א כִּי יֵשׁ לַכֶּסֶף מוֹצָא וּמָקוֹם לַזָּהָב יָזֹקּוּ:
ב בַּרְזֶל מֵעָפָר יֻקָּח וְאֶבֶן יָצוּק נְחוּשָׁה:
ג קֵץ שָׁם לַחשֶׁךְ וּלְכָל-תַּכְלִית הוּא חוֹקֵר אֶבֶן אֹפֶל וְצַלְמָוֶת:
ד פָּרַץ נַחַל מֵעִם-גָּר הַנִּשְׁכָּחִים מִנִּי-רָגֶל דַּלּוּ מֵאֱנוֹשׁ נָעוּ:
ה אֶרֶץ מִמֶּנָּה יֵצֵא-לָחֶם וְתַחְתֶּיהָ נֶהְפַּךְ כְּמוֹ-אֵשׁ:
ו מְקוֹם-סַפִּיר אֲבָנֶיהָ וְעַפְרֹת זָהָב לוֹ:
ז נָתִיב לֹא-יְדָעוֹ עָיִט וְלֹא שְׁזָפַתּוּ עֵין אַיָּה:
ח לֹא-הִדְרִיכוּהוּ בְנֵי-שָׁחַץ לֹא-עָדָה עָלָיו שָׁחַל:
ט בַּחַלָּמִישׁ שָׁלַח יָדוֹ הָפַךְ מִשֹּׁרֶשׁ הָרִים:
י בַּצּוּרוֹת יְאֹרִים בִּקֵּעַ וְכָל-יְקָר רָאֲתָה עֵינוֹ:
יא מִבְּכִי נְהָרוֹת חִבֵּשׁ וְתַעֲלֻמָהּ יֹצִא אוֹר:
יב וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא וְאֵי זֶה מְקוֹם בִּינָה:
יג לֹא-יָדַע אֱנוֹשׁ עֶרְכָּהּ וְלֹא תִמָּצֵא בְּאֶרֶץ הַחַיִּים:
יד תְּהוֹם אָמַר לֹא בִי-הִיא וְיָם אָמַר אֵין עִמָּדִי:
טו לֹא-יֻתַּן סְגוֹר תַּחְתֶּיהָ וְלֹא יִשָּׁקֵל כֶּסֶף מְחִירָהּ:
טז לֹא תְסֻלֶּה בְּכֶתֶם אוֹפִיר בְּשֹׁהַם יָקָר וְסַפִּיר:
יז לֹא-יַעַרְכֶנָּה זָהָב וּזְכוּכִית וּתְמוּרָתָהּ כְּלִי-פָז:
יח רָאמוֹת וְגָבִישׁ לֹא יִזָּכֵר וּמֶשֶׁךְ חָכְמָה מִפְּנִינִים:
יט לֹא-יַעַרְכֶנָּה פִּטְדַת-כּוּשׁ בְּכֶתֶם טָהוֹר לֹא תְסֻלֶּה:
כ וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תָּבוֹא וְאֵי זֶה מְקוֹם בִּינָה:
כא וְנֶעֶלְמָה מֵעֵינֵי כָל-חָי וּמֵעוֹף הַשָּׁמַיִם נִסְתָּרָה:
כב אֲבַדּוֹן וָמָוֶת אָמְרוּ בְּאָזְנֵינוּ שָׁמַעְנוּ שִׁמְעָהּ:
כג אֱלֹהִים הֵבִין דַּרְכָּהּ וְהוּא יָדַע אֶת-מְקוֹמָהּ:
כד כִּי-הוּא לִקְצוֹת-הָאָרֶץ יַבִּיט תַּחַת כָּל-הַשָּׁמַיִם יִרְאֶה:
כה לַעֲשׂוֹת לָרוּחַ מִשְׁקָל וּמַיִם תִּכֵּן בְּמִדָּה:
כו בַּעֲשׂתוֹ לַמָּטָר חֹק וְדֶרֶךְ לַחֲזִיז קֹלוֹת:
כז אָז רָאָהּ וַיְסַפְּרָהּ הֱכִינָהּ וְגַם-חֲקָרָהּ:
כח וַיֹּאמֶר לָאָדָם הֵן יִרְאַת אֲדֹנָי הִיא חָכְמָה וְסוּר מֵרַע בִּינָה:

[כח, א]
ומקום לזהב יזוקו - ויש מקום בארץ אשר יזוקו הזהב ויוציאוהו משם.

[כח, ב]
ואבן יצוק נחושה - רצה לומר שמהאבן יוציאו ויתיכו בעת מה נחושה והוא הברזל החזק אציי"ר בלע"ז, או יהיה אבן יצוק, אבן חזק מגזרת והיית מוצק, והרצון בו שמאבן חזק יקח נחושה.

[כח, ד]
פָּרַץ נחל - גדל.
מֵעִם גָּר - מהמקום שהיה גר בו האדם.
דַּלּוּ - גבהו וכמוהו: דלו עיני למרום.

[כח, ז]
עיט - עוף.
שזפתו - ראתהו.
איה - הוא מין אחד מהעוף.

[כח, ח]
הדריכוהו - דרכו בו.
בני שחץ - בני גאוה ותוקף - והם פריצי החיות.
שחל - אריה.

[כח, ט]
בחלמיש - בצור החזק.

[כח, י]
בצורות - בהרים.

[כח, יא]
מבכי נהרות - מהזלות הנהרות והגרתם.
חבש - עצר וסתם.

[כח, טו]
סגור - זהב.

[כח, טז]
תסולה - תערך.
בכתם אופיר - בזהב אופיר.

[כח, יח]
ראמות וגביש - הם מרגליות יקרות.
ומשך חכמה מפנינים - ומשיכת החכמה וההשתדלות בהשגחה, יותר נבחר מפנינים.

[כח, יט]
פטדת כוש - היא פטדה הנמצאת בארץ כוש, והיא אבן יקרה.
בכתם טהור - בזהב צרוף ונקי.
תסולה - תערוך.

[כח, כו]
ודרך - ומנהג מוגבל ומסודר.
לחזיז קולות - לברק אשר הוא סיבה לקולות והרעמים. או יהיה לחזיז קולות חסר וי"ו, והרצון לחזיז וקולות.

[כח, כז]
ויספרה - שמה בספר וכתב אותה, רצה לומר ששם אותה לחק ולנמוס.

ביאור מלות המענה (פרקים כז-כח)
כאשר ראה איוב שאין אחד מרעיו עונה אליו דבר, הוסיף לשאת משלו על עניינו ואמר: חי השם אשר הסיר משפטי בסדרו טובות האדם ורעתם בזה האופן אשר סדרם, רצה לומר מצד הגרמים השמימיים, או אמר חי השם אשר הסיר משפטי, אם הענין כדבריכם, שיבאו מאתו הטובות והרעות לבני האדם במשפט לפי מעשיהם, וחי שדי אשר המר נפשי, כי כל עוד בחיים חייתי, לא תדברנה שפתי עול ומרמה להודות לדבריכם. חלילה לי אם אצדיק אתכם לומר שהאמת אתכם במה שאתם אומרים עלי שכבר חטאתי, עד אמות לא אסיר תומתי ממני, לומר שאני רשע וחוטא כמו שאתם אומרים עלי. בצדקתי החזקתי לומר שאני צדיק, לא ארפה ולא יטה לבבי מימי מזה הדעת אשר אני בו, ומה שאתם אומרים עלי, שאני אסכים לרשעים במה שאני אומר, שהשם עזב את הארץ, כי לפי זה הדעת לא יועיל הצדק על הרשע, וזה ממה שיורה שאני לא נשמרתי מלחטא, חלילה לי מזה, יהי כרשע אויבי ומתקוממי כעול.

ואפשר שהרצון גם כן, במה שקדם לו מהדברים זאת הכוונה בעינה. והיא, כי הוא יאמר כי חי השם עם האמיני שהאדם אינו נענש לפי מעשיו, לא אחטא בשפתי לומר דבר עול ורמיה. חלילה אם אצדיק אתכם, בשארשע גם עתה, שהגיע לי מהרעות ללא משפט, כי אז יראה לכל שצדקתם במה שאמרתם עלי שאני רשע. הנה עד יום מותי לא אסיר תומתי וצדקתי ממני, ולא יטה לבבי מהדרך הטוב אשר החזקתי בו מימי, יהי אויבי ומתקוממי כעול וכרשע.

ואולם אמר זה לשנאתו העול והרשע, וזה, כי למה ישובח מפני זה הדעת, אשר אני בו העול והרשע, מה תקות חנף כי יגזול ויעשה חמס, ואם היה שיניח השם יתברך בשלום אותו ולא יענישהו, היבטח שבבא אליו הצרות יצילהו השם ממנה בצעקו אליו, הלא זה בלתי אפשר לפי זה הדעת, ולא לפי דעתכם, כי אינו מתענג על השם ודבק בו, עד שיוכל להתפלל אל השם בכל עת שירצה ותשמע תפלתו, כאמרו: אז תתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך, ובהיות הענין כן, ראו איך ראוי לכם לשפוט, שאני משבח הרשע והעול, הלא הרשע והעול מוכן לפי דעתי לרעות, כמו הצדיק ואין לו תכלית אחר, זולת ההצלחה המדומה, אשר הוא עתיד או מזומן שתאבד ממנו בבא יום אידו, ולא יהיה לו אז המלט מזה בשום פנים. ואולם הצדיק בבא יום אידו, תאבד הצלחתו המדומה ותשאר הצלחתו האמתית - והוא הצלחת הנפש.

ואפשר שנאמר שהרצון באמרו: אם על שדי יתענג וגו' הוא, שהוא אומר האם יתענג זה הרשע על השם, כשתדבק בו תמיד נפשו במה שישכיל ממנו, ויקרא אל אלוה בכל עת להשכיל ולדעת אותו, להיות עמו תמיד, עד שתגיע לו הצלחת הנפש, הוא מבואר שזה בלתי אפשר, כי לא תגיע הצלחת הנפש עם המידות הפחותות, כמו שהתפרסם ונתבאר במה שאין ספק בו.

הנני מלמד אתכם מה שביד אל, אשר עם שדי איני מעלים מכם, כי באמת עוזב אישי האדם אל הסידור המוגבל מצד המערכת. הנה איך תאמינו מפני זה שאני משבח את הרשע, והנה אתם כלכם חזיתם וספרתם, שכבר הגיע לכם מהחוש שזה חלק אדם רשע עם אל, ונחלת התקיפים הרשעים אשר יקחו משדי, רצה לומר שכבר יגיעו להם רעות נפלאות, כמו שספר אחר זה. ואתם ידעתם שכל ראיותי על דעתי אני לוקח מהחוש, וכאשר היה זה כן, שלפי המוחש יראה, שכבר הגיעו מן הרעות הנפלאות לרשעים, אבל שאני חלקתי עמכם במה שאמרתם, שלא ימלט רשע שלא יקרה לו כך, וטענתי, שכבר יראה מהחוש שיגיע לקצת הרשעים הצלחה, ולא יגיע שום עונש עד יום מותם, איך תאמינו שאני משבח הרשע?
ולמה זה הבל תהבלו לומר, שאני בוחר אורח הרשעים אשר היו בדור המבול ואנשי סדום ועמורה?

הנה כמו שספרתם יקרה הרבה, שאם ירבו בני הרשע יהיה תכליתם למות בחרב, וצאצאיו לא שבעו לחם, והשרידים הנשארים ממנו והם בניו, יקברו במותם, שלא יעזבום עד שתצא נפשם לגמרי, ולא תבכנה על מותו ומות בניו לרשעתו, אפילו אלמנותיו.

אם יצבור כעפר כסף ויכין מלבוש ללבוש, עד שימצא לו בשפע כמו החומר, הנה יכין הלבוש, ואיש צדיק ילבשהו, והכסף אשר קבץ יהיה לנקי, ויחלקהו ויפזרהו כאשר ירצה. בנה ביתו כעש, רצה לומר שביתו יהרס בקלות כבית העש, וכסוכה אשר עשה נוטר הכרמים, שאין לה קיום. עשיר ימות ולא יאסף לקבורה, אך יסחב סחוב, והשלך כקבורת חמור, כל כך ימות ויכלה במעט זמן, עד שבזמן אשר יוכל האדם לפקוח בו עיניו, יהפך מיש לאין. תשיגהו כמים בלהות, רצה לומר שיבאו אליו בשטף ובמרוצה, ובלילה תגנבהו סופה ורוח קדים, ותניעהו ממקומו לפחדו מהצרות הבאות עליו, ולא יוכל להמתין עד אור הבקר, אבל ינוס בלילה. ישלך עליו השם מכותיו ומכאוביו ולא יחמול ממכתו, כרוח קדים יברח ויחשוב להמלט. יספוק על שברו כפיו כל איש, וישרוק עליו ממקומו לרוב התימה, על מה שיקרהו מהרע.
הנה זה הוא מה שספרתם, שכבר ימצאו הרבה שיקרה לרשעים אלו הרעות, ואני לא חלקתי עמכם בזה, אבל בארתי בחוש שזה לא ימצא בכל הרשעים, אבל כבר ימצאו בהם מצליחים, ולא ישיגם שום עונש.

ואמנם היתה אצלי הסיבה ברע שיקרה לרשעים ולטובים, כי לכל אלו העניינים הנמצאים בזה העולם השפל, ימצא קץ וגבול, וזה שכבר ימצא בקצת העתים במקום מה מהארץ, שיצא ממנו הכסף להתחדשו אז שם, וכן ימצא בארץ מקום אשר יזוקו ממנו הזהב ויוציאוהו משם, וכן ימצא במקום מה מהארץ, שיוציאו ממנה הברזל להתחדשו שם, אז ויוצק האבן נחשת והוא הברזל החזק, רצה לומר שכבר הוציאוהו משם בעת מה, לפי שהשם שם קץ להעדר ההוייה, אשר במקומות מהארץ. וכאשר יבא קצם יעשו שם כמו אלו ההויות, ושם גם כן קץ לכל תכלית, אשר הוא חוקר ומבקש במה שיורוהו. אבן אפל וצלמות, רצה לומר החומר הראשון אשר עמו ההעדרים כולם, והוא סוף כל הדברים ההווים, או קרא אבן אופל וצלמות היסוד הארצי, כי הוא בתכלית מההעדר ביחס אל שאר הנמצאות המוחשות, בקצת העתים יפרוץ נחל ויגדל מאצל המקום שהיה האדם גר שם קודם זה להיותו יבשה, לפי שליובש המקום ההוא קץ וגבול, וימצא גם כן הפך זה, והוא שהמים החזקים הנשכחים מני רגל, וגבהו מאנוש, עד אשר לא עבר אדם שם לרוב עמקם, ינועו ויכלו וישוב יובש במקום ההוא אשר היה בו הנהר ההוא.

כבר תמצא ארץ שתצא ממנה לחם, להיותה טובה לזריעה, ובבא קצה יהפך תחתיה כמו אש שייבשה וישרפה, עד אשר לא יעבד בה ולא יזרע,. כבר ימצא מקום אשר אבניו הם ספיר, ובו ימצאו עפרות זהב, ויבאו שם האנשים תמיד לקחת הספירים או הזהב, ובבא קצו יהיה חרב, עד שאפילו העופות והחיות לא יבאו שם. בבא קץ ההרים החזקים, ישלח השם ידו ויהפכם משרש, בסבת הרוח הנסגר בבטן הארץ, בצורים החזקים בקע יאורות בקצת העתים, בבא קצם וקודם זה, ראתה העין כל יקר אשר בהם להיות יבשה. והפך זה, כי בקצת העתים עצר השם הזלת הנהרות, ומה שיהיה נעלם בקרקעם, יוציא לאור ותראהו העין. ובהיות הענין כן, רצוני שיש קץ ותכלית לכל אלו הדברים החומרים הוא מבואר, שאין ראוי שתקרא ההצלחה באלו הקניינים החומריים הצלחה, לפי שכלם יאבדו בבא קצם. ובזה הענין שוים הרשעים והצדיקים ואחר שלצדיקים הצלחה אמתית, ויהיה הצלחת הנפש מה שאינו לרשעים, והם שוים בהצלחה האחרת לרשעים, הוא מבואר שאני משבח הצדיק על הרשע.

והנה איוב החל לספר מעלות החכמה והבינה וקושי המצאם, ושלא יגיעו בם כי אם ביראת השם וסור מרע, ולזה הוא מבואר גם כן, שכבר יגונה הרשע וישובח הצדק מזה הצד, והחל ואמר: והחכמה מאין תמצא ואי זה מקום הבינה שיקח האדם אותה משם?
הנה היא נעלמת מהאדם עד שלא ידע ערכה, ולא תמצא בחלק מהארץ אשר שם החיים, והוא החלק הנגלה מהארץ, ולא בתהום ולא בים אשר הוא מקיף בשאר חלקי הארץ. ואולם אמר זה, שלא יחשוב חושב, שיהיו במוחשות די בהקנאת החכמה, כי כבר התבאר בספר הנפש, שאין בהם די בקנין המושכלות, שהוא שצריך שיהיה בכאן, שכל פועל בנו אלו המושכלות, ומקנה אותם לנו, ועם זה כבר נתבאר בס' מלחמות ה', שאין כח בנו להשיג זה הנימוס והסידור אשר לנמצאות כפי מה שהוא עליו, והוא הענין אשר היה בו זה הנימוס והסדור אחד, ושזאת המדרגה לא תמצא בשלמות כי הם לה' יתברך לבדו, ולזה לא ידע ערך החכמה בשלמות כי אם ה' יתברך.

ואולם יתחלפו מדרגת האנשים בחכמה לפי התקרבם אל זה הנימוס במושכל, אשר בנפש ה' יתברך ורחקם ממנו, ואמר שלרוב מעלת החכמה לא יותן זהב תחתיה, ולא ישקל כסף מחירה, ולא תערך בזהב אופיר, ולא בשוהם יקר וספיר, לא ישוה להם זהב וזכוכית לבנה, ולא תמירנה כלי פז, ראמות וגביש אשר הם אבנים יקרים מאד, לא יזכר אחד מהם לפני החכמה, ומשיכת החכמה והשתדלות בקנינה, יותר ערב ויותר יקר מפנינים, לא ישוה לחכמה הפטדה הנמצאת בכוש, שהיא יקרה מאד, ובזהב טהור לא תערך.

ואולם אמר זה, להורות כי קנין החכמה יותר מכל הקניינים האחרים, ולזה לא יעזוב המשכיל הדרישה בחכמה מפני ההשתדלות בקנין אלו ההצלחות המדומות, והוא גם כן יותר ערב, לפי שאין יחס אל העריבות המגיע לנו בקניינים המדומים, עם העריבות המגיע לנו בהשתדלותינו בחכמה.
והחכמה מאין תבא, רצה לומר איזה דבר יהיה התחלה והצעה אל הגעת החכמה לנו, ואיזה מקום שתגיע לנו העיקר ממנו?
והנה היא נעלמת מעיני כל חי, ומעוף השמים נסתרה עם הגביהו לעוף, ויתכן שיהיה מרחוק אבדון ומות. אמרו באזנינו שמענו שמע החכמה, רצה לומר כי מצד ההעדר והמות הנמצא לאלו ההוים, ובכלל מצד החסרון הנמצא בחומר הראשון אשר להם, נשפוט שבכאן סיבה היא שכל תקנה לו אלו הצורות, והאריך מפני זה אל החקירה בטבע המושכל אשר לנמצא נמצא מאלו הנמצאים השפלים, אשר היא החכמה, ואז נדע כי ה' יתברך הוא לבדו, אשר אצלו הידיעה בשלימות בזה הנימוס אשר לנמצאות, כי הוא יעשה כל הנמצא ויביט לקצות הארץ לעשות שם מעשהו, ותחת כל השמים יראה, לעשות לרוח משקל, ומים תִּכֵּן במדה, רצה לומר שהוא ישתדל שיהיה שווי בין היסודות, שיהיה האויר והמים כשיעור הראוי, וכן הענין בשאר היסודות כי זה השווי אמנם יהיה בהם מפני שני דברים:
מפני השווי אשר ביניהם בעצמם בכמות ובאיכות.
ומפני השווי אשר בסבות הפועלות אותם בשובם בסיבוב, כי בזה ישמר השווי אשר בין היסודות והוא ענין בתכלית הפלא והחכמה, בעשותו למטר חק ונימוס, עד שלא יהיה ביותר מהראוי, כדי שלא יגבר היסוד המימי יותר מהראוי.

ובעשותו דרך ומנהג לחזיזים ולרעמים, עד שלא יגבר האש והרוח יותר מהראוי, הנה ביסדו העולם על המנהג והחק, ראה החכמה וכתב אותה, רצה לומר ששם אותה לחק ולנימוס, והכינה וגם חקרה, עד שיסדר אותם באופן היותר שלם. ואמר לאדם. הן יראת ה' היא, דרך אל שיגיע החכמה לו, וסור מרע היא הצעה אל הגעת הבינה, לפי שאי אפשר שיגיע שלמות הנפש עם הטרדה בתאוות הגופניות, וזה מבואר בנפשו. ולזה הוא מבואר, שלא ישובח העול והרשע לפי דעת איוב, כי הוא מונע הגעת הצלחת הנפש - אשר היא ההצלחה האנושית.

והכלל העולה מהדברים הוא: שאיוב התנצל במה שאמרו לו שכבר יראה מדעתו בענין ההשגחה, שהוא משבח הרשע ומתהלך בו, אחר שאינו מאמין שיגיע העונש לרשעים בסיבת רשעם, וזהו מה שהגיע הרשעים הקודמים אל שיתנהגו בתכונת הרשע, רצה לומר האמנה שה' יתברך עזב את הארץ, והוא שיאמר בתשובה בזה, שחלילה לו מרשע שיבחר מפני זה הדעת הרשע והעול. וזה, שאע"פ שנודה שכבר יקרה שתהיה לרשע הצלחה מה, אין ראוי מפני זה שיחשוק עניינו, כי הוא מוכן למקרי הזמן, אין לו המלט מהם בשום פנים כמו הענין בצדיק. וזה שאיוב היה מאמין שהענין אחד בצדיק וברשע, בטובות המדומות, בשכבר ימצאו רשעים רבים יגיעו להם רעות נפלאות, עד שמטבע אלו ההצלחות שיעמדו בסוף בהכרח להיותם חמריות, ובהיות הענין כן, רצה לומר שהצדיקים והרשעים הם שוים בענין זאת ההצלחה המדומה, והיתה לצדיקים הצלחה נצחית ערבה ויקרה מאד - והיא החכמה והבינה אשר הוא הצלחת הנפש, אשר לא תגיע אלא ביראת השם, ובהשמר מהרשע והעול, הוא מבואר שיותר נבחר מאד לפי דעת איוב הצדק מהרשע.