א וַיַּעַן אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי וַיֹּאמַר:
ב הֶחָכָם יַעֲנֶה דַעַת-רוּחַ וִימַלֵּא קָדִים בִּטְנוֹ:
ג הוֹכֵחַ בְּדָבָר לֹא יִסְכּוֹן וּמִלִּים לֹא-יוֹעִיל בָּם:
ד אַף-אַתָּה תָּפֵר יִרְאָה וְתִגְרַע שִׂיחָה לִפְנֵי-אֵל:
ה כִּי-יְאַלֵּף עֲוֹנְךָ פִיךָ וְתִבְחַר לְשׁוֹן עֲרוּמִים:
ו יַרְשִׁיעֲךָ פִיךָ וְלֹא-אָנִי וּשְׂפָתֶיךָ יַעֲנוּ-בָךְ:
ז הֲרִאישׁוֹן אָדָם תִּוָּלֵד וְלִפְנֵי גְבָעוֹת חוֹלָלְתָּ:
ח הַבְסוֹד אֱלוֹהַּ תִּשְׁמָע וְתִגְרַע אֵלֶיךָ חָכְמָה:
ט מַה-יָּדַעְתָּ וְלֹא נֵדָע תָּבִין וְלֹא-עִמָּנוּ הוּא:
י גַּם-שָׂב גַּם-יָשִׁישׁ בָּנוּ כַּבִּיר מֵאָבִיךָ יָמִים:
יא הַמְעַט מִמְּךָ תַּנְחוּמוֹת אֵל וְדָבָר לָאַט עִמָּךְ:
יב מַה-יִּקָּחֲךָ לִבֶּךָ וּמַה-יִּרְזְמוּן עֵינֶיךָ:
יג כִּי-תָשִׁיב אֶל-אֵל רוּחֶךָ וְהֹצֵאתָ מִפִּיךָ מִלִּין:
יד מָה-אֱנוֹשׁ כִּי יִזְכֶּה וְכִי-יִצְדַּק יְלוּד אִשָּׁה:
טו הֵן (בִּקְדֹשָׁו) [בִּקְדֹשָׁיו] לֹא יַאֲמִין וְשָׁמַיִם לֹא-זַכּוּ בְעֵינָיו:
טז אַף כִּי-נִתְעָב וְנֶאֱלָח אִישׁ-שֹׁתֶה כַמַּיִם עַוְלָה:
יז אֲחַוְךָ שְׁמַע-לִי וְזֶה-חָזִיתִי וַאֲסַפֵּרָה:
יח אֲשֶׁר-חֲכָמִים יַגִּידוּ וְלֹא כִחֲדוּ מֵאֲבוֹתָם:
יט לָהֶם לְבַדָּם נִתְּנָה הָאָרֶץ וְלֹא-עָבַר זָר בְּתוֹכָם:
כ כָּל-יְמֵי רָשָׁע הוּא מִתְחוֹלֵל וּמִסְפַּר שָׁנִים נִצְפְּנוּ לֶעָרִיץ:
כא קוֹל-פְּחָדִים בְּאָזְנָיו בַּשָּׁלוֹם שׁוֹדֵד יְבוֹאֶנּוּ:
כב לֹא-יַאֲמִין שׁוּב מִנִּי-חֹשֶׁךְ (וְצָפוּ) [וְצָפוּי] הוּא אֱלֵי-חָרֶב:
כג נֹדֵד הוּא לַלֶּחֶם אַיֵּה יָדַע כִּי-נָכוֹן בְּיָדוֹ יוֹם חֹשֶׁךְ:
כד יְבַעֲתֻהוּ צַר וּמְצוּקָה תִּתְקְפֵהוּ כְּמֶלֶךְ עָתִיד לַכִּידוֹר:
כה כִּי-נָטָה אֶל-אֵל יָדוֹ וְאֶל-שַׁדַּי יִתְגַּבָּר:
כו יָרוּץ אֵלָיו בְּצַוָּאר בַּעֲבִי גַּבֵּי מָגִנָּיו:
כז כִּי-כִסָּה פָנָיו בְּחֶלְבּוֹ וַיַּעַשׂ פִּימָה עֲלֵי-כָסֶל:
כח וַיִּשְׁכּוֹן עָרִים נִכְחָדוֹת בָּתִּים לֹא-יֵשְׁבוּ לָמוֹ אֲשֶׁר הִתְעַתְּדוּ לְגַלִּים:
כט לֹא-יֶעְשַׁר וְלֹא-יָקוּם חֵילוֹ וְלֹא-יִטֶּה לָאָרֶץ מִנְלָם:
ל לֹא-יָסוּר מִנִּי-חֹשֶׁךְ יוֹנַקְתּוֹ תְּיַבֵּשׁ שַׁלְהָבֶת וְיָסוּר בְּרוּחַ פִּיו:
לא אַל-יַאֲמֵן (בַּשָּׁוְ) [בַּשָּׁוְא] נִתְעָה כִּי-שָׁוְא תִּהְיֶה תְמוּרָתוֹ:
לב בְּלֹא-יוֹמוֹ תִּמָּלֵא וְכִפָּתוֹ לֹא רַעֲנָנָה:
לג יַחְמֹם כַּגֶּפֶן בִּסְרוֹ וְיַשְׁלֵךְ כַּזַּיִת נִצָּתוֹ:
לד כִּי-עֲדַת חָנֵף גַּלְמוּד וְאֵשׁ אָכְלָה אָהֳלֵי-שֹׁחַד:
לה הָרֹה עָמָל וְיָלֹד אָוֶן וּבִטְנָם תָּכִין מִרְמָה:

[טו, א]
ויען אליפז התימני ויאמר...

ביאור מלות המענה.
[טו, ג]
יסכון - יועיל.

[טו, ד]
שיחה - תפלה כטעם: ולפני ה' ישפוך שיחו.

[טו, ה]
יאלף - ילמד ויודיע.
ערומים - האנשים המדברים בערמה ובמרמה.

[טו, ח]
ותגרע אליך חכמה - ותמנע לך החכמה עד שתהיה כולה לך, ואין לזרים אתך.

[טו, יא]
תנחומות אל - תנחומות אלו האנשים, רצה לומר בלדד וצופר.
לאט - סתר ולאט.

[טו, יג]
רוחך - רצונך.

[טו, טז]
ונאלח - נתעב ונמאס.

[טו, יז]
אחוך - אגידך.

[טו, כ]
מתחולל - מעניין חיל כיולדה.
לעריץ - הוא הרשע, ונקרא כן בהיותו תקיף ועורץ שאר האנשים.

[טו, כב]
וצפוי הוא אלי חרב - רצה לומר, שכבר יראהו החרב, והטעם שכבר יעבור עליו החרב ויפלו עליו אימות מות.

[טו, כד]
תתקפהו כמלך עתיד לכידור - תתחזק המצוקה עליו ותסבבהו, כמו המלך שעתיד לכידור ומזומן למלחמה הנקרא טורני"ש בלעז. או יהיה הרצון בזה, תנצחהו המצוקה ותחזק עליו, כמו שיתקוף המלך ויאנוס האיש ההוא, שהוא עתיד להשפט בכידור, והם האנשים הנדונים לטביעה, שכאשר ירצו לטובעם בקלות, יקשרו ראשם בין ברכם וידיהם ורגליהם, בדרך שיהיו כמו הכדור, עד שלא יוכלו לשום פנים להנצל מהטביעה.

[טו, כו]
בעבי גבי מגיניו - במקום שגופי מגיניו יותר עבים ויותר חזקים.

[טו, כז]
פימה עלי כסל - שעשה פיות על כסליו מרוב השומן.

[טו, כח]
אשר התעתדו לגלים - אשר היו עתידים לגלים, כמו גלים נצים רצה לומר שממון.

[טו, כט]
מנלם - שלמותם כעניין כנלותך לבגוד יבגדו בך.

[טו, לא]
בשוא נתעה - רצה לומר, האיש הנתעה בשוא ובהבלי העולם להמשך אחריהם.
כי שוא תהיה תמורתו - כי תמורתו תהיה שוא והבל, רצה לומר שכבר יפסד ויעדר.

[טו, לב]
תמלא – תכרת, והוא שב אל יונקתו האמורה למעלה.
וכפתו - הוא כמו יונקתו, והרצון בו פארתו.

[טו, לג]
יחמוס - יגלה כטעם, ויחמוס כגן שכו.
בסרו - בוסר שלו.
נצתו - כמו פרחו.

[טו, לד]
אהלי שחד - הבנויים משחד.

ביאור דברי המענה:
ענה אליפז התימני ואמר: היתכן לחכם שיטעון טענות כוזבות, אשר הם דברי רוח והבל, אם מחוק החכם שיתווכח בדברים וטענות בלתי מועילות, בהאמתת מה שירצה האמתתו?!

הנה לא תוכל להנצל שלא תעשה העול גדול מאלו הדברים, כי עתה תפר מההמון יראת השם יתברך, כי ההמון לחולשת שכלם, לא יראו מעשות רעות, אלא מדאגה פן יענישם השם יתברך, ולזה, כשתאמר שלא יועיל הצדק, שלא יבאו אלו הרעות אלא למי שבמערכתו בעת הלידה שיבואהו, אתה מפר יראת השם יתברך מההמון, ואתה גם כן מונע ההתפלל לפני השם יתברך, על הרעות הבאות לאיש איש, כי התפלה עליהם שוא ובטל לפי דבריך.

הנה דבריך יודיעו לאנשים עונך, כי אתה בוחר בדבריך לשון הערומים המדברים בערמה ובמרמה, ובדרכים מתעים, הנה לא אצטרך אני לומר שאתה רשע, ועל זה באה עליך הצרה הזאת, כי פיך ושפתיך יעידו בך שאתה רשע.

מה זה שהתפארת בישישות וזקנה, האם נבראת קודם אדם הראשון, ולפני בריאת הגבעות?
הלא אם צופר הוא צעיר לימים, הנה לא ימנע מפני זה, שיגיע לו מהחוש מה שהספיק בזה הדרוש, וזה, שיתכן שקבל כבר עדות מאנשים יותר קודמים ממך, עד שכבר הגיע אליו מה שהתפרסם מזה החוש זה זמן ארוך, ולזה אם אינך ראשון לכל האנשים, תהיה טענתך בזה בטלה.

האם שמעת בסוד אלוה ונגלה לך כבר, עד שתמנע לך החכמה ותהיה לך לבדך, לא לזרים אתך, מה ידעת מפעולות השם יתברך ולא נדע, ומה תבין מהם ולא עמנו הוא?

ועוד, שאם תטעון, כי בעבור ישישותך יתכן שתהיה חכם יותר, הנה גם שב גם ישיש בנו כביר ימים מאביך, ואחשוב שאליפז היה יותר ישיש מאיוב, ואולם שאר רעיו היו צעירים ממנו, או צופר לבדו היה צעיר ממנו.

המעט ממך התנחומות שנחמוך בהם אלו האנשים, רצה לומר, צופר ובלדד עד שקראת להם רופאי אליל, האם מה שטענו לקיים, שהשם יתברך מבין את כל מעשה האדם, ושופט אותו עליהם הוא דבר של לָאַט ושל סתר עמך, עד שקראת אותם טופלי שקר, וקראת סתר אלו הטענות, והוא מה שאמרת אליהם: אם בסתר פנים תשאון?

איך לקחך לבך, ואיך רמזו עיניך להשיב אל אל רוחך, והוצאת מפיך מלין כנגדו?
איך תחשוב שתהיה נקי וצדיק, עד שלא יתכן שיגיעך עונש, הנה אי אפשר באדם לחסרונו שיהיה נקי וצדיק, ואיך תחשוב שתהיה נמלט מהחסרון?
הלא בעיני השם יתברך אין נמלט מהחסרון, כי גם המלאכים והגלגלים ישיגם חסרון מה, לפי מה שמציאותם יצטרך אל מציאות אחר ישפע ממנו. ועוד בהם חסרון נפלא ביחס אל השם יתברך, כמו שביארנו בחמישי מספר מלחמות ה', ולזה לא ימצא השלימות כי אם בשם יתברך, ובהיות הענין כן, איך חשבת עצמך נקי מהחסרון, עם היותך נתעב ונמאס ושותה כמים עַוְלָה?

כי האדם זה דרכו, ולזה אין לך להתרעם על ה' יתברך על זה העונש, כי בלי ספק אי אפשר מזולת שמרית, ואם אינך משער בזה, כי יתכן שחטאת בדברים רבים, הם חטא אצל השם יתברך מצד שלמותו, ואינך חושב בהם שיהיו חטא.

הנה אגידך שראיתי בחוש, ומה שיגידוהו חכמים ולא כחדו במה שקבלו בזה מהחוש מאבותם, כי לא אביא עליך עדות ממה שיגידהו הפחותים כי אין לסמוך עליהם, אבל ממה שהגידו השלימים אשר להם לבדם נתנה הארץ מרוב חכמתם ושלמותם, לא עבר זר בתוכם, הלא הם יגידו.

וראיתי גם כן בעיני, כי הרשע, ואם הוא מצליח - הוא מתחולל כל ימיו, רצה לומר שיאחזהו חיל וכאב לב כל ימיו, ליראתו ולפחדתו שיגיעהו רע, ומספר השנים אשר נצפנו, לתוקף החומס אנשים יהיה בכל אחד מהם, קול פחדים באזניו שיגיעהו רע, והנה בהיותו בשלום, יבואנו השודד והצר לו בדרך, שלא יאמין שוב מני החושך והצרה ההיא.

הלא החרב יראה אותו בדרך שיפלו עליו אימות מות, הלא הרשע הוא נודד ללחם אנה ימצאהו, כי אין לו לחם לאכול, ידע כי נכון בידו יום חשך וצרה גדולה, ולזה הוא בכאב לב תמיד, צר ומצוקה יבעתוהו, תתחזק המצוקה עליו ותאנוס אותו, כמו המלך שיתקוף ויאנוס האיש שהוא עתיד להשפט בכידור, והם האנשים הנדונים לטביעה, שיקשרו ראשם בין ברכם וידיהם ורגליהם, בדרך שיהיו כמו הכידור, עד שלא יוכלו להנצל מהטביעה, מפני שנטה הרשע לאל ידו, וחשב להתגבר על השם יתברך.

הנה ה' יתברך ירוץ אליו להכותו בצוארו, במקום שיהיו מגיניו יותר חזקים ויותר עבים, להראותו כי לא תועיל גבורתו כנגד השם יתברך, מפני שכסה הרשע פניו בחלבו מרוב השומן, ושכן בערים חריבות, רצה לומר שבנה אותם ושכן בבתים אשר לא היו נושבים, אבל היו עתידים להיותם לגלים נצים, ובנה אותם מחדש, כדי שיוכל לבטוח יותר בהם שיהיו חזקים ולהיותם לזכר לו, הנה יענש שלא יעשר ולא יעמוד עשרו אשר בעבורו היה משמין עצמו, ולא יטה לאנשי הארץ שלמותם, רצה לומר, שבנינים אשר עשה לא ישארו אבל יחרבו ויפלו.

לא יסור מני חשך הצרות, יונקתו אשר היתה צומחת מאד בהיותו בעשרו, עד שהיה בתכלית השומן והדשנות, תיבש שלהבת הצרות הבאות עליו, עד שיגיעהו מהכחישות, שרוח פיו יניעהו ויסירהו ממקומו, בעבור שלא היה מאמין זה האיש, הנתעה בשוא ובהבלי העולם כי ימותו, ותהיה שוא והבל תמורתו, רצה לומר שלא היה מתפחד מהמות, הנה היה ענשו שימות בלא עתו ותכרת יונקתו בלא עתו, וכפתו אשר איננה רעננה, יסור בקלות הפרח והנץ שהוציא הרשע לעשות פרי, כמו הגפן שיחמוס וישחית בִּסְרוֹ, וכזית שישליך נצתו במעט סבה.

הנה קבוץ החנפים, סופו להיות גלמוד, לפי שישחיתו קצתם לקצת, ולא ישלם הקבוץ ביניהם, ואש אכלה האהלים הבנויים משחד ועול, לפי שהם יחשבו וישתדלו תמיד בעמל ואון, ומחשבתם תכין מרמה תמיד, ולזה יענישם ה' יתברך בכמו אלו העונשים.

והכלל העולה מהדברים הוא: שהוא היה מגנה איוב על אמרו שלא חטא, והוא מעיד שכבר חטא, שהוא בדבריו אלה יפר יראת השם מהאנשים, וימנע מהתפלל אליו בעת הצרה, אשר עם התועלת שבו להנצל מהרע, הנה בו מהתקון המדיני וההישרה אל הצלחת הנפש, מה שלא יעלם, והביא ראיה מהחוש אל היות אלו הרעות מסודרות מהשם יתברך, לפי מעשה האדם, למה שימצא מהרעות לרשעים, אשר לא נפקד איש מהם שלא ישיגוהו רעות, אם מצד הפחד, אם מזולת זה, וזה ממה שיורה על כי אלו הרעות הם לרשעים, מפני היותם רשעים.

ועוד, שאנחנו נראה העונש הבא עליהם כנגד מרים מדה כנגד מדה, ואילו היה מוגבל בגיחו מרחם, לא היה אפשר זה, אלא אם נאמר שכבר הוגבל גם כן אז, שיהיה זה האיש עושה מרי, שיהא דומה לעונש המוגבל לבוא עליו, וזה בתכלית הבטול והגנות, כי אם היה הענין כן, תבטל הבחירה, ויהיו כל העניינים מחוייבים, הנה זה הוא לבד מה שהוסיף אליפז לטעון בזה המענה.