א וַיַּעַן צֹפַר הַנַּעֲמָתִי וַיֹּאמַר:
ב הֲרֹב דְּבָרִים לֹא יֵעָנֶה וְאִם-אִישׁ שְׂפָתַיִם יִצְדָּק:
ג בַּדֶּיךָ מְתִים יַחֲרִישׁוּ וַתִּלְעַג וְאֵין מַכְלִם:
ד וַתֹּאמֶר זַךְ לִקְחִי וּבַר הָיִיתִי בְעֵינֶיךָ:
ה וְאוּלָם מִי-יִתֵּן אֱלוֹהַּ דַּבֵּר וְיִפְתַּח שְׂפָתָיו עִמָּךְ:
ו וְיַגֶּד-לְךָ תַּעֲלֻמוֹת חָכְמָה כִּי-כִפְלַיִם לְתוּשִׁיָּה וְדַע כִּי-יַשֶּׁה לְךָ אֱלוֹהַּ מֵעֲוֹנֶךָ:
ז הַחֵקֶר אֱלוֹהַּ תִּמְצָא אִם עַד-תַּכְלִית שַׁדַּי תִּמְצָא:
ח גָּבְהֵי שָׁמַיִם מַה-תִּפְעָל עֲמֻקָּה מִשְּׁאוֹל מַה-תֵּדָע:
ט אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי-יָם:
י אִם-יַחֲלֹף וְיַסְגִּיר וְיַקְהִיל וּמִי יְשִׁיבֶנּוּ:
יא כִּי-הוּא יָדַע מְתֵי-שָׁוְא וַיַּרְא-אָוֶן וְלֹא יִתְבּוֹנָן:
יב וְאִישׁ נָבוּב יִלָּבֵב וְעַיִר פֶּרֶא אָדָם יִוָּלֵד:
יג אִם-אַתָּה הֲכִינוֹתָ לִבֶּךָ וּפָרַשְׂתָּ אֵלָיו כַּפֶּךָ:
יד אִם-אָוֶן בְּיָדְךָ הַרְחִיקֵהוּ וְאַל-תַּשְׁכֵּן בְּאֹהָלֶיךָ עַוְלָה:
טו כִּי-אָז תִּשָּׂא פָנֶיךָ מִמּוּם וְהָיִיתָ מֻצָּק וְלֹא תִירָא:
טז כִּי-אַתָּה עָמָל תִּשְׁכָּח כְּמַיִם עָבְרוּ תִזְכֹּר:
יז וּמִצָּהֳרַיִם יָקוּם חָלֶד תָּעֻפָה כַּבֹּקֶר תִּהְיֶה:
יח וּבָטַחְתָּ כִּי-יֵשׁ תִּקְוָה וְחָפַרְתָּ לָבֶטַח תִּשְׁכָּב:
יט וְרָבַצְתָּ וְאֵין מַחֲרִיד וְחִלּוּ פָנֶיךָ רַבִּים:
כ וְעֵינֵי רְשָׁעִים תִּכְלֶינָה וּמָנוֹס אָבַד מִנְּהֶם וְתִקְוָתָם מַפַּח-נָפֶשׁ:

[יא, א]
ויען צופר הנעמתי ויאמר...

ביאור מלות המענה.
[יא, ג]
בדיך - כזביך.

[יא, ד]
לקחי - נמוסי והנהגתי אשר אני מתנהג בה.
ובר - נקי.

[יא, ו]
לתושיה - לפי הנימוס והסדור אשר יסודרו ממנה העונשים במרי מרי.
כי ישה לך אלוה מעונך - רצה לומר שהשם יתברך העלים ממך ושכח אותך, דברים רבים עוית בהם, ואין אתה משער שיהיה לך עון בהם. ואולם אמר זה, לפי שהיה רואה שהאדם יחטא כשלא יעשה טוב תמיד, להשתדל להשכיל ולדעת ה' יתברך כפי היכולת, ולזה תחשוב להיותך צדיק והנך חוטא, וזה האופן מהעיון כאילו העלימו ה' יתברך מן האדם, רצה לומר שלא בראו באופן שיוכל להשיג זה וזה, כי האדם לקצורו מהשיג עצמו באופן שלם, ולא ידע מה שאפשר לו לעשות מן הטוב אשר הוא חוטא, לפי דעת צופר אם יקצר מזה.
ואולם השם יתברך אשר בראו, ידע טבעו וידע מה שאפשר לו לעשות מן הטוב, ויענישהו אם יקצר מזה, או יהיה הרצון במלת ישה – ילוה, ויהיה פירש מעונך – מעונשך, על דרך גדול עוני מנשוא, והטעם כי השם יתברך ילוה בעבורך ויניח עד עת קץ מענשך, ואינו רוצה להפרע ממך יחד פן ימיתך.

[יא, ט]
מדה – מדתה, רצה לומר מדה מה שבין הגובה והעומק, או יהיה שב אל חכמת השם יתברך, שזכר באמרו: ויגד לך תעלומות חכמה.

[יא, י]
יחלוף - יכרית.
ויסגיר - וישים במסגר ובבית כלא.
ויקהיל -. שיאסוף אנשים במקום אחד או במדינה אחת מזולת שישימם במאסר.

[יא, יא]
וירא און ולא יתבונן - רצה לומר וירא איש און, ואשר לא יתבונן בדרכי השם יתברך להשכיל ולדעת אותו, כי הוא גם כן עון. או ירצה בזה כי ה' יתברך ידע אנשי שוא ומרמה, ואשר ראה און, רצה לומר אשר טעה בעיוניות, וידע גם כן האיש אשר לא יתבונן להשכיל בדרכיו.
והנה זכר בזה האופן ב' מיני הסכלות אשר הוא קנין, והוא אשר טעה בעיוניו, והסכלות אשר הוא העדר, והוא אשר לא ישתדל להתבונן בנמצאות, ויהיה וירא און מענין ההשגה השכלית, כטעם: ולבי ראה הרבה חכמה ודעת.

[יא, יב]
נבוב - חלול.
ילבב - ישכיל.
ועיר פרא - ועיר ופרא, רצה לומר שהוא נמשל כבהמות בעת הולדו.

[יא, טו]
תשא פניך ממום - תסיר עצמך ממום החלאים והמכות אשר חולית בהם.
מוצק - חזק.

[יא, טז]
עמל תשכח - עמל הצרות אשר באו עליך תשכח.

[יא, יז]
תעופה - תאיר ותזהיר.

[יא, כ]
מנהם - כמו מהם.
מַפַּח - דאגה ודאבון.

ביאור דברי המענה:
ענה צופר הנעמתי ואמר: התחשוב שלריבוי דבריך יבצר ממני מענה, או תחשוב שתצדק בכזביך בעבור ריבוי דבריך?!
באמת אתה הרבית לכזב, עד שכזביך יחרישו האנשים ולא ימצאו מענה ודבר, והלעגת לעגים רבים כנגד השם יתברך, ואין מכלים אותך מרעי על זה. ואמרת שההנהגה שהנהגת בה היא זכה, ושאתה בר ונקי בעיני השם יתברך, אם היה שישגיח באלו העניינים.

ואולם מי יתן אלוה דַּבֵּר ויפתח שפתיו עמך, ויגד לך תעלומות חכמה וסודותיה, אשר יתחייב ממנה הבאת העונש על מרי ומרי, כשיעור אשר ימצא עליו, כי לפי הסדור והנימוס ההוא, היה ראוי שיגיעך השם יתברך מהרע כפלים, על מה שהביא עליך. ודע כי השם יתברך ילוה בעבורך ויניח מעונשך, עד עת קץ כי אינו רוצה להפרע ממך יחד פן ימיתך, ולזה הוא רוצה להביא עליך רעה אחר רעה בשיעור שתוכל לסבול, והוא מה שנתרעמת בו במאמרך.

או היה הרצון בזה, הנך מתרעם על ריבוי המכאובות אשר באו עליך, אבל ראוי שיגיעו לך יותר מהם כפלים, על מה שמרית לפי הנימוס האלהי, אשר יסודר ממנו העונש למרי מרי, ולזה לא תבטח שתסור מכת השם יתברך ממך עדיין, והנה לסכלותך בזה הנימוס, אתה חושב שיעשה לך ה' יתברך עול במה שהפלא והרבה מכותך, ואין העניין כך.

ודע גם כן כי אתה עוית הרבה, ואם אינך משער בזה, כי יתכן שיהיו לך עונות, ידע השם יתברך בהם שהם עונות, ועניין היותם עונות נעלם ממך ונסתר, ולזה תחשוב במה שבא עליך מהעונש, שבא על לא חמס בכפיך, ואין העניין כן.

וזה שצופר היה רואה, שהשם יתברך יענוש האדם אם יקצר מעשות הטוב אשר אפשר לו לעשות, כאילו תאמר אם יקצר מהתבונן בפעולות השם יתברך ובדרכיו כפי היכולת, וזה השיעור איננו ידוע לאדם, לפי שלא ידע טבעו בשלימות, ולזה לא ישער מה שאפשר לו לעשותו מהטוב, ואולם השם יתברך אשר בראו ידע זה, ובהיות העניין כן, הנה ישיגך הסכלות בזה הדרוש משני צדדים:
הצד האחד שאינך יודע שיעורי העונשים הראויים במרי מרי, לפי ששעורי המרי נעלמים ממנו, ופעמים יהיה המרי, אשר הוא יותר חלוש אצלנו, יותר חזק אצל השם, ונתמה מפני זה, איך הגיע לאיש אשר יעשה המרי היותר חלוש יותר מהעונשים?!

והשני שבכאן, אנשים רבים תחשוב בהם שהם נקיים והם רשעים, על אשר קצרו מעשיית הטוב האפשרי להם, ואפשר שנאמר, שהרצון באמרו: ויגד לך תעלומות חכמה וגו', שאי אפשר לאדם שידע מי הוא צדיק או מי הוא רשע. וזה, כי לפי הכנת האדם לקבול השלימות, יצטרך שתהיינה פעולותיו אשר יהיה בהם צדיק, ולזה מי שהיה מוכן לקבל מן השלימות חלק גדול, ולא דרך בקיבול השלימות ההוא, ודרך אל קיבול השלימות, למטה מהשלימות אשר היה מוכן לקבל אותו, הנה יהיה האיש ההוא רשע אצל השם יתברך, והאיש אשר קיבל מהשלימות חלק מעט מאד, ולא היה מוכן אל שיקבל ממנו יותר, הוא צדיק בעיני השם יתברך, וזה האופן מההכנה אשר ייוחד בה אחד אחד מהאנשים נעלם ממנו, ולזה נחשוב ברשע שהוא צדיק ובצדיק שהוא רשע, כי אנחנו לא נדע מה שהיה מוכן אליו אחד אחד מהם, מקבול השלימות.

ולזה אמר צופר, שאם היה אפשר שיגיד השם יתברך לאיוב תעלומות חכמת ההכנה הזאת אשר נברא בה, היה יודע כי כפלים מהשלימות אשר קבל, היה ראוי שיקבל לפי ההכנה ההוא, ולזה יחשוב איוב שהוא צדיק, והוא רשע באמת, ויפורש אומרו: ודע כי ישה אלוה מעונך, לפי הפירוש הראשון אשר זכרנו, וזה הפירוש הוא נאות אצלינו בזה הפסוק.

ואיך תחשוב בזה הסדור המגיע מהשם יתברך לאישי האדם מהטובות והרעות שיהיה בלתי ישר? האם לך חכמה כחכמת ה' יתברך, עד שתדע מדרגת הכנת אחד אחד מהאנשים, שתוכל לדעת מה ראוי שיגיע להם מה' יתברך, מהטובות והרעות על מעשיהם, עד שכאשר לא ימצא הענין כפי מה שתחשוב, תגזור שזה עול?!

הנה באמת אי אפשר לאדם שידע זה, כי לא ימצא האדם חקר אלוה, ולא ישיג ה' יתברך עד תכלית ההשגה, ואיך אפשר שתשיג אופן חכמת ה' יתברך?!
והנה לא תוכל להשיג מעשיו, כי לא תוכל להשיג מקום הגובה אשר יגבילוהו השמים, ולא מקום העמוק אשר הוא עמוק משאול - והוא מרכז הארץ. הנה מדת מה שבין הגובה והעומק ארוכה מארץ וזה השיעור אשר בין הגובה והעומק אינו קו אחד לבד, אבל לו רוחב יותר מרוחב היה, כי הוא מכל צדדי המרכז עד השמים, ואם לא תוכל להשיג בשלמות המעלה והמטה אשר פעל השם יתברך, רצה לומר שלא תדע ארכו ורחבו והמקומות אשר יכלה אליהם, איך תדע חכמת השם יתברך?!

ואפשר שנאמר, שהרצון בזה ואיך אפשר לך שתשיג אופן זאת החכמה, אשר יסודר ממנה זה הסדור, הנמצא לאישי האדם בטובות והרעות, והנה היא גבוהה ממך גובה נפלא, כמו גובה השמים, והיא עמוקה יותר משאול, ומדתה ארוכה מארץ, והיא רחבה יותר מהים המקיף בארץ, כי אם יגיע השם יתברך לאנשים עונשים מתחלפים על מריים, עד שקצתם יכרות, וקצתם יענה אותם בשישימם במסגר ובמאסר ולא יכלם, וקצתם לא יענה אותם בשישימם במסגר ובמאסר, אבל יקהילם ויאספם אל מקום אחד או אל מדינה אחת, מי הוא שיוכל להשיב ולומר לו, שהוא עשה עול על ענייניו, בשהכביד העונש על קצתם יותר מקצתם, עם היות לפי הנראה מרים שוה?

או יחשוב כאשר יגיעם מעט מהעונש, שהוא יותר רב מרי, או יחשוב כאשר יגיעהו יותר מהעונש שהוא נקי וישר, כי אלו הם צדדי המבוכה והבלבול. הנה אי אפשר ליחס מפני זה עול אל השם יתברך, כי הוא ידע אנשי השוא והמרמה, ויענישם על פעולותיהם הרעות, וידע גם כן אשר ראה לבו און בעיוניות, רצה לומר אם טעה בעיוניות, יענישהו על התרשלותו מחקור בעניינים באופן הראוי, עד שקרהו השבוש, וידע גם כן אשר לא יתבונן בדרכי השם יתברך, כדי שישכיל וידע אותו ויענישהו על סכלותו.

וזה שהאיש נברא נבוב וחלול, ומוכן להשכיל כדי שילבב וישכיל דרכי השם יתברך, כי הוא נמשל כבהמות בעת הולדו, ונתן לו השם יתברך שלמותו בכח, והמציא לו הכלים אשר בהם אפשר שיוציאוהו אל הפועל, ולזה יענש אם לא ישתדל בו כפי הראוי, ולזה יעלם ממנו הרבה מאלו העניינים, ונחשוב במי שהוא רשע שהוא צדיק, ומי שהוא צדיק שהוא רשע, כי מי שלא ראינו אותו עושה רשע וחמס נחשבהו נקי וצדיק, והנה אינו נקי וצדיק בחק השם יתברך, אם לא עשה הטוב האפשרי לו לפי הכנתו.

ולזה יתכן שנחשוב באנשים שיהיה שוה מריים, עם היותו בלתי שוה, כי כבר תתחלף הכנת אחד מהאנשים להכנת האחר, והנה שיעור המרי הוא לפי מדרגת ההכנה, רצונו שהפועל המגונה האחד בעינו, יהיה מרי רב כאשר עשהו, מי שהכנתו שלימה מאד, ויהיה מרי חלוש, כאשר עשהו מי שהכנתו חסרה מאד, ונחשוב מפני זה במה שהוא יושר, שהוא עול מצורף לזה העלם ממנו העונש הראוי במרי מרי, ופעמים יהיה מה שנחשוב בו, שיהיה ענשו יותר מעט יותר רב, ונחשוב מפני זה שיהיה העדר הסדור נמצא באלו העניינים.

הנה אם אתה הכינות לבך אל השם יתברך, ופרשת אליו כפיך, רצה לומר שתקרב אליו כפי היכולת כשתשכיל דרכיו, או ירצה בזה, אם אתה הכינות לבך לשוב אל ה' יתברך כפי היכולת, ותתפלל אליו כפי היכולת שירחמך, והיית מרחיק מידך און אם הוא בידך, וזה אם בדעות אם במעשים?

ואולם הרחקת האון בדעות הוא, לעזוב הדעות הנפסדות בהם, ואולם הרחקת האון במעשים, יהיה כשתשיבהו לראוי לו, עד שלא תשכן באהליך עולה, הנה אז תסלק עצמך מאלו המכאובות והנגעים אשר חולית בהם, והיית חזק ולא תירא.

הנה מה שעמלת בו מן ההון והבנים שאבדת תשכח, עד שכמו המים שיעברו במהירות ויסורו, כן יהיה זכרך אלו הדברים אשר באו לך בזכרך אותם, ויבא לך זמן יותר טוב בהיר ומזהיר יותר מהצהרים, ויתוסף אורך תמיד כבקר תהיה, שאורו הולך וחזק כל מה שהוא נמצא, ובטחת כי יש תקוה, רצה לומר שלא תפחד שתאבד הקניינים ההם, כמו שהיית עושה מקדם, אבל תהיה לך תקוה ובטחון שישמרו, ויהיה הפחד מסולק ממך, עד שאם תחפור בשדה בזולת גדר וכסוי, לבטח תשכב שם, ורבצת ואין מחריד, ויגיע מעוצם הצלחתך, עד שרבים ונכבדים יחלו פניך.

ואולם הרשעים, ואם להם הצלחות, הנה הם ביגון ובפחד כל ימיהם, עד שעיניהם תכלינה מרוב היגון ומרוב הפחד שיש להם, לא ימצאו מנוס, כי לא ימצאו מקום יבטחו בו, ולא תהיה תקותם שיבואם טוב, אבל הם מקוים שיבואם רע, וייראו ממנו עד שתפח נפשם מהדאגה.

והכלל העולה מהדברים הוא: שצופר יסכים לבלדד במה שאמר, שהטובות והרעות הנופלות באישי האדם הם כולם מוגבלות ומסודרות מהשם יתברך, לפי מעשה איש ואיש. ואולם יתיחד בהתרת הספק אשר יקרה בזאת ההנחה, מצד רוע הסדור הנמצא בחוש, בטובות אישי האדם ורעותיו, וזה, שבלדד התיר זה הספק במה שאמר, שמה שנחשבהו רע במה שיבא מן המקרים לנקיים הוא טוב, ומה שיבא מהטוב לרשעים הוא רע, ואם לא נשער.

ואולם צופר התיר זה הספק בשאמר, שרוע הסדור אשר נראהו באלו הטובות והרעות הוא, לקצורנו מהשיג האמת בזה, וזה שצופר יראה שבכאן הכנות פרטיות ייוחד בהם איש ואיש, ולפי שיעור מדרגת ההכנה אשר לאדם, יחוייב שתהיינה פעולותיו אשר יהיה בהם צדיק, וכשיקצר מזה הנה הוא רשע, לפי שהוא קצר מעשיית הטוב האפשרי לו, ואף על פי שנראהו שלא עשה שום פעל מגונה, אבל היו פעולותיו כולם טובות, ולזה נחשוב בו שיהיה צדיק, ונתמה איך חלו עליו אלו הרעות?!

וכבר יתכן שימצא איש שיעשה מעט מהטובות והוא צדיק, לפי שלא הוכן לו שיקבל מהשלמות יותר מזה השיעור, ונחשוב בו שלא יהיה צדיק מצד מיעוט הטוב הנמצא בפעולותיו, ולזה נתמה על רב הטובות המגיעות לו.

וכן ראוי שנבין הענין בפעולות המגונות, רצה לומר שאשר מדרגת הכנתו חסרה, יהיה עונשו חלוש על הפעל המגונה מאד, לפי שהוא ימנעהו מהשלימות הפחות אשר היה מוכן אליו, שמדרגת הכנתו שלימה, יהיה ענשו רב על הפעל המגונה, לפי שהוא ימנעהו מהשלימות הנכבד שהיה מוכן אליו, ובהיות העניין כן, יהיה קצורנו מהשיג האמת באלו הטובות והרעות, איך ראוי שיהיה העניין בהם משני צדדים:
הצד האחד שאנחנו לא נדע באופן חכמת השם יתברך, אשר יתחייב ממנה שיעור העונש במרי מרי, ולזה נתמה במי שמרה מרי מעט לפי מחשבתנו, ונראה לו מהעונש יותר ממי שהפליג יותר במרי לפי מחשבתינו.

והצד השני שכבר יתכן שיהיה לאדם עון ופשע ולא נשער בזה, ונתמה איך יגיע לו רע, וזה שהוא יראה שכבר יהיה מרי, אם יבטל האדם מהשתדל במושכלות כפי מה שאפשר לו, ואם יעלה בידו דעת בלתי נכון בעיוניות, מצד קצורו מחקור בדברים כפי מה שראוי, לפי שה' יתברך בראו בעל שכל לזאת הכוונה, ובכלל הנה הוא מרי אצל צופר, אם יקצר האדם מעשיית הטוב האפשרי לו לפי הכנתו, והוא מבואר שמזה הצד ימצאו רבים שהם רשעים, ולא נשער בזה.

ובהיות העניין כן, הנה לא ימנע שלא ימצאו אנשים שוים במריים לפי מחשבתינו, ויתחלפו עונשיהם הבאים עליהם מה' יתברך חלוף נפלא, עד שקצתם ימית וקצתם יעניש בשישימם במסגר, וקצתם לא ישיגם העונש שיושמו במסגר, אלא שיקהלו ויאספו אל עיר אחת או אל מדינה אחת, והסיבה בזה, כי כשנחשוב בהם שהם שווים במרי הם מתחלפים בו מאד, ואנחנו לא נשער.

ואולם מה שנראה מהטובות לקצת הרשעים, הנה צופר יתיר הספק בזה, בשיאמר שאינם נמלטים מהרעות, לפי שהם עם מה שלהם מההצלחה יפחדו פחד תמיד שתבואם שואה, ויהיו בפחד וכאב לב תמיד, ודי להם בזה העונש מצד פחיתות מדרגת הכנתם.

ואחר שנתיישב זה, נאמר שכבר נאמרו בזה הספר כל חלקי הסותר, אשר אפשר שתפול בהם המחשבה למשכילים בזה הדרוש, ונתייחד בחלק חלק מהם אחד מאלו האנשים, אשר נחלקו בזה הספר, וזה שלא ימנע העניין מחלוקה, אם שיהיה כל מה שישיג האדם מטוב ורע, מוגבל ומסודר מהשם יתברך לפי מעשיו, אם שלא יהיה דבר ממה שישיג האדם מטוב ועד רע, מוגבל ומסודר לפי מעשיו, רצה לומר שלא יועיל לו באלו הטובות והרעות הבאות עליו אם עושה טוב, ולא יזיקהו בהם אם יעשה רע, אם שיהיה קצתם מוגבל ומסודר לפי מעשה האדם וקצתם לא, וזאת החלוקה הכרחית.

ולפי שמי שיראה שכל הטובות והרעות הבאות לאדם הם מוגבלות ומסודרות מהשם יתברך, ישיגהו ספק מצד החוש לפי מה שיחשב, שכבר התאמת בחוש סותר זה המאמר, והוא שקצת הצדיקים יגיעם רע יותר ממה שיגיע לקצת הרשעים, וקצת הרשעים יגיעם טוב יותר ממה שיגיע לקצת הצדיקים, הוא מבואר שזה הספק יותר, אם בשנודה בזאת הטענה אם בשנחלק עליה.

ואולם המחלוקת הוא מב' צדדין לבד, אם מצד המחלוקת על נושא זה המאמר, והוא מה שיאמר אותו צופר, אם מצד המחלוקת על נשואו וזה יאמר אותו בלדד. ואולם המחלוקת על נשואו הוא מה שאמר, שמה שנחשבהו רע אינו רע אבל הוא טוב, ומה שנחשבהו טוב אינו טוב אבל הוא רע, ואולם המחלוקת על נושאו הוא שיאמר, שמי שנחשבהו צדיק אינו צדיק, ומי שנחשבהו רשע אינו רשע, או אם היה רשע הנה מדרגתו ברשע חלושה, מצד חולשת הכנתו, וזה מי שנחשבהו צדיק אינו נמלט מהמרי, שכבר חטא בבלתי עשותו הטוב האפשרי לו בעיוניות, ובזה התיר הספק ברע המגיע לצדיקים.

ומה שנראה שמגיע יותר מהרע לקצת הצדיקים, ממה שמגיע לקצת הרשעים, הנה הוא יתיר הספק הזה בשאמר, שאנחנו לא נדע שיעור העונשים הראויים לפי מרי מרי, כי לא נוכל להשיג שיעור הכנת איש ואיש ,אשר יסודר ממנה זה הסדור. והנה המרי לאשר נחשוב אותו צדיק, ימשוך לו עונש עצום מהמרי, אשר לאשר נחשוב אותו רשע, והוא מבואר שיחוייב לבעל זה הדעת, שיניח שאפשרות עשיית הטוב אינו שוה בכל האנשים, שאם היה האפשרות ההוא שוה, היה בהכרח מרי הרשעים יותר עצום, לפי שכבר היה נכלל בו המרי אשר לצדיקים, והוא, שלא עשו הטוב האפשרי להם בעיוניות, וישאר הספק למה יגיע מהרע יותר לקצת הצדיקים, ממה שיגיע מהרע לקצת הרשעים, עם היותם למטה מהם בהשגות העיוניות.

ואולם כשיונח שזה האפשרות מתחלף, לפי שההכנות אשר לאיש ואיש בעיון מתחלפות, כבר אפשר שיאמר, שמרי הצדיק בבלתי עשותו הטוב האפשרי לו, הוא יותר חזק המרי מהרשע, אשר הוא למטה ממנו בעשיית הטובות, לפי שהרשע הכנתו פחותה בעשיית הטובות, ביחס אל הכנת הצדיק.

ומה שיראה שיגיע מהטובות לקצת הרשעים, הנה אם שיהיה רשעם מצד קצורם מעשיית הפעולות הטובות, או מצד עשותם הפעולות המגונות, ואם היה רשעם מצד קצורם מעשיית הפעולות הטובות, הנה צופר יתיר זה הספק, בזה שיאמר שהם צדיקים, לפי שלא הוכן להם שיקבלו מהשלימות שיעור יותר גדול, ואם היה רשעם מצד עשותם הפעולות המגונות, הנה התיר צופר הספק בזה, בשיאמר, שהם אינם נמלטים מהפחד, אשר הוא רע נפלא, ולפי שהפחד הוא דבר בלתי מורגש, נחשוב בכמו אלו האנשים שלא יגיעם שום רעה, ודי להם בזה העונש, אף על פי שפעולותיהם מגונות מאד, לפי שמדרגת הכנתם היא פחותה. ויאמר גם כן במה שאחר זה, שאם לא יענשו הם כבר יענשו בניהם הבאים אחריהם, ודי להם בזה העונש לפי מחשבתו, כי הטוב אשר תכליתו רע הוא רע.

ואולם בלדד יראה כמו שאמרנו, שמה שנחשבהו רע אינו רע, לפי שהוא יביא אל תכלית טוב, ומה שיראה מהטובות לרשעים הוא רע, לפי שהוא יביא אל תכלית רע, וכבר המשיל בזה מהצמח שבאחו והגומא כמו שביארנו, שלא יועילם לחותם ורעננותם שלא ייבשו בקלות, והוא מבואר שאין בכאן צד שלישי מהמחלוקת, על סותר זה המאמר אשר התאמת מן החוש, לפי שאם נחלק בו בנושא ובנשוא יחד, ישאר הספק בעינו, וזה מבואר בנפשו, רצה לומר אם נאמר, שמי שנחשוב אותו צדיק הוא רשע וההפך, ומה שנחשבהו טוב הוא רע וההפך, וזה כי לא יתחדש מזה מאמר זולת המאמר אשר חייב הספק.

ואולם היתר זה הספק, אשר יהיה בשנודה בזאת הטענה הוא, שיאמר שאלו הרעות והטובות אשר נמצאם מגיעות לאנשים בזולת יושר, אינם מגיעות מהשם יתברך, אבל מיוחסות לסיבה אחרת, כאילו תאמר הפתיות והאולת כמו שיראה אליפז, והוא מבואר שהיתר זה הספק אשר יהיה, כשנודה בזאת הטענה הוא גם כן באחד משני צדדים:
אם שנאמר שההשגחה האישיית היא בכל אחד מן האנשים, אך לא בכל דבריהם.
אם שנאמר שההשגחה האישיית הוא בקצת האנשים ובקצת לא.

ואולם מי שיראה שאין דבר מהטובות והרעות ההם מוגבל ומסודר מהשם יתברך, הנה הוא כבר יראה בטובות והרעות ההם סדור בהכרח, לפי שכבר הגיע לנו ידיעה בהם, אם בחלום אם בקסם אם בנבואות ואין בכאן דבר, יתכן שייוחס אליו זה הסדור, זולת המערכת אשר לככבים בעת הלידה, חוייב בבעל זה הדעת, שיאמין שזאת ההגבלה היא, מצד הגרמים השמימיים, ולזה לא יועיל בה הצדק, ולא יזיק בה הרשע, כי הכל מוגבל לו לאדם בגיחו מרחם אמו, וזאת החלוקה היא על דעת איוב.

ואולם מי שיראה שקצתם מוגבל לפי צדק האדם ורשעו מהשם יתברך, וקצתם בלתי מוגבל, לפי שאין זאת ההשגחה לכל האנשים אך לקצתם, והם הראויים לה לפי מה שיתבאר, במה שאחר זה הוא מאמר אליהוא, וזהו האמת בעצמו כמו שיתבאר במה שיבוא.

והנה אליפז היה מתקרב לזה הדעת האמתי, כי הוא היה מודה שבכאן רעות אינם מוגבלות מהשם יתברך, והם הרעות אשר תהיינה לנו מצד הפתיות והאולת, אלא שאין ראוי להתרעם עליהם, כי אין ראוי שיקראו רעות, לפי שהאדם נברא משולל מכל הטובות והרעות והקניינים, אשר הוא כחיי עליהם, ואם לא ישתדל להגיע להם בסבות המביאות אותם, אין לו להתאונן עליהם, אם לא יגיעו אליו, אלא שבזה הצד לא הותרו כל הספקות, לפי שאנחנו לא נוכל לייחס כל הרעות אשר נראה, שיפול בהם העדר הסדור, אל האולת והפתיות ומה שנוהג מנהגה.

ועוד, שאם הודינו שמזה הצד יותר הספק בדעות, מה נעשה בהעדר הסדר הנמצא בטובות, הנשארות זמן ארוך, ונמצא מהם הרבה באיש אחד, ואל איזה דבר ניחסהו?
וזה שהוא בלתי אפשר שניחסהו אל האולת והפתיות, כי מה שיגיע מהטובות בזה האופן, לא ישאר כי אם זמן מועט, ולא יהיה מאדיי, רצה לומר שלא יתכן שיגיע בזה האופן טובות רבות לרשע, כמו שיראה בחוש מהם, וזה גם כן אפשר שיסופק ברעות המגיעות הרבה לצדיקים, רצה לומר שאי אפשר שיוחסו אל האולת והפתיות, כי מה שהוא בזה התאר הוא מעט, כי היה מציאותו בקרי ובהזדמן.

ולזה היה דעת אליפז יותר חסר בעניין מה מדעת בלדד וצופר ויותר שלם באופן אחר, ואולם היותו יותר חסר, לפי שהרבה מהספקות אשר הביאוהו לזה הדעת, הם נשארות עמו, מה שאין כן בדעות בלדד וצופר, ואולם היותו יותר שלם, כי הוא לא היה מכחיש המוחש, אבל היה מכוון בזולת הכחשת המוחש, שיתיר הספקות כמשפט כל חכם.

ועוד, כי השרש אשר ממנו המשיך דעתו הוא אמתי בעצמו, ואולם טעה במה שאחר השרש, וזה כי הוא כששער שהוא בטל שייוחסו כל הטובות והרעות אל גמול ועונש מאת השם יתברך, לפי מעשה האדם כמו שיתבאר מהחוש, והיה בטל גם כן, שלא יהיה בהם דבר מוגבל מאת השם, לפי מעשה האדם, לפי מה שיגזרהו החוש, כמו שזכר אליפז בזה הספר במה שטען על איוב.

הנה חייב בהכרח שיהיה קצתם מיוחס אל השם יתברך, לפי צדק האדם ורשעו, וקצתם בלתי מיוחסות אליו, ואילו לא אמר אליפז יותר מזה השיעור, היה מחוייב היות מאמרו אמת. ואמנם טעה בשלא הבדיל באופן שלם, מה שייוחס אל השם יתברך מאלו הטובות והרעות, ממה שלא ייוחס אליו, ולזה לא עמד טעמו בו, כשטען עליו איוב מה שטען לסתור דעתו, כמו שיתבאר במה שאחר זה.

ועוד, כי דעת אליפז היה דורך אל האמת, ואם אינו בעצמו אמת, כי הוא כבר שם כל השתדלותו להתיר הספיקות בזולת הכחשת המוחש, ומי שמנהגו זה המנהג, הנה כשישער בספקות הנופלות בדעתו מצד המוחש, ומי יחקור בצד אחר שיניח דעתו, יותרו בו הספקות בזולת הכחשת המוחש.

ואולם בלדד וצופר אמרו מאמר בלתי מבואר, ולא הניחו למוחש רושם, אבל התירו הספק כשאמרו, שאלו הדברים נעלמים ממנו, ואם העניין כן, איך ידעו שאלו הדברים הם בסדר וביושר, מי הגיד להם זה?
והנה אין להם מאזני הבחינה, ולא די בשרש שפעלו בו זה, שימנעם מהשיג האמת בזה הדרוש, אבל מי שמנהגו זה המנהג, לא יתכן שישיג האמת בשום דבר כי אם לאנשים התחלה לידיעה, ממה שנראה אותו מהדברים המוחשים, לא יהיה לידיעת דבר דרך.