א רוּחִי חֻבָּלָה יָמַי נִזְעָכוּ קְבָרִים לִי:
ב אִם-לֹא הֲתֻלִים עִמָּדִי וּבְהַמְּרוֹתָם תָּלַן עֵינִי:
ג שִׂימָה-נָּא עָרְבֵנִי עִמָּךְ מִי הוּא לְיָדִי יִתָּקֵעַ:
ד כִּי-לִבָּם צָפַנְתָּ מִשָּׂכֶל עַל-כֵּן לֹא תְרוֹמֵם:
ה לְחֵלֶק יַגִּיד רֵעִים וְעֵינֵי בָנָיו תִּכְלֶנָה:
ו וְהִצִּיגַנִי לִמְשֹׁל עַמִּים וְתֹפֶת לְפָנִים אֶהְיֶה:
ז וַתֵּכַהּ מִכַּעַשׂ עֵינִי וִיצֻרַי כַּצֵּל כֻּלָּם:
ח יָשֹׁמּוּ יְשָׁרִים עַל-זֹאת וְנָקִי עַל-חָנֵף יִתְעֹרָר:
ט וְיֹאחֵז צַדִּיק דַּרְכּוֹ וּטְהָר-יָדַיִם יֹסִיף אֹמֶץ:
י וְאוּלָם כֻּלָּם תָּשׁוּבוּ וּבֹאוּ נָא וְלֹא-אֶמְצָא בָכֶם חָכָם:
יא יָמַי עָבְרוּ זִמּוֹתַי נִתְּקוּ מוֹרָשֵׁי לְבָבִי:
יב לַיְלָה לְיוֹם יָשִׂימוּ אוֹר קָרוֹב מִפְּנֵי-חֹשֶׁךְ:
יג אִם-אֲקַוֶּה שְׁאוֹל בֵּיתִי בַּחֹשֶׁךְ רִפַּדְתִּי יְצוּעָי:
יד לַשַּׁחַת קָרָאתִי אָבִי אָתָּה אִמִּי וַאֲחֹתִי לָרִמָּה:
טו וְאַיֵּה אֵפוֹ תִקְוָתִי וְתִקְוָתִי מִי יְשׁוּרֶנָּה:
טז בַּדֵּי שְׁאוֹל תֵּרַדְנָה אִם-יַחַד עַל-עָפָר נָחַת:

[יז, א]
חובלה - נשחתה.
נזעכו - נכרתו.

[יז, ב]
התולים - אנשי מהתלות ובא בשקל עצומים, שהוא אנשי עוצם.
ובהמרותם - ובהכעסתם אותי, מענין: מרו ועצבו את רוח קדשי.
תלן עיני - רצה לומר, שעיני רואה הכעסתם ולנה שם.

[יז, ג]
שימה נא ערבני עמך - שימה נא לבך בי להשיב על דברי בהתווכחי עמך, ותן לי ערב אוכל לבטוח בו, שתשיב על דברי, כי תשוקתי היא להתווכח עמך, לא עם אלו האנשים.
לידי יתקע - הוא מענין תקיעת כף, לקיים כל דבר.

[יז, ה]
לחלק - מענין שפתי חלקות.
רעים - מחשבות ורעיונים, כטעם בנת לרעי.

[יז, ו]
למשול עמים - להיות למשל ולשנינה בגוים.
ותפת - אדון כענין תפתאי האמור בדניאל.
לפנים - קודם.

[יז, ז]
ויצורי - מחשבותי מגזרת כי יצר לב האדם.

[יז, ח]
ישומו - יתמהו.
יתעורר - יתמה ויפלא, ויקבל התפעלות רב.

[יז, יא]
זמותי נתקו - מחשבותי נפסקו.
מורשי לבבי - מחשבותי כי הלב ירש ממחשבה ההתחלות, אשר ישתמש בהם בחקירותיו בדבר דבר.

[יז, יג]
רפדתי יצועי - הצעתי ערשי.

[יז, טז]
בדי שאול - כמו לבדי שאול, והרצון בו לירכתי שאול.
אם יחד על עפר נחת - אם ינוחו יחד על עפר, והכונה בשאול השפל שבמקומות והוא מרכז הארץ, וכמוהו: ואציעה שאול הנך, כי הוא הפך השמים שהוא המעלה במוחלט.

ביאור דברי המענה (פרקים טז-יז)
ענה איוב ואמר: שמעתי כמו אלה הדברים פעמים רבות, הנה כולכם מנחמים תנחומי עמל וכזב, האם ימצא קץ לדברי רוח והבל, כמו שהם דבריכם, או מה יחזק דעתך מה שתטען ותענה, הנה אין בדבריך מה שיחזק דעתך בו, גם אנכי הייתי מדבר עמכם ככם, לו הייתם במקומי, אחביר עליכם במלין לנחם אתכם, ואניעה עליכם במו ראשי, לנוד לכם ולהיות מיצר בצרתכם.

אם היה העניין כן, אחזיק אתכם בדברי, ומה שאנוד לכם בדברי, יהיה להפליג על חוזק ספור שִׁיברכֶם, יחשך כאבכם מכם, כי הרבה יתפייסו מי שהושבר, כאשר ינודו לו ויספדו אותו בחוזק שִׁבְרוֹ, ושיעור מה שאבד ממנו, הנה אם אדבר, לא יחשך כאבי ממני, או אם אחדל מהדבור, לא יועיל לי, ולא יסור דבר מצרתי, אך עתה הלאני השם, שם כל אברי שממים, איני צריך לעד אחר על צרתי, כי הקמטים שבי מרוב הכחישות יעידו עלי, וכחשי ודלותי יעיד על חוזק שברי ומכאובי.

אך השם יתברך, טרף אותי וישטמני תכלית השנאה, והגיעני להיות חרפת אדם ובזוי עם, עד שצרי חרק עלי בשיניו לכעסו עלי, וילטוש עיניו לי, לעיין אותי בעין רעה, הרחיבו עלי פיהם אויבי בחרפותיהם אשר הם מחרפים אותי, הכו לחיי, יחד עלי יתקבצון כל שונאי.

והנה אמר זה, לפי מה שאחשוב, כנגד רעיו שהיו מחרפין אותו, ימסור אותי השם יתברך ביד שקרן, ועל ידי רשעים הטה אותי ממה שהייתי בו, שליו הייתי ויפרפרני השם ויכתתני, אחז בערפי וישברני, ויקימני לו למטרה לירות בי חציו. יסובו עלי מורים החצים אשר לו, יבקע כליותי ולא יחמול, ישפוך לארץ מררתי.

והנה אמר זה כנגד המכות והמכאובות אשר חלו בו, יפרצני השם פרץ על פני פרץ, רצה לומר מכה אחר מכה, ירוץ עלי כגבור, להכות אותי בכח ובתוקף מכות רבות, על מה שהוגלד ממכותי, תפרתי שק שהוא בגד קשה, והנה הוא מכאיב ומצער אותי מאד, ועוללתי ראשי בעפר ואפר, וכל זה מרוב היגון, כי בסיבת היגון יחגרו האנשים שק, ויעלו עפר על ראשם.

פני נמלאו חומר ולכלוך מרוב הבכי, ובסבת הבכי חשכו ראותיי, עד שעל עפעפי צלמות, כל הצרות האלו באוני, על לא חמס בכפי, וגם תפלתי היתה זכה, שלא הייתי מתפלל שיבא רע לאויבי, ולא הייתי נמנע מלהתפלל לשם יתברך, קודם בוא אלי הצרה הזאת.

וזה שאיוב כמו שזכרנו, היה נבוך תחלה בזאת החקירה, והיה רוצה לצאת ידי שתיהן, ולזה היה מקריב קרבנות אל השם יתברך לכפר בעד בניו.
ארץ אל תכסי דמי, והחמס הנעשה לי בסבת זה הסדור המסודר מהשם יתברך, או יהיה הרצון בזה אל תכסה החמס הנעשה לי, אם אמת מה שיאמרו רעי, שתהיינה אלו הרעות מאת השם יתברך על צד העונש, ואל יהי מקום להסתר שם, זעקתי על החמס הנעשה לי.

גם עתה הנה בשמים עדי, שהאמת אתי, אם היה השם יתברך משגיח באלו הדברים הפרטיים כמו שאתם אומרים, אתם רעי המליצים עמי אל אלוה, תדמע עיני, ואליו דברי לא עמכם, שאם היו דברי עמכם, היה מבואר שלא תהיה טענה עליכם, מה שאספר מהחמס הנעשה לי, אם הענין כדבריכם לפי שכלכם, תאמרו שאינכם מאמינים אותי, במה שאני אומר שאין חמס בכפי.

ואולם דברי עם השם יתברך, שאם היה הענין כדבריכם, רצוני שיהיה השם יתברך מבין את כל מעשה האדם, היה הוא יודע האמת בזה, ולזה תהיה מזה הצד טענה לשם יתברך לבאר, שאם היה משגיח באישי האדם, בכמו האופן שאתם אומרים, הוא עושה עמי עול וחמס.

מי יתן שיוכל האדם להתווכח עם השם, כמו הויכוח שיהיה בין אדם לרעהו, כי מספר השנים הנשארים לי לחיות, יהיו באים עתה ואמות, או תהיה רוחי נשחתה, ונכרתים ימי שלא אשלימם, ויהיו עתה קברים לי. אם אין רעי המליצים לי אנשים מהתלות עמי, ולזה אברח מלהתווכח עמהם, ובמה שאומרים להמרותי ולהעציבני, רואה עיני ולנה שם, רצה לומר שאין הכעסים אשר הם מכעיסים אותי ומדברים כנגדי, נעלמים ממני.

אהה השם יתברך, שום לבך בי לשמוע דברי ולהשיב עליהם, כי תשוקתי להתוכח עמך, אם היה אפשר זה לדעתי, שאתה לא תלך בהתווכחך עמי, כי אם בדרך אמת לא בטענות כוזבות, כמו שעושים אלו האנשים, ואם היה אפשר תן לי ערב שאוכל לבטוח בו, שתשלים ההתווכחות עמי, הנני משתוקק מאד, מי אמצא שיתקע לידי לקיים, שיהיה ההתווכחות ביני ובינך, אם היה אפשר, וכל זה אמר איוב להורות, שהאמת אתו, ולמאסו בטענות הפחותות שטוענים לו רעיו.

הנה לבם צפנת משכל, ואין בהם תבונה ולא דעת, כי היה ראוי שלא יעלם מהם, כי על דברים כמו אלו התחבולות והמרמות לא תרומם, מי שהחליק אליך, יגיד המחשבות העולות בלבו, כדי שינצל אותך שאינך עושה עול, אבל תענישהו על מה שיהתל בך כהתל באנוש, עד שעיני בניו תכלינה, והציגני השם יתברך להיות למשל ולשנינה, תחת שהייתי קודם זה להם לאדון ולשר, עד שכהתה עיני מהכעס אשר הם מכעיסים אותי בלעגם עלי, ומחשבותי הם כצל, רצה לומר שלא אוכל להחזיק ולהתישר בהם מרוב דאגותי.

ישומו ויתמהו ישרים על זאת הרעה הבאה על הצדיקים, על לא חמס בכפיהם, ונקי יתעורר על חנף ויתמה, מדוע דרכו צלחה עם רוב עונותיו ופשעיו, ויאחז עם זה הצדיק דרכו הטובה, ומי שהוא טהר ידים יוסיף אומץ ללכת בדרכי השם יתברך, ואף על פי שאין בזה גמול גופני, אבל יעשו זה להושיע נפשם כי זה כל פרי האדם.

וזו תשובה על מה שאמר אליפז, אף אתה תפר יראה, וזה שהרשעים אינם יראים השם יתברך כלל, והצדיקים לא יפרו יראת השם יתברך מפני זה, אבל יאחזו דרכם כדי שתגיע להם הצלחת הנפש, ויוסיפו אומץ בדרכם הטובה, לבזותם הבלי זה העולם, מפני רוע הסדור הנופל בקנייניו ובהצלחותיו, וישימו מפני זה כל כונתם בהצלחת הנפש.

ואולם כולכם תשובו, ובאו נא, ולא אמצא בכם חכם, ולזה שפטתם שאני מפר יראה. הנה מרוב מכאובי על לא חמס בכפי באתי עד קצי, כאילו ימי עברו, מחשבותי נתקו ממני, אשר הם מורשי שכלי, כי השכל, כשירצה לחקור בדבר, יירש תחלה מהמחשבה חלקי הסותר אשר תפול בהם, והטענות המקיימות אותם והמבטלות אותם, הנה מחשבותי המבולבלות, עתה ישימו הדברים אשר הם היו מבוארים לי, ונגלים כאור היום, חשוכים ונעלמים כלילה, אשר היה קרוב אליו וחזק ההראות, ישימוהו כלילה מפני חשך הצרות.

על מה שאתם מנחמים אותי, שאחריתי תשגא מאד?!
הנה אשיבכם מילין, אם אני בחוזק המכאוב, עד שאקוה שיהיה ביתי שאול, ואמות וארפד יצועי בחשך, ואקרא לשחת אבי אתה, אמי ואחותי לרימה. לדעתי שאין לי המלט מהמות על זה הכאב האנוש, הנה איה איפה תקותי, האם אקוה שאראה הטוב הגופיי אחר מותי, או אמר זה כנגד מה שהיו אומרים, שההבדל בין הרשעים והצדיקים כשיבואום צרות, שהרשע לא יאמין שוב מני חשך, ואולם הצדיק בוטח שהשם יתברך יסיר המכאוב ההוא ממנו, הנה לרבוי המכות האלו, והמכאובים אשר חוליתי בהם, אם ינוחו יחד על עפר, תרדנה ותצללנה לכבדם לירכתי שאול, רצה לומר למרכז הארץ, כי לא תוכל הארץ להכיל ולשאת אותם, ואיך אוכל אני לסובלם ולחיות אחרי נפלם בי?!
ואמנם אמר זה על זה ההפלגה והגוזמא.

והכלל העולה מהדברים הוא: שאיוב יסתור דברי אליפז במה שהביא ראיה מהחוש, מהעונש הבא לרשעים, וגזר מפני זה, שכל הרעות הנופלים באישי האדם הם במשפט לפי מעשיהם. ואמר שזאת הגזירה בלתי צודקת, לפי שכבר נמצאו בו אלו הרעות הנפלאות, אשר אין לו תקוה לחיות אחריהם, על לא חמס בכפיו.

ואם יאמר אומר, שזאת הטענה לא יודה בה אליפז, ולזה אינה טענה עליו, הנה תשובת איוב בזה, כי דבריו הם עם השם יתברך, אשר יודע שהאמת הוא, כמו שאמר איוב, אם היה שיהיה פוקד האדם על כל מעשיו, כמו שאמרו רעי איוב, ומה שגנה אותו אליפז, שהוא היה מיפר יראה, באמרו כמו אלו הדברים, הנה כבר נתנצל איוב וביאר, שאינו צודק אבל הענין בהפך.

וזה שהרשעים אינם יראים השם יתברך, עד שיתכן שיאמר שהוא היה מיפר יראת השם יתברך מהם, בכמו אלו הדברים, והצדיקים לא יסורו מפני זה מלהחזיק בדרכי השם יתברך, לפי שתכליתם אינו הגמול הגופיי, אבל השארות הנפש, ולא די שלא יסורו מפני זה הדעת מדרכם הטובה, אבל יוסיפו אומץ להחזיק בה, ולהשתדל בשלמותם הנפשיי לבזותם הקניינים וההצלחות הגופיות, לרוע הסידור הנופל בהם והיותם הבל.