א וַיַּעַן צוֹפַר הַנַּעֲמָתִי וַיֹּאמַר:
ב לָכֵן שְׂעִפַּי יְשִׁיבוּנִי וּבַעֲבוּר חוּשִׁי בִי:
ג מוּסַר כְּלִמָּתִי אֶשְׁמָע וְרוּחַ מִבִּינָתִי יַעֲנֵנִי:
ד הֲזֹאת יָדַעְתָּ מִנִּי-עַד מִנִּי שִׂים אָדָם עֲלֵי-אָרֶץ:
ה כִּי רִנְנַת רְשָׁעִים מִקָּרוֹב וְשִׂמְחַת חָנֵף עֲדֵי-רָגַע:
ו אִם-יַעֲלֶה לַשָּׁמַיִם שִׂיאוֹ וְרֹאשׁוֹ לָעָב יַגִּיעַ:
ז כְּגֶלְלוֹ לָנֶצַח יֹאבֵד רֹאָיו יֹאמְרוּ אַיּוֹ:
ח כַּחֲלוֹם יָעוּף וְלֹא יִמְצָאֻהוּ וְיֻדַּד כְּחֶזְיוֹן לָיְלָה:
ט עַיִן שְׁזָפַתּוּ וְלֹא תוֹסִיף וְלֹא-עוֹד תְּשׁוּרֶנּוּ מְקוֹמוֹ:
י בָּנָיו יְרַצּוּ דַלִּים וְיָדָיו תָּשֵׁבְנָה אוֹנוֹ:
יא עַצְמוֹתָיו מָלְאוּ (עֲלוּמָו) [עֲלוּמָיו] וְעִמּוֹ עַל-עָפָר תִּשְׁכָּב:
יב אִם-תַּמְתִּיק בְּפִיו רָעָה יַכְחִידֶנָּה תַּחַת לְשׁוֹנוֹ:
יג יַחְמֹל עָלֶיהָ וְלֹא יַעַזְבֶנָּה וְיִמְנָעֶנָּה בְּתוֹךְ חִכּוֹ:
יד לַחְמוֹ בְּמֵעָיו נֶהְפָּךְ מְרוֹרַת פְּתָנִים בְּקִרְבּוֹ:
טו חַיִל בָּלַע וַיְקִאֶנּוּ מִבִּטְנוֹ יֹרִשֶׁנּוּ אֵל:
טז רֹאשׁ-פְּתָנִים יִינָק תַּהַרְגֵהוּ לְשׁוֹן אֶפְעֶה:
יז אַל-יֵרֶא בִפְלַגּוֹת נַהֲרֵי נַחֲלֵי דְּבַשׁ וְחֶמְאָה:
יח מֵשִׁיב יָגָע וְלֹא יִבְלָע כְּחֵיל תְּמוּרָתוֹ וְלֹא יַעֲלֹס:
יט כִּי-רִצַּץ עָזַב דַּלִּים בַּיִת גָּזַל וְלֹא יִבְנֵהוּ:
כ כִּי לֹא-יָדַע שָׁלֵו בְּבִטְנוֹ בַּחֲמוּדוֹ לֹא יְמַלֵּט:
כא אֵין-שָׂרִיד לְאָכְלוֹ עַל-כֵּן לֹא-יָחִיל טוּבוֹ:
כב בִּמְלֹאות שִׂפְקוֹ יֵצֶר לוֹ כָּל-יַד עָמֵל תְּבֹאֶנּוּ:
כג יְהִי לְמַלֵּא בִטְנוֹ יְשַׁלַּח-בּוֹ חֲרוֹן אַפּוֹ וְיַמְטֵר עָלֵימוֹ בִּלְחוּמוֹ:
כד יִבְרַח מִנֵּשֶׁק בַּרְזֶל תַּחְלְפֵהוּ קֶשֶׁת נְחוּשָׁה:
כה שָׁלַף וַיֵּצֵא מִגֵּוָה וּבָרָק מִמְּרֹרָתוֹ יַהֲלֹךְ עָלָיו אֵמִים:
כו כָּל-חֹשֶׁךְ טָמוּן לִצְפוּנָיו תְּאָכְלֵהוּ אֵשׁ לֹא-נֻפָּח יֵרַע שָׂרִיד בְּאָהֳלוֹ:
כז יְגַלּוּ שָׁמַיִם עֲוֹנוֹ וְאֶרֶץ מִתְקוֹמָמָה לוֹ:
כח יִגֶל יְבוּל בֵּיתוֹ נִגָּרוֹת בְּיוֹם אַפּוֹ:
כט זֶה חֵלֶק-אָדָם רָשָׁע מֵאֱלֹהִים וְנַחֲלַת אִמְרוֹ מֵאֵל:

[כ, א]
ויען צופר הנעמתי ויאמר...

ביאור מלות המענה
[כ, ב]
שְׂעִפַּי - מחשבותי.
חוּשִי - הרגישי.

[כ, ו]
שיאו - רוממותו.

[כ, ז]
כגללו - כצואתו.

[כ, ח]
ויודד - מענין נדודים.

[כ, ט]
שזפתו - ראתהו.
תשורנו - תראנו.
מקומו - עין אנשי מקומו שהיו רואים אותו תמיד.

[כ, י]
ירצו דלים - יעשו רצון דלים.
אונו - גזלתו.

[כ, יא]
עצמותיו מלאו עלומיו - רצה לומר עצמותיו נתמלאו מחטא נעוריו.

[כ, טו]
חַיִּל בלע - ההון אשר בלע ואכל.

[כ, טז]
ראש פתנים - מעניין ראש ולענה, ופתנים הם נחשים.

[כ, יח]
יָגָע – שם, והרצון שישיב יגיעו.
ולא יַעֲלוֹס - לא ישמח.

[כ, יט]
כי רִצַּץ עזב דלים - כאשר רצץ הדלים עזב אותם, רצה לומר שלא עזב אותם עד אשר רצץ אותם.

[כ, כ]
בַּחֲמוּדֹו לא ימלט - בחמודו ועשרו לא ימלט דבר שהכל יאבד.

[כ, כא]
יחיל - יצליח.

[כ, כב]
במלאת ספקו - בהיות לו די.
יצר לו - מעניין צרות ודוחק.
עמל - תואר והרצון בו איש עמל ואון.

[כ, כג]
בִּלְחוּמוֹ - בבשרו.

[כ, כד]
מִנֵּשֶק ברזל - כלי זיין של ברזל.
תחלפהו – תכריתהו, או ירצה בזה תעבור בו, ויהיה שב אל החץ אשר יורו מזאת הקשת החזקה.

[כ, כה]
מגוה - מהתיק אשר לה או ירצה בזה מגוף הרשע.
וברק - הוא להט החרב.
ממרורתו - היא המרה אשר בה משכן האדומה.

[כ, כו]
לצפוניו - בעבור החטאים אשר צפן.
ירע - ישבר.

[כ, כז]
מִתְקוֹמָמָה לו - שונאה אותו.

[כ, כח]
יגל - יגלה ממקומו וינוד.
נִגָּרוֹת - כמו הנהרות הנגרות.

[כ, כט]
ונחלת אמרו מאל - רוצה לומר שזה לו לנחלה בעבור מה שאמר מאל, והטיח דברים כנגדו.

ביאור דברי המענה:
ענה צופר הנעמתי ואמר: באמת מחשבותי יכריחוני להשיב על דבריך, בעבור הרגישו בי מוסר כלימתי ששמעתי ממך במה שקדם מדבריך, ורוח מבינתי יביאני לענות לך.
הזאת ידעת כבר נמשך בזה המנהג מעת היות העולם, ומעת שנברא האדם, והוא, כי רננת הרשעים וטובם והצלחתם הוא מזמן קרוב, רצה לומר שלא יתמיד להם, ושמחת החנף לא תקום כי אם עד רגע, כלומר זמן מועט.

והנה אמר זה לתשובה למה שטען על דברי איוב, באומרו: ישליו אהלים לשודדים, אם יעלה לשמים רוממותו וראשו לעב יגיע, רוצה לומר שיהיה בעליונות ההצלחה, הנה הוא יאבד ויפסד במהירות כהפסד צואתו בקלות ובמהירות, עד שרואיו יאמרו איו? כי יאבד לשעתו, כמו החלום וחזיון הלילה שלא יזכור אותם האדם כאשר הקיץ, ויאבד זכרו במהירות, כן יעופף זה הרשע וילך לאבדון מהר.

העין שראתה אותו לא תוסיף לראותו, ולא עוד תראנו עין אנשי מקומו, להיות כלה ואבד, ישוב גמולו על בניו, ויעשו רצון הדלים לרוב שפלותם, תחת אשר עשקם אביהם, או ידי העושק בעצמו תשבנה הגזלה אשר גזל, לפי שעצמותיו נמלאו מחטא נעוריו, ועמו על עפר תשכב חטאתו, ולא ישוב אל השם.

או הרצון בזה, לפי שהוא מלא עצמותיו מהדברים העלומים והמכוסים אשר גנב וגזל, רצה לומר שעשה עושר ולא במשפט, ועמו על עפר תשכב הגזלה ההיא ולא ישיבה, ולפי שכאשר המתיקה בפיו הרעה אשר חשב לעשותה וערבה לו, יכחיד אותה ויסתירנה תחת לשונו, רצה לומר שלא יגלה אותה עד עשותה המזימתה, כאילו הוא חומל עליה מרוב אהבתו אותה, ולזה לא יעזבנה וימנענה בתוך חכו.

הנה ישיב לו ה' יתברך על כל זה גמול מדה כנגד מדה, וזה שלחמו נהפך במעיו ללכת הפך המנהג, רצה לומר שישוב לצאת דרך הפה בקיא. הנה לחמו יהיה כמרורת פתנים בקרבו, כל החיל אשר בלע יקיאנו, ומבטנו יורישנו אל הפך מה שהיה עושה, שהיה מעכב לעצמו ההון אשר גזל, ולא היה רוצה להניח ממנו דבר, ותחת אהבתו הרעה עד שיסתירנה תחת לשונו, יתן לו השם רעה שתעמוד עמו ותכלהו, והיא, שהוא וינק ראש פתנים ותהרגהו לשון אפעה בארסו, ולא יראה בשפע הדברים הערבים, כמו הדבש והחמאה, אבל יבאו בקרבו תמיד הדברים הרעים תחת אהבתו הרעה, הנה הוא ישיב יגיעו ויניחהו לאחרים ולא יהנה ממנו, ויהיה יגיעו שישוב כשיעור החיל אשר גזל, והוא תמורתו. ולא ישמח בזה החיל גם כן, כי לא נשאר לו ולא נהנה ממנו. או יהיה פירושו, כמו שישיב החיל תמורת מה שגזל, ולא ישמח בגזלה ההיא אחר אשר ישיב אותה, כן ישיב גם כן יגיעו ויניחהו לאחרים. עד כאן מחשבותי ישיבוני.

ובעבור שהרגשתי בעצמי ולא אסמוך בזה על עדות הקודמין לבד, הנה אע"פ שחרפת והכלמת אותי בדבריך, הנה רוח מבינתי יענני, ויסבב שאשיב על דבריך.
הנה באמת זאת ההקדמה נמצאת צודקת תמיד מני עד עתה, מעת היות אדם עלי ארץ. והוא, כי הצלחת הרשעים ושמחתם לא תתקיים כי אם זמן מועט, ולזה אין ראוי בכמו זה שיקרא טוב, כי תכליתו לרוע.

אם יעלה רוממותו לשמים, הנה הוא יאבד אבד נצחי בקלות, כמו שתאבד הצואה. הנה כמו החלום שלא ישאר ממנו זכר ולא רושם בכח הזוכר, לפי שאותם הרשעים אינם נרשמים שם באופן הרושם הדברים המושגים בחוש, כן לא ישאר ממנו זכר כלל, העין שראתהו לא תוסף לראותו, ולא יראוהו עוד אנשי מקומו, בעבור מה שגזל לדלים האומללים בסבת תקפו וחוזקו.

הנה ישיב ה' יתברך גמול, שיחלשו בניו ויוכרחו לרצות דלים אשר תקפם אביהם, או ידיו בעצמם תשבנה גזילתו, כי ישיבהו ה' יתברך באופן מהשפלות והחולשה, שיוכרח לעשות זה, תחת מה שאיבריו מלאו חטא נעוריו, ועמו על עפר ישכב החטא ההיא, כי לא יכנע לבם מפני הזקנה והישישות, אבל יהיה יצרו לרע תמיד ולא יעזוב דרכיו הרעים, ותחת מה שהיה מדרכו לקבץ אליו הרעות והפחתיות, עד שכאשר תהיה הרעה מתוקה בפיו, הנה לא ירצה לספר אותה לאנשים, אבל יכחידנה תחת לשונו, ויחמול עליה ולא יעזבנה, וימנענה בתוך חכו ליראתו, פן ילמדו האנשים זה, וירדו לאומנתו, או יתחכמו להשמר, שלא יזיקם אלו הרעות והחמסים.

הנה ישיב ה' יתברך גמולו והוא, שהוא יסבב במה שהיה בקרבו לשמור מציאות, והוא המזון, שישוב דבר רע ומשחית עד שיהיה בקרבו מרורת פתנים, וזה מהפלגת המשל, כאילו הוא היה חפץ שיהיו עמו תמיד הדברים הרעים, וה' יתברך יעשה לו זה, כאילו הוא נמשך בזה לרצונו.

והנה ההון שבלע ואכל יקיאנו וישיבנו לבעליו, ולא ישאר עמו, אבל יהיה מהונו מה שהוא בתכלית מהמהירות והרוע, וזה שהוא יינק ראש פתנים ותהרגהו לשון אפעה בארס אשר שם, ולא יראה בשפע המזונות הטובים והערבים, כמו דבש וחמאה. והנה יקרה לו זה, מרוב הרע שישיב גם יגיעו ויניחהו לאחרים, ולא יהנה ממנו, וזה גמולו, בעבור שהיה מעכב לעצמו העושק והגזל, ולא היה רוצה להניח ממנו דבר, מפני שרצץ הדלים ועזבם, רצה לומר שלא עזבם עד אשר רצץ אותם וגזל מהם בית אשר לא בנהו, הנה גמולו שלא ידע שלו בקרבו, אך יהיו הם כלם נגועים ורצוצים, כמו שרצץ הדלים, ולא ימלט בחמודו ועשרו דבר שלא יאבד, תחת אשר גזל בית אשר לא עמל בו, יאבד ממנו מה שעמל בו, בעבור שלא היה משאיר דבר מאשר בידו לאכלו, אבל היה בוטח שיגזול ויחמוס די ספקו.

הנה יהיה גמולו שלא יצלח טובו עד שיצטרך לקחת מזולתו מה שיאכל, או ימות ברעב. ולזאת הסיבה הנה ברבות טובתו שלא יחסר לו דבר, אז יהיה צר לו ויהיה עני, לפי שכל יד איש עמל ואון תבואנו לעושקו, ואם היה שיהיה עושרו למלא בטנו, רוצה לומר שישליטהו השם לאכול ממנו, הנה ישלח בו השם חרון אפו ויוריד עליו בשטף חרון אפו בבשרו.

מרעה אל רעה יצא, כאשר יברח מנשק ברזל, תכריתהו קשת חזקה שהיא מנחשת, כי היא תורה בכח חזק, ולזה יתכן שהחץ ינקוב אותו ויעברהו, שלף החץ היורה ויצא מגוף זה הרשע, רצה לומר שיעבור גופו והבריק בלהטו וממרורתו יצא, והוא המקום היותר מסוכן, ואי אפשר למוכה בו שיחיה. ובכלל הנה כל אחד מהאמים יהלך עליו, ואפשר שנאמר והוא יותר נכון, שהרצון בזה שלרוב היות זה הרשע, נכון לרע. הנה תכף שישלוף האדם חרבו ויצא מתיקו, ויברק להט החרב ההוא, הנה יהלוך על הרשע אימים ממרורתו שתכרת בזה החרב, וירצה בזה שתכף שיראה החרב יפלו עליו אימות מות.

כל חשך וכל רע טמון לו בעבור צפוניו, רצה לומר החטאים אשר צפן והעלים, תאכל אותו אש אשר לא נופח במפוח, רצה לומר האש הנופלת מן השמים, וישבר מי שהיה שריד לאהלו, עד שלא יהיה לביתו שריד. השמים יגלו עונו, כי נלחמו מן השמים עמו, ויגלה בזה לכל, כי הוא היה הרשע. והארץ, כאילו היא שונאה אותו, לרוב המקרים הרעים אשר יגיעו לו ממנה. יגלה יבול ביתו ממקומו ביום אף השם, רצה לומר שיעשקוהו האנשים ממנו ויסירוהו בחוזק ובמהירות, כמו הנהרות הנגרות אשר ילכו בחוזק ובמהירות. הנה זה הוא חלק אדם רשע מאלהים, ונחלת מי שאמר מאל דבר שלא כהוגן.

ואולם אמר זה כנגד איוב, שהיה מטיח דברים לפי מחשבתו כנגד השם יתברך, והנה באו לאיוב כמו אלו הרעות שזכרם בסוף דבריו, רצה לומר שמן השמים נלחמו עמו וארץ מתקוממה לו, כמו שזכר בראש זה הספר, רצוני שקצת הרעות בא לו על צד המלחמה, והוא מה שלקחו חיל שבא והכשדים, וקצתם היו מן השמים, והוא מה שהגיע לו מן הרע בסיבת האש והרוח.

והכלל העולה מהדברים הוא: כי צופר על מה שסתר בו איוב דבריו, בעבור ההצלחה הנמצאת לרשעים, והיותם נקיים עם זה מפחד, והוא אמרו: ישליו אוהלים לשודדים, ישיב שהוא לא ירחיק, שלא תמצא זאת ההצלחה זמן מועט לרשעים, אבל אחריתם לרע, ואם לא יהיה זה הרע בימיו, כבר יהיה בימי בניו, והוא אמרו: בניו ירצו דלים, ולזה ראוי שלא יקרא זה הצלחה, אחר שאחריתה לרע, ובזה חשב בלדד להמלט ממה שנראה אותו מההצלחה לרשעים.

והוסיף לאמת דבריו שהכל במשפט, מפני שמה שנראה אותו מהרעות לרשעים, הוא מדה כנגד מדה. והוסיף גם כן עתה לאמת, שאיוב היה חוטא, מפני שהיה אומר דברים לאל שלא כהוגן.