א וַיַּעַן אִיּוֹב וַיֹּאמַר:
ב שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ מִלָּתִי וּתְהִי-זֹאת תַּנְחוּמֹתֵיכֶם:
ג שָׂאוּנִי וְאָנֹכִי אֲדַבֵּר וְאַחַר דַּבְּרִי תַלְעִיג:
ד הֶאָנֹכִי לְאָדָם שִׂיחִי וְאִם-מַדּוּעַ לֹא-תִקְצַר רוּחִי:
ה פְּנוּ-אֵלַי וְהָשַׁמּוּ וְשִׂימוּ יָד עַל-פֶּה:
ו וְאִם-זָכַרְתִּי וְנִבְהָלְתִּי וְאָחַז בְּשָׂרִי פַּלָּצוּת:
ז מַדּוּעַ רְשָׁעִים יִחְיוּ עָתְקוּ גַּם-גָּבְרוּ חָיִל:
ח זַרְעָם נָכוֹן לִפְנֵיהֶם עִמָּם וְצֶאֱצָאֵיהֶם לְעֵינֵיהֶם:
ט בָּתֵּיהֶם שָׁלוֹם מִפָּחַד וְלֹא שֵׁבֶט אֱלוֹהַּ עֲלֵיהֶם:
י שׁוֹרוֹ עִבַּר וְלֹא יַגְעִל תְּפַלֵּט פָּרָתוֹ וְלֹא תְשַׁכֵּל:
יא יְשַׁלְּחוּ כַצֹּאן עֲוִילֵיהֶם וְיַלְדֵיהֶם יְרַקֵּדוּן:
יב יִשְׂאוּ בְּתֹף וְכִנּוֹר וְיִשְׂמְחוּ לְקוֹל עוּגָב:
יג (יְבַלּוּ) [יְכַלּוּ] בַטּוֹב יְמֵיהֶם וּבְרֶגַע שְׁאוֹל יֵחַתּוּ:
יד וַיֹּאמְרוּ לָאֵל סוּר מִמֶּנּוּ וְדַעַת דְּרָכֶיךָ לֹא חָפָצְנוּ:
טו מַה-שַּׁדַּי כִּי-נַעַבְדֶנּוּ וּמַה-נּוֹעִיל כִּי נִפְגַּע-בּוֹ:
טז הֵן לֹא בְיָדָם טוּבָם עֲצַת רְשָׁעִים רָחֲקָה מֶנִּי:
יז כַּמָּה נֵר-רְשָׁעִים יִדְעָךְ וְיָבֹא עָלֵימוֹ אֵידָם חֲבָלִים יְחַלֵּק בְּאַפּוֹ:
יח יִהְיוּ כְּתֶבֶן לִפְנֵי-רוּחַ וּכְמֹץ גְּנָבַתּוּ סוּפָה:
יט אֱלוֹהַּ יִצְפֹּן-לְבָנָיו אוֹנוֹ יְשַׁלֵּם אֵלָיו וְיֵדָע:
כ יִרְאוּ (עֵינָו) [עֵינָיו] כִּידוֹ וּמֵחֲמַת שַׁדַּי יִשְׁתֶּה:
כא כִּי מַה-חֶפְצוֹ בְּבֵיתוֹ אַחֲרָיו וּמִסְפַּר חֳדָשָׁיו חֻצָּצוּ:
כב הַלְאֵל יְלַמֶּד-דָּעַת וְהוּא רָמִים יִשְׁפּוֹט:
כג זֶה יָמוּת בְּעֶצֶם תֻּמּוֹ כֻּלּוֹ שַׁלְאֲנָן וְשָׁלֵיו:
כד עֲטִינָיו מָלְאוּ חָלָב וּמֹחַ עַצְמוֹתָיו יְשֻׁקֶּה:
כה וְזֶה יָמוּת בְּנֶפֶשׁ מָרָה וְלֹא-אָכַל בַּטּוֹבָה:
כו יַחַד עַל-עָפָר יִשְׁכָּבוּ וְרִמָּה תְּכַסֶּה עֲלֵיהֶם:
כז הֵן יָדַעְתִּי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וּמְזִמּוֹת עָלַי תַּחְמֹסוּ:
כח כִּי תֹאמְרוּ אַיֵּה בֵית-נָדִיב וְאַיֵּה אֹהֶל מִשְׁכְּנוֹת רְשָׁעִים:
כט הֲלֹא שְׁאֶלְתֶּם עוֹבְרֵי דָרֶךְ וְאֹתֹתָם לֹא תְנַכֵּרוּ:
ל כִּי לְיוֹם אֵיד יֵחָשֶׂךְ רָע לְיוֹם עֲבָרוֹת יוּבָלוּ:
לא מִי-יַגִּיד עַל-פָּנָיו דַּרְכּוֹ וְהוּא-עָשָׂה מִי יְשַׁלֶּם-לוֹ:
לב וְהוּא לִקְבָרוֹת יוּבָל וְעַל-גָּדִישׁ יִשְׁקוֹד:
לג מָתְקוּ-לוֹ רִגְבֵי נָחַל וְאַחֲרָיו כָּל-אָדָם יִמְשׁוֹךְ וּלְפָנָיו אֵין מִסְפָּר:
לד וְאֵיךְ תְּנַחֲמוּנִי הָבֶל וּתְשׁוּבֹתֵיכֶם נִשְׁאַר-מָעַל:

[כא, א]
ויען איוב ויאמר....

ביאור מלות המענה:
[כא, ב]
מלתי - מאמרי.

[כא, ג]
שאוני – סבלוני, רצה לומר סבלו דברי.

[כא, ה]
והשמו - והתמהו.

[כא, ז]
עתקו – הזקינו, מענין עתיק יומין.

[כא, י]
ולא יגעיל - ולא יוציא הזרע חוץ לרחם.
תפלט פרתו - תלד לזמן ראוי, והוא מענין ותסג ולא תפליט.

[כא, יא]
עֲוִילֵיהֶם - מענין עול ימים, רצה לומר בניהם הקטנים.

[כא, יב]
ישאו בתוף וכינור - ישאו רנה, כאילו היה לפניהם תוף וכנור מרוב השמחה.

[כא, יג]
וברגע שאול יחתו - ובזמן קצר מאד ימותו, וזה כלו מרוב ההצלחה שלא יגיעם צער גדול בבא עליהם המות.

[כא, טו]
נפגע בו - נתפלל אליו.

[כא, יז]
ידעך - יכבה ויחשך.
חבלים - צירים ומכאובות.

[כא, יט]
אונו - גזלתו.

[כא, כ]
כִּידוֹ - אידו.
ומחמת שדי ישתה - רצה לומר משפע חמתו. או יהיה חמת – נאד, ויהיה הרצון בזה, ישתה מחמת השם יתברך וירעל, רצה לומר שישתה כוס התרעלה.

[כא, כא]
חצצו - נחתכו ונגבלו, ויהיה חצץ וחצה שני שרשים בענין אחד.

[כא, כג]
בעצם תומו - בתוקף שלמותו.

[כא, כד]
עטיניו - הם השדים.
ומוח עצמותיו ישוקה - רצה לומר שכל אחד מעצמיו מלא מוח, מרוב השומן והדשנות.

[כא, כז]
תחמסו - מענין חמס.

[כא, ל]
יחשך רע - ימנע האיש הרע שלא יגיע אליו האיד.
עברות - מענין עברה.

[כא, לב]
ועל גדיש ישקוד - רצה לומר שהוא יהיה שוקד לעמוד על הקבר, ונקרא הקבר גדיש, להתקבץ עליו עפר ואבנים ויגבה על הארץ כצורת גדיש. ואפשר שיהיה גדיש כמשמעה, וירצה בזה, שהוא יעמוד בחוץ בקבר אשר אצל הגדיש, שהוא בשדה.

[כא, לג]
רגבי נחל - בקעי המישור אשר הוא קבור שם.

[כא, לד]
ותשובותיכם נשאר מעל - רוצה לומר תשובותיכם נשארו כוזבות ובטלות.

ביאור דברי המענה:
ענה איוב ואמר לרעיו: שמעו שמוע מלתי והחרישו, ותהי זאת תנחומותיכם שתנחמוני בה, רצה לומר אם תחרישו על דברי, כי יותר טובה לי היא שתיקתכם מתשובתכם, אחר שאתם מכעיסים אותי בה כעס נפלא. סבלו דברי ואנכי אדבר, ואחר דברי, מה שתשקוט בו המיית לבבי, תלעיג על דברי אם תרצה.

והנה אמר זה כנגד צופר, האם שיחי לאדם שאוכל להשיבו מרצונו בהשתדלותי, ומדוע לא תקצר רוחי, אחר שדברי עם השם יתברך, אשר לא אוכל להשיב אפו ממני?
אתם רעי, הביטו אלי ותמהו, ושימו יד על פה מרוב התימה, והוא שיהיה איש תם וישר כמוני מוכה, בכמו אלו המכות הנפלאות על לא פשע ולא חטאת, אם באתי לזכור רוע הסדור הנופל באלו העניינים באיש האדם, הנה נבהלתי ואחז בשרי פלצות ובעתה.
איך אפשר שיהיה לרשעים מה שנמצא להם מטוב ההצלחה, מדוע רשעים יחיו ויזקינו, גם גברו בעושר ובכח, ויהיה זרעם נכון עמם לפניהם, רצה לומר שישבו בשלום בהסכמה אחת והוא לפניהם, וצאצאיהם הם לעיניהם, עד שישמחו בהם תמיד?

בתיהם ישלם שלא יגיע בהם פחד, ואין מכת השם עליהם כלל, רצה לומר שלא יגיעם שום רע, שורו עִבַּר פרתו ולא יגעיל, ויוציא הזרע לחוץ, פרתו תלד לזמן ראוי ולא תשכל, אך יחיה העגל, וזה משל על רבוי הצלחתם בקנייניהם בכל ענייניהם. ישלחו בניהם הקטנים וילכו כצאן, שילכו תכף וילדיהן ירקדון מרוב השמחה, ישאו רנה מרוב שמחתם כאילו לפניהם תוף וכנור, וישמחו כאלו יהיה לפניהם קול עוגב, יבלו בטוב ימיהם, רצה לומר שלא יראו רע כל ימיהם, ויבא להם המות ברגע זולת צער, וזה כלו מטוב ההצלחה.

ואם תאמר מי היו אלו המצליחים בזה האופן?
תדע באמת כי הם היו הרעים שבאנשים, עד שאמרו לאל סור ממנו, ודעת דרכיך לא חפצנו. ולזה הלכו תמיד בדרכי הרשע ובזו השם יתברך, ואמרו: מה שדי כי נעבדנו, ומה נועיל כי נתפלל אליו ונבקש ממנו צרכינו?

הנה באמת עם כל זה לא אשבח הרשעים, אבל רחקה ממני עצתם, ואע"פ שנמצאו מצליחים זה האופן מההצלחה, וזה, כי זאת ההצלחה איננה דבוקה להם, כמו הענין בהצלחת הנפש, אבל היא חוץ מהם. ולזה אמר שטובם אינו בידם, ולזה לא ירד אחריהם כבודם במותם. כמה מהזמן ימצא שידעך נר הרשעים ויבא עליהם אידם, ויחלק להם השם חבלים ומכאובות באפו ובקצפו עליהם, ויהיו כתבן לפני רוח וכמוץ גנבתו סופה, להדחות מרעה אל רעה, כמו שאתם מספרים מענייני הרשעים.

הלא זה ימצא מעט, וזה שהגדתי מטוב הצלחת הרשעים ימצא הרבה. ולזה יהיה החוש חולק על הרוב עם מאמריכם, ואין לך התנצלות במה שאמרת, שאם לא יבא העונש לרשע, יבא לבניו ויצפון להם השם חטא גזילתו, וזה שכבר היה ראוי שישלם העונש אליו בעצמו, וידע כי תחת מרותו בשם השיגהו זה העונש, יראו עיני החוטא אידו ורעתו, וישתה מחמת השם וירעל, כי אי זה עונש יהיה לו לרשע במה שיגיע לבניו אחרי מותו?!
והנה מספר חדשיו אשר היה לו לחיות הוגבלו וכלו, ובהם לבד יגיע לו הצער וההכאה. אמנם אחר המות לא ירגיש בעניינים המצערים והמהנים.

הלאל ילמד האדם דעת להסתכל בהם, איך ראוי שתהיה הנהגת השם יתברך בזה העולם השפל, עד שיהיה הכל בצדק ובמשפט?
ואיך אפשר זה, רצה לומר שילמד האדם לאל דעת?!
והנה הוא בחכמתו ישפוט הנמצאים העליונים כמו המלאכים והגרמים השמימיים, וינהיגם בזאת ההנהגה הנפלאה אשר לא יושג אופן החכמה בה. ראה מה הגיעך מהטעות בחפשך בדרכיו בזה האופן, עד שאמרת שההצלחה אשר תכליתה לרע, היא רע. הנה יתחייב מזה, שלא יעשה השם רק רע לצדיקים ולרשעים, וזה שאמר: ימות בעצם שלמותו, והיה שַׁלְאֲנַן וְשָׁלֵיו כל ימיו, עד ששדיו מלאו חלב מרוב השומן, וכל אחד מעצמיו יְשֻׁקֶּה במוח רצה לומר שהוא מלא מוח, וזה אשר ימות בנפש מרה ולא אכל בטובה כלל, הנה תכליתם יחד אל מות, ורמה תכסה עליהם, ולפי שהמות שהיא תכליתם הוא רע, הנה יקרה מזה שיהיה כל מה שקרה להם בחייהם רע, היו אלו האנשים צדיקים או רשעים, הנה בהרחיקך העול מהשם תיחסהו לו, וזה בתכלית הביטול והגנות.

הנה ידעתי מחשבותיכם והמזימות הרעות אשר אתם חומסים בעבורי, בודאים מלבבכם, רצה לומר שאתם תשתדלו לחשוב במחשבות חמס, לטעון עלי ולעשוק האמת ממני. או יהיה הרצון באומרו: ומזימות עלי תחמוסו, שאתם בהיותכם חוקרים בזה הדרוש אשר אנחנו מתוכחים בו, לא תקחו כל המחשבות המקבילות אשר תפולנה בזה הדרוש, אבל תחמסו ותגזלו קצתם בעבורי, ולא תפנו אל המחשבה אשר תפול לאמת דעתי.

ואמנם אמר זה, לפי שמדרך החוקר בדבר חקירה שלימה שיקח כל חלקי הסותר אשר תפול עליהם המחשבה, ואחר יברור הצודק מהבלתי צודק, ואם לא לקחם כלם, לא תשלם לו החקירה. ולזה אמר איוב, שרעיו היו לוקחים המחשבות החולקות עליו, והיו חומסים המחשבות המסכימות לדעתו.
והנה זה הפירוש הוא יותר נכון לפי מה שאחשוב.

והנה זכר בכאן המחשבה אשר לקוחה לאמת דעתם, וזכר אחר זה המחשבה אשר חמסו, ואמר הנה ידעתי המחשבה אשר בניתם דעתכם בה, במה שאמרתם שהרשע אינו נמלט מהפחד, כי תאמרו איה בית נדיב ואיה אהל משכנות רשעים, רוצה לומר שהנדיב להעדר ממנו הפחד לא ישתדל בבניינים החזקים, אבל יספיק לו האהל להיות לו למחסה ולמסתור מזרם וממטר. ואולם הרשעים יצטרכו הבניינים החזקים מרוב הפחד, והנה הפחד הוא עונש הרשעים כמו שקדם מדבריכם, אלא שכבר בארתי לכם מהחוש שאין זה צודק, והנה חמסתם מחשבה אחרת צודקת, היא הורסת דעתכם, והוא מה שאמרתי, שכבר ישליו אהלים לשודדים.

ועוד, הלא שאלתם כל עוברי דרך שיודעים קורות הזמן והאותות והרשמים, שיגידו מזה לפי המוחש ולא תכחישו. וזה שהם יספרו, כי כבר יקרה פעמים רבות של יום איד, רצה לומר שביום בא איד בעיר או במדינה, יחשך האיש הרע משיגיע אליו האיד וינצל מרוב הצלחתו, מבין שאר האנשים, ובעת שיובלו העברות בארץ אשר הוא בה, יחשך מהם וינצל, וזה ממה שיוסיף לו בטחון ויסיר ממנו הפחד.

ואחר שהרע לא יגיע אליו בימיו, מי יגיד על פניו של אותו רשע דרכו להוכיחו, ולומר שעל זה בא אליו זה העונש, והוא שעשה הרע מי ישלם לו כמעשהו אחר מותו, האם מחוק השופט הישר שיביא העונש על חטאת האב לבניו, אשר לא עשו זה החטא כמו שאמרת, והוא לקברות יובל אחרי מותו, ועל הקבר ישקוד תמיד עד הפסדו. הנה ערבו ומתקו לו בקעי המישור אשר הוא קבור בהם, רצה לומר שלא ירגיש בשום רע אחרי מותו, ואחריו ימשוך המות כל אדם כי הוא סופם, ולפניו משך אנשים אין מספר, ובהיות הענין כן, הנה ימצא זה הרשע נקי מכל העונש.

או אם תקרא המות עונש, הנה אין נקי הצדיק מזה העונש, וכבר התבאר שאין ראוי שיקרה עונש לו מה שיקרה לבניו אחריו, כי לא יגיע לו מזה צער, וזה דבר כבר התבאר בספר המידות, רצוני שאין ראוי שיקרא בלתי מצליח, מי שיבואו הרעות לאוהביו וקרוביו אחריו, ואיך תנחמוני הבל במה שאמרתם, שאם אשחר אל אל ואשוב אליו, יסורו מעלי המכות האלה?!
והנה כל תשובותיכם נשארו כוזבות ובטלות.

והכלל העולה מהדברים הוא: שמה שאמר צופר שאין ראוי שיבטלו הגזירה הכוללת, שהתאמתה מן החוש להם, מפני מה שקרה לאיוב הוא בטל, שכבר הביא איוב ראיה מהחוש מזולתו סותרת דבריהם, והיא רוב ההצלחה הנמצאת להרבה מהרשעים, עד שלא יראו ברע בחייהם ולא יפחדו פחד, אבל כבר ינצלו מהרבה מהרעות הנופלות לאנשים אשר הם אצלם.

וביאר שזה יותר נמצא ממה שהיו הם מעידים מרעות הרשעים, כי מה שהיו מעידים מזה אינו נמצא רק על המעט, ובאר שמה שהיה טוען צופר בזה, שהשם יתברך, אם לא יענוש הרשעים בעצמם כבר יגיעם העונש אחר מותם, והוא שכבר יענשו בניהם, ולזה ראוי שלא תקרא כמו זה הצלחה, אחר שתכליתה לרע הוא בתכלית הגנות, לפי שמזה הצד יתחייב שלא יגיע לאחד מהאנשים רק רע, אחר שתכלית כולם הוא אל המות, ותכלית כל הקניינים אל ההפסד, ויהיה אם כן השם יתברך עושה עול, אחר שיענוש כל האנשים הצדיקים, ורשעים עם שהוא מבואר בנפשו, שאין עונש לרשע במה שיגיע לבניו אחריו, כי הוא לא ירגיש בזה, ויהיה עול גם כן בחק השם יתברך, שיענוש הבנים על עון אבותיהם, ואבותיהם נקיים. ואולם מה שנאמר בתורה: פוקד עון אבות על בנים הוא באופן אחר, אין הנה מקום הביאור בו.