א אָדָם יְלוּד אִשָּׁה קְצַר יָמִים וּשְׂבַע-רֹגֶז:
ב כְּצִיץ יָצָא וַיִּמָּל וַיִּבְרַח כַּצֵּל וְלֹא יַעֲמוֹד:
ג אַף-עַל-זֶה פָּקַחְתָּ עֵינֶךָ וְאֹתִי תָבִיא בְמִשְׁפָּט עִמָּךְ:
ד מִי-יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא לֹא אֶחָד:
ה אִם חֲרוּצִים יָמָיו מִסְפַּר-חֳדָשָׁיו אִתָּךְ (חֻקָּו) [חֻקָּיו] עָשִׂיתָ וְלֹא יַעֲבֹר:
ו שְׁעֵה מֵעָלָיו וְיֶחְדָּל עַד-יִרְצֶה כְּשָׂכִיר יוֹמוֹ:
ז כִּי יֵשׁ לָעֵץ תִּקְוָה אִם-יִכָּרֵת וְעוֹד יַחֲלִיף וְיֹנַקְתּוֹ לֹא תֶחְדָּל:
ח אִם-יַזְקִין בָּאָרֶץ שָׁרְשׁוֹ וּבֶעָפָר יָמוּת גִּזְעוֹ:
ט מֵרֵיחַ מַיִם יַפְרִחַ וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ-נָטַע:
י וְגֶבֶר יָמוּת וַיֶּחֱלָשׁ וַיִּגְוַע אָדָם וְאַיּוֹ:
יא אָזְלוּ-מַיִם מִנִּי-יָם וְנָהָר יֶחֱרַב וְיָבֵשׁ:
יב וְאִישׁ שָׁכַב וְלֹא-יָקוּם עַד-בִּלְתִּי שָׁמַיִם לֹא יָקִיצוּ וְלֹא יֵעֹרוּ מִשְּׁנָתָם:
יג מִי יִתֵּן בִּשְׁאוֹל תַּצְפִּנֵנִי תַּסְתִּירֵנִי עַד-שׁוּב אַפֶּךָ תָּשִׁית לִי חֹק וְתִזְכְּרֵנִי:
יד אִם-יָמוּת גֶּבֶר הֲיִחְיֶה כָּל-יְמֵי צְבָאִי אֲיַחֵל עַד-בּוֹא חֲלִיפָתִי:
טו תִּקְרָא וְאָנֹכִי אֶעֱנֶךָּ לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ תִכְסֹף:
טז כִּי-עַתָּה צְעָדַי תִּסְפּוֹר לֹא-תִשְׁמוֹר עַל-חַטָּאתִי:
יז חָתֻם בִּצְרוֹר פִּשְׁעִי וַתִּטְפֹּל עַל-עֲוֹנִי:
יח וְאוּלָם הַר-נוֹפֵל יִבּוֹל וְצוּר יֶעְתַּק מִמְּקֹמוֹ:
יט אֲבָנִים שָׁחֲקוּ מַיִם תִּשְׁטֹף-סְפִיחֶיהָ עֲפַר-אָרֶץ וְתִקְוַת אֱנוֹשׁ הֶאֱבָדְתָּ:
כ תִּתְקְפֵהוּ לָנֶצַח וַיַּהֲלֹךְ מְשַׁנֶּה פָנָיו וַתְּשַׁלְּחֵהוּ:
כא יִכְבְּדוּ בָנָיו וְלֹא יֵדָע וְיִצְעֲרוּ וְלֹא-יָבִין לָמוֹ:
כב אַךְ-בְּשָׂרוֹ עָלָיו יִכְאָב וְנַפְשׁוֹ עָלָיו תֶּאֱבָל:

[יד, ב]
כציץ - כפרח.
וימל - ויכרת כי הפרח נכרת בקלות וזמן קיומו מעט.

[יד, ה]
אם חרוצים ימיו וגו' - אם ימיו קצובים ומוגבלים כמו שמבואר מעניינו, הניחהו וישלים זמנו.

[יד, ו]
שעה מעליו - הרפה ממנו.
ויחדל - וישלים חדלו וזמנו.

[יד, ז]
יחליף - יוסיף להצמיח גזע אחר רמו"ש בלע"ז.
לא תחדל - לא תמנע מלהצמיח.

[יד, ט]
קציר - בד ופארה ברנק"א בלע"ז.

[יד, י]
ויחלש - ויכרת כמו: ויחלוש יהושע את עמלק, והטעם שלא יוסיף להחליף כמו שעושה העץ, אבל הוא כולו נכרת לגמרי.

[יד, יג]
תשית לי חק ותזכרני - רצה לומר, תשים לי טבע וסדור שאשוב לחיות עוד, כמו הענין בעץ, ואז תזכרני להטיב לי.

[יד, יד]
צבאי - מדת ימי.
חליפתי - כריתתי.

[יד, טז]
לא תשמור - לא תמתין מעניין: ואביו שמר את הדבר.
על חטאתי - על עונשי כדרך מחטאת סדום.

[יד, יז]
חתום בצרור פשעי - הטעם פשעי חתום וסתום וצרור בצרור, בדרך שלא יסור הפשע עם מה שיגיע עלי מהעונש בעבורו, אבל ישאר פשעי תמיד.
ותטפול על עוני - ותחבר ותוסיף עון על עוני.

[יד, יח]
הר נופל יבול - רצה לומר ההר שנפל יבולה ויפסד.

[יד, יט]
תשטוף ספיחיה עפר ארץ - הרצון בזה, כמו ששחקו המים האבנים וכתתו אותם, עד שלא יהיה מציאות לאבנים ההם, וכמו שתשטוף שבולת המים ספיחיה של עפר ארץ, עד שתסור צמיחת הספיחים ההם ויאבדו, כן תקות אנוש האבדת, או יהיה ספיחים הפוך, כמו מטר סוחף, והרצון בו, שכמו שתשטוף כל אחד מסחיפי המים עפר ארץ ותאבדהו, כן תקות אנוש האבדת.

[יד, כ]
תתקפהו - תנצחהו.

[יד, כא]
יכבדו - ירבו כטעם: עם כבד עון.
ויצערו - וימעטו.

[יד, כב]
תאבל - תכאב ותצטער.

ביאור דברי המענה (פרקים יב-יד)
ענה איוב ואמר: באמת כי אתם במדרגת העם וההמון, ועמכם תמות חכמה ותעדר, לפי שאתם מכחישים המוחש, ואם לא נעשה שרש מהמוחש, לא יהיה בכאן לחכמה דרך. הלא ידעתם שגם לי לבב כמוכם ואינני חסר מכם, ואת מי מן האנשים לא ימצא לבב ושכל כמוכם?

הנני שחוק ולעג לרעי המצליח מאד, עד שמרוב הצלחתו קורא אל אלוה ויענהו בכל מה שיקרא אליו, רצה לומר שלא יבצר ממנו כל אשר שאלו עיניו מרוב הצלחתו, ולזה ילעג וישחק תמיד על צדיק תמים כמוני.

והנה איוב אמר זה כנגד צופר או כנגד כל רעיו, הנה למחשבות האיש השלו והשאנן, יהיה האיש הנכון למועדי רגל, כמו לפיד האש שישחית עצמו וזולתו כשיקרב אליו, ולזה ירחקו ממנו, ולא די שירחקו ממנו מפני יראתם שיגיעם רע בהתקרבם אליו, אבל הוא גם כן בוז בעיניהם, וירחקו ממנו מצד המיאוס והבזיון.

ואחר שהתרעם איוב על צופר ממה שבזה אותו שב לטעון על דבריו במה שאמר, שהרשעים ואם נראה אותם מצליחים הנה אינם נמלטים מהרעות, לפי שכבר יבהלם פחד תמיד ולא ימצאו מנוס יבטחו בו, ואמר איוב טוען על דבריו שהחוש יסתור זה, וזה שכבר ימצאו שודדים שיעמדו בשלוה באהלים, ואם אין בהם שום בנין חזק, וזה יורה על היותם בוטחים שלא יזיקם מזיק, וימצאו גם כן למרגיזי אל, העובדים לפסל אשר עשו ידיהם, שהוא הקשה שבעונות, מקומות חזקים מאד יבטחו בהם, ויהיו נקיים מהפחד, ולזה הוא מבואר שדברי צופר הם בלתי צודקים.

ואם חשבת אתה צופר להפליג בספור חכמת השם יתברך, הנה לא נצטרך לקחת עדות על הפלגת חכמתו מהמעלה והמטה כמו שעשית אתה, אבל אספר לך מחכמתו, מעניינים מבוארים יותר, מעידים על חכמתו ממה שספרת. וזה, שאם תשאל הבהמות ועוף השמים ודגי הים והבעלי חיים ההוים בבטן הארץ, הם יורוך חכמת השם יתברך, במה שבהם ביצירתם מהשלמות והחכמה, אשר ילאו השכלים האנושיים, מדעת אופן החכמה ההיא בשלמות.

מי לא ידע בכל אלה, כי יד ה' עשתה זאת, אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש, והנה הבדיל האדם מבין שאר בעלי חיים להיות בריאתו יותר נפלאה, ירצה בזה שלא יסכל אחד מהמון האנשים, כי באמת יד ה' עשתה אלו הנבראים, מצד השלמות הנמצא בבריאתם, כי לא יתכן שימצא זה השלמות הנמצא בבריאתם, והיות הויתם מתמדת, אם היה מיוחס התהוותם אל הקרי וההזדמן, כמו שחשבו קצת הקודמים, וכל שכן הנפש והשכל, שהתחלתם היא בהכרח מצורה שהיא שכל, כמו שהתבאר בספר בעלי חיים.

ואולם הצורות המזגיות, היה אפשר לאדם שיטעה בהם, ויחשוב שהתחלתם הקרי וההזדמן, לפי שכבר יחשוב שביסודות די שיתרכבו ויתחדשו מהם מזג מזג, ואם הוא מבואר למעיין בחכמה הטבעית והאלהית, שזה גם כן בלתי אפשר שישלם בזה הסדור הישר, אלא כשיהיה התהוותם מהתחלתם שהוא שכל.

הלא אזן תבחן הדברים, כי היא השומעת אותם, והחיך יטעם האוכל וישיג הבדלי הטעמים, ורצה בזה, כי מהחוש נקח ההתחלה ושרש על מה שנחקר בו, ולזה תמצא בישישים חכמה, ואורך הימים יהיה סבת התבונה, מצד שבאורך הזמן יתבארו לאדם מהחוש דברים רבים, יעמוד מהם על אמתת מה שיחקור עליו, וזה אמר כנגד צופר שהיה צעיר ממנו לימים, או כנגד שנים מרעיו, כי כבר אמר במה שאחר זה: ועתה שחקו עלי צעירים ממני לימים, ולזה השיב אליפז במענה הבא אחר זה: גם שב גם ישיש בנו וגו'.

ואמר איוב, כי לפי מה שהתבאר אצלו מהדברים המוחשים, התבאר לו, שעם השם יתברך תמצא תכלית החכמה והגבורה, אם החכמה למה שיראה מטוב הסדר והיושר בפעולותיו, אשר אי אפשר בהם שלימות יותר, ואם הגבורה, כי אנחנו לא נראהו לואה מעשות מה שאפשר עשייתו לפי החכמה, ולו עצה והתבונה. וזה, שבמה שימשך רע מה בבריאותיו מהכרח החומר, ימצא לו טוב העצה בבריאה ההוא, להמציא מה שיסיר הנזק ההוא, כמו שהתבאר למי שמעיין בספר בעלי חיים.

ולו התבונה במה שברא מהגרמים השמימיים, כי בריאתם מיוחסת אל התבונה, כאומרו: כונן שמים בתבונה, והסיבה בזה, כי מה שבריאתו ויצירתו תהיה בעבור עצמותו, ייוחס אל החכמה, כמו אלו הבריות השפלות. ואולם תמונת הגרמים השמימיים וכמותם, ומרחקם מהארץ ותנועתם, הוא בעבור זולתם, וזה ייוחס אל התבונה, כי התבונה היא הוצאת דבר מדבר זולתו.

והנה הגרמים השמימיים היו בזה האופן, מהתמונה והיציאה מהמרכז, ובזה הכמות ובזה השיעור מהמהירות והאיחור בתנועתם, להשלים ההויות אשר בזה העולם השפל, כמו שביארנו במה שאין ספק בו בחמישי מספר מלחמות ה', פעם ימשך מפעולות השם יתברך שיהרוס בניין מה ולא יבנה, ופעם ישים איש במאסר ולא יצא ממאסרו לעולם, והוא הפך העניין הראשון באופן מה, וזה כי המאסר יבנה ולא יהרס.

ואולם איוב יחס זה לשם יתברך בהשתלשלות הסבות, לפי שממנו היתה באופן מה זאת ההגבלה והסדור, אשר באלו העניינים מצד הגרמים השמימיים, פעם יעצר במים וייבשו, ופעם ישלחם עד שמרבויים יהפכו ארץ. עמו עוז ותושיה, רצה לומר עמו הסדור והיכולת והיושר, אשר סודר ממנו זה המציאות המוחש, ולא ייוחס מה שיהיה שוגג בזה העולם השפל, רצה לומר, שלא ישמור הסדר והיושר והמשגה, והם הכחות המושפעות בזה העולם מהגרמים השמימיים, שימשך מהם פעם מה שיתבלבל בו הסדר והיושר, או יהיה המשגה החומר, כי הוא סבת העדר הסדר והשוגג המורכב מהחומר והצורה.

הנה מוליך יועצים משוללים וערומים ולא יועילם טוב עצתם, והשופטים עם רוב חכמתם ישימם הוללים, רצה לומר שיעשו פעולות הוללים, הוא יתיר בקצת העתים המאסר, אשר אסרו בו המלכים האנשים אשר תחתיהם, ויאסור מאסר במתני המלכים, רצונו שיסיר הממשלה מהם ויעבדו זולתם, הוא מוליך האדונים והשרים עם חזקם משוללים וערומים, ולא תועילם גבורתם, והחזקים יסלף ויעות מנימוסי גבורתם, רצה לומר שלא יתנהגו בענין הגבורה כראוי, וינוצחו מפני זה, מסיר שפה לאנשים הנאמנים בדבריהם, לטוב טעמם וגבורתם וחכמתם, עד שלא ימצאו מענה.

וטעם זקנים יקח, רצה לומר שבקצת העתים ימנע מהזקנים עם רוב חכמתם, נתינת הטעם בדבר המבואר טעמו להם, לפעמים ישפוך בוז על נדיבים, והם האנשים המכובדים, וחוזק החזקים החליש, גם מן החשך וההעדר, הוא מגלה ומוציא לאור ההויה, אשר היה לו כח עליה, רצה לומר, שמן החומר הנעדר מן הצורה, יגלה הצורה הנמצאת בו בכח, ויוציא אותה בפועל, ובזה האופן יוציא לאור צלמות.

הנה הוא משגיא לגוים פעם, ויאבדם פעם אחרת, ופעם שוטח לגוים ויפזרם, רצה לומר שהוא מגלה אותם מעל אדמתם, ופעם ינחם על אדמתם, מסיר שכל האנשים המנהיגים העם, עם טוב הנהגתם, עד שלפעמים יתעם וילכו בתהו לא בדרך נכון, ימששו חשך ולא אור בכל מה שיכוונו אליו, ויתעה אותם כתעות השכור.

הנה כל אלו הענינים יחס איוב אל השם יתברך בהשתלשלות הסבות, רצה לומר שהם מסודרים לפי דעתו מהגרמים השמימיים, ויוחסו אל השם יתברך, מפני היותו הסיבה הראשונה לכל מה שימצא. ומקצת אלו הדברים שזכר איוב, יהיה קצת ראיה על שאלו העניינים הם מוגבלים ומסודרים מצד המערכת, שאם לא היה העניין כן, הוא מן הפלא, למה תמנע בעת מן העתים מהחכם חכמתו, ומהמנהיג הטוב טוב הנהגתו, ומהגבור הסדור הראוי לו בגבורתו?
וכן העניין בשאר מה שספר איוב שנוהג זה המנהג.

אמר איוב לבלדד וצופר, הן כל אלו העניינים ראתה עיני ושמעה אזני, ולא אביא עדות בזה מזולתי, כמו שעשה בלדד באמרו: שאל נא לדור ראשון וגו'. הנה כדעתכם מפעולות השם יתברך ונפלאותיו, ידעתי גם אני, אינני חסר בזאת הידיעה מכם. ואולם אני ארצה לדבר אל שדי ולהתוכח עמו אם אוכל, באופן אשר זכרתי, רצה לומר, למה לא סבב באנשים הקשי יום לפי המערכת, שלא יתהוו או ימותו מהרחם, ויהיה טוב להם מהתהוותם לנקמה מהם, כי המות יותר טוב מן החיים לכמו אלו האנשים?
או למה סדר בטובות אישי האדם ורעתם זה הסדור, אשר ימשך בו מהעול, עד שאין הבדל בו בין צדיק לרשע?
וזה, כי הוא לא יבא עמי בהתוכחי עמו, כי אם בטענות אמתיות אם היה אפשר זה, ואולם עמכם לא ארצה להתוכח, כי אתם טופלי שקר, מחברים שקרים בטענותיכם, ובתנומותיכם אתם רופאי הבל, מי יתן החרש תחרישון בזה הויכוח, ויהיה לכם לחכמה, רצה לומר שכבר תשמרו בשתיקותיכם, משייחס אליכם הסכלות מצד דבריכם הכוזבים והחסרים, שמעו נא התוכחותי עמכם וריבות שפתי.

האם ראוי שתדברו בעבור השם יתברך, מה שאתם משערים, שהוא עולה ורמיה, להיות לו התנצלות, שהוא אינו עושה עול?
האם ראוי שתשאו פניו ותחפאו דברים, לא כן להרחיק ממנו, שיעשה עול במה שאתם משערים שהוא כזב?
האם אתם מתוכחים בעבור האל, וטוענים טענות כוזבות למען יצדק?

הטוב כי יחקור השם יתברך אתכם, אם אתם מהתלים בו כהתל באנוש, רצה לומר, שבאדם היה אפשר שיכסה פשע אוהבו, בדברי שקר לכסות קלונו. ואולם בשם יתברך אינו ראוי, אבל הוא עון חזק, כי זה ממה שיביא להאמין לטוען בעבור השם יתברך, שהוא עושה עול, לפי שהוא משער במום טענותיו אשר יקיים בהם, שהשם יתברך לא יעות משפט, הלא השם יתברך יוכיח אתכם, אם בדבר של סתר תשאו פניו.

ואולם אמר זה, לפי שהם השתדלו לשאת פני השם יתברך בדבר של סתר, עד שבלדד אמר שמה שנחשוב שיהיו רעות הם טובות, אלא שזה יסתר ממנו, ולא נדע אופן חכמת ה' יתברך בזה, מפני מה הם טובות.

וצופר אמר שכבר יסתר ממנו אופן חכמת השם יתברך, אשר יתחייב ממנה שיעור העונש במרי מרי, כי הוא לבדו ישער וידע מדרגת המרי, אשר יעשה איש ואיש, כי בזה הבדל לפי מדרגת הכנת האנשים, וזאת המדרגה ידועה לו לבדו.

והמשל שאין מרי מי שהכנתו פחותה בעיון, אם ביטל זמן מה מהשתדל בעיון, כמרי מי שהוא מוכן יותר בעיון, אם ביטל זמן כשיעור הזמן ההוא מהשתדל בעיון, עד שכבר אפשר שיהיה מרי האיש המוכן מאד בעיון, אם ביטל זמן מועט מהשתדל בעיון יותר עצום, ממרי מי שהכנתו פחותה בעיון, אם הרג את הנפש או ניאף.

ולמה לא תיראו מהשם יתברך להתל בו כמו אלו ההתולים, הלא שאתו היה ראוי שתבעת אתכם, ופחדו היה ראוי שיפול עליכם, הנכם פחותים מאד בעיון, עד שזכרוניכם הם מתמשלים לאפר, ולגופי חומר נמשלו גופיכם, רצה לומר כי אתם פחותים כמו עפר ואפר, ולזה העליתם חרס בידכם בזאת החקירה, אשר אנחנו מתוכחים בה.

החרישו ולא תדברו ממני, ואדברה אני לבדי, ויעבור עלי מה שיעבור מהרע, ולא תחושו לנחמני, מה העון שעשיתי שימשוך לי זה העונש הנפלא, שאשא בשרי בשיני, רצה לומר שלא נשאר לי בשר רק בשרש שיני, כדרך אומרו: ואתמלטה בעור שיני, ונפשי קלה להתפרד ממני, כאילו היא בכפי.

הנה השם יתברך ימיתני בלא ספק, לא איחל שאנצל מזה המכאוב, ועם כל זה אשתדל בכל עוז להוכיח דרכי אל פניו, לפי שזאת ההנהגה היא המשובחת לפי החוק האנושי, ואף על פי שלא אחשוב שיהיה לי בזה תועלת להנצל מאלו הרעות, ומה שנקרא לו איחל בוי"ו יהיה הפירוש כן, אף על פי שימיתני השם יתברך, הנני מיחל בו שתושע בו נפשי, אבל דרכי אוכיח בכל עוז אל פניו, כי לא לפניו חנף יבא, אבל הצדיקים יבואו לפניו ויושעו בו תשועת עולמים.

שמעו שמוע מאמרי והגדתי הנה, ידעתי כי אני אצדק, אם ערכתי משפט, עם מי שיבא עמי בטענות צודקות, מי הוא שיריב ויתוכח עמדי, כי עתה אם אחריש, אגוע מחוזק המכאוב.

אהה השם יתברך, אל תעשה עמי שני אלו הדברים, שאזכור לך אחר זה, ואז לא אירא להתוכח עמך, אם היה אפשר זה, הרחק ממני מכתך, רצה לומר, שלא תכני במכותיך עתה, עד התברר המשפט, והסר אימתך ממני, עד שלא תבעתני ויסתתמו טענותי, ואחר שתסיר מעלי אלו השתים המונעות אותי מלהתוכח עמך, קרא, ואנכי אענה, או אדבר והשיבני.

כמה לי עונות וחטאות עד שתענישני בעבורם זה העונש הנפלא?
הודיעני פשעי וחטאתי, כי איני יודע בעצמי לא פשע ולא חטאת, למה תסתיר פניך ממני, ותחשבני לאויב לך, עד שכל השתדלותך הוא לרע לי, האם נאות לך שתשבור ותרדוף בריאה שפלה כמוני, שדומה לשפלותה ולחולשתה לעלה נדף ולקש יבש?

כי תכתוב עלי אלו המרורות אשר תענישני בהם, ותורישני עתה העונות שהייתי עושה בנעורי, כי איני יודע בעצמי חטא אחר. עד שאתם משים רגלי בסד, ותשמור הסד הזאת אשר נאסרים בה רגלי כל ארחותי, בדרך שלא אוכל ללכת אנה ואנה כאשר ארצה, על שרשי רגלי תתחקה זאת הסד, בדרך שחקיקתה מצומצמת בכמו שיעור רגלי, ולזה לא אוכל להסירה ממנה, ולהניע רגלי ממקומם. רוצה בזה, שכבר נסתרה דרכו, ויבצרו ממנו כל משאלותיו, לא יוכל להשיג אחד מהם. ומה נחשב זה העלה הנדף והקש היבש, רצה לומר, האדם, והוא כרקב יבלה ויכלה בקלות, כמו הבגד שאכלו עש.

אדם הוא ילוד אשה, רצה לומר שבריאתו מטיפה סרוחה, והוא דם הנקבה, והוא עם זה קצר ימים ושבע רוגז ורעה, הנה הוא כציץ השדה, שכאשר יצא, יכרת ויברח כמו הצל, שאין לו עמידה וממשות ולא יתקיים.

אהה השם יתברך, אף על בריאה שפלה כזאת, תפקח עיניך ותביא אותי במשפט עמך, על שלא עשיתי כל ימי טוב בלי הפסק, כמו שהיה צופר אומר.
היתכן לך שתענוש אותי על שלא עשיתי מה שאי אפשר לאדם לעשותו?
ואיך אפשר שיהיה מזאת הבריאה הפחותה, הטמאה בטומאת הכחות החומריות, מה שיהיה טהור, ולא יעשה דבר רק שישכיל אותך כמו המלאכים?

הנה אין אחד שיוכל לעשות טהור מטמא בזה האופן, או ירצה שלא ימצא אחד מהאנשים, שיהיה טהור בזה האופן, אהה השם, אחר שימיו קצובים, הרפה מעליו וישלם חדלו וזמנו, עד אשר יבא העת אשר ימות בו מות טבעי, וירצה היום ההוא, אז כמו השכיר, שיקוה היום שישלים בו שכירותו, כדי שיפרע מפעלו, וזה כי בעת הזקנה המופלגת, ירצה אדם המות ויחשקהו, כאמרו: עד אשר לא יבאו ימי רעה ויגיעו ימים אשר תאמר אין לי בהם חפץ.
וזה כי יש לעץ תקוה אחר הכרתו, או אחר זקנותו או אחר מותו. ואולם האדם כאשר מת, כבר נכרת לגמרי, אבדה ממנו תקוה שישוב לחיות, ולזה ראוי שתעזבהו וישלים ימיו.

הנה כמו, שכאשר אזלו המים מני ים, והנהר יחרב ויבש לא ישאר בהם דבר מן המים ההם, שיהיה כחיי אל, שישובו בו הים והנהר לאיתנם, כן האיש כאשר מת, לא יקום לעולם, כי לא ישאר בו דבר שיהיה כחיי אל, שישובו בו החיים האנושיים, עד שיפסדו השמים, המתים לא יקיצו ולא יעורו משנתם, רצה לומר, שלא יחיו אחר המות, כמו שלא יפסדו השמים.

מי יתן ויהיה אפשר שיחיה האדם אחר מותו, ותהיה שאלתי שתצפנני בשאול ותסתירני שם, עד שוב אפך, ואחר כך תשית לי חק, ותזכרני ותחייני, ולא ארגיש בזה המכאוב החזק אשר חוליתי בו.
אם כאשר ימות גבר, ישוב לחיות כל ימי הצבא המוגבל לי עתה לחיות, איחל ואחשה בא חליפתי. אולי תהיה מערכתי יותר טובה בעת התהוותי אז, ממה שהיתה יום הולדת אותי, מי יתן ותקרא ואנכי אענך ואתוכח עמך, האם ראוי שתכסוף להשחית מעשה ידיך?

כי עתה צעדי תספור, לא תמתין על ענשי, רצה לומר, שאינך נותן לי מרגוע מאלו המכאובים כלל, חתום בצרור פשעי, עד שלא יסור עם מה שחלו עלי מהמכות והנגעים, אבל הוא קיים תמיד, ולא די בזה, אבל אתה מוסיף לי עון על עוני.

ואולם כמו ההר אשר נפל, והצור אשר נעתק ממקומו יבלו ויפסדו, ולא ישובו לקדמותם לעולם, וכמו האבנים ששחקו המים, אותם שנפסדו ולא ישובו כמו שהיו, וכמו ספיחיה של עפר הארץ אשר תשטפם המים ויפסדו, ולא ישובו לקדמותם לעולם, כן תקות אנוש האבדת, רצה לומר שלא ישוב לחיות אחר מותו, תנצחהו ההפעלות הממית נצוח נצחי ויעדר.

ואמנם אמר זה, לפי שהמות הוא, כשינצחו הכחות המתפעלות הכחות הפועלות, כמו שהתבאר בטבעיות, וכאשר ישנה פניו, רצה לומר שיהפוך פניו וידרוך אל ההפסד, ותשלחהו שלוח עולמים, הנה אחר המות לא ירגיש האדם דבר מאלו הדברים, שהיה מרגיש בהם בעודו חי.

הנה כבר ירבו ויכבדו בניו ולא ידע, או יצערו ויתמעטו ולא יבין למו, אך בשרו בעת שהיה עליו כאב יכאב, וירגיש בדברים המצערים אותו, רצה לומר, בעוד שהוא חי, ונפשו בעת שהיא עליו תאבל ותתרעם למכאובים שיקרוה, אמנם אחר המות, לא יהיה בזה הפעלות והרגש, לא לבשרו ולא לנפשו.

והנה אמר איוב כל זה לפי דעת רעיו, שיראו שאלו המכות חלו עליו לעונש על מריו והוא ירחיק זה, שאם היה הענין כן, לא היה ראוי שירדפהו השם יתברך בכמו אלו ההרדפות, לפי שהוא היה צדיק וישר, ואם היה שחטא הוא מעט, ובהיות הענין כן, הנה הוא מבואר שכבר יעשה לו השם יתברך עול אם ימיתנו באלו המכאובות, אשר הם מוליכות אותו אל מות, לפי מה שהתבאר לו מהם על מרי מעט, אשר אפשר שייוחס לו, עם שיקפח שכרו מן הצדק והיושר שעשה, כי הוא לא ישוב לחיות אחר מותו, בדרך שיוכל אז להטיב לו השם יתברך, על הטוב אשר עשה.

והכלל העולה מהדברים הוא: שאיוב גינה דעת צופר ובלדד, לפי שהיו מכחישים המוחש, ואמר איוב שהם היו מבטלים הידיעה, לפי שכאשר לא יעשה מהמוחש שרש והתחלה, לא יהיה בכאן לידיעה דרך, וגינה צופר על אשר היה מבזה אותו, להיות צופר שאנן ושליו, והוא היה נכון למועדי רגל.
ואחר כן הביא ראיה מהחוש לסתור דברי צופר, והוא, שאנחנו נמצא מהרשעים המצליחים, מי שאין להם פחד כלל, ושפט, כי היה בלתי אפשר בצופר שידע מפעלות השם יתברך ונפלאותיו, השיעור אשר היה הוא יודע אותו בזה, כי הוא היה צעיר ממנו, ואורך הזמן יוסיף אמתות בעניינים מצד מה שיושג בו מהמוחש, ולפי שלא התבאר לצופר מהחוש מה שראוי בזאת החקירה, היה טועה בזה המבוקש זה האופן מהטעות.

ואחר כן גינה צופר ובלדד, על אשר היו מנצלים השם יתברך מעשיית העול, בכמו אלו הטענות הכוזבות, כי זה היה ממה שיורה שהם יאמינו שה' יתברך עושה עול, אבל ירצו לשאת פניו בזה האופן, כמו שיכסה האדם פשע אוהבו, באיזה צד שיוכל. ואחר כן הביא ראיה מחוזק הכאב לסתור דעותיהם, לפי שלא היה לו פשע, והיה עם זה נענש בזה העונש הנפלא.

ואחר ביאר ואמר, שלא יאשימהו אדם על זה הדעת שהיה לו, ויאמר שלפי זה הדרך, יהיה שוא עבוד אלהים ועשות צדקה וחסד, כי הוא יראה שראוי לאדם שינהיג גופו ונפשו במנהגים המשובחים, כדי שתגיע לנפש הצלחתה ותושע בשם יתברך, ואחר כן הביא שתי טענות:
האחת יסתור בה שיהיה השם יתברך משגיח באישי האדם.
והב' יסתור בה בייחוד דעת צופר.

אמנם הראשונה היא, שהאדם הוא פחות ונבזה, ולזה לא יתכן שישגיח השם יתברך בו עם היותו בתכלית הכבוד, ולא תחשוב זאת הטענה חלושה, אבל היא פלוסופות, וכבר השתמשו בה הפלוסופים וחייבו ממנה, שהשם יתברך לא ידע כי אם עצמו ואופן הביאור בו, כי השם יתברך אם יקנה כמו אלו הידיעות, הנה יחשוב שיחוייב מזה שישלם הנכבד בפחות, וזה בתכלית הגנות.

ועוד, שהשמחה והשלימות יהיה יותר למשיג, בשיושג אצלו היותר נכבד, ולפי שהמשיג השלם יעשה פעולתו ביותר שלם שאפשר, הנה יחשוב שיחוייב מזה, שלא ישיג השם יתברך, כי אם העניינים היותר נכבדים, ולזה שפטו שלא ישיג השם יתברך כי אם עצמו, ואולם האמת בזה כבר ביארנו בספר מלחמות ה'.

והטענה השנית שלא יתכן שיענש האדם על אשר לא יעשה מה שאי אפשר לו עשייתו, ולפי שאי אפשר לאדם שיעשה הטוב תמיד להיותו חומרי, רצה לומר, שאי אפשר לו שישכיל ויתבונן תמיד בפעולות השם יתברך, הנה לא יתכן שיענש על זה, ואחר כן זכר מהפלגת מכאובו שהוא היה בוחר המות עליו, והנה ההתוכחות שהיה לו עם השם יתברך בזה המענה, הוא לפי דעת אלו האנשים החולקים עמו לא לפי דעתו, ובו טענה על דבריהם כמו שקדם.