שפתי חכמים, ויקרא פרק י


[רש"י: (ב) ותצא אש - רבי אליעזר אומר: לא מתו בני אהרן [ש] אלא על ידי שהורו הלכה בפני משה רבן.
רבי ישמעאל אומר: שתויי יין נכנסו למקדש.
תדע [ת] שאחר מיתתן הזהיר הנותרים שלא יכנסו שתויי יין למקדש.
משל למלך, שהיה לו בן בית וכו', כדאיתא בויקרא רבה:]

אות ש
מה שקשה על זה והא אין עונש בלא אזהרה, אפרשנו בסמוך.

אות ת
ופירוש אשר לא צוה אותם אינו סיבת מיתתם, אלא להודיע שמעצמם התנדבו בו ולא שצוה אותם כמו שצוה את אהרן קח לך עגל וגו' ופירוש בקרבתם - בעת קרבתם ולא שבעבור אש זרה מתו אלא עיקר מיתתם היתה מפני שתויי יין ולולי שרצה הקדוש ברוך הוא להתקדש על ידם לא היתה מיתתם עכשיו, אף על פי שכבר נגזרה עליהם מיתה בשעה שהציצו וכן לא היו מתים ביום זה שהיה שמחה לישראל, אם לא הורו הלכה ביום זה עיין עוד מזה לקמן. (ועיין בקצור מזרחי) כי שם הביא עוד דעת רבי יוסי הגלילי שאמר, על הקריבה שנכנסו לפני ולפנים מתו, ור' עקיבא שאמר שמפני שניהם מתו ודברי בר קפרא שאמר בשם רבי ירמיה בן אליעזר בשביל ארבע דברים מתו על הקריבה ועל ההקרבה שהקריבו קרבן שלא נצטוו, ועל אש זרה מבית הכירים הכניסו, ועל שלא נטלו עצה זה מזה.

[רש"י: (ג) הוא אשר דבר וגו' - היכן דבר?
ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי (שמות כט מג).
אל תקרי בכבודי אלא במכובדי.
אמר לו משה לאהרן: אהרן אחי! יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך:
וידם אהרן - קבל שכר על שתיקתו [א].
ומה שכר קבל?
שנתייחד עמו הדיבור, שנאמרה לו לבדו [ב] פרשת שתויי יין:
בקרבי - בבחירי:
ועל פני כל העם אכבד - כשהקב"ה עושה דין בצדיקים מתיירא ומתעלה ומתקלס [ג], אם כן באלו, כל שכן ברשעים.
וכן הוא אומר (תהילים סח לו) נורא אלוהים ממקדשיך, אל תקרא ממקדשיך אלא ממקודשיך:]

אות א
רוצה לומר למה כתיב וידם אהרן מה היה לו לומר על גזירת השם יתברך העם ה' יריב. ועל זה פירש קבל שכר על שתיקתו כלומר ומשום הכי כתיב וידום משום שקבל שכר על שתיקתו. (גור אריה) ומה שהפך לפרש וידום אהרן קודם בקרובי, כדי להודיע למה שתק אהרן. לפי שהיה שומע שבניו היו יראי שמים וקרובים ומיודעים להקדוש ברוך הוא, לכך שתק וכן הוא במדרש רבה.

אות ב
כלומר תרתי קאמר מפני שתיקתו זכה ששמע מפי השם מה שלא זכה עד עתה, ששלשה עשר דברים נאמרו למשה ולאהרן, וכנגדן שלש עשרה מיעוטים,, ללמדך שלא לאהרן נאמרו אלא למשה שיאמר לאהרן. ועוד זכה שנאמרה לו לבדו, ולא נשתתף עם משה עד שיראה מפני זכותו של משה זכה לשמוע הוא מפי הגבורה. ואתי שפיר אפילו אליבא דרבנן דרבי יהודה שהביא רש"י לעיל ריש פרשת ויקרא.

אות ג
והא דלא פירש רש"י זה על בקרובי אקדש כיון שהביא ראיה מנורא אלהים ממקדשך. (עיין בקצור מזרחי).

[רש"י: (ד) דד אהרן - עזיאל אחי [ד] עמרם היה, שנאמר (שמות ו יח) ובני קהת וגו':
שאו את אחיכם וגו' - כאדם האומר לחברו העבר את המת מלפני הכלה [ה], שלא לערבב את השמחה:]

אות ד
לאפוקי שלא תפרש דוד הוא איש של דודתו, דבפרשת אחרי מות מצינו נמי דודתך והוא אשת דודך. אי נמי דלא נטעה לומר דוד אהרן אמישאל ואלצפן קאי, לכן פירש עוזיאל אחי עמרם היה וקל להבין.

אות ה
דאם לא כן קרבו שאו את אחיכם וקברום מיבעי ליה, מאי מאת פני הקודש? אלא העבירו וכו'.

[רש"י: (ה) בכתנתם - של מתים [ו] מלמד שלא נשרפו בגדיהם אלא נשמתם כמין שני חוטין של אש נכנסו לתוך חוטמיהם:]

אות ו
מדכתיב בכתנותם וכל כתונת דכתיב בתורת כהנים מיירי בכתונת של בגדי כהונה ומישאל ואלצפן לא היו כהנים אלא לוים, ומאין היו להם כתונות, אלא ודאי קאי אמתים.

[רש"י: (ו) אל תפרעו - אל תגדלו [ז] שער. מכאן שאבל אסור בתספורת [ח], אבל אתם אל תערבבו שמחתו של מקום:
ולא תמתו - הא אם תעשו [ט] כן תמותו:
ואחיכם כל בית ישראל - מכאן שצרתן של [[י] תלמידי חכמים מוטלת על הכל להתאבל בה:]

אות ז
כדתניא בריש אלו מגלחין אין פריעה אלא גידול שער ופירוש גדל פרע שער ראשו שהוא שער ראשו, כלומר מי ששערותיו גדולים מתחלקים השערות אלו מאלו ונעשה פרע. והא דפירש רש"י לקמן בפרשת סוטה ופרע ראש האשה פירוש סותר קליעת שערה וכו' והכא פירש פרע לשון גידול. יש לומר כי סתירת קליעת שערה הוא גידול שערה במראית עין כי עד עתה היה קלוע ונראה כאילו אין לה שער ובסתירת שערה נראה כאלו נתגדל שערה.

אות ח
כתב הרא"ם במועד קטן בפרק אלו מגלחין פירש רש"י, מדאיצטריך קרא למשרי לבני אהרן, מכלל דאחרים אסורים. דסבירא ליה לרש"י זכרונו לברכה, דקרא דראשיכם אל תפרעו למשרי להו לבני אהרן הוא דאתא. דאי לאזהורי הוא דאתא שלא יורשו לפרוע היכי מצי למידק מיניה דאחרים אסורים שלא לפרוע וחייבים לפרוע, הא ליכא למידק מיניה אלא מדאסר להו לפרוע מכלל דכולי עלמא שרי לפרוע. אך קשה, דאי למשרי הוא דאתא שאינם חייבים לפרוע, מאי ולא ימותו דכתיב בתריה, דמשמע שאם תפרעו תמותו, כמו שפירש רש"י בעצמו הא אם תעשו כן תמותו, ואם כן דברי רש"י סותרים זה את זה וצריך עיון. עיין שם כי האריך בענין ואפשר שרש"י הרגיש בקושיא זו לכן פירש בפירוש החומש מכאן שהאבל אסור בתספורת וכו'.

אות ט
הרא"ם פירש, הא דפירש זה כאן אף על פי שפשוט הוא מכלל לאו אתה שומע הן וכל התורה נדרשת כן. להורות שכוונת הכתוב הוא ההן היוצא ממנו לא הלאו עצמו שהרי אף בכל שאר דברי הרשות שאין בהם חיוב מיתה, נופל בהם לומר שאם לא יעשה לא ימות, וכן יש לפרש ולא תמותו דיין ושכר והרב סמך על זה ולא פירשו, ומיתורא דלא תמותו דרש כן, כיון שהתיר להם לספר שמע מינה שלא ימותו. עד כאן לשונו. ונראה דרש"י דייק מכלל דכולי עלמא אסירי דאי כולי עלמא שרי ולא בא הכתוב אלא לאזהורי שלא יפרעו, אם כן היה קשיא למה ליה לקרא לאזהורי להו, כיון דלכולי עלמא שרי מהיכא תיתי שיגדלו פרע, ולמה להו להחמיר ולערבב שמחתו של מקום? ועוד למה ליה לומר ולא תמותו - הא אם תעשו כן תמותו, למה ליה אזהרה אחר אזהרה כולי האי? הניחא אי דלכולי עלמא אסירי, משום הכי צריך אזהרה אחר אזהרה, שלא תאמרו אף על פי שהורשו לגלח שערותיהם מכל מקום יחמירו על עצמם ויעשו מדת החסידות כיון דלכולי עלמא אסירי, משום הכי צריך קרא להזהיר אותן ולכתוב ולא תמותו, הא אם תעשו כן תמותו. ובזה נראה לי שנתיישבו כל תמיהות הרא"ם. כן נראה לי ודו"ק.

אות י
רוצה לומר, דהכל מחוייבים להתאבל אם תלמיד חכם מצער עצמו, כגון הכא שאהרן היה מצער עצמו. אבל אין לומר דלמא מכאן משמע שאם תלמיד חכם מת מוטל על הכל להתאבל עליו, מדכתיב כל בית ישראל יבכו את השריפה. דאם כן היה לו לכתוב ואחיהם רוצה לומר אחיהם של מתים דהיינו כל ישראל יבכו את השריפה. ומדכתיב ואחיכם, משמע אחיכם של אהרן ואלעזר ואיתמר אותן שהיה משה מדבר עמהם.

[רש"י: (ט) יין ושכר – יין [כ] כדרך שכרותו:
בבאכם אל אהל מועד - אין לי אלא בבואם להיכל.
בגשתם למזבח מנין?
נאמר כאן ביאת אהל מועד, ונאמר בקידוש ידים ורגלים ביאת אהל מועד.
מה להלן עשה גישת מזבח כביאת אהל מועד, אף כאן עשה גישת מזבח כביאת אהל מועד:]

אות כ
פירוש אם הפסיק בו או שנתן בו מים כל שהוא פטור. והא דכתב רש"י סתם דביאת אהל מועד יש בו מיתה, ובתורת כהנים משמע דוקא אם היה שיכור ועבד עבודה הוא במיתה. יש לומר כיון דיליף מגזירה שוה, ובקידוש ידים בפרשת כי תשא כתיב בהדיא: או בגשתם אל המזבח לשרת, והוא דוקא בשעת עבודה לא הוצרך כאן לפרש, וקל להבין.

[רש"י: (י) ולהבדיל - כדי שתבדילו בין עבודה קדושה למחוללת [ל].
הא למדת שאם עבד, עבודתו פסולה:]

אות ל
כלומר,, שיהא הבדל בין עבודת הקודש למחוללת, כי כל העבודות שהם בשכרות כלן מחוללות, והיינו דפירש רש"י הא למדת שאם עבד פסול כיון דכתיב בבואכם אל אהל מועד ולא תמותו, וילפינן גם כן מקידוש ידים ורגלים, והתם דוקא כשיעבוד עבודה כדפרישית, ושמע מינה דעבודה שהיא בשכרות חייב מיתה עליה, אם כן כל עבודות שהם בשכרות הם מחוללות, ואם כן מאי האי דכתיב ולהבדיל. אלא על כרחך צריך לומר כדי שיהא הבדל וכו' ואף דגבי ולהבדיל בין הטמא ובין הטהור לא שייך לפרש כן שנאמר שאם תשתו לא יהיה הבדל בין טהורה לטמאה שכולן יהיו טמאות, וכי שתוי שעבד עבודה תהא טמאה? הא מחוללת היא. ועל כרחך צריך לומר ולהבדיל בין הטמא וגו' שתדעו להבדיל ולא כדי שתבדיל וכו'. אפילו הכי הוכרח רש"י לפרש כן גבי עבודה, ויהיה פירושו דמלת ולהבדיל פעם כדי שתבדילו וכו' לגבי עבודה ופעם שתדעו לגבי טמאה וטהורה. ובזה נראה לי לתרץ קושיית הרא"ם שהקשה, והא גבי להבדיל בין הטמא ובין הטהור לא שייך לפרש כן ותירץ מה שתירץ עיין שם באורך.

[רש"י: (יא) ולהורת - למד שאסור שיכור בהוראה.
יכול יהא חייב מיתה? [מ]
תלמוד לומר: אתה ובניך אתך ולא תמותו [נ] (פסוק ט), כוהנים בעבודתם במיתה, ואין חכמים בהוראתם במיתה:]

אות מ
פירוש ותהיה וא"ו ולהבדיל והוא"ו של ולהורות מוסיף על ענין ראשון, שגם הם במיתה.

אות נ
דלא היה לו לכתוב אלא אתה ובניך אלא מדכתיב אתך הוי כאלו אמר אתך יהיו בניך, למה לי, והלא כבר כתיב אתה ובניך, אלא ללמד כהנים בעבודתן וכו'. ובזה יתורץ קושיית הרא"ם מנא ליה למדרש הכי, הא אתה ובניך לגופיה איצטריך דאף הבנים בכלל האזהרה. ואין לומר דמלת אתה קדריש דאתי למיעוטי, דאם כן אתה במיתה מיבעי ליה. עד כאן לשונו וקל להבין.

[רש"י: (יב) הנותרים - מן המיתה.
מלמד שאף עליהם נקנסה מיתה על עוון העגל [ס], הוא שנאמר (דברים ט כ) ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו, ואין השמדה אלא כלוי בנים, שנאמר (עמוס ב ט) ואשמיד פריו ממעל, ותפלתו של משה בטלה מחצה [ע], שנאמר (דברים ט כ) ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא:
קחו את המנחה - אף על פי שאתם אוננין [פ] וקדשים אסורים לאונן:
את המנחה - זו מנחת שמיני ומנחת [צ] נחשון:
ואכלוה מצוות - מה תלמוד לומר?
לפי שהיא מנחת צבור [ק] ומנחת שעה ואין כיוצא בה לדורות, הוצרך לפרש בה דין שאר מנחות:]

אות ס
ואם תאמר והא לעיל מביא רש"י פלוגתא דתנאים, דלחד משום שהורו הוראה בפני רבן ולחד מפני שנכנסו למקדש שתויי יין. ויש לומר דהא והא גרמא, אי הוה מעשה עגל לחוד, למה המתין עד עכשיו? אי נמי למה המית נדב ואביהוא ולא אלעזר ואיתמר? אלא ודאי תלוי נמי בעון אחר, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. ואי הוי טעם אחרון לחוד, הייתי אומר הא אין עונשים בלא אזהרה. לכך צריך נמי עון העגל דיש בו אזהרה.

אות ע
גם לרבות הבנים.

אות פ
דאם לא כן למה הוצרך לומר להם זה, הרי כבר נאמר בפרשת צו: והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו. (הרא"ם).

אות צ
השנים עשר נשיאים התחילו להקריב קרבנם ונחשון היה הראשון אף על גב דהיה נמי שעיר ראש חודש והיו שלשה שעירים, מכל מקום לא רצה רש"י לפרש שעיר ראש חודש, לפי שעל אותה מנחה לא צוה לו משה לאכול. כמו שמשמע בסוף שאהרן אמר למשה אם שמעת בקדשי שעה וכו' ומשה הודה לדבריו ומשמע שלא אמר בתחילה בהדיא לאכלו.

אות ק
ואם תאמר, לעיל נמי למה לא מפרש קחו את המנחה, מה תלמוד לומר לפי שהיה וכו' ולמה הוצרך לפרש אף על פי שאתם אוננים וקדשים אסורים לאונן. ועוד קשה בסמוך שמפרש כי כן צויתי באנינות יאכלוה, דלמא כי כן צויתי שיאכלו את המנחה מצות. ויש לומר, כי כן צויתי משמע חידוש, אף על פי שאין הדין כן בשאר מנחות ואי קאי אמה שיאכלו את המנחה מצות זה פשיטא הוא דכל מנחה אוכלים אותה מצות. לכך הוצרך לפרש באנינות יאכלוה. ולכך הוצרך נמי לפרש לעיל קחו את המנחה ואף על פי שאתם אוננים כו', משום דכי כן צויתי קאי עליו. אבל אי הוה מפרש לעיל לפי שהוא מנחת צבור כו', לא שייך לכתוב כי כן צויתי, משום דבציווי לחודיה שצוה להם במנחה שגם בזו המנחה תנהוג בה כמנהג המנחה היה די למה חזר ואמר כי כן צויתי? אלא על כרחך בעד אנינות צוה שהוא סותר מה שקדם שאונן אסור לאכול קדשים.

[רש"י: (יד) ואת חזה התנופה - של שלמי [ר] צבור:
תאכלו במקום טהור - וכי את הראשונים אכלו במקום טמא?!
אלא הראשונים שהם קדשי קדשים הוזקקה אכילתם במקום קדוש, אבל אלו אין צריכים תוך הקלעים, אבל צריכים הם להאכל תוך מחנה ישראל [ש], שהוא טהור מליכנס שם מצורעים.
מכאן שקדשים קלים נאכלין בכל העיר:
אתה ובניך ובנתיך - אתה ובניך בחלק, אבל בנותיך לא בחלק, אלא אם תתנו להן מתנות, רשאות הן לאכול בחזה ושוק.
או אינו אלא אף הבנות בחלק?
תלמוד לומר: כי חקך וחק בניך נתנו, חוק לבנים ואין חוק לבנות:]

אות ר
כתב הרא"ם לא ידעתי למה לא כלל בזה גם החזה של שלמי נחשון שהיה באותו יום, כמו שכלל מנחתו של נחשון עם מנחת שמיני של צבור כו'. (גור אריה) יש לומר דגבי מנחה שבא להתיר להם אנינות הוצרך לרבות מנחת נחשון, שלא תאמר מנחת צבור דגלי קרא גלי מנחת נחשון דלא גלי לא גלי ואסורה באנינות אבל גבי חזה התנופה שלא למדנו בו חידוש שאינו בשאר שלמים, למה צריך לרבות מנחת נחשון, דמאי שנא שלמי נחשון משלמים אלו?.

אות ש
פירוש, ואף על פי שטמאי מתים וכל שאר טמאים הולכים שם. והוכחתו, מדלא כתב במקום קדוש שמע מינה טהור במקצת קאמר ומדכתיב לעיל גבי מנחה ואכלתם אותה במקום קדוש, אותה ולא אחרת, אפקה ממקום שכינה ואוקמוה אמחנה לויה. ומדכתיב אחר כך במקום טהור, משמע להקל עוד עליו ולאכלו במחנה ישראל, דהא מילתא דפשיטא היא דלא יאכלוהו בטומאה.

[רש"י: (טז) שעיר החטאת - שעיר מוספי ראש חודש [ת].
ושלשה שעירי חטאות קרבו בו ביום שעיר עזים, ושעיר נחשון ושעיר ראש חודש, ומכולן לא נשרף אלא זה.
ונחלקו בדבר חכמי ישראל יש אומרים:
מפני הטומאה שנגעה בו נשרף.
ויש אומרים:
מפני אנינות נשרף, לפי שהוא קדשי דורות, אבל בקדשי שעה סמכו על משה שאמר להם במנחה (פסוק יב) ואכלוה מצות:
דרש דרש - שתי דרישות הללו מפני מה נשרף זה, ומפני מה לא נאכלו אלו [א], כך הוא בתורת כוהנים:
על אלעזר ועל איתמר - בשביל כבודו של אהרן [ב] הפך פניו כנגד הבנים וכעס:
לאמר - אמר להם, [ג] השיבוני על דברי:]

אות ת
שעיר מוספי ראש חודש שבא בשביל חטאת הצבור דכתיב ביה ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה, איזה שעיר נושא את עון העדה, הוי אומר זה שעיר של ראש חודש.

אות א
הכי גרס הרא"ם: מפני מה נשרף זה ומפני מה לא נאכלו אלו, כלומר שלא אכלו ביום מפני אנינות אלא הניחו לאוכלן עד בין השמשות, שאז כלה זמן אנינות כרבי יודא ורבי שמעון שאמרו לא הותר אלא בלילה ואותו שנשרף לא הניחוהו לאוכלו משום טומאה שנגעה בו ואליבא דרבי נחמיה, משום שהוא קדשי דורות והאוננים אסורים לאוכלו ביום ובלילה מדאורייתא, משום הכי שרפו מיד. (רא"ם). אבל אי גרסינן מפני מה נאכל זה אז הכל דרישה אחת מפני מה נשרף זה וזה נאכל היה להם או שניהם לשרוף או שניהם לאכול, וזה דרישה אחת היא. לכך גרסינן מפני מה לא נאכלו.

אות ב
דאם לא כן למה קצף עליהם והלא אף אהרן הוא בכלל הכעס, והוצרך להשיבו ותקראנה אותי כאלה. וכך הוא בתורת כהנים שאף על אהרן היה הקצף.

אות ג
הוכרח לפרש כן, דכל לאמר שבתורה לאמר לאחרים. אי נמי וידבר כלל, לאמר פרט, אבל הכא ליכא לפרש כל הפירושים הנזכרים לעיל, ועל כרחך צריך לומר השיבוני על דברי.

[רש"י: (יז) מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקדש - וכי חוץ לקדש אכלוה, והלא שרפוה [ד], ומה הוא אומר במקום הקדש?
אלא אמר להם שמא חוץ לקלעים יצאה ונפסלה:
כי קדש קדשים הוא - ונפסלת ביוצא, והם אמרו לו לאו.
אמר להם: הואיל ובמקום הקדש הייתה, מדוע לא אכלתם אותה:
ואתה נתן לכם לשאת וגו' - שהכוהנים אוכלים ובעלים מתכפרים:
לשאת את עון העדה - מכאן למדנו ששעיר ראש חודש היה, שהוא מכפר על עוון טומאת מקדש וקודשיו, שחטאת שמיני וחטאת נחשון [ה] לא לכפרה באו:]

אות ד
פירוש דקא סלקא דעתך דשאלת מדוע דבוקה עם במקום קדוש, כאלו אמר מדוע לא היתה אכילתכם אותה במקום קדוש ומשום הכי קשה ליה, וכי חוץ לקודש אכלוה? והשיב, ששאלת מדוע דבוקה עם לא אכלתם אותה. ופירוש במקום הקודש, מאחר שהיתה במקום הקודש שלא יצאה להפסל, ומפני שאי אפשר לומר זה אם לא שאל קודם אם יצאה והשיבו לו לאו הוסיף הרב לומר שמא חוץ לקלעים יצאת, ומאמר כי קדש קדשים היא - טעם על מאמר שמא חוץ לקלעים וכו'.

אות ה
ואם תאמר, הא בתחילת הפרשה כתיב וכפר בעדך, דהיינו חטאת שמיני, שמע מינה שגם אלו באו לכפרה. ויש לומר, דמה שכתוב וכפר בעדך, לאו דוקא שהוא כפרה ממש, אלא לשון קינוח והכשר בעלמא. וכמו זה מצינו גבי מצורע, שכתוב וכפר עליו הכהן, וכי מה חטא שצריך כפרה? אלא ודאי גם התם לשון הכשר הוא.

[רש"י: (יח) הן לא הובא וגו' - שאילו הובא היה לכם לשרפה, כמו שנאמר (ויקרא ו כג) וכל חטאת אשר יובא מדמה וגו':
אכל תאכלו אתה - היה לכם לאכלה [ו] אף על פי שאתם אוננים:
כאשר צויתי – לכם [ז] במנחה:]

אות ו
לא שיאכלו אותה עתה כמובן ממנו שהרי כבר נשרפה.

אות ז
שהוא קדש קדשים, ואכילתה בקודש כמוה אבל אין לומר כאשר צויתי לכם בחזה התנופה ושוק התרומה, שאמר להם גם כן שיאכלו אותן. דיש לומר מפני שהן קדשים קלים ואכילתן במקום טהור משום הכי אין ללמוד קדשי קדשים מקדשים קלים.

[רש"י: (יט) וידבר אהרן - אין לשון דיבור אלא לשון [ח] עז, שנאמר (במדבר כא ה) וידבר העם וגו'.
אפשר משה קצף על אלעזר ועל איתמר, ואהרן מדבר?
הא ידעת שלא הייתה אלא מדרך כבוד.
אמר: אינו בדין שיהא אבינו יושב ואנו מדברים לפניו, ואינו בדין שיהא תלמיד משיב את רבו.
יכול מפני שלא היה באלעזר להשיב?
תלמוד לומר (במדבר לא כא) ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא וגו', הרי כשרצה, דבר לפני משה ולפני הנשיאים, זו מצאתי בספרי של פנים שני:
הן היום הקריבו - מהו אומר? [ט]
אלא אמר להם משה שמא זרקתם דמה אוננים, שהאונן שעבד חילל.
אמר לו: אהרן וכי הם הקריבו, שהם הדיוטות, אני הקרבתי, שאני כוהן גדול ומקריב אונן:
ותקראנה אותי כאלה - אפילו לא היו המתים בני אלא שאר קרובים שאני חייב להיות אונן עליהם כאלו, כגון כל האמורים בפרשת כוהנים שהכהן מטמא להם:
ואכלתי חטאת - ואם אכלתי הייטב וגו':
היום - אבל אנינות לילה מותר [י], שאין אונן אלא יום קבורה:
הייטב בעיני ה' - אם שמעת בקדשי שעה אין לך להקל בקדשי דורות:]

אות ח
פירוש, היכא דלא כתיב אחריו לאמר, כמו שפירש רש"י בפרשת וארא. אי נמי, כשיבא הדבור במקום פרטי, כמו וידבר העם באלהים ובמשה למה העליתנו וגו' היה צריך לומר ויאמר מאחר שהוא דבור פרטי, אף כאן היה לו לומר ויאמר אהרן וגו' כיון שהוא דבור פרטי, (הרא"ם). והוא הוא מה שכתבתי בפרשת וארא.

אות ט
פירוש, לאיזה צורך הוצרך לומר הן היום הקריבו וגו', היה די בותקראנה אותי כאלה ואכלתי היום וגו'. אלא הכי קאמר, אמר להם משה שמא זרקתם דמה אוננים אחר מיתת אחיכם, והאונן שעבד חילל, ולפיכך לא אכלתם? שמשה לא ראה מעשיהם מטרדתו עם השכינה באותו יום, וחשש שמא מצאו דם שעיר הזה שלא נזרק עדיין וזרקוהו. והשיב אהרן וכי הם הקריבו שהם הדיוטות עד שיחשבו שנפסלה?! אני הקרבתי שעלי מוטל דכתיב קרב אל המזבח וכהן גדול מקריב אונן ונו"ן של הן היום במקום מ"ם כמו הלהן תשברנה. הרא"ם האריך ואני קצרתי.

אות י
ואם תאמר הא תשובה זו אינה אלא למאן דאמר משום טומאה שנגעה בו נשרף דאי משום אנינות כל שכן קשה למה שרפו אותו, היה להם להמתין עד הלילה, וכמו שכתב הרמב"ן זכרונו לברכה, אם כן מאי נפקא מינה שהשיב לו אנינות היום אסור ולא לילה, כיון שנשרף משום טומאה שנגעה בה מה תשובה השיב בזה. ויש לומר בדוחק, כי משה לא היה חוקר על זה דלמא טומאה נגעה, בה כי לפי סברתו שהיה להם לאכול מיד, אם כן בוודאי היה נשמר מליגע בטומאה בשעה קלה שהיא מזריקת הדם עד שעת אכילה, כי מסתמא מיד יאכלוהו אותו כי זריזים מקדימין למצות, והשיב לו אהרן היום, כלומר אנינות היום אסור, והוכרחו להניחו עד הלילה ואפשר נגעה בו הטומאה ונשרף.

[רש"י: (כ) וייטב בעיניו - הודה ולא בוש לומר [כ] לא שמעתי.]

אות כ
אלא כך שמעתי ושכחתי.

הפרק הבא    הפרק הקודם