה היה צריך משה לאמר לו קרב אל המזבח? ועוד, הרי כבר נאמר והקרב לפני ה' אלא וכו'.

אות ח
כתב הרא"ם הוצרך לפרש קרבן העם שעיר עזים ועגל וכבש, לאפוקי מוספי ראש חודש שגם הם קרואים קרבן העם, ואגבן פירש חטאתך ועולתך וכו' ועיין שם. ואם תאמר, מה צריך רש"י לפרש זה? דמילתא דפשיטא הוא דודאי קאי אשלמעלה מזה. ועוד קשה, מה שפירש כל מקום וכו' למה לא פירש זה לעיל בפסוק שכתוב בו עגל וכמו שהקשה הרא"ם. ועוד קשה, דכבש נמי נלמד מכאן ולמה לא נקט כל מקום שנאמר עגל או כבש. ויש לומר דהייתי אומר מדמשנה הפסוק בלשונו וכתב גבי אהרן חטאתך ועולתך דרך , וגבי העם כתיב קרבן העם דרך כלל ולא כתיב חטאתם ועולתם, אלא ודאי לא מיירי בקרבנות דלעיל. לכך הוצרך רש"י לפרש דאפילו הכי מיירי בקרבנות דלעיל. ומה שמשנה הפסוק בלשונו סבר רש"י דלא קשה מידי. דגבי אהרן אינו יכול לכתוב קרבנך דרך כלל, דהייתי אומר דמיירי בסתם חטאת שמביא כהן גדול שהוא פר, כגון פר כהן משיח או פר יום הכפורים, לכך צריך לפרש חטאתך עגל בן בקר וכו'. אבל בעם ליכא טעות, דחטאתם היה שעיר עזים וגם חטאת ציבור סתם הוא שעיר עזים.

אות ט
הוצרך לפרש שלא תאמר כיון דכתיב גבי אהרן עגל בן בקר ולא סתם עגל, היינו עגל בן בקר היינו פר. דעגל בן בקר היא נמי בן שלש שנים, משום דסתם עגל בתורה הוא בן שתי שנים לבד היכא דמפורש בהדיא בן שנה, וממילא הכא דכתיב עגל בן בקר הוא בן שלש שנים. אם כן הקושיא דלעיל במקומה עומדת למה שינה גבי אהרן ולא כתב סתם קרבניך. ועל זה פירש כל מקום שנאמר עגל סתם הוא בן שנה, וממילא אתה למד דהיכא דכתיב בן בקר הוא בן שתי שנים. ומשום הכי לא היה יכול לכתוב גבי אהרן קרבניך סתם, שלא לבא לידי טעות לומר היינו עגל בן בקר היינו פר. אלא כל מקום שנאמר פר הוא בן שלש שנים, ועגל בן בקר הוא בן שתי שנים, ועגל סתם הוא בן שנה אף אם אינו מפורש בהדיא בן שנה. ומכאן אתה למד וכו', כלומר כיון דשני הכתוב גבי אהרן וכו' כדפרישית, ודו"ק. ובזה יתורצו כל קושיות הרא"ם שהקשה, למה לא כתב אותו בפסוק ועגל וכבש בני שנה אבל המתין עד כאן, וכן למה לא אמר כל מקום שנאמר עגל בן בקר הוא בן שתי שנים, דהא תרווייהו דברי רבי שמעון הם וגם מה שהקשה מנא ליה דבנין אב הוא, דלמא כל מקום שנאמר סתם הוא בן שתי שנים, לבד היכא שמפרש קרא בהדיא ודו"ק. נראה לי.

[רש"י: (יא) ואת הבשר ואת העור וגו' - לא מצינו חטאת חיצונה נשרפת אלא זו ושל מילואים [י], וכולן על פי הדבור:]

אות י
דקשה לרש"י, הא חטאת נאכלת. אי נמי דקשה לרש"י, כיון דהכל הוא עבודת עגל החטאת עד וישחט את העולה, היה לו לכתוב כאשר צוה ה' את משה אחר קרא דואת הבשר וגו', דאז היה קאי אכל הפרשה ומתרץ, דשריפה זו לא נצטוה למשה קודם לכן אלא עכשיו, דלא מצינו וכו' אלא זו ושל מילואים, משום הכי לא כתיב לבסוף, וקל להבין. והא דפירש רש"י לעיל בפרשת תצוה לא מצינו חטאת חיצונה נשרפת אלא זו, צריך לומר לאו דוקא זו אלא זו וכל כיוצא בו. דהאי נמי של מלואים נקרא, אלא שאותו של שבעת ימי המילואים היתה לחינוך הכהונה שמאז חל עליהם שם כהונה אף על פי שלא התחילו בעבודה עד יום שמיני למילואים ושל שמיני למילואים היתה לחינוך העבודה וגם פר שני של לוים שבפרשת בהעלותך שפירש רש"י שני לעולה מה עולה אינה נאכלת אף חטאת אינה נאכלת וכו', שגם היא של מילואים היא, שבה נתחנכו הלוים לעבודת לויה. (הרא"ם).

[רש"י: (טו) ויחטאהו - עשהו כמשפט חטאת:
כראשון - כעגל שלו [כ]:]

אות כ
דקשה לרש"י, כיון שקאי על חטאת שהיא לשון נקבה, היה לו לכתוב כראשונה. ומתרץ דראשון קאי על עגל שהוא נמי לשון זכר לכך לא נקט רש"י כחטאת שלו. אי נמי יש לומר דהכי קשה לרש"י דלשון של ראשון משמע שקאי אמה שכתוב לפניו ולפניו כתיב עולה ואיך אמר שיעשה דין חטאת כעולה. לכך פירש כעגל שלו רוצה לומר לא קאי אשלפניו אלא אשלפני פניו דהוא חטאת, דהיינו עגל שלו. (הרא"ם).

[רש"י: (טז) ויעשה כמשפט - המפורש בעולת נדבה [ל] בויקרא (פרק א):]

אות ל
כתב הרא"ם במנחות בפרק שתי מדות ובביצה פרק יום טוב תני תנא קמיה דרבי יצחק בר אבא: ויקרב וגו' ויעשה כמשפט - כמשפט עולת נדבה, למד על עולת חובה שטעונה סמיכה וכו'. ואין להקשות והא בפרשת ויקרא פירש רש"י גבי על ראש העולה לרבות עולת חובה לסמיכה, ואם כן למה לי כמשפט ללמד על עולת חובה לסמיכה? ויש לומר דעולת חובה דהכא הוא עולת אהרן שהקריב ביום השמיני שהטיל הכתוב עליו חובה ליום ולעיל בויקרא בא הכתוב ללמד על עולת חובה של יחיד לדורות שטעונה סמיכה, והכא מיירי בעולת חובה לשעה ואין ליליף קדשי שעה מקדשי דורות. ואם תאמר מנא ליה לרש"י, דלמא קאי נמי אעולה שכתוב כאן לענין זריקת דמים על גבי המזבח סביב ולענין נתוח איברים ורחיצת קרבו וכרעיו כמו חטאת שקאי אחטאת דכאן. ויש לומר, מדשני הכתוב בלשונו, וכתיב בחטאת כראשון וכאן כמשפט, על כרחך צריך לומר ויעשה כמשפט - כמשפט הנהוג בעולה. וזה אינו אלא בעולה דפרשת ויקרא, ששם נתפרש משפט העולה.

[רש"י: (יז) וימלא כפו – היא [מ] קמיצה:
מלבד עלת הבקר - כל אלה עשה אחר [נ] עולת התמיד:]

אות מ
דאם לא כן למה נשתנה מנחה זו ממנחת דורות שבפרשת ויקרא יותר מעולה, דעולת שעה היא שוה לעולת נדבה שהיא לדורות, ומנחת שעה אינה שוה למנחת דורות.

אות נ
פירושו מלבד עולת הבקר - דאי הוה פירושו כל אלה עשה בלא עולת הבוקר, היה לו לכתוב בסוף הפרשה אחר שהקריב שלמים שגם שלמים הקריב בלא עולת הבקר או היה לו לכתוב בתחילת הקרבה, ואז היה משמע אכל הפרשה. ומאי שנא שכתב כאן? בשלמא אי פירושו כל אלה עשה אחר עולת הבקר,, אתי שפיר דכתיב דוקא כאן, דבא ללמד דקרבנות הללו נקרבים אחר עולת הבקר,, ואי הוה כתיב בסוף היה משמע שגם שלמים דוקא אחר עולת הבקר, וזה אינו, דיש לומר דאין להם סדר לשלמים איזה מהן קודם. והרא"ם פירש, דאם כן, ומלבד עולת החודש מיבעי ליה, כמו במוספי שבתות וחדשים ומועדות.

[רש"י: (יט) והמכסה - חלב המכסה [ס] את הקרב:]

אות ס
תקן בזה שהמכסה הזה אף על פי שהוא סתם אינו רק החלב המכסה את הקרב. מפני שלא מצינו שיקרא בשם מכסה, רק החלב המכסה את הקרב, לא זולתו.

[רש"י: (כ) וישימו את החלבים על החזות - לאחר התנופה נתנן כוהן המניף לכהן אחר להקטירם [ע], נמצאו העליונים למטה:]

אות ע
דקשה לרש"י, הא במקום אחר כתיב שוק התרומה וחזה התנופה על אשי החלבים, משמע שהחזה למעלה והחלב למטה. ובפרשת צו בפירוש רש"י מפורש היטב בפסוק המתחיל ידיו תביאנה.

[רש"י: (כב) ויברכם - ברכת כוהנים:
יברכך [פ],
יאר,
ישא:
וירד – מעל [צ] המזבח:]

אות פ
ואם תאמר מה צריך רש"י לנקוט יברכך יאר ישא כיון שנקט ברכת כהנים ודאי הוא יברכך יאר ישא. ויש לומר, שאל תיקשי מנא ליה דברכם בברכת כהנים כלל, דילמא בברכה אחרת כמו ברכת שלמה שנאמר בו ויפרוש כפיו וגו' לכך נקט יברכך יאר ישא רוצה לומר משום מה ברכם משום שהקריבו חטאת ועולה ושלמים שאלו נרמזים בו, עיין שם.

אות צ
(נחלת יעקב) לא שירד ממקום נשיאת כפים ולפי זה יהיה הכתוב מהופך, ואפשר לפרש וירד שכבר ירד ועיין במה שכתבתי בפרשת שמות בפסוק וישב ארצה מצרים ויקח משה את מטה האלהים בידו וכן אמרו בתורת כהנים וזה לשונם הרי זה מקרא מסורס ואין ראוי לומר אלא וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים וישא אהרן את ידיו ויברכם וגו' עיין שם וכן אמרו במגילה (דף י"ח).

[רש"י: (כג) ויבא משה ואהרן וגו' - למה נכנסו?
מצאתי בפרשת מילואים בברייתא הנוספת על תורת כוהנים שלנו:
למה נכנס משה עם אהרן?
ללמדו על מעשה הקטרת [ק].
או לא נכנס אלא לדבר אחר: הריני דן ירידה וביאה טעונות ברכה.
מה ירידה מעין עבודה, אף ביאה מעין עבודה.
הא למדת למה נכנס משה עם אהרן?
ללמדו על מעשה הקטרת.
דבר אחר:
כיון שראה אהרן שקרבו כל הקורבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל, היה מצטער ואמר יודע אני שכעס הקב"ה עלי ובשבילי לא ירדה שכינה לישראל.
אמר לו למשה: משה אחי! כך עשית לי, שנכנסתי ונתביישתי.
מיד נכנס משה עמו ובקשו רחמים וירדה שכינה לישראל:
ויצאו ויברכו את העם - אמרו ויהי נועם ה' אלוהינו עלינו [ר] (תהילים צ יז), יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם. לפי שכל שבעת ימי המילואים, שהעמידו משה למשכן ושמש בו ופרקו בכל יום, לא שרתה בו שכינה, והיו ישראל נכלמים ואומרים למשה משה רבינו, כל הטורח שטרחנו, שתשרה שכינה בינינו ונדע שנתכפר לנו עוון העגל. לכך אמר להם זה הדבר אשר ציווה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה' (פסוק ו), אהרן אחי כדאי וחשוב ממני שע"י קורבנותיו ועבודתו תשרה שכינה בכם ותדעו שהמקום בחר בו:]

אות ק
ואם תאמר היאך נתעכבה הקטורת אחר כל הקרבנות הללו? הא תנן בפרק אמר להם הממונה קטורת של שחר היתה קריבה בין זריקת דם להקטרת איברים. ועוד, מה צריך ללמדו, וכי בכל שבעת ימי המילואים לא הקטיר משה קטורת כדי ללמדו? ויש לומר, בכל שבעת ימי המילואים לא התיר להם הכתוב ליכנס לפנים מן הפתח כלל, כדכתיב ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה ולהיות שהקטרת היא מעבודות הפנימיות, לכן לא היה יכול ללמדו בשבעת ימי המילואים, הוצרך ללמדו ביום שמיני למילואים שכבר הוקם המשכן והותרו כל עבודות הפנימיות והחיצונות, ומפני שאין מחנכים את מזבח הזהב אלא בקטורת של בין הערבים כדתנן בפרק התכלת אם כן הקטורת שהקטירו בבקר, שעדיין לא חנכו את מזבח הזהב, לא הקטיר אותן אלא כדי ללמד את אהרן כדי שידע להקטירו בין הערבים מפני זה לא חשש להקטירו בזמנו והקטירו אותה אחר כל מעשה הקרבנות. (הרא"ם).

אות ר
ואין לומר ברכת כהנים, שכבר בירך אותם אהרן. ועוד, והא משה לוי היה והיאך בירך ברכת כהנים?