שפתי חכמים, ויקרא פרק כז


[רש"י: (ב) כי יפלא - יפריש בפיו:
בערכך נפשת - ליתן ערך נפשו לומר ערך דבר שנפשו תלויה בו [מ] עלי:]

אות מ
לאפוקי יד ורגל שאין נפשו תלויה בו אם אמר ערך יד או ערך רגל, לא אמר כלום ופטור מכלום.

[רש"י: (ג) והיה ערכך וגו' - אין ערך זה לשון דמים [נ], אלא בין שהוא יקר בין שהוא זול, כפי שניו הוא הערך הקצוב עליו בפרשה זו:
ערכך - כמו ערך.
וכפל הכפי"ן לא ידעתי מאיזה [ס] לשון הוא:]

אות נ
רוצה לומר כשאר דבר של הקדש דמים, שאמר הנודר דמי פלוני עלי ששמין לפי היוקר והזול שבאותו זמן. אבל הקדש זה אינו כן, אלא כפי שניו הכתוב בפרשה וכו'.

אות ס
כתב הרא"ם: תימא, והלא בתורת כהנים מייתי לה, ובפרק קמא דערכין (דף ד') שנו בהדיא שהוא כ"ף הכנוי, דתניא: בערכך ערך כל גופו הוא נותן ואינו נותן ערך איבריו. יכול שאני מוציא אבר שהנשמה תלויה בו, תלמוד לומר נפשות, אלמא פירוש בערכך ערך כל גופך הוא ולא ערך מקצתו, ואמרו: ולא ערך איבריו. עד כאן לשונו, ולא ידעתי מאי קשיא לו על רש"י זכרונו לברכה, דרש"י זכרונו לברכה כתב על שאר ערכך דכתיב בפרשה, שאין שייך בו כלל פירוש רבותינו זכרונם לברכה, ואין לומר מדחד לדרשא כתב השאר ערכך אגב זה אף על פי שאין שייך בו הדרש רבותינו זכרונם לברכה, דנראה ליה לרש"י דוחק לפרש כן.

[רש"י: (ז) ואם מבן שישים שנה וגו' - כשמגיע לימי הזקנה האשה קרובה להיחשב כאיש, לפיכך האיש פוחת בהזדקנו יותר משליש בערכו, והאשה אינה פוחתת אלא שליש בערכה.
דאמרי אינשי: סבא בביתא [ע] פחא בביתא.
סבתא בביתא סימא [פ] בביתא וסימנא טבא בביתא:]

אות ע
מלשון מפח יקוש הוא, כלומר שהוא רע בבית.

אות פ
אוצר טוב ומטמוני מסתרים, תרגום וסימא דמטמרן.

[רש"י: (ט) כל אשר יתן ממנו - אמר רגלה של זו עולה, דבריו קיימין [צ], ותמכר לצרכי עולה ודמיה חולין, חוץ מדמי אותו האבר:]

אות צ
מה שאין כן בערך אדם דבעינן דבר שנפשו תלויה בו דכתיב ביה נפשות אבל כאן כתיב כל אשר יתן ממנו לכלול כל מה שהוא מקדיש נעשה הקדש.

[רש"י: (י) טוב ברע - תם בבעל מום [ק]:
או רע בטוב - וכל שכן טוב בטוב [ר] ורע ברע:]

אות ק
כלומר שלא יתן תם שאינו של הקדש בבעל מום של הקדש. ואם תאמר מנא ליה לרש"י דלמא כמשמעו שמנה בכחושה. ויש לומר שמצינו במקום אחר גבי קדשים דכתיב רע וכתיב מום גביה שמע מינה דכל רע שנאמר בקדשים מום הוא, דכתיב וכי יהיה בו מום פסח או עור כל מום רע בפרשת ראה.

אות ר
ואם תאמר מאי כל שכן הוא זה, דלמא דוקא רע שאינו של הקדש אסור ליתן בהקדש הטוב, אבל בששניהם טובים לא משמע מזה שכל שכן אסור. ועוד למה צריך לכתוב כלל או רע בטוב, הא כל שכן הוא דהא אפילו טוב ברע אסור. ועוד, למה מפרש רש"י כל שכן טוב בטוב ארע בטוב אטוב ברע היה לו לפרש. ויש לומר דהכי פירושו: דודאי צריך לכתוב או רע בטוב משום סיפא דקרא ואם המר ימיר וגו' והיה הוא ותמורתו יהיה קדש, דמשמע בדיעבד יהיו שניהם קודש לכך איצטריך או רע בטוב, לרבותא דאפילו כשנותן רע חולין בטוב הקדש הוה אמינא לא חל עליו קדושה כלל, קא משמע לן קרא דאם המר דהיה קודש, דהא אתרווייהו קאי, והשתא, כיון שאפילו בעל מום בתם הוי בעל מום קודש, מכל שכן תם בתם דהוה קדש כיון דשניהם טובים. ואין להקשות למה נקט רש"י רע ברע יש לומר דהוה אמרינן דוקא אם ימיר בטוב דאלימא קדושתה דטוב ליחול על תמורתו אבל אי הוה ימיר ברע הוה אמינא דלא אלימא קדושה דבעל מום דליחול, קא משמע לן דהא כתיב נמי טוב ברע. ודו"ק. עיין בהרא"ם שהאריך שם בקושיות.

[רש"י: (יא) ואם כל בהמה טמאה - בבעלת מום הכתוב מדבר, שהיא טמאה להקרבה [ש].
ולמדך הכתוב שאין קדשים תמימים יוצאין לחולין בפדיון אלא אם כן הוממו:]

אות ש
דהוכחת רש"י מסוף הפרשה דכתיב שם: ואם בבהמה הטמאה ושם אי אפשר לומר אלא שמדבר בבהמה טמאה ממש, וקאי אפסוק דכאן כמו שפירש שם ואם כן שמע מינה דכאן מדבר בבעלת מום. (רא"ם). אי נמי מדכתיב אשר לא יקריבו ממנו קרבן לה' יתירא הוא דפשיטא דאין מקריבים טמאים לה' אלא ללמד שבבעל מום הוא מדבר. נראה לי.

[רש"י: (יב) כערכך הכהן כן יהיה - לשאר כל אדם הבא [ת] לקנותה מיד הקדש:]

אות ת
דקשה לרש"י דבתחלה כתיב כערכך הכהן כן יקום, ואחר כך כתיב: ואם גאל יגאלנה ויסף חמישיתו על ערכך ומתרץ דכאן באדם אחר הבא לקנות וכאן בבעלים הרוצים לפדות.

[רש"י: (טז) והיה ערכך לפי זרעו - ולא כפי שוויה [א]. אחת שדה טובה ואחת שדה רעה, פדיון הקדשן שווה.
בית כור שעורים בחמישים שקלים, כך גזירת הכתוב.
והוא שבא לגאלה בתחילת היובל, ואם בא לגאלה באמצעו, נותן לפי החשבון סלע ופונדיון לשנה, לפי שאינה הקדש אלא למניין שני היובל, שאם נגאלה הרי טוב, ואם לאו הגזבר מוכרה בדמים הללו לאחר ועומדת ביד הלוקח עד היובל כשאר כל השדות המכורות, וכשהיא יוצאה מידו חוזרת לכוהנים של אותו משמר שהיובל פוגע בו ומתחלקת ביניהם, זהו המשפט האמור במקדיש שדה.
ועכשיו אפרשנו על סדר המקראות:]

אות א
פירוש לפי זרעו לפי כמות הזרע שיוכל לזרוע בה דהיינו לפי גודלה לא לפי שויה שאם היתה גדולה שיכול לזרוע בה חומר שעורים אף על פי שהיתה זיבורית נותן ערך הכתוב בפרשה.

[רש"י: (יז) אם משנת היבל יקדיש וגו' - אם משעברה שנת היובל מיד הקדישה ובא לגאלה מיד:
כערכך יקום - כערך הזה [ב] האמור יהיה, חמישים כסף יתן:]

אות ב
ופירוש יהיה במקום יקום, מפני שכוונת הכתוב על הנתינה, לא על שיקום ביד מי שהוא עומד ומלת יקום לא תסבול ענין נתינה, פירש מלת יקום יהיה, מפני שזאת המלה תסבול שיהיה בקיומו או שיהיה השיעור שיתן, שהוא מענין נתינה.

[רש"י: (יח) ואם אחר היבל יקדיש - וכן אם הקדישה משנת היובל ונשתהה ביד גזבר [ג] ובא זה לגאלה אחר היובל:
וחשב לו הכהן את הכסף על פי השנים הנותרת - כפי חשבון.
כיצד?
הרי קצב דמיה של ארבעים ותשע שנים חמישים שקל, הרי שקל לכל שנה, ושקל יתר בין כולן, והשקל ארבעים ושמנה פודיונין, הרי סלע ופונדיון לשנה אלא שחסר פונדיון אחד לכולן.
ואמרו רבותינו:
שאותו פונדיון קלבון [ד] לפרוטרוט, והבא לגאול יתן סלע ופונדיון לכל שנה לשנים הנותרות עד שנת היובל:
ונגרע מערכך - מנין השנים שמשנת היובל [ה] עד שנת הפדיון:]

אות ג
פירוש, מה שאמר הכתוב: וחשב לו הכהן וגו', ואינו נותן כל החמשים שקל. לאו דוקא כשיהיה הקדש מאוחר משנת היובל גם אם יהיה ההקדש מיד אחר שנת היובל, אלא שהגואל לא בא לגאול אלא אחר כמה שנים משהקדיש, והכתוב כתב האחד והוא הדין למי שבא אחר שהקדיש כמה שנים.

אות ד
כלומר הכרעה לכל סלע. ופרוטרוט לשון פרוטה כלומר על יד על יד.

אות ה
שאותן שנים נשתהה ביד הקדש, לפיכך מונין לו מאותן שנים שהרי מה שצריך הגואל ליתן אינו אלא כפי המנין שמשנת הפדיון עד שנת היובל שהגואל אוכל פירותיו לא כפי מנין השנים שמשנת היובל עד שנת הפדיון שאינו אוכל פירותיו.

[רש"י: (כ) ואם לא יגאל את השדה - המקדיש:
ואם מכר – הגזבר [ו]:
את השדה לאיש אחר לא יגאל עוד - לשוב ליד [ז] המקדיש:]

אות ו
פירוש שהוא המוכר ולא המקדיש הנזכר למעלה.

אות ז
פירוש, ביובל.

[רש"י: (כא) והיה השדה בצאתו ביבל - מיד הלוקחו מן הגזבר [ח], כדרך שאר שדות היוצאות מיד לוקחיהם ביובל:
קדש לה' - לא שישוב להקדש בדק הבית ליד הגזבר אלא כשדה החרם הנתון לכוהנים [ט], שנאמר (במדבר יח יד) כל חרם בישראל לך יהיה, אף זו תתחלק ביובל לכוהנים של אותו משמר, שיום הכיפורים של יובל פוגע בו:]

אות ח
פירוש ולא מיד ההקדש כי לא מצינו בשום מקום שצוה שיצא השדה ביובל מיד ההקדש, ואיך אמר והיה השדה בצאתו וכו'.

אות ט
מפני שקודש לה' נאמר על הקדש בדק הבית, וגם לכהנים חזר ופירש כשדה החרם לכהן.

[רש"י: (כה) וכל ערכך יהיה בשקל הקדש - כל ערכך שכתוב בו שקלים [י] יהיה בשקל הקדש:
עשרים גרה - עשרים מעות כך היו מתחילה ולאחר מכאן הוסיפו שתות.
ואמרו רבותינו:
שש מעה כסף דינר, עשרים [כ] וארבע מעות לסלע:]

אות י
דקשה לרש"י דהפסוק משמע דכל ערך לא יהיה פחות משקל וזה אינו דהא מסדרין לו לפי מה שיש לו וישאיר לו כדי חייו כדלעיל.

אות כ
דסלע ארבע דינרין ודינר שש מעה נמצא עשרים וארבעה מעות לסלע.

[רש"י: (כז) ואם בבהמה הטמאה וגו' - אין המקרא הזה מוסב על הבכור, שאין לומר בבכור בהמה טמאה ופדה בערכך [ל]. וחמור אין זה, שהרי אין פדיון פטר חמור אלא טלה, והוא מתנה לכהן ואינו להקדש, אלא הכתוב מוסב על ההקדש. שהכתוב שלמעלה (פסוק יא) דבר בפדיון בהמה טהורה שהוממה, וכאן דבר במקדיש בהמה טמאה לבדק הבית:
ופדה בערכך - כפי מה שיעריכנה הכהן:
ואם לא יגאל - ע"י בעלים:
ונמכר בערכך - לאחרים:]

אות ל
שהרי אין הבכור נוהג בבהמה טמאה אלא בחמור בלבד.

[רש"י: (כח) אך כל חרם וגו' - נחלקו רבותינו בדבר יש אומרים:
סתם חרמים להקדש [מ].
ומה אני מקיים (במדבר יח יד) כל חרם בישראל לך יהיה?
בחרמי כוהנים שפירש ואמר: הרי זה חרם לכהן.
ויש שאמרו:
סתם חרמים לכוהנים:
לא ימכר ולא יגאל - אלא ינתן לכהן.
לדברי האומר סתם חרמים לכוהנים, מפרש מקרא זה בסתם חרמים.
והאומר סתם חרמים לבדק הבית, מפרש מקרא זה בחרמי כוהנים, שהכל מודים שחרמי כוהנים אין להם פדיון עד שיבואו ליד כהן [נ], וחרמי גבוה [ס] נפדים:
כל חרם קדש קדשים הוא - האומר סתם חרמים לבדק הבית מביא ראיה מכאן.
והאומר סתם חרמים לכוהנים מפרש כל חרם קדש קדשים הוא לה', ללמד שחרמי כוהנים חלים על קדשי קדשים ועל קדשים קלים, ונותן לכהן.
כמו ששנינו במסכת ערכין (כח ב):
אם נדר [ע] נותן דמיהם, ואם נדבה נותן [פ] את טובתה:
מאדם - כגון שהחרים עבדיו ושפחותיו הכנענים:]

אות מ
פירוש, לבדק הבית.

אות נ
פירוש ואחר שיבאו ליד הכהן הרי הן חולין גמורין לכל דבריהם ואם רוצה קונה אותן מן הכהן והרי הן כחולין ממש.

אות ס
פירוש חרמי בדק הבית בעודן בידו ויפלו הדמים לבדק הבית ויצאו הנכסים לחולין.

אות ע
רוצה לומר היינו שאמר הרי עלי ואם כן חייב באחריותו אם נאבד חייל חרמו ולכך צריך ליתן דמי שויה לכהן כיון שהחרם לכהנים והבהמה נקרבת למזבח בשביל הנדר שנדר כבר.

אות פ
כלומר שאמר הרי זו, אם כן אינו חייב באחריותו אם נאבד, ואינו חייל החרם אלא בכדי טובת הנאה, ואינו נותן לכהן אלא טובת הנאה, דהיינו מה שכהן אחר רוצה ליתן לבעל הבית זה, שימתין בקרבן זה להקריבו עד שיגיע משמר שלו כדי שיהיה לו העור של קרבן וכן שאר דברים, לפי שהיו עשרים וארבעה משמרות וכל משמר היה נוטל שבוע אחד דבכל שבוע היה משמר אחד מקריבים כל הקרבנות, וכל מה שראוי לכהנים נוטלין אותו משמר של אותו שבוע. ומה שנותן כהן אחר לבעל הבית זה, שימתין בקרבן זה להקריב עד שיגיע משמר שלו, כדי שיהיה לו העור של קרבן ושאר דברים, דהיינו דבר מועט, דשמא יאבד הקרבן ולא יהיה כלום, דהבעל הבית אינו חייב באחריותו. וכשיעור זה צריך ליתן בעל הבית שהחרים בהמה של נדבה לכהן.

[רש"י: (כט) כל חרם אשר יחרם וגו' - היוצא ליהרג [צ] ואמר אחד ערכו עלי, לא אמר כלום:
מות יומת - הרי הולך למות, לפיכך לא יפדה אין לו לא דמים ולא ערך:]

אות צ
אבל לא נגמר דינו למיתה, אפילו הוא מוכה שחין נותן כפי קצב השנים. ומה שפירש הפסוקים שלא על הסדר, כי מתחלה פירש כל חרם קדש קדשים הוא, ואחר כך חזר למפרע ופירש מאדם ובהמה, ואחר כך פירש כל חרם אשר יחרם, מפני שרצה לפרש כל משפט החרם על הסדר. ומפני שפירש אך כל חרם שחרם הכהנים לא ימכר לאחר ולא יגאל הוא עצמו, רק ניתן לכהן, סיים שחל על קדשי קדשים וקדשים קלים, ונותן דמי הנדר וטובת הנאה של נדבה לכהן, והחרם שהוא לשמים פודה אותו ונותן דמיו לבדק הבית, ולא כחרם הכהנים שאין יכול לפדותו עד שיבא ליד הכהן. וזהו פירוש כל חרם קדש קדשים. ואחר כך חזר לפרש משפטי המוחרמים, ופירוש מאדם ולא כל אדם אלא עבדיו הכנעניים בלבד, וכל חרם אשר יחרם (לה') וגו' ביוצא ליהרג שהוא חשוב כמת ואין לו דמים. (הרא"ם).

[רש"י: (ל) וכל מעשר הארץ - במעשר שני [ק] הכתוב מדבר:
מזרע הארץ – דגן [ר]:
מפרי העץ - תירוש ויצהר:
לה' הוא - קנאו השם ומשולחנו ציווה לך לעלות ולאוכלו [ש] בירושלים, כמו שנאמר (דברים יד כג) ואכלת לפני ה' אלוהיך מעשר דגנך תירושך וגו':]

אות ק
מדכתיב כאן קדש לה', ובמעשר שני כתיב בערתי הקדש מן הבית, דילפינן קדש קדש מהדדי, לאפוקי מעשר ראשון חולין גמורין הם, דכתיב ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן.

אות ר
הואיל דמיירי כאן במעשר שני ובמעשר שני כתיב דגן ותירוש אם כן ודאי מיירי גם כאן מזרע הארץ דגן תירוש ויצהר, דהוא מזרע הארץ.

אות ש
לא שהוא לה' ממש שיהא אסור בהנאה.

[רש"י: (לב) תחת השבט - כשבא לעשרן מוציאן בפתח זה אחר זה, והעשירי מכה בשבט צבוע בסיקרא להיות ניכר שהוא מעשר, כן עושה [לגדיים] לטלאים ולעגלים [ת] של כל שנה ושנה:
יהיה קדש - ליקרב למזבח דמו ואמוריו, והבשר נאכל לבעלים, שהרי לא נמנה עם שאר מתנות כהונה, ולא מצינו שיהא ניתן לכוהנים:]

אות ת
לפי שאין מצוה זו נוהגת אלא בבקר וצאן בלבד, שנאמר מעשר בקר וצאן.

הפרק הבא    הפרק הקודם