א אַחֲרֵי-כֵן פָּתַח אִיּוֹב אֶת-פִּיהוּ וַיְקַלֵּל אֶת-יוֹמוֹ:
ב וַיַּעַן אִיּוֹב וַיֹּאמַר:
ג יֹאבַד יוֹם אִוָּלֶד בּוֹ וְהַלַּיְלָה אָמַר הֹרָה גָבֶר:
ד הַיּוֹם הַהוּא יְהִי חשֶׁךְ אַל-יִדְרְשֵׁהוּ אֱלוֹהַּ מִמָּעַל וְאַל-תּוֹפַע עָלָיו נְהָרָה:
ה יִגְאָלֻהוּ חשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת תִּשְׁכָּן-עָלָיו עֲנָנָה יְבַעֲתֻהוּ כִּמְרִירֵי יוֹם:
ו הַלַּיְלָה הַהוּא יִקָּחֵהוּ אֹפֶל אַל-יִחַדְּ בִּימֵי שָׁנָה בְּמִסְפַּר יְרָחִים אַל-יָבֹא:
ז הִנֵּה הַלַּיְלָה הַהוּא יְהִי גַלְמוּד אַל-תָּבוֹא רְנָנָה בוֹ:
ח יִקְּבֻהוּ אֹרְרֵי-יוֹם הָעֲתִידִים עֹרֵר לִוְיָתָן:
ט יֶחְשְׁכוּ כּוֹכְבֵי נִשְׁפּוֹ יְקַו-לְאוֹר וָאַיִן וְאַל-יִרְאֶה בְּעַפְעַפֵּי-שָׁחַר:
י כִּי לֹא סָגַר דַּלְתֵי בִטְנִי וַיַּסְתֵּר עָמָל מֵעֵינָי:
יא לָמָּה לֹּא מֵרֶחֶם אָמוּת מִבֶּטֶן יָצָאתִי וְאֶגְוָע:
יב מַדּוּעַ קִדְּמוּנִי בִרְכָּיִם וּמַה-שָּׁדַיִם כִּי אִינָק:
יג כִּי-עַתָּה שָׁכַבְתִּי וְאֶשְׁקוֹט יָשַׁנְתִּי אָז יָנוּחַ לִי:
יד עִם-מְלָכִים וְיֹעֲצֵי אָרֶץ הַבֹּנִים חֳרָבוֹת לָמוֹ:
טו אוֹ עִם-שָׂרִים זָהָב לָהֶם הַמְמַלְאִים בָּתֵּיהֶם כָּסֶף:
טז אוֹ כְנֶפֶל טָמוּן לֹא אֶהְיֶה כְּעֹלְלִים לֹא-רָאוּ אוֹר:
יז שָׁם רְשָׁעִים חָדְלוּ רֹגֶז וְשָׁם יָנוּחוּ יְגִיעֵי כֹחַ:
יח יַחַד אֲסִירִים שַׁאֲנָנוּ לֹא שָׁמְעוּ קוֹל נֹגֵשׂ:
יט קָטֹן וְגָדוֹל שָׁם הוּא וְעֶבֶד חָפְשִׁי מֵאֲדֹנָיו:
כ לָמָּה יִתֵּן לְעָמֵל אוֹר וְחַיִּים לְמָרֵי נָפֶשׁ:
כא הַמְחַכִּים לַמָּוֶת וְאֵינֶנּוּ וַיַּחְפְּרֻהוּ מִמַּטְמוֹנִים:
כב הַשְּׂמֵחִים אֱלֵי-גִיל יָשִׂישׂוּ כִּי יִמְצְאוּ-קָבֶר:
כג לְגֶבֶר אֲשֶׁר-דַּרְכּוֹ נִסְתָּרָה וַיָּסֶךְ אֱלוֹהַּ בַּעֲדוֹ:
כד כִּי-לִפְנֵי לַחְמִי אַנְחָתִי תָבֹא וַיִּתְּכוּ כַמַּיִם שַׁאֲגֹתָי:
כה כִּי פַחַד פָּחַדְתִּי וַיֶּאֱתָיֵנִי וַאֲשֶׁר יָגֹרְתִּי יָבֹא לִי:
כו לֹא שָׁלַוְתִּי וְלֹא-שָׁקַטְתִּי וְלֹא-נַחְתִּי וַיָּבֹא רֹגֶז:

ביאור מלות המענה.
[ג, ב]
ויען – הרצון בו ויקרא כמו: וענית ואמרת שהרצון בו קריאה לא תשובה.

[ג, ג]
והלילה אמר הורה גבר - הרצון בו הלילה שאמר המבשר שהורה בה גבר והוא ליל ההריון ויחס ההריון ללילה להיותו עת המשגל לפי החק האנושי, ארז"ל מלאך הממונה על ההריון לילה שמו.

[ג, ה]
יגאלהו - יטנפוהו וילכלכוהו או יהיה הרצון בו שיהיו גואליו וקרוביו חשך וצלמות בדרך שישכנו עמו תמיד והכל עולה לענין אחד.

כמרירי יום - הוא מענין עורנו כתנור נכמרו, רוצה לומר חמימות היום ובא במשקל סגריר והרצון בו שיבעתהו האידים העולים בסבת חמימות היום עד שימנעו אורו.

[ג, ו]
אל יחד בימי שנה - הרצון בו לא יהיה אחד בימים שלא יבא במספר עמהם.

[ג, ז]
גלמוד - הרצון בו יחידיות רצה לומר שלא ילכו בלילה חברת האנשים יחד.

[ג, ח]
לויתן - אבלם.

[ג, ט]
ככבי נשפו - הם הככבים הגדולים הנראים בתחלת הלילה ובסופה ולא ימנע הראותם האור הנמצא אז.

ואל יראה בעפעפי שחר - רצה לומר שלא יבקע השחר.

[ג, י]
דלתי בטני - רצה לומר הבטן אשר היה בו הריוני והוא בטן אמי.

[ג, יד]
הבונים חרבות למו - רצה לומר שהם בונים המקומות אשר היו חרבים לקרא שמם על הבניינים ההם.

[ג, יז]
חדלו רוגז - רצה לומר חדלו יראה כמו הענין באמרו: לב רגז שהרצון בו לב ירא והרצון בזה שאחר המות סרה יראת הרשעים מעל האנשים.

[ג, כא]
ויחפרוהו ממטמונים - רצה לומר שהם יבקשו המות יותר ממטמונים.

[ג, כג]
ויסך אלוה בעדו - רצה לומר שגדר השם בעדו דרכו אשר ילך בה עד אשר ימנעו ממנו כל מבוקשיו.

[ג, כד]
ויתכו כמים שאגותי - רצה לומר שכבר נגרו אחת אחר אחת כמים הנגרים אשר ירוצו רץ לקראת רץ בלי הפסק.

[ג, כו]
ויבא רגז - רצה לומר מה שהייתי ירא ממנו ויהיה רוגז מענין יראה על דרך אמר: שם רשעים חדלו רגז.

ביאור דברי המענה:
יאבד יום אשר יולדתי בו, והלילה אשר היה בו ההריון לאמי, היום ההוא יהיה חשך, היום ההוא אשר יולדתי בו - יהיה חשך, אל ישתדל בו אלוה ממעל להזריח עליו השמש, ולא יאיר עליו שום אורה, יהיה עם היום ההוא חשך וצלמות, בדרך שלא יהיה אור בו. יבעתהו האדים החזקים העולים בסבת חוזק החום מהיום. הלילה ההוא אשר הרתה בו אמי - יקחהו אופל, עד שלא יהיה בו אור הככבים, ולא יהיה נמנה באחת מימי השנה עד שיצורף אל השנה, ולא יבא במספר הירחים עד שיצורף אל החדש, הנה הלילה ההוא יהי גלמוד, עד שלא ילכו בו חברת האנשים במבואות העיר וברחובותיה, ולא תבא בהם רננה בו.

ואמנם אמר זה, לפי שמנהג ההולכים בלילה שישירו וירננו, יקללו הלילה ההוא כל האנשים העתידים לעורר אבלם, על קושי יומם שהם מקללים הזמן בסבת מרירות נפשם. יחשכו הכוכבים הגדולים הנראים בלילה ההוא בתחילתה ובסופה, עם הסתר שאר הכוכבים בסבת האור הנמצא אז, ויתמיד החשך בלילה ההוא לבלתי סור, יקוה לאור השמש ולא יזרח, ולא יבקע השחר בה, בדרך שלא יהיה אחריה יום. כי לא סגר הלילה ההוא דלתי בטן אמי שלא תתעבר, והיה מסתיר בזה עמל מעיני, ואחר שנתעברה, למה לא מתי מעת צאתי מרחם אמי, עד שתכף שיצאתי מבטן אגוע, כי זה היה יותר טוב לי מחיותי לראות בזה הרע אשר מצאני.
מדוע קדמוני ברכים ברכי המילדת להצילני בעת הלידה?
ולמה נמצאו שדיים לאמי להניק אותי להחיותי?
כי עתה, אם הייתי מת מרחם, הייתי שוקט ונח מאלו הרעות בקבר, עם מלאכים ויועצי ארץ אשר הם בונים המקומות החרבים למו, להקרא שמם עליהם, או עם שרים זהב להם, הכונסים להם אוצרות כסף.

הנה אלו האנשים, עם טוב הצלחתם לפי הנראה לא היה להם בקבר יתרון עלי.
או למה לא הייתי נפל שאמות מרחם ולא יושלם ההריון, כי כמו העוללים המתים במעי אמם אשר לא ראו אור?
הנה המות נבחר מאד, וזה, כי בעת המות סרה יראת הרשעים מעל האנשים, רצה לומר, שהמתים אינם יראים מהרשעים, ושם ימצאו מנוח היגעים. כל האסירים הם שאננים בקבר, ולא שמעו קול נוגש, שוה המות לקטן ולגדול, אין יתרון בו לאחד על האחד, ושם העבד חפשי מאדניו - לא יעבדנו ולא ירדה בו, הנה תמה:
למה יתן השם לאיש הקשה יום אור החיים?
ולמה יתן חיים לאנשים המרי נפש?
והנה המות להם יותר טוב עד שמחכים למות למצוא מרגוע לנפשם ולא ימצאוהו, וישתדלו למצוא אותו יותר ממטמון, לרוב תשוקתם אליו.

אם יאמר האומר, כי לא די עדות בתשוקתם אל המות, שיהיה המות יותר טוב להם, כי כן מנהג החולים שתהיה תשוקתם אל מה שיזיקם, ולא יתכן לומר, שיהיו הענינים ההם המזיקים טובים להם מפני תשוקתם אליהם, הנה אנחנו נמצא שהאנשים האחרים השמחים אל מה שראוי לשמוח עליו, ישמחו ויגילו כי ימות האיש קשה יום, אשר גדר השם דרכו עד אשר לא יוכל להשיג דבר ממה שיבקשהו, לראות כי המות טוב לו.
ואולם זכר השמחים אל מה שראוי לשמוח עליו, כי מהם לבד תלקח ראייה בזה הענין, לפי שבכאן אנשי רעי התכונה ישמחו, כי ימצא רע לזולתם, ולא תעיד שמחתם על הרע ההוא, שיהיה הרע ההוא טוב למקבלים אותו, וזה מבואר בנפשו. ואחר שהתיישב שהמות טוב לכמו אלו האנשים המרי נפש, הנני תמה:
למה השתדל השם שיתן לי חיים?
שכבר השיגני מהמרירות, עד שתמיד אני מתאנח גם בעת היות מאכלי לפני, אשר היה ראוי שישכחני צרתי, השתדלותי בלקיחת מזוני, ונתכו כמים שאגותי אחת אחר אחת כמים הנגרים בלי הפסק, כי אין הפסק בין שאגה לשאגה, הנה פחד פחדתי בעת שלותי, פן יביאוני הרעות האלה אשר באו לי, ואשר יגרתי בא לי, לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי, מזה הפחד עד שבא מה שהייתי ירא ממנו.

והכלל העולה מהדברים הוא: שדעת איוב היה, שכל מקרי האדם הם מסודרים ומוגבלים לפי מערכת הככבים בעת הלידה, ולזה קלל היום שנולד בו, לחשבו כי הוא היה סבת הרעות שקרוהו, וקלל ליל ההריון, להיותו מורה על איכות מה שיקרה לעובר ברחם, ועת צאתו מרחם. וכבר זכרו זה בעלי המשפט, ולזה היה מורה ליל ההריון על עת הלידה, אשר הוא מורה לפי דעתם על כל מקרי האדם בחייו. וקלל יום הלידה תחלה, להיותו מורה בעצמות ראשונה על מקרי האדם בחייו, וקלל ליל ההריון אחר זה, להיותו מורה בשנית עליהם, וזה שהוא יורה על עת הלידה, אשר הוא מורה על אלו המקרים.

ועוד נתרעם על ליל ההריון, על אשר לא היתה הוראתו, אם שלא תתעבר אמו, אם שלא תשלים הריונה ותפיל, אם שימות בצאתו מרחם אמו, כי אלו המקרים הם לפי מערכת הכוכבים, ברגע רדת הטפה ברחם, לפי מה שאמרו בעלי המשפט.

והנה בחר איוב, לא היותו על היותו בסבת המקרים האלה אשר קרוהו, ונתרעם על השם יתברך, המסדר זאת ההנהגה אשר מצד מערכת הככבים, אשר ימצא בה זה האופן מהעדר הסדר והיושר, אשר יבא ממנה רעות לטובים וטובות לרעים, כמו שיזכור איוב במה שאחר זה.
איך לא סדר במי שיולד בכמו זה המערכת, שימות מרחם ולא יראה ברע?
כי זה יותר טוב להם לפי מחשבתו, ויחס זה לשגגה לשם יתברך, או לליאות וקוצר.

וכבר שגג בזאת ההנחה בב' צדדים:
האחת כי זאת ההגבלה המסודרת מצד מערכת הככבים, לא תחייב על כל פנים הגעת המקרים אשר יורו עליהם, אבל כבר נשארו אפשריים מצד הבחירה האנושית, כמו שזכרנו בפתיחתנו לזה הביאור.

והשנית לחשבו, שאלו הרעות המדומות הם רעות אנושיות, עד שיבחר המקבל הרעות ההם המות מהחיים. וזה אמנם היה צודק, אם היו אלו הרעות רעות אנושיות, לפי שהמות משובח על החיים הבלתי אנושיים, לפי דעת קצת הקודמים כמו שנזכר בספר המידות. ואולם הטובות האנושיות עם הרעות הבלתי אנושיות, הם הם משובחות בעצמם.

ואפשר שנאמר, שאיוב לא שגג בצד השני, כי היה מאמין בהשארת הנפש כמו שנבאר במה שיבא בע"ה. ואולם אמר זה, לצער אלו החיים אשר היה בהם וגנותם שיותר טוב היה אצלו העדר ההצלחה האנושית עם העדר אלו הרעות, אשר היה בהם מתיקות קניין ההצלחה האנושית עם קניין אלו הרעות, ואע"פ שהם רעות בלתי אנושיות.

ואולם בצד הראשון היה טועה בלי ספק, כמו שיוכיח תשובת רעיו לו במה שיבא ותשובתו אליהם, ולולא זה לא היינו אומרים שטעה בו כלל, וזה, כי אנחנו נראה ירמיהו ע"ה קלל את יומו, אלא שירמיהו לא הביאתהו לזה אמונתו, בשזאת ההגבלה היא מצד המערכה, כמו שהתפרסם מדבריו במקומות רבים מנבואתו, ואמנם אמר זה, על צד ההפלגה והגוזמא, לחוזק מרירות נפשו.

והנה דעת איוב היה כמו שיתבאר במה שיבא, שההשגחה האלהית אינה באישי האדם כלל, כל שכן בשאר אישי בעלי חיים, אבל הם כלם משולחים ונעזבים, אלא ההנהגה המסודרת מהגרמת השמימיים. והביאהו להאמין זה החוש והעיון, אם החוש למה שנראהו מרוע הסדור הנופל באישי האדם הטובות והרעות, אם העיון להיות אלו הענינים הפרטים הזמניים בלתי אפשר בהם לפי מחשבתו, שיהיו ידועים אצל השם יתברך, לפי שאי אפשר שתהיינה בו ידיעות מתחדשות ונפסדות, ולא ידע אם כן הענינים הזמניים, מי שאין לו יחס עם הזמן כלל, זהו אמרו: מדוע משדי לא נצפנו עתים ויודעיו לא חזו ימיו, ירצה בזה, מדוע לא יהיו נעלמים מהשם יתברך הענינים הזמניים והזמנים?
והנה אין לו יחס עם הזמן עד שיודעיו לא חזו ימיו, אבל ראוהו קיים ועומד ורחוק מההתפעליות כולם בתכלית המרחק, ומי שזה דרכו, אי אפשר שיתואר בזמן כלל כמו שיתבאר בטבעיות.

ועוד שאלו הענינים הטבעיים הארציים, לרוחק מדרגתם מהשם יתברך, הנה ימאסם השם יתברך ויתעבם בהכרח לפחיתותם, כי אין מדרך השלם בתכלית השלמות, להשגיח בדברים אשר הם בתכלית החסרון.

ועוד כי השכל לא ישיג הדברים מצד מה שהם בו פרטיים, אבל תהיה בו ההשגה לכחות אחרים, כמו הדמיון והחוש, ואם אין בשם יתברך כמו אלו הכחות אשר יושג בהם הפרט, אי אפשר שישיג אלו הדברים הפרטיים, והוא אומרו: העיני בשר לך אם כראות וגו'.

הנה אלו הטענות שתמצא שיקיים בהם דעתו איוב בזה הדרוש, וכבר יספק מספק, ויאמר אם היה דעת איוב כן, על מה היה מעלה עולות, ויראתו שמא חטאו בניו?!
והוא יראה שהתשובה והתפילה אל השם יתברך בלתי מועילה, להיותו בלתי משגיח בזה העולם השפל.

ונאמר כי איוב היה מאמין בהשארת הנפש, כמו שיראה מדבריו במה שאחר זה, ולזה היה מקריב בניו לעבודת השם יתברך כפי היכולת, אע"פ שלא היה מאמין שיהיה בזה גמול גופני מצורף לזה, שאיוב היה רוצה לצאת ידי שתיהן רצוני שלמה, שהיה נבוך ומבולבל בענין השגחת השם יתברך, היה רוצה לעשות הראוי לפי כל אחת מהדעות, ולזה היה עושה פעולות המאמין בגמול ובעונש, כדי שישמרו קנייניו עד שהשיגהו מה שהגיעו, ואז התרחקה ממנו האמנה הזאת לדעתו בעצמו, שהוא היה צדיק, ושאין השגת אלו הרעות על צד העונש למרי שקדם.