א נָקְטָה נַפְשִׁי בְּחַיָּי אֶעֶזְבָה עָלַי שִׂיחִי אֲדַבְּרָה בְּמַר נַפְשִׁי:
ב אֹמַר אֶל-אֱלוֹהַּ אַל-תַּרְשִׁיעֵנִי הוֹדִיעֵנִי עַל מַה-תְּרִיבֵנִי:
ג הֲטוֹב לְךָ כִּי-תַעֲשֹׁק כִּי תִמְאַס יְגִיעַ כַּפֶּיךָ וְעַל-עֲצַת רְשָׁעִים הוֹפָעְתָּ:
ד הַעֵינֵי בָשָׂר לָךְ אִם-כִּרְאוֹת אֱנוֹשׁ תִּרְאֶה:
ה הֲכִימֵי אֱנוֹשׁ יָמֶיךָ אִם-שְׁנוֹתֶיךָ כִּימֵי גָבֶר:
ו כִּי-תְבַקֵּשׁ לַעֲוֹנִי וּלְחַטָּאתִי תִדְרוֹשׁ:
ז עַל-דַּעְתְּךָ כִּי-לֹא אֶרְשָׁע וְאֵין מִיָּדְךָ מַצִּיל:
ח יָדֶיךָ עִצְּבוּנִי וַיַּעֲשׂוּנִי יַחַד סָבִיב וַתְּבַלְּעֵנִי:
ט זְכָר-נָא כִּי-כַחֹמֶר עֲשִׂיתָנִי וְאֶל-עָפָר תְּשִׁיבֵנִי:
י הֲלֹא כֶחָלָב תַּתִּיכֵנִי וְכַגְּבִנָּה תַּקְפִּיאֵנִי:
יא עוֹר וּבָשָׂר תַּלְבִּישֵׁנִי וּבַעֲצָמוֹת וְגִידִים תְּשׂכְכֵנִי:
יב חַיִּים וָחֶסֶד עָשִׂיתָ עִמָּדִי וּפְקֻדָּתְךָ שָׁמְרָה רוּחִי:
יג וְאֵלֶּה צָפַנְתָּ בִלְבָבֶךָ יָדַעְתִּי כִּי-זֹאת עִמָּךְ:
יד אִם-חָטָאתִי וּשְׁמַרְתָּנִי וּמֵעֲוֹנִי לֹא תְנַקֵּנִי:
טו אִם-רָשַׁעְתִּי אַלְלַי לִי וְצָדַקְתִּי לֹא-אֶשָּׂא רֹאשִׁי שְׂבַע קָלוֹן וּרְאֵה עָנְיִי:
טז וְיִגְאֶה כַּשַּׁחַל תְּצוּדֵנִי וְתָשֹׁב תִּתְפַּלָּא-בִי:
יז תְּחַדֵּשׁ עֵדֶיךָ נֶגְדִּי וְתֶרֶב כַּעַשְׂךָ עִמָּדִי חֲלִיפוֹת וְצָבָא עִמִּי:
יח וְלָמָּה מֵרֶחֶם הוֹצֵאתָנִי אֶגְוַע וְעַיִן לֹא-תִרְאֵנִי:
יט כַּאֲשֶׁר לֹא-הָיִיתִי אֶהְיֶה מִבֶּטֶן לַקֶּבֶר אוּבָל:
כ הֲלֹא-מְעַט יָמַי (יַחֲדָל) [וַחֲדָל] (יְשִׁית) [וְשִׁית] מִמֶּנִּי וְאַבְלִיגָה מְּעָט:
כא בְּטֶרֶם אֵלֵךְ וְלֹא אָשׁוּב אֶל-אֶרֶץ חשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת:
כב אֶרֶץ עֵפָתָה כְּמוֹ-אֹפֶל צַלְמָוֶת וְלֹא-סְדָרִים וַתֹּפַע כְּמוֹ-אֹפֶל:

[י, א]
נקטה נפשי - נכרתה.
שיחי - דברי כעסי.

[י, ג]
הופעת - עניינו ההבטחה וההשגחה. או יהיה עניינו אורה וזוהר, רצה לומר שיגיע לרשעים בעצתם אורך וזוהרך עד שישלימוה.

[י, ז]
על דעתך - אצל ידיעתך.
ואין מידך מציל - ואין מנגעך מציל, או יהיה פירש שלא ימצא מי שישיבך ממעשיך.

[י, ח]
עצבוני - ציירוני כטעם עצביהם כסף וזהב שהם הצלמים, אשר הם מצויירים לפי הצורה אשר ירצו לעשותם, ורמז בה אל הכח המצייר אשר נתן ה' יתברך בזרע, ומעניין זה ארז"ל: אין מעצבין את הקטן.
ותבלעני - ותשחיתני.

[י, י]
כחלב תתיכני - רמז בזה אל הזרע אשר ממנו ההוויה, רצה לומר זרע האשה שהוא נתך תחלה ונגר, ואחר כן יקפיאהו ויעמידהו החום הטבעי אשר בזרע הזכר, כמו שהתבאר בטבעיות.

[י, יא]
תשוככני – תכסני, כי העצמות והגידים הם מחוץ סביב האיברים הנכבדים הפנימיים, ובזה נשמרים באופן מה, עם שבעצמות יהיה לגוף קיום ועמידה, ובגידים תשלמנה תנועות האיברים החלקיות.

[י, יב]
ופקודתך – ופקידותך, והרצון בזה, ופקידותך אשר שמת בכחותי הפועלות למשול על הכחות המתפעלות, הנה הפקידות ההוא שמרה רוחי בקרבי, כי לולא זה לא הייתי יכול להתקיים כלל, וזה שהאדם לדקות חמרו יתפעל בקלות ויפסד, לולי רבוי הכלים אשר שם בו השם לעזור בשמירתו הזמן האפשרי.

[י, יד]
ושמרתני - במשמר ובמאסר.

[י, טו]
וראה – מקור, והרצון בזה הנני שבע קלון ורואה עניי תמיד.

[י, טז]
ויגאה - רצה לומר מי יתן ויגדל הכאב הבא עלי עד שתצודני כשחל, שימית בפעם אחת, אבל אתה תשוב להכותי מכה אחר מכה, ותראה פלאות בי.

[י, יז]
עדיך - נגעיך ולו דמיון מה בלשון ארמי, כי הספחת נקראת עדיתא.
חליפות - מעניין כריתה.
וצבא - רבוי.

[י, כ]
וחדל - המנע מהביא עלי אלו הרעות.
ושית ממני - הרפה ממני.
ואבליגה - ואתחזק או ואחזק לבי.

[י, כב]
עפתה - אורה.
ולא סדרים - רצה לומר שאין בארץ דבר שומר סדר ויושר בעניינים הפרטיים.
ותופע – ותאיר.
זה ביאור מלות המענה.

ביאור דברי המענה. (פרקים ט-י)
ענה איוב ואמר: אמנם אני ידעתי כי כן, רצה לומר על מה שהוכחתני ואמרת: עד אן תמלל אלה, לא תחשוב שאמרתי מה שאמרתי לריב עם השם יתברך, אבל אמרתי זה לפי דעת אליפז.
ואולם אני אחשוב גם כן שהשם יתברך לא יעות משפט, ולזה גזרתי שהוא בלתי משגיח באישי האדם כדי שלא איחס עליו עול, ואולם שם השם יתברך ענייניהם לפי מה שימשך מפעל הגרמים השמימיים, ואף על פי שהיה יותר טוב, כמו שאמרתי לאנשים המרי נפש שימותו מרחם, אינני מיחס בזה עול אל השם יתברך, וזה, שזה אמנם היה ממנו מצד שלא היה אפשר שיהיה ענין פרטי האדם מסודר ממנו, באופן יותר שלם. ובכלל הנה הוא מבואר, שאין ראוי לאדם לריב עם השם יתברך, ולהטיח דברים כנגדו.
כי איך יתכן שיצדק אנוש עם אל בריבו עמו?!
הנה אע"פ שיחפץ לריב עמו לא יוכל, כי השם יתברך לא יעננו בשום דבר מדבריו.

ועוד, כי הוא חכם בתכלית החכמה ויכול במה שירצהו, ולזה ראוי לירא להריב עמו ,כי מי הקשה אליו ויעמוד בשלום?! וזה שהאדם ישמר מהריב עם שתקיף ממנו וחכם ממנו, כל שכן עם מי שהוא בתכלית החכמה והתוקף.

הנה מרוב כחו עוקר הרים ממקומם, ולא הכירו המון האנשים מי הוא שהפכם באפו, לפי שסבת העתקם ממקומם נעלמת מהם, והנה השם יתברך הוא הסיבה בזה בהשתלשלות הסבות, רצה לומר שהוא הסיבה הראשונה, וזה אמנם יהיה בסבת האצר האד הקיטורי בבטן הארץ, שיתהוה ממנו רוח, ידחה ההר ההוא ויגביהנו עד שתבקע הארץ ויצא הרוח, ואז יהפך ההר ההוא בעת נפלו, ולזאת הסיבה בעינה, הוא מניד הארץ ממקומה, ויתנודדו העמודים אשר היא נסמכת עליהם, רצה לומר שלמטה יצא התנודדות תחלה בסבת הרוח הנעצר שם, ובסבת התנודד הארץ הסמוכה לארץ ההיא, תתנודד הארץ אשר עליה.

הנה אומר לשמש ולירח ולא יזרח, וזה יהיה בעת דבוקו עם הירח, ולא היה לירח מרחב לפי הנראה, ואע"פ שהשמש חזק האור, עד שמרוב אורו ימנע הראות הככבים, הנה ימנע הירח אורו ממנו ולא יאיר, ולזה יקרה בשאר ככבי לכת שיעדר אורם, כשיסתירו אותם השפלים מהם. הוא נוטה שמים לבדו, בזולת אמצעי בינו וביניהם בעת הבריאה, ואולם היסודות ומה שהורכב מהם, בראם באמצעות הגרמים השמימיים, והוא לבדו נוטה הגשם שידרוך על במתי ים, והוא השמים וככביו ההולכים באיזור גלגל המזלות, או נוטים ממנו מעט לצפון ולדרום, כמו ככבי לכת והככבים הקיימים אשר בשתים עשרה המזלות, והוא עשה הצורות הצפוניות והדרומיות אשר בגלגל המזלות, והנה בבריאתם מהפלא מה שלא יעלם, וזה כי אלו הככבים עם היותם מטבע אחד בעינו, יעשו פעולות מתחלפות בזה העולם השפל.

וספר איוב מאלו הצורות עש, והוא בנות עיש וכסיל וכימה, שהם שתי צורות מעידות על התגברות חום וקור רצוני, שכסיל מעיד על רוב הקור, וכימה על רוב החום, וחדרי תימן הם הצורות הדרומיות. ובכלל אם באנו לספר נפלאותיו, לא נוכל כי הוא עושה גדולות עד אין חקר ונפלאות עד אין מספר, וזה מבואר למי שעיין בטבע זה המציאות, ובפרט באיברי הבעלי חיים ואופן הסתעפם בהתחלתם, הנה באמת הוא יעבור עלי, ואם לא אראהו ויעבור לפני תמיד ולא אבין לו, כי כבודו מלא עולם, והוא עם כל דבר מנבראיו, כי הוא הנימוס והסדר אשר בו יתקיים דבר דבר מהנמצאות, באופן מה כמו שביארנו, במה שאין ספק בו בספר מלחמות ה'.

אם יחתוף אדם וישחיתהו מי ישיבנו, היש שם גבוה ויותר חזק ממנו, ומי יאמר אליו מה תעשה?
הנה באמת אלוה לא ישוב אפו, כי הוא בלתי מקבל השינוי והתמורה, ולזה יהיה מה שאמרת לי, שאתחנן אל השם יתברך, להסיר מעלי את הרע הזה מבואר הבטול, העוזרים בגאוה ובתוקף שחתו תחתיו, רצה לומר שלא יועיל עזרם כנגד השם יתברך, אף כי אנכי אדבר ואריב עמו איך יתכן זה, הנה אע"פ שצדקתי, לא אמצא בעצמי דרך לדבר עמו.
ואיך אתחנן למשופטי אם חטאתי, כמו שאתה מייעץ אותי?
הנה אם קראתי אליו, ומצאתי שהוא עונה אותי, אע"פ כן לא אאמין כי יאזין קולי!

ואמנם אמר זה לפי שהוא מבואר לפי דעתו, שהקב"ה בלתי משגיח באישי האדם, לחסרונם ולהיותם הווים נפסדים, והנה התחזקה זאת האמונה אצלו מצד העיון, עד שאע"פ שיראה שהמוחש יחלוק עליה, לא יסור ממנה.

וכאשר השלים איוב התנצלות על מה שהיה מוכיח אותו בלדד במה שהיה מריב עם השם יתברך, ולא היה מתחנן לפניו להעביר רעתו, שב להשיב על דבריו במה שהיה מניח, שאם היה איוב זך וישר, היו אלו הרעות הבאות עליו טובות באחרית.
ואמר: הנה מכתי אנושה מאד על לא חמס בכפי, כי השם יתברך יכתת אותי בסערה והרבה פצעי על לא פשע, ועל לא חטאת, וזה בתמידות עד שלא יתנני השב רוחי, כי ישביעני תמיד מקרים קרים.
ואיך ראוי שיקראו כמו אלו הרעות הנפלאות טובות, הלא אם השם יתברך יעשה מה שיעשה מהרעות, מצד הכח והתוקף אשר לו, בזולת שמירה שיהיה במשפט, ידעתי שהוא יוכל לעשות הכל, כמו שיהפוך ההרים והארצות בכחו ובגבורתו, וזה בהשתלשלות הסיבות, כי הוא הסיבה הראשונה בכל מה שיתחדש, ובזולתו לא יעשה דבר. ואם יעשה זה מצד המשפט כמו שאתה אומר, מי יועידני עמו ונקרבה יחד למשפט?
כי ידעתי שהוא עושה לי עול, אם העניין כדבריך, אבל מה אעשה, והנה אם צדקתי, פי ישימני רשע בעיני שומעי דברי, הנני תם, ופי יביא לחשוב שאני עקש.

והנה אמר זה איוב כנגד חביריו, שהיו משימים אותו חוטא על דבריו. הנה באמת תם אני ואפס, עד שלא אדע בעצמי נפשי, רצה לומר שאין נכרים כחותיה באיברי, ולזה אמאס חיי כי אינם חיים על דרך האמת, ובהיות הענין כן, הנה לא אקום שיהיו אלו הרעות להביא טובות אחרות כמו שאתה אומר, כי הנני מרגיש בעצמי שאני תם ואפס באלו הרעות, אחת היא הדרך אשר יזוקו בה הטובים והרעים, ועל כן אשפוט שאין הבדל בין התם והרשע כמו שאמרתי.

ובאמת כי בלדד אמר בזה מאמר חסר, לפי שאם היה כדבריו, היה ראוי שתהיינה רעות הצדיק מזולת מין רעות הרשע, כי התחלות הדברים ההפכים ראוי שתהיינה הפכיות, לפי שהם יביאו אל תכליות הפכיות, ואם אמרתי שיש בזה הבדל, כי רעות הרשעים הם באופן שיכלום פתאום, והנקיים לא יבואו להם רעות לכלותם, אבל יבאו עליהם רעות וייסורין להביא עליהם טוב, כמו שזכרת בדבריך, הנה באמת לא יתנצל בזה השם יתברך מהעול, וזה שיותר רע מה שיבא לצדיקים ממה שיבא לרשעים, לפי שהצדיקים שוקדים ברעותיהם זמן ארוך, והרשעים יכלו תכף. ולזה אמר: אם שבט ימית הרשע פתאום, הנה הרשע ההוא ילעג למסת הנקיים ולייסוריהם, לפי שיותר קל לסבול מה שבא עליו מהרע לקוצר זמנו, ממה שבא מהרע לנקיים.

ועוד ימצא בזה עול, אם היו אלו הטובות והרעות מכוונות מהשם יתברך, וזה שכבר ימצאו רשעים קצתם מצליחים מאד, עד שכל הארץ נתנם בידם, פני שופטי הארץ יכסו, רוצה לומר שיעלימו עין מחמסיהם, ואם לא איפה, מי הוא שיכזיבני ויחלוק אל המוחש ויאמר שאין זה אמת, או שאותן הטובות הם רעות.

הנה ימי עם צדקתי ותום לבבי הלכו במהירות בלא חמדה, כמו שילכו במהירות האניות המתוקנות בתכלית התקון בים, וכמו שיעופף במהירות הנשר כשיבקש האוכל. אם אמרתי אשכח שברי ואעזוב כעסי ואחזק מעט, הנני ירא מאד, כל הכעסים אשר לי הם, שכבר ידעתי שלא תנקני באחרית מאלו הרעות, הנה אם רשעתי, למה זה הבל איגע להתחנן לפני השם יתברך, כמו שאתה מיעץ אותי?!
הנה אע"פ שהתרחצתי בימי שלג להסיר לכלוך החטאים ההם, והזכותי כפי בנקיות לא יועיל לי, לפי שמכאוביהם באופן שלא יועיל לי שובי אל השם יתברך, אם היה שרשעתי, לפי שהם פונים אל המות, ולזה כשאקוה ההמלט בהתחנני אל השם יתברך, אז יגיעני המות ויביאני אל שיתעבוני שלמותי להיות מת.
הנה השם יתברך לא איש כמוני עד שאוכל לענות אותו ולבוא יחדו במשפט, ולא יש גם כן בינינו מוכיח ישית ידו על שנינו וישפוט מי יצדק, הנה אם יסיר מעלי שבטו, בדרך שלא תבעתני אימתו, אז אדברה על מה שהביא עלי מן הרע על לא חמס בכפי, ולא אראנו. כי לא כן אנכי עמדי כמו שאתם חושבים שרשעתי, וזה שאני יודע בעצמי שלא חטאתי.

הנה מרוב מכאובי נכרתה נפשי בחיי, אעזוב עלי דברי שברי, ואשיחה במרירות נפשי עם השם יתברך. אם העניין כדבריכם, שיהיו אלו הרעות מגיעות ממנו על הכוונה הראשונה, אומר אל אלוה אל תענישני, הודיעני על מה תריבני, ותכעס עמי, כי אין בי חטא, תוכל לתלות בו כעסך עמי.

הטוב לך כי תעשוק האדם ותחמסהו להביא עליו רע על לא חמס בכפיו?
וכי תמאס מה שעשית אותו הזה מחוק השלם?
הלא כל פועל אוהב מה שיפעלהו, כל שכן שלא ימאסהו, ואם טוב לך שתופיע על עצת רשעים, רצה לומר שיגיע אליהם זוהרך בעצתם עד שישלימוה, הנה זה תכלית העול אם היו אלו העניינים מגיעים מהשם יתברך על הכוונה הראשונה, כמו שאתה אומר, רצה לומר שאם ימאס הטובים ויביא ההצלחה אל הרעים, עד שלא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות, ואיך אפשר כך שתהיה משגיח בענייני האדם הפרטיים?!
האם עיני בשר לך, עד שתדע אלו הדברים הפרטיים ההיולאנים, אם כראות אנוש תראה, אשר לו כחות נפשים ההיולאנים, ישיג בהם הדבר במה שהוא פרטי, כמו כח הדמיון והחוש ושאר הכחות הנפשיות, אשר ינהגו מנהגם?
הכימי אנוש ימיך ושנותיך כשנות גבר, עד שתדע העניינים הזמניים הפרטיים, ותבקש לעוני ולחטאתי תדרוש?!
ואיך אפשר שישיג הדברים הזמניים הפרטיים, מי שאין לו יחס כלל עם הזמן?!
הנה איך יתכן שתבקש לי עון וחטאת, ואצלי ידיעתך כי לא ארשע, אם היה שתשגיח בפרטי האדם ותבין אל כל מעשיהם כמו שאומרים רעי, והכאבת אותי עם זה המכאוב חזק ממות, עד שאין מידך ונגעך שהבאת עלי מציל, רצה לומר שלא אוכל להנצל ממנו בשום פנים.

הלא ידיך יצרו אותי ועשאוני בעת ההויה, זה הציור הנפלא אשר באיברי גופי, והקשרם קצתם בקצת, והסתעפם קצתם מקצתם, באופן שכבר ילאו השכליים האנושיים להשיג אופן החכמה, בזאת הבריאה בשלימות. ועשית אותי יחד סביב בעת הבריאה, רוצה לומר שהתחלת ההויה היתה מהאמצע והוא הלב, ואחר ציירת איברי סביב יחד, ואף על פי שקצתם ישלמו קודם קצתם, לפי שאי אפשר שיתהוו האיברים הנפרדים, כמו שהתבאר בספר בעלי חיים.

ועתה תבלעני ותשחיתני, זכור נא כי כחמר וכעפר הייתי בעת שעשיתני, ועתה למה תשתוקק להשיב אותי אל העפר, ותבטל ממני פעולתך הנפלאה? הלא בעת ההויה התכתני תחלה כחלב, ואחר כך הקפאת אותי כגבינה, ואולם אמר זה, כי הזרע אשר נתהוה ממנו והוא דם הנקבה נתך תחלה, ואחר כך הקפיאו החום אשר בזרע הזכר, עם הכח האלהי לתת לו צורה ותמונה, כמו שהתבאר בספר בעלי חיים.

עור ובשר הלבשת אותו האברים הפנימיים לשומרם, ובעצמות וגידים תכסה האיברים הפנימיים לשומרם, ולהיות לי עמידה וקיום, ולהקשר האיברים קצתם בקצתם, ולתת להם מהתחלתם המזון והחוש והתנועה עד שנמצאת בי. חיים וחסד עשית עמדי, להשגיח בי בבריאתי זאת ההשגחה הנפלאה, במה שהמצאת בי מאיברי והכחות הנפשיות, ולא די שהמצאתני בזה האופן הנפלא, אלא ששמת פקודה ששמרה רוחי וחיי, רצה לומר שנתת מנוי ושלטנות לצורתי, על כחותיי המתפעלות, עד שישמור בזה מציאותי, כי שמירות מציאות כל מורכב הוא, כאשר יגברו כחותיו הפועלות על המתפעלות, וכבר הוכנו באדם כלים רבים וכחות נפשיים רבים, תשלם בהם זאת השמירה הזמן האפשרי, כשלא היה שם מונע מצד רוע ההנהגה, או זולת זה מהדברים, שיהיו סיבה אל שימות האדם בלא עתו.

הנה אלו העניינים אשר באדם, במה שהוא אדם, צפנת בלבבך להיותם בלתי פרטיים ולא זמניים, והם אופני החכמה בבריאתן, ושמירת מציאותו הזמן האפשרי, רצה לומר שאתה משגיח באדם באלו העניינים האנושיים, ידעתי כי זאת ההשגחה וההנהגה עמך היא, ואולם במקרים אשר הם פרטיים וזמניים, לא יתכן שתהיה משגיח, אתה ה' אלהים, אף על פי שאודה שחטאתי, האם ראוי שתשמרני במשמר ובמאסר אלו המכאובים תמיד, ולא תנקני מעולם ממעשי?
הנה אם רשעתי - אוי לי, ואם צדקתי - אוי לי גם כן, כי לא אוכל לשאת ראשי להיות שבע קלון מהחרפות אשר חרפוני רעי בהם, ולראותי בעניי ובשפלותי.

מי יתן ויגדל מאד הרע שאתה עושה לי, עד שבמצודת השחל תצודני פעם אחת ולא תשנה לי, כלומר שתמיתני תכף, אך אתה תשוב לצוד אותי צידה אחר צידה, ולתת לי מכות ונגעים רבים להפליא, זה אחר זה, תחדש עדיך נגדי, ותרב כעסך עמי בנגע ובנגע, רצה לומר שהם רעים מאד ורבים, עד שנגעים מכריתים אותי, ורבוי גדול מהם עמי, ואם ככה אתה עושה לי, טוב שלא הוצאתני מרחם ולא תראני עין, והייתי כאילו לא הייתי ולא יצאתי לאויר העולם, עד שמבטן לקבר אובל, כי איוב היה רואה שטוב לאדם הקשה יום שלא נברא כמו שקדם.

ולמה תרדפני כמו אלו ההרדפות, אם העניין כמו שאומרים רעי, שיהיו הרעות מגיעות מאתך?
הלא מעט ימי חדל ממני, אם תרצה שאראה בטוב בטרם אמות, הסר ממני אלו המכאובים והנגעים אשר חוליתי בהם, ואחזק מעט בטרם אלך אל מקום שלא אשוב, רצה לומר אל המות ואל ההעדר, והוא אשר קרא ארץ חשך וצלמות. הנה זה מציאות השפל, ומצא עיפתו ואורו חשוך כמו אופל, וזה, כי בו ימצא צל המות וההעדר, ולא ימצא בו סדור והגבלה במה שימצא בו מחיים, אבל האור ההוא חשוך כמו אופל, וזה מחוייב בו מצד פחיתותו וחסרונו.

והכלל העולה מהדברים הוא: שאיוב לא היה מריב על השם יתברך, ושייחס אליו עול במה שיביא מהרעות לאישי האדם, אבל היה מרחיק זה, וייחס אלו הרעות אל ההגבלה המסודרת מהכוכבים. ואולם מה שהתרעם מהשם יתברך הוא, למה לא סדר בכמו אלו האנשים הקשי יום, שלא יתהוו, כי יותר היה להם זה טוב, וייחס לזה התהוותם לשגגה אל השם יתברך, או ללאות וקצור.

ואולם מה שנמשך בדבריו מהתרעם אל השם יתברך על הרעות הבאות עליו הוא, לפי שהשם יתברך סדר זה הסדור אשר מהגרמיים השמימיים, אשר בו מהעדר הצדק והיושר, מה שזכרו איוב, רצה לומר תם וישר הוא מכלה, או הוא לפי דעת רעיו, שיראו שהשם יתברך הוא משגיח באישי האדם, ושם בהם הרעות והטובות במשפט.

ועוד כי מה שהיה טוען איוב מענייניו שלא חטא, היה נעלם לרעיו, ולזה היה אפשר שיאמרו לו שאינם מאמינים בזה, ולזה היה חושק שיהיה מתוכח עם השם יתברך, אם היה אפשר, שאם היה שידע מעשה האדם, היה ידוע לו מעשה איוב וצדקו ותם לבבו, ואם היה עם זה מגיע לו, כמו אלו הרעות האמיתות היה עול, וזה היה שופט איוב, שהשם יתברך בלתי יודע אלו הדברים הפרטיים, ושכבר עזבם והניחם תחת ממשלת הגרמים השמימיים, לשומרם כפי מה שאפשר.

והנה כבר ביאר איוב שמה, שאמר בלדד, שהרעות אשר לנקיים הם טובות, ואם לא נשער הוא כוזב מצד החוש, כי אין הבדל בין הרעות אשר לצדיקים ובין הרעות אשר לרשעים, אבל הם אחדות במין, וזה היה בלתי אפשר אם היה הענין כמו שאמר בלדד, וזה, שהדברים אשר תכליותיהם הפכים, ראוי שיהו מתחלפים במין האלהים, אלא אם היה זה במקרה, כמו שנמצא לדבר אחד בעינו, שיהיה סיבה לדבר והפכו, אלא שהוא סיבה לאחד מן ההפכים בעצם, ולאחד במקרה, ובזה האופן ימצא לחום החמום והקור, וימצא לקור הקרור והחמום, כמו שנזכר ברביעי מהאותות.

ועוד שכבר נתבאר לאיוב מרעותיו, שהם ממיתות ומוליכות אל המות, כמו הענין ברעות אשר לרשעים, עם התבאר לו מעצמו שהוא היה תם וישר.
ועוד שאם הענין כן, היה הרע אשר יגיע לנקיים יותר קשה, ואף על פי שנודה שיהיה תכליתו לטוב, לפי שהרע המגיע לרשעים, ימיתם פתאום ולא ירגישו ברע, כי אם זמן מועט, ואולם הנקיים יתמיד להם הרע זמן ארוך.

והוסיף להפליא איוב על מה שהתחכם השם יתברך בבריאת האדם בתכלית מה, שאפשר מהשלמות וטוב ההשגחה, איך ראוי שיסדר כמו זאת הבריאה הנכבדת, באנשים הקשי יום, אשר סדרו להם מערכת הככבים בגיחם מרחם, מקרים רעים ומפסידים אותם, ומה תועיל להם זאת הבריאה הנפלאה, האם ראוי בחק הפועל השלם שיעשה פעל הבטלה, רצה לומר שיעמיק ויפליא בטוב הבריאה, והוא בעצמו יסדר תכף מה שיפסידה, הלא יותר טוב לכמו אלו האנשים שלא יהיו נבראים.

והנה הביא איוב בזה המאמר שני מופתים חזקים, יבטל בהם שיהיה השם יתברך יודע העניינים הפרטיים:
המופת הראשון סדורו כן, השם יתברך אין לו כח מהכחות אשר יושגו בהם העניינים הפרטיים, כי אין לו כח היולאני כמו שהתבאר במופת, בטבעיות ובאלהיות, וכל מי שאין לו כח מן הכחות אשר יושגו בהם העניינים הפרטיים לא ישיגם, ויחוייב מזה שהשם יתברך אינו יודע אלו העניינים הפרטים, ואל זה ההיקש רמז באמרו: העיני בשר לך אם כראות אנוש תראה?!

והמופת השני סדורו כן, השם יתברך אינו זמני, ומתנועע להיותו בלתי היולאני, וכל מי שישיג הדברים הפרטיים זמניים מצד שהם פרטיים וזמניים, הוא זמני ומתנועע, לפי שיחוייב היותו היולאני, אחר שהוא יקבל הדברים אשר ישיגם קיבול היולאני, ויולד מזה בתמונה השנית, שה' יתברך לא ישיג הדברים הפרטיים, ואל זה ההיקש רמז באמרו: הכימי אנוש ימיך וגו'.

ואולם איוב יודה שה' יתברך משגיח במינים להיותם בלתי זמניים ולזה ימצא באלו הנמצאות השפלות הסדר והיושר, במה שלהם מצד הטבע המיניי, וימצא בהם הערבוב והעדר הסדר במה שהם בו פרטיים, ולזה אמר במציאות הפרטי באלו העניינים השפלים אשר בעולם ההויה וההפסד, שאורו הוא כמו אופל, לפי שלא ימצא בחיים הנמצאים בו סדור ויושר.