א מַדּוּעַ מִשַּׁדַּי לֹא-נִצְפְּנוּ עִתִּים (וְיֹדְעָו) [וְיֹדְעָיו] לֹא-חָזוּ יָמָיו:
ב גְּבוּלֹת יַשִּׂיגוּ עֵדֶר גָּזְלוּ וַיִּרְעוּ:
ג חֲמוֹר יְתוֹמִים יִנְהָגוּ יַחְבְּלוּ שׁוֹר אַלְמָנָה:
ד יַטּוּ אֶבְיֹנִים מִדָּרֶךְ יַחַד חֻבְּאוּ (עֲנִוֵּי) [עֲנִיֵּי-] אָרֶץ:
ה הֵן פְּרָאִים בַּמִּדְבָּר יָצְאוּ בְפָעֳלָם מְשַׁחֲרֵי לַטָּרֶף עֲרָבָה לוֹ לֶחֶם לַנְּעָרִים:
ו בַּשָּׂדֶה בְּלִילוֹ (יִקְצֹירוּ) [יִקְצוֹרוּ] וְכֶרֶם רָשָׁע יְלַקֵּשׁוּ:
ז עָרוֹם יָלִינוּ מִבְּלִי לְבוּשׁ וְאֵין כְּסוּת בַּקָּרָה:
ח מִזֶּרֶם הָרִים יִרְטָבוּ וּמִבְּלִי מַחְסֶה חִבְּקוּ-צוּר:
ט יִגְזְלוּ מִשֹּׁד יָתוֹם וְעַל-עָנִי יַחְבֹּלוּ:
י עָרוֹם הִלְּכוּ בְּלִי לְבוּשׁ וּרְעֵבִים נָשְׂאוּ עֹמֶר:
יא בֵּין-שׁוּרֹתָם יַצְהִירוּ יְקָבִים דָּרְכוּ וַיִּצְמָאוּ:
יב מֵעִיר מְתִים יִנְאָקוּ וְנֶפֶשׁ-חֲלָלִים תְּשַׁוֵּעַ וֶאֱלוֹהַּ לֹא-יָשִׂים תִּפְלָה:
יג הֵמָּה הָיוּ בְּמֹרְדֵי-אוֹר לֹא-הִכִּירוּ דְרָכָיו וְלֹא יָשְׁבוּ בִּנְתִיבֹתָיו:
יד לָאוֹר יָקוּם רוֹצֵחַ יִקְטָל-עָנִי וְאֶבְיוֹן וּבַלַּיְלָה יְהִי כַגַּנָּב:
טו וְעֵין נֹאֵף שָׁמְרָה נֶשֶׁף לֵאמֹר לֹא-תְשׁוּרֵנִי עָיִן וְסֵתֶר פָּנִים יָשִׂים:
טז חָתַר בַּחֹשֶׁךְ בָּתִּים יוֹמָם חִתְּמוּ-לָמוֹ לֹא-יָדְעוּ אוֹר:
יז כִּי יַחְדָּו בֹּקֶר לָמוֹ צַלְמָוֶת כִּי יַכִּיר בַּלְהוֹת צַלְמָוֶת:
יח קַל-הוּא עַל-פְּנֵי-מַיִם תְּקֻלַּל חֶלְקָתָם בָּאָרֶץ לֹא-יִפְנֶה דֶּרֶךְ כְּרָמִים:
יט צִיָּה גַם-חֹם יִגְזְלוּ מֵימֵי-שֶׁלֶג שְׁאוֹל חָטָאוּ:
כ יִשְׁכָּחֵהוּ רֶחֶם מְתָקוֹ רִמָּה עוֹד לֹא-יִזָּכֵר וַתִּשָּׁבֵר כָּעֵץ עַוְלָה:
כא רֹעֶה עֲקָרָה לֹא תֵלֵד וְאַלְמָנָה לֹא יְיֵטִיב:
כב וּמָשַׁךְ אַבִּירִים בְּכֹחוֹ יָקוּם וְלֹא-יַאֲמִין בַּחַיִּין:
כג יִתֶּן-לוֹ לָבֶטַח וְיִשָּׁעֵן וְעֵינֵיהוּ עַל-דַּרְכֵיהֶם:
כד רוֹמּוּ מְעַט וְאֵינֶנּוּ וְהֻמְּכוּ כַּכֹּל יִקָּפְצוּן וּכְרֹאשׁ שִׁבֹּלֶת יִמָּלוּ:
כה וְאִם-לֹא אֵפוֹ מִי יַכְזִיבֵנִי וְיָשֵׂם לְאַל מִלָּתִי:

[כד, ג]
יחבלו - יקחו למשכון.

[כד, ד]
חובאו - רצה לומר שנטו מהדרך להחבא מפני הרשעים פן יעשקום.

[כד, ה]
הן פראים במדבר - הנה אלו הרשעים הם כמו פראים במדבר, שהם חיות רעות ויעמדו שם לטרף, כן אלו הרשעים מבקשים תמיד לטרוף האנשים.
ערבה לו לחם לנערים - רצה לומר מהמדבר יוציא הרשע לו לחם ולנעריו, מן העושק אשר יעשוק האנשים הבאים שם.

[כד, ו]
בלילו - תבואתו.
ילקשו - יאחרו.

[כד, ז]
בקרה - בבא הקור.

[כד, ח]
מזרם הרים ירטבו - מהמים הנשפכים מההרים יתלחלחו העניים אשר הפשיטום אלו הרשעים, כי הם יעמדו מפני זה אצל ההרים להיות להם למחסה.
ומבלי מחסה חבקו צור - מפני שאין להם מחסה, חבקו הצורים להיות להם למגן.

[כד, ט]
יגזלו משוד יתום - מרוב השוד אשר יעשו, יגזלו היתום ולא ירחמו עליו.
ועל עני יחבולו - רצה לומר מה שעל עני והוא לבושו אשר יתכסה בה, יקחו למשכון.

[כד, י]
ערום הלכו מבלי לבוש - הם סבבו שילכו העניים ערומים מבלי לבוש.
ורעבים נשאו עומר - ושילכו רעבים האנשים אשר נשאו עומר, רצונו שלא יניחום לאכול ממנו.

[כד, יא]
בין שורותם יצהירו - רצה לומר האנשים העושים השמן בין שורות בית הבד, ואשר דרכו ביקבים לעשות היין, יצמאו ולא יניחום הרשעים לשתות מהשמן והיין, אבל יגזלו אותם מהם.

[כד, יב]
מעיר מתים ינאקו - מן העיר יצעקו האנשים, מפני החמס הנעשה להם.
חללים - הרוגים.
תשוע - תצעק.
תפלה - דבר בלא טעם.

[כד, יג]
במורדי אור - שהיו מורדים בשם יתברך שהוא אור העולם, ואפשר שיהיה הרצון הזה אור היום והוא יותר נכון, לפי מה שיספר מעניינם.

[כד, יד]
לאור יקום רוצח - בעבור האור יקום הרוצח בבקר השכם קודם הגיע אור היום להרוג העניים והאביונים.
כגנב - הכ"ף נוספת וכמוהו והוא כאיש אמת.

[כד, טו]
שמרה נשף - המתינה הערב.
תשורני - תראני.

[כד, טז]
חתר - מעניין מחתרת.
יומם חתמו למו - אשר חתמו להם ביום.

[כד, יז]
כי יכיר בלהות צלמות - בבא העת אשר יכיר איש את רעהו והוא כשיאיר היום הוא להם, כמו בלהות צלמות.

[כד, יח]
קל הוא על פני מים - קל הוא לברוח בבא הבקר על פני המים, ושם יתחבא כדי שלא ימצא.

[כד, יט]
יגזלו מימי שלג - רצה לומר שהם ישחיתו אותם בקלות, עד שיראה כאלו גזלום.
שאול חטאו - וכן ישחית שאול בקלות האנשים אשר חטאו.

[כד, כ]
רחם - אוהב תרגום אהב מרחם.
מתקו רמה - רמה תאכלהו וימתק לה.

[כד, כא]
רועה עקרה - משבר עקרה.

[כד, כב]
יקום ולא יאמין בחיין - יקום כל אחד מהאבירים ולא יאמין בחיין, ליראתו מהרשע.

[כד, כד]
רומו מעט - פועל עבר, ועניינו, כשסרו אלו האנשים והרחיקו מעט לא ימצא אז הרשע בעיר, אבל יהיה עיניהו אל דרכיהם להרגם.
והומכו - פועל עובר מבנין הופעל והשרש נמך, ויהיה נמך ומכך שני שרשים בענין אחד והוא מענין וימוכו בעונם.
ככל יקפצון - ככל אחד מהאנשים אשר לא כרתו ברית עמהם, יקפצו הרשעים פיהם שלא יצעקו ויהרגו אותם.
ימלו - יכרתו.

[כד, כה]
לאל - להבל ולדבר שאינו.

ביאור דברי המענה (פרקים כג-כד)
ענה איוב ואמר: גם היום שהמריתי והפלגתי בכעסי להתרעם תרעומת רב כבדה מכתי יותר מאנחתי, ולזה אל תאשימני אם הגדלתי והוספתי להתרעם על מכאובי, מי יתן ידעתי איפה השם יתברך, ואמצאהו ואבא עד תכונתו, שאם היה אפשר זה, הייתי עורך לפניו משפט, והייתי מתווכח עמו בטענות חזקות, ואז אדעה מה שיענני, ואבינה מה יאמר לי, ואדע האמת מזאת החקירה, כי באמת לא יבא עמי בכמו אלו הכזבים אשר אתם באים, עד שאתה התעללת בי, שכבר חטאתי באלו החטאים אשר זכרת, אשר אני נקי מהם לפי האמת.

האם נאות לשם יתברך שיריב עמי ויתקפני ברוב כחו?
הנה אין זה ראוי, אך הוא ישים בי כח לעמוד לפניו ולהתווכח, הנה בזה הצד, היה הישר מתווכח עמו, אם יגיעהו דבר ולא במשפט, והייתי נצול לנצח משופטי, כי השם יתברך, כשישמע כי הדין עמי, היה משיב אפו ממני, אבל מה אעשה שאני לא אוכל למצוא השם יתברך בשום צד, אלך במזרח לבקשו ואיננו, ואלך במערב ולא אמצאהו, גם כן אלך בצפון אשר שם עושה מעשיו הנפלאים אשר בארץ, לפי ששם הישוב, עם כל זה לא אוכל לראותו שם, שכסה דרום ממני, כי אין שם יישוב, והמים מקיפים בו ולא אוכל לראותו שם. הנה אם ידע השם הדרך אשר דרכתי בה ובחנני, הייתי יוצא נקי בלי סיג כזהב, לפי שבאשורו אחזה רגלי, שמרתי דרכו ולא אטה ממנה, רצה לומר הנימוס האנושי אשר יתנהג בו כל שלם.

ממצות שפתיו לא סרתי, ושמרתי אמרי פיו יותר ממה שאני שומר ההנהגה, אשר היא חקי לשמור חיי, כמו המאכל והמשתה ההכרחי ומה שדומה להם, כי ההכרחי לאדם בחייו יקרא חק, כמו שזכרנו. והוא, כאשר היה בעניין אחד ומי ישיבנו ממנו?
והנה לא ישתנה רצונו ואין שם יותר חזק ממנו יכריחהו על זה, אבל הוא שליט במה שירצהו, עד שכל מה שאִוְּתָה רצונו עשה, הנה הגיע מרוב יכלתו וחכמתו, שהשלים חקי בבריאתי, רצה לומר שהמציא בי כל האיברים והכלים אשר יצטרכו למציאותי, וכמו אלו הנפלאות תמצאנה רבות עמו בשאר בריותיו, על כן מפניו אבהל לעוצם מעלתו ומציאותו, אתבונן בנפלאותיו ואירא ממנו.

וזה אמר איוב להשיב על אליפז, במה שייחס לו מהרעה אשר היה לאנשי דור המבול ולאנשי סדום, כי חלילה לו מרשע, אבל היה ירא מהשם יתברך מצד התבוננותו במעשיו הנפלאים, ואל הרך לבי בתחלואיו אשר חלה בי, ואירא תמיד מהיום הבא, שלא אכאב בו כאב אנוש, ושדי הבהילני, מפני שלא נצמתי קודם בא חשך הצרות, והיה מכסה ממני אופל המכאובים, מה שאני לא אירא מהמות, באשר הוא סוף כל אדם, אבל פחדתי אל אלו המכאובים, אשר לא אוכל לשאת אותם.

ואחר זה החל איוב לסתור דעת אליפז מן ההקש, ואמר: מדוע לא יהיו נעלמים משדי העניינים הזמניים ויודעיו לא חזו לו ימים, רצה לומר שלא ראו לו יחס אל הזמן ולזה הוא מבואר, שהשם יתברך בלתי יודע באלו הענינים הזמניים.
ואחר כן החל איוב לסתור דעת אליפז מן החוש, במה שנצל השם יתברך על ההצלחה הנמצאת לרשעים זמן ארוך במה שאמר, כי מפני שאין זה התוכחת מהשם יתברך, כי אם להועיל לאנשי הארץ.

הנה יתכן שיאריך עונש הרשע זמן ארוך, והחל איוב לסתור דבריו מהחוש, ואמר שאלו הרשעים אשר ספר בהצלחתם, היו משיגים גבול וגוזלים העדר ורועים שם בקרקע הנגזל, וזה חטא נפלא, והיו נוהגים חמור היתומים, ולוקחים למשכון שור אלמנה אשר בהם היו חורשים ומשיגים די טרפם, עד שיהיו סבת מותם ברעב העניים, יטו מדרכם לפחדם מהם שלא יהרגום, יחד חובאו מפניהם עניי ארץ. הנה אלו הרשעים הם כמו חיות רעות במדבר, לטרוף באשר ימצאו, הם יוצאים למלאכתם לבקר לשחר לטרוף, מן המדבר יוציא לחם כל אחד מאלו הרשעים, לו ולנעריו, כי יהרגו האנשים העוברים שם ויקחו אשר להם. בהיותם בשדה בלילו ותבואתו יקצרו, ואם אינו שלהם, ולא די שהם יניחו שדה הרשע ולא יגעו בו, אבל גם כרמו שהוא מוכן בקלות לאכול ממנו, יאחרו וילקשו מלקחת ממנו, לפי שהם אוהבים הרשע, ולזה לא יגעו באשר לו, אם לא כאשר לא ימצאו במקום אחר.

ערום ילינו בני אדם בלילה מבלי לבוש, רצה לומר שיגזלו מהם כסות לילה ולא יהיה להם כסות להתכסות בו בקור, ואלו העשוקים ילכו להסתר מהרוח בין סלעי ההרים, וירטבו שם מזרם ההרים והלחות הנמצא בהם, ומבלי מחסה חבקו צור להסתר שם, מרוב שדידות האנשים יגזלו היתום ויקחו למשכון הבגד אשר על העניים, ובזה האופן יסבבו שילכו העניים מבלי לבוש לגזלם מהם כסות יום, וסבבו שילכו רעבים האנשים אשר נשאו עומר, כי יגזלו אותו מהם ולא יהיה להם לאכול, הנה האנשים אשר באוצרות בית הבד יעשו שמנם, ואשר יקבים דרכו לעשות יינם יצמאו, כי אלו האנשים יגזלו שמנם ויינם ולא יניחום לשתות מהם. מן העיר יצעקו האנשים על החמסים אשר עשו להם, ונפש ההרוגים חוץ לעיר תצעק אל אל, ואיך תאמר שהשם לא ישים בכל אלה הדברים דבר בלתי טעם?!

וזה שאחר שאלו הרשעים ממיתים רבים מן האנשים בחרב, ובעירום ובצמא, ומכלים אותם בכל עוז, הנה היה ראוי בחק השם יתברך, אם היה פוקד האנשים להועיל להם שלא יאריך לכמו אלו האנשים הרשעים, כדי שיציל מידם אלו האנשים אשר יהרגו אותם, כי הרחמניות על אלו הרשעים הוא אכזריות בחק הטובים. הנה לא תוכל לנצל השם יתברך על זה בשום פנים, ולדעת איוב גם כן יהיה זה חסרון בחק השם יתברך, בסדרו זה הסדור, אשר מצד הכוכבים שימשך ממנו זה העול והחמס, הלא אלו האנשים היו במורדי אור, רצה לומר שימרדו באור היום המשמח האנשים, והם ידאגו בבואו, לא הכירו דרכיו ולא ישבו בנתיבותיו, אבל התרחקו ממנו בכל עוז ועשו מעשיהם בלילה, כדי שלא יראו אותם האנשים, בעבור האור יקום הרוצח השכם קודם שיאור היום, ויהרג עני ואביון, אשר ימצאום בדרך יוצאים במלאכתם, ובעצם הלילה יהי גנב לגנוב מה שיוכל להסתרו אז מהאנשים, ועין נואף המתינה בא הערב לאמר, אז לא תראני עין, וישים לי חשך הלילה הסתר פנים, חתר האחד מהם בקירות הבתים, אשר יומם שמו, חותם בהם כדי שיכירום בלילה ויגנבו הנמצא שם. הנה כל אלו האנשים לא ידעו בטוב האור למאסם בו, כי יחדו יהיה להם הבקר כשיבא כמו צלמות, וכאשר יבא אור הבקר אשר יוכל אז להכיר איש את רעהו, ולראותו הוא להם כמו בלהות צלמות, כי אז יבהלו וינוסו כדי שלא ימצאו. קל הוא לנוס בבא היום על פני המים, כדי שלא ימצאו החלקה אשר הם הולכים בה בארץ - היא מקוללת מאד, רצה לומר שהם לא ילכו במקום שיעבד בו ויזרע, ולא יפנה אחד מהם דרך כרמים, כדי שלא ימצאום שם עובדי כרמים והשדות, אבל ילכו במקומות החרבים להסתר מהאנשים.

הנה אלה האנשים עם רוב מרים, לא יגיעם שום עונש בחייהם, אבל ימותו בקלות, כי כמו שהציה והחום יגזלו מימי השלגים ויפסידום בקלות, בדרך שלא ישאר מהם רושם, כן ישחית שאול בקלות אלו האנשים אשר חטאו, ישכחהו כל אחד מאוהביו ותאכלהו רמה, כאילו הוא דבר מתוק לה. עוד ולא יזכר שמו, וישבר בקלות כעץ איש העולה ובלא צער, ובזה הוא מבואר שלא יתנצל השם במה שאמרו אליפז, הנה זה האיש הגיעהו מן האכזריות, עד שהיה משבר העקרה אשר לא תלד, עם היותה מרת נפש. והיה משבר גם כן האלמנה אשר לא ייטיב מטיב לה, עם מרירות נפשה לא היה חומל עליה. כחו היה רב, עד שיהיה מושך התקיפים בכחו ויהרגם, יקום כל אחד מהם ולא יאמין בחייו מיראתו ממנו, והיה נותן לו מתנה לבטח, והיה נשען שלא יזיקהו. ועם כל זה לא היה נשמר הרשע מלהזיק להם, אבל היה עיניהו על דרכיהם לרדוף אחריהם.
או הרצון בזה, שזה הרשע היה נותן לו ידו לבטח והיה כורת ברית עמו, ועל זה היה נשען האחר שלא ירע לו, ועם כל זה היה עיניהו על דרכיהם, לרדוף אחריהם להזיק להם.

התרחקו מעט אלו האנשים, והנה אין הרשע בעיר וְהֻמְּכוּ אלו האבירים אשר רדף אחריהם כשאר כל האנשים, אשר לא כרתו ברית עמו. יקחם הרשע ויקפוץ פיהם, כדי שלא יזעקו ויהרגם בקלות, כראש שבולת שתכרת במהרה, ועם כל אלו הרעות לא נראה שיגיע לו עונש בחייו ולא במותו כאשר זכר, ולזה הוא מבואר שאין התנצלות לשם, במה שאמרו אליפז שהוא יאריך לרשעים, ואמר איוב, אם תרצה לחלוק על זה, מי הוא אשר יכזיבני וישם מלתו לאל, כי לא יוכל שום אדם לחלוק על דברי להיות החוש מעיד שהענין כדברי.

והכלל העולה מהדברים הוא: שאיוב ישיב לאליפז שמה שייחס לו מהעונות הוא שקר וכזב, כי כבר אחזה רגלו תמיד בדרכי השם, ושאין התנצלות לשם במה שאמר אליפז, כי מפני שאין השם מוכיח לרשעים כי אם להועיל לבני אדם, יתכן שיעמידם בהצלחתם ויאריך להם העונש זמן ארוך, אולי ישובו, וזה שאנחנו נראה מהרשעים רבי ההצלחה שהם עושים חמסים גדולים, גורמים להמית האנשים בסבת העירום והרעב והצמא, והם גם גם ממיתים האנשים, ונואפים וגונבים בלילה מה שיוכלו, ולא חסה עינם על האלמנות והעקרות הנרדפות משחתם, ושכבר יגיע מרוב רשעם ומרים, שיכרתו ברית עם אנשים, כדי שישענו ויבטחו בהם ואחר ימיתום. ולמה יאריך השם לכמו אלו, הלא היה ראוי שיכלה אותם תכף כדי שלא ימיתו שאר האנשים, הלא יותר טוב שימותו אלו, כדי שינצלו האחרים מידם.
ועוד שאנחנו נראה בכמו אלו הרשעים, שלא יגיעם עונש כלל בחייהם, ובמותם ימותו מיתה קלה בלא צער, ואיה איפה העונש המגיע לאלו האנשים על מרים, הלא זה כלו ממה שיורה, שאין האדם נפקד על מעשיו מאת השם.