א וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים לְהִתְיַצֵּב עַל-יְהֹוָה וַיָּבֹא גַם-הַשָּׂטָן בְּתֹכָם לְהִתְיַצֵּב עַל-יְהֹוָה:
ב וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל-הַשָּׂטָן אֵי מִזֶּה תָּבֹא וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת-יְהֹוָה וַיֹּאמַר מִשֻּׁט בָּאָרֶץ וּמֵהִתְהַלֵּךְ בָּהּ:
ג וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל-הַשָּׂטָן הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ אֶל-עַבְדִּי אִיּוֹב כִּי- אֵין כָּמֹהוּ בָּאָרֶץ אִישׁ תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע וְעֹדֶנּוּ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתוֹ וַתְּסִיתֵנִי בוֹ לְבַלְּעוֹ חִנָּם:
ד וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת-יְהֹוָה וַיֹּאמַר עוֹר בְּעַד-עוֹר וְכֹל אֲשֶׁר לָאִישׁ יִתֵּן בְּעַד נַפְשׁוֹ:
ה אוּלָם שְׁלַח-נָא יָדְךָ וְגַע אֶל-עַצְמוֹ וְאֶל-בְּשָׂרוֹ אִם-לֹא אֶל-פָּנֶיךָ יְבָרְכֶךָּ:
ו וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל-הַשָּׂטָן הִנּוֹ בְיָדֶךָ אַךְ אֶת-נַפְשׁוֹ שְׁמֹר:
ז וַיֵּצֵא הַשָּׂטָן מֵאֵת פְּנֵי יְהֹוָה וַיַּךְ אֶת-אִיּוֹב בִּשְׁחִין רָע מִכַּף רַגְלוֹ ( ְעַד ) [וְעַד] קָדְקֳדוֹ:
ח וַיִּקַּח-לוֹ חֶרֶשׂ לְהִתְגָּרֵד בּוֹ וְהוּא יֹשֵׁב בְּתוֹךְ-הָאֵפֶר:
ט וַתֹּאמֶר לוֹ אִשְׁתּוֹ עֹדְךָ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתֶךָ בָּרֵךְ אֱלֹהִים וָמֻת:
י וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ כְּדַבֵּר אַחַת הַנְּבָלוֹת תְּדַבֵּרִי גַּם אֶת-הַטּוֹב נְקַבֵּל מֵאֵת הָאֱלֹהִים וְאֶת-הָרָע לֹא נְקַבֵּל בְּכָל-זֹאת לֹא-חָטָא אִיּוֹב בִּשְׂפָתָיו:
יא וַיִּשְׁמְעוּ שְׁלֹשֶׁת רֵעֵי אִיּוֹב אֵת כָּל-הָרָעָה הַזֹּאת הַבָּאָה עָלָיו וַיָּבֹאוּ אִישׁ מִמְּקֹמוֹ אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי וּבִלְדַּד הַשּׁוּחִי וְצוֹפַר הַנַּעֲמָתִי וַיִּוָּעֲדוּ יַחְדָּו לָבוֹא לָנוּד-לוֹ וּלְנַחֲמוֹ:
יב וַיִּשְׂאוּ אֶת-עֵינֵיהֶם מֵרָחוֹק וְלֹא הִכִּירֻהוּ וַיִּשְׂאוּ קוֹלָם וַיִּבְכּוּ וַיִּקְרְעוּ אִישׁ מְעִלוֹ וַיִּזְרְקוּ עָפָר עַל-רָאשֵׁיהֶם הַשָּׁמָיְמָה:
יג וַיֵּשְׁבוּ אִתּוֹ לָאָרֶץ שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת לֵילוֹת וְאֵין-דֹּבֵר אֵלָיו דָּבָר כִּי רָאוּ כִּי-גָדַל הַכְּאֵב מְאֹד:

ואח"כ התחיל בסיפור המין האחר מן הרעות אשר התחלתו במקבל, כמו העצה והמזג, וקרא התחלת זה הרע גם כן שטן להיותו מטה מהדרך הראוי, ואמר בו: להתיצב על ה', מה שלא אמר כן בראשון, לפי שזה החלק מהנפש אשר בו תהיה העצה, הוא מכוון בעצמו לעבוד השכל האנושי, ולהגיע לו שלימותו, וזה מבואר למי שיעיין בספר הנפש, וידע כחות הנפש האנושית, לאיזה תכלית נמצאו באדם, אלא שכבר יקרה בקצת העתים, שיהיה מה שישפטהו זה החלק מהנפש בלתי ישר ובלתי נאות, עד שיתחדשו מזה חלאים ומכאובים מצד רוע ההנהגה. וזכר על צד המשל, שזה השטן השתדל בכל אופני ההשתדלות להזיק איוב בגופו, ושה' יתברך נתן הכל ברשותו זולת נפשו, כי הוא אשר לא נתן לשטן ממשלה עליה, אבל הוא הענין בהפך, רצה לומר שהיא תמשול עליו ותנהיגהו כאשר תרצה, ויחס עם זה המסרו ביד זה השטן, לסבת היותו בלתי שלם ביראת השם, עד שלא יעמוד באמונתו כאשר ינוסה, וזהו אומרו: ואולם שלח נא ידך וגע אל עצמו ואל בשרו אם לא על פניך יברכך.

וכן היה הענין על דרך האמת, כי איוב להיותו נבוך ומבולבל בענין ההשגחה האלהית, והיות אמונתו בזה בלתי שלימה, העתיקוהו אלו הדעות הנופלות אל שיחליט המאמר, שאין ה' יתברך משגיח בתחתונים, רצה לומר באישיהם, ואילו היה מצוייר אליו האמת בזה, לא היה נעתק בשום פנים אל ההאמנה בחלופו. והנה סבת היותו נבוך, זה השיעור מהמבוכה בזה הדרוש, היתה חסרונו בהשגות העיוניות, אשר השלימות בהם סבת השמר האדם מאלו הרעות המדומות. וזכר שכבר הגיע מתום זה האיש ויושרו, עד שעם אשר הסתה אותו אשתו לבלתי החזיק בתומתו, והוכח במכאובות חזקים, לא חטא בכל זה בשפתיו, אלא שכבר ארז"ל, שבמחשבתו היה נבוך ומבולבל כמו שהוכיח בסוף העניין ארז"ל בשפתיו הוא דלא חטא, אבל בלבו חטא.

עוד זכר, שכאשר שמעו רעי איוב באו לנוד לו ולנחמו, וכראותם חוזק שברו, לא נמצא מי שדבר אליו דבר, ואחשוב שאלו הרעים היו חכמים מפורסמים בזמן ההוא, חקרו יחד עמו בעיוניות, ונמצא ביניהם בזה המבוקש התוריי, זה המחלוקת אשר הוא לפי מה שתשפטהו החלוקה, כמו שיתבאר אחר זה. וכראות איוב כי אין דובר אליו דבר, פתח פיהו וקלל את יומו, לפי שדעתו היה כמו שיתבאר מדבריו, שכל מקרי האדם הם מוגבלים ומסודרים לפי מערכת הככבים בעת הלידה.