ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים
ילמדנו רבנו:
מהו שתישן נדה בבגדיה עם בעלה במטה אחת, ואף בעלה בבגדיו, זה לצד אחד וזו לצד אחר?

כך שנו רבותינו:

אסור לשכב אפילו זה בבגדיו וזו בבגדיה, שאין נותנין פרצה לפני הכשר ביותר לפני הגנב, שמשלו חכמים את הדבר כאש בנעורת.
ואומר: ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב (ויקר' יח יט).

ללמדך, שהקדוש ברוך הוא מזהיר את ישראל על הקדושה ועל הטהרה, ואל יטמאו בנשותיהן כשהן נדות. שכל המשמש את אשתו נדה, חייב כרת, שנאמר: ואיש אשר ישכב את אשה דוה וגלה את ערותה וגו' ונכרתו שניהם (שם כ יח):


ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים
והלא שבעת ימי נדה הן, ולמה קרא אותן ימים רבים?
אלא לפי שפורשת מבעלה, והם ימים של צער, לפיכך קרא אותן ימים רבים.

כיוצא בו: ויהי בימים הרבים ההם (שמו' ב כג), לפי שהיו ימים של צער, קרא אותן ימים רבים.
ויהי ימים רבים ודבר ה' היה אל אליהו בשנה השלישית (מ"א יח א). והלא לא היו שלש שנים?!
אלא חדש מן הראשונה וכל אותה השנייה וחדש מן השלישית. אלא לפי שהיו ימי רעב, נקרא ימים רבים.

כיוצא בו: בהראותו את עושר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו ימים רבים שמונים ומאת יום (אסתר א ד), אלא לפי שהיו ימים של צער, קרא אותן ימים רבים.

כיוצא בו: ימים רבים עשה יהושע מלחמה (יהושע יא יח).

כיוצא בו: וימים רבים לישראל ללא אלהי אמת וללא כהן מורה (דה"ב טו ג). והא כתיב, ויעבדו העם את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים (יהושע כד לא)?!
אלא על שעבדו עבודה זרה נקראו ימים רבים.
אף כאן, על שפורשת מן בעלה והן ימים של צער, נקראו ימים רבים:


ואשה כי יזוב זוב דמה
כך שנה רבי חייא:
כל מקום שהוא אומר ימים, שני ימים הן. וכל מקום שאומר ימים רבים, שלושה ימים הן.

כיצד?
האשה הזו נטמאה בנדתה שבעת ימים ונטהרה ביום השמיני. (ואם ראתה דם באותו היום, שומרת יום כנגד יום ונטהרה).
חזרה וראתה ביום התשיעי, שומרת אותו היום ושבה ונטהרה.
חזרה וראתה ביום העשירי לטהרתה, שומרת אותו היום ושבה ונטהרה.
הרי שלשה ימים שהן ימים רבים.
אבל אם ראתה דם באחד עשר יום שהוא יום הרביעי לטהרתה, חוזרת לטומאתה ושומרת שבעה ימים ימי נדתה מראש.

שכך שנו חכמים:

אחד עשר יום שבין נדה לנדה, הלכה למשה מסיני.
לפיכך האשה צריכה שתהא שומרת חמשה עשר יום ואחרי כן מותרת לבעלה.

כיצד עושה?
היא שומרת שבעת ימי נדתה, ואחרי כן סופרת שבעת ימי נקיים, ונטהרת ביום השמיני, וטובלת טבילה חמורה אחר שקיעת החמה והיא מותרת לבעלה, שנאמר: ואם טהרה מזובה, וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר. (פירוש לרבנו שרירא גאון ז"ל)

אחד עשר יום שבין נדה לנדה, הלכה למשה מסיני.

פרוש: כי ההלכה המסורה למשה מסיני כן היא, בתחילת ראייתה כל אשה נדה דינה להיות סופרת כל ימיה מתחילת ראייתה דם שבעת ימי נדה.
ואחר אלו שבעת ימי נדה, אחד עשר ימים ונקראים ימי זיבה.
ואחר אלו אחד עשר יום שהן ימי זיבה, חוזרת לשבעת ימי נדה.
ואחריהן אחד עשר ימי זיבה וחוזרת חלילה. וכן ראוי להיות סופרת כעניין הזה כל ימיה.

ואלו שבעת ימי נדה, בין אם ראתה יום אחד או אפילו שעה אחת או אפילו ראתה שבעת ימי נדה כולן, לערב טובלת ומותרת לבעלה, ואינה צריכה נקיים, שנאמר: שבעת ימים תהיה בנדתה, תהיה בנדתה כל שבעה.
אבל אלו אחד עשר יום שבין נדה לנדה, איזה יום מהן ראתה דם, שומרת יום כנגד יום, וזו היא זבה קטנה.

ואם לא ראתה ביום השני, טובלת וטהורה.
ואם ראתה גם ביום השני, שומרת יום כנגד שני ימים שראתה.
ואם לא ראתה ביום השלישי, טובלת וטהורה.
ואם ראתה גם ביום השלישי שומרת.

ראתה שלשה ימים רצופין, הרי היא זבה גדולה וצריכה שתשב אחר שנסתלק הדם ממנה שבעת ימים שלמים מעת לעת נקיים.
ויום שפוסקת דמה, אינה סופרתו למניין נקיים.

וזה הדין בימי זיבה:

כל יום אחד שראתה, סופרת יום כנגדו, וכן לשני ימים, שומרת להם יום אחד.
ראתה שלשה ימים רצופים, שומרת שבעת ימים:

ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים
למה ואשה, ואין כתיב ואיש כי יזוב?
לשעבר הייתה זבה נוהגת באנשים ובנשים, שנאמר: איש איש כי יהיה זב מבשרו.

רבי מאיר אומר:
טומאת האיש קשה מטומאת האשה.

למה?
שטומאת הנשים סימן לבנים הוא.
אבל של איש, של צער הוא, שנאמר: וזאת תהיה טומאתו בזובו, דבר שחותם וסוגר.

לשעבר היו האנשים רואים מים, עד שעמדה רחל ואמרה: כי דרך נשים לי (ברא' לא לה), ונתן לה. לכך נאמר: ואשה כי יזוב.

כך שנו רבותינו:

על שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן:
על שאינן זהירות בנדה
ובחלה
ובהדלקת הנר.

למה בשעת לידתן?
שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה.
ושלשתן מן התורה.
נדה, דכתיב: ואשה כי יזוב זוב דמה.
חלה, דכתיב: ראשית עריסותיכם חלה (במד' טו כ).
הדלקת הנר,
דתנו רבנן:

מניין שחייב אדם להיות זהיר וזריז בהדלקת הנר בשבת?
שנאמר: וקראת לשבת ענג (ישע' נח יג), זו הדלקת הנר בשבת.

ולמה נמסרו לאשה?
אמר הקדוש ברוך הוא: היא כיבתה נרו של עולם כו' (לעיל בריש פרשת נח).

נדה, אמר הקדוש ברוך הוא: היא שפכה דמו של אדם.
וכתיב: שופך דם האדם, באדם דמו ישפך (בראשי' ט ו), והיא מתחייבת שתשפך דמה.
תשמור נדתה, שיתכפר לה על דם ששפכה. הוי, ואשה כי יזוב זוב דמה.
לפיכך הקדוש ברוך הוא מדמה טומאת ישראל לטומאת הנדה, שנטמאה ונטהרת.
כך עתיד הקדוש ברוך הוא לטהר את ישראל, שנאמר: וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם (יחז' לו כה).

דבר אחר:
כטומאת הנדה הייתה דרכם לפני (שם שם יז), כטומאת הנדה ולא כטומאת המת.
שהמת בבית, אין כהן גדול נכנס לשם, שהוא מיטמא.
אבל נדה, כהן גדול נכנס עמה לבית ויושב על האיצטבא, ובלבד שלא תהא האיצטבא מתנודדה.
כך אילו הקדוש ברוך הוא המשיל את ישראל בטומאת המת, אתה אומר: אין השכינה חוזרת עליהם לעולם. אלא כנדה משלן, שהכהן עומד עמה בבית ואין חושש.
כך הקדוש ברוך הוא שורה שכינתו עם ישראל אף על פי שהן טמאים, שנאמר: השוכן אתם בתוך טומאותם (ויק' טז טז).

אמר רבי לוי:
בשעה שהיו ישראל במצרים, לא היו רואות דם מפני שאימת המצרים עליהם.
ואף כשישבו במדבר לא היו רואות דם נדה, שהייתה שכינה עימהן.
והנשים קבלו את התורה תחילה, שנאמר: כה תאמר לבית יעקב וגו' (שמות יט ג).
כה תאמר לבית יעקב, אלו הנשים.
ואחרי כן, ותגד לבני ישראל (שם), אלו האנשים. ועליהם הוא אומר: איומה כנדגלות (שה"ש ו י). ועליהן נאמר: גן נעול אחותי כלה, גל נעול מעין חתום (שם ד יב).

אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: בעולם הזה הייתן מטהרין וחוזרין ומטמאין.
אבל לעתיד לבא אני מטהר אתכם טהרה עולמית, שלא תטמאו, שנאמר: וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם, מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם (יחזקאל לו כה):