א בְּרִית כָּרַתִּי לְעֵינָי וּמָה אֶתְבּוֹנֵן עַל-בְּתוּלָה:
ב וּמֶה חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמָּעַל וְנַחֲלַת שַׁדַּי מִמְּרֹמִים:
ג הֲלֹא-אֵיד לְעַוָּל וְנֶכֶר לְפֹעֲלֵי אָוֶן:
ד הֲלֹא-הוּא יִרְאֶה דְרָכָי וְכָל-צְעָדַי יִסְפּוֹר:
ה אִם-הָלַכְתִּי עִם-שָׁוְא וַתַּחַשׁ עַל-מִרְמָה רַגְלִי:
ו יִשְׁקְלֵנִי בְמֹאזְנֵי-צֶדֶק וְיֵדַע אֱלוֹהַּ תֻּמָּתִי:
ז אִם תִּטֶּה אַשֻּׁרִי מִנִי הַדָּרֶךְ וְאַחַר עֵינַי הָלַךְ לִבִּי וּבְכַפַּי דָּבַק מאוּם:
ח אֶזְרְעָה וְאַחֵר יֹאכֵל וְצֶאֱצָאַי יְשֹׁרָשׁוּ:
ט אִם-נִפְתָּה לִבִּי עַל-אִשָּׁה וְעַל-פֶּתַח רֵעִי אָרָבְתִּי:
י תִּטְחַן לְאַחֵר אִשְׁתִּי וְעָלֶיהָ יִכְרְעוּן אֲחֵרִין:
יא כִּי- (הִוא) [הִיא] זִמָּה (וְהיּא) [וְהוּא] עָוֹן פְּלִילִים:
יב כִּי אֵשׁ הִיא עַד-אֲבַדּוֹן תֹּאכֵל וּבְכָל-תְּבוּאָתִי תְשָׁרֵשׁ:
יג אִם-אֶמְאַס מִשְׁפַּט עַבְדִּי וַאֲמָתִי בְּרִבָם עִמָּדִי:
יד וּמָה אֶעֱשֶׂה כִּי-יָקוּם אֵל וְכִי-יִפְקֹד מָה אֲשִׁיבֶנּוּ:
טו הֲלֹא-בַבֶּטֶן עֹשֵׂנִי עָשָׂהוּ וַיְכוּנֶנּוּ בָּרֶחֶם אֶחָד:
טז אִם-אֶמְנַע מֵחֵפֶץ דַּלִּים וְעֵינֵי אַלְמָנָה אֲכַלֶּה:
יז וְאֹכַל פִּתִּי לְבַדִּי וְלֹא-אָכַל יָתוֹם מִמֶּנָּה:
יח כִּי מִנְּעוּרַי גְּדֵלַנִי כְאָב וּמִבֶּטֶן אִמִּי אַנְחֶנָּה:
יט אִם-אֶרְאֶה אוֹבֵד מִבְּלִי לְבוּשׁ וְאֵין כְּסוּת לָאֶבְיוֹן:
כ אִם-לֹא בֵרְכוּנִי (חֲלָצָו) [חֲלָצָיו] וּמִגֵּז כְּבָשַׂי יִתְחַמָּם:
כא אִם-הֲנִיפוֹתִי עַל-יָתוֹם יָדִי כִּי-אֶרְאֶה בַשַּׁעַר עֶזְרָתִי:
כב כְּתֵפִי מִשִּׁכְמָה תִפּוֹל וְאֶזְרֹעִי מִקָּנָה תִשָּׁבֵר:
כג כִּי פַחַד אֵלַי אֵיד אֵל וּמִשְּׂאֵתוֹ לֹא אוּכָל:
כד אִם-שַׂמְתִּי זָהָב כִּסְלִי וְלַכֶּתֶם אָמַרְתִּי מִבְטַחִי:
כה אִם-אֶשְׂמַח כִּי-רַב חֵילִי וְכִי-כַבִּיר מָצְאָה יָדִי:
כו אִם-אֶרְאֶה אוֹר כִּי יָהֵל וְיָרֵחַ יָקָר הֹלֵךְ:
כז וַיִּפְתְּ בַּסֵּתֶר לִבִּי וַתִּשַּׁק יָדִי לְפִי:
כח גַּם-הוּא עָוֹן פְּלִילִי כִּי-כִחַשְׁתִּי לָאֵל מִמָּעַל:
כט אִם-אֶשְׂמַח בְּפִיד מְשַׂנְאִי וְהִתְעֹרַרְתִּי כִּי-מְצָאוֹ רָע:
ל וְלֹא-נָתַתִּי לַחֲטֹא חִכִּי לִשְׁאֹל בְּאָלָה נַפְשׁוֹ:
לא אִם-לֹא אָמְרוּ מְתֵי אָהֳלִי מִי-יִתֵּן מִבְּשָׂרוֹ לֹא נִשְׂבָּע:
לב בַּחוּץ לֹא-יָלִין גֵּר דְּלָתַי לָאֹרַח אֶפְתָּח:
לג אִם-כִּסִּיתִי כְאָדָם פְּשָׁעָי לִטְמוֹן בְּחֻבִּי עֲוֹנִי:
לד כִּי אֶעֱרוֹץ הָמוֹן רַבָּה וּבוּז-מִשְׁפָּחוֹת יְחִתֵּנִי וָאֶדֹּם לֹא-אֵצֵא פָתַח:
לה מִי יִתֶּן-לִי שֹׁמֵעַ לִי הֶן-תָּוִי שַׁדַּי יַעֲנֵנִי וְסֵפֶר כָּתַב אִישׁ רִיבִי:
לו אִם-לֹא עַל-שִׁכְמִי אֶשָּׂאֶנּוּ אֶעֶנְדֶנּוּ עֲטָרוֹת לִי:
לז מִסְפַּר צְעָדַי אַגִּידֶנּוּ כְּמוֹ-נָגִיד אֲקָרְבֶנּוּ:
לח אִם-עָלַי אַדְמָתִי תִזְעָק וְיַחַד תְּלָמֶיהָ יִבְכָּיוּן:
לט אִם-כֹּחָהּ אָכַלְתִּי בְלִי-כָסֶף וְנֶפֶשׁ בְּעָלֶיהָ הִפָּחְתִּי:
מ תַּחַת חִטָּה יֵצֵא חוֹחַ וְתַחַת-שְׂעֹרָה בָאְשָׁה תַּמּוּ דִּבְרֵי אִיּוֹב:

[לא, ג]
ונכר - איד זר ונכרי.

[לא, ה]
ותחש - ותמהר.

[לא, ז]
מאום - כמו מום בלא אלף, או יהיה כמו מאומה, והרצון בזה אם דבק בכפי דבר מגזל וחמס.

[לא, ח]
וצאצאי ישורשו - והצמחים אשר לי בקרקעות יעקרו משורש, או ירצה בזה, והבנים אשר אני עתיד להוליד ימותו ויעקרו מן העולם, והביאור הראשון יותר נכון.

[לא, י]
תטחן לאחר אשתי - הוא מענין טחינה ברחים.

[לא, יא]
זמה - דבר כיעור.
פלילים - נשפט בעצמו לחוזק העון.

[לא, יב]
תשרש - תעקר.

[לא, טו]
ויכוננו ברחם אחד - רצה לומר שפועל אחד כונן אותנו ברחם אשר נוצרנו בו.

[לא, טז]
ועיני אלמנה אכלה - שאמנע ממנה משאלות לבה.

[לא, יח]
גדלני - גדל עמי.

[לא, כג]
ומשאתו - ומרוממותו.

[לא, כד]
כסלי - מבטחי.
ולכתם - ולזהב.

[לא, כו]
אור כי יהל - שמש כי יאיר, וכמוהו: צר ואור חשך בעריפיה.

[לא, כז]
וַיִּפְתְּ - מענין פיתוי והסתה.

[לא, כט]
בפיד - באיד.
והתעוררתי – ושמחתי, והרצון האם נתעוררתי להתנועע תנועת הגיל והשמחה.

[לא, ל]
באלה - בקללה.

[לא, לא]
מתי אהלי - אנשי אהלי.

[לא, לב]
לָאֹרַח - לדרך כדי שאראה האורחים בבואם לאספם הביתה.

[לא, לג]
בְּחֻבִּי - בסתרי.

[לא, לד]
אֶעֱרוֹץ המון רבה - הייתי יכול לשמור המון רבה מהאנשים.
ובוז משפחות יְחִתֵּנִי - האיש הנבזה שבמשפחות יכניעני ויבזני. או ירצה בזה, האיש שהוא מהמשפחות היותר נבזות.

[לא, לה]
תָּוִי - סימני ותוי מגזרת והתוית תיו.
יענני - יעיד לי. או יהיה הרצון בתוי תאותי ויהיה חסר אל"ף, ויהיה ביאור יענני יענה אותי בהתווכחי עמו על טענותי, כי כבר חשק איוב זה כמו שזכר במה שקדם.

[לא, לו]
אֶעֶנְדֶנוּ - אקשרנו.

[לא, לט]
הִפָּחְתִּי - הדאבתי.

[לא, מ]
בָאְשָׁה - הוא מין ממיני החוח מגזרת ויעש באושים. והרצון בזה, שכאשר יזרע בארצו לא תוציא צמחה אבל יצמחו בה קוצים וחרולים.

ביאור דברי המענה (פרקים כט-לא)
הוסיף איוב לשאת משלו: מתנצל שלא חטא ומתרעם על רעיו המיחסים לו עול ורשע, ואמר: מי יתן אותי והייתי על האופן שהייתי בימים הקודמים, אשר היה השם שומר אותי, רצה לומר שהייתי מצליח כאשר היה נרו מאיר על ראשי, עד שלאורו הייתי הולך בחושך ואור לי, כאשר הייתי בנערותי בחברת השם עלי אהלי, רצה לומר שלטוב הצלחתי הייתי נעזר בכל מה שארצהו, בעוד שהיה השם עמי, היו סביבותי נערי לשמש אותי, ברחוץ דרכי בחמאה מרוב ההצלחה הבאה אלי, והוציא לי ה' יתברך שמן מצור, הנה אז כאשר יצאתי בשער על הקריה, והכנתי מושבי ברחוב, ראוני נערים ונחבאו לבשתם ממני, וישישים קמו עמדו לכבדני. השרים והנגידים אשר היו מדברים, מנעו דבריהם בבואי מיראתם ממני, וכל שכן שאר האנשים, לפי שהאוזן אשר שמעה פעולתי וצדקתי, היתה מאשרת אותי, והעין אשר ראתה, מעידה על צדקתי ותם לבבי. וזה שכבר הייתי ממלט העני, כשהיה משוע מהחמס הנעשה לו, והיתום אשר לא היה עוזר לו, האיש האובד ממרירותו, היתה באה ברכתו עלי, רוצה לומר שהוא היה מברך אותי במה שהייתי חוננו. והאלמנה המרת נפש הייתי מעמיד שמחה מרוב הטבתי לה, צדק לבשתי, ומרוב שקדי בו וילבשני, רצה לומר שהוא בא אלי שאלבשהו, וזה כי כשתתחזק זאת התכונה בלב האדם, יבאו העניים והמרודים אליו, ויהיה זה סיבה אל שיחזיק יותר בזאת התכונה, ובזה לבשתי משפט ויושר כמעיל וצניף שיסובבו האדם ויקיפו אותו. עינים הייתי לעור ורגלים לפסח, רצה לומר שהייתי עוזר אותם ומשלים חסרונם כפי היכולת, הנה הייתי לאביונים כאב להושיע אותם מחומסיהם, וכאשר לא ידעתי הריב, אחקרהו לאמתו, וכאשר מצאתי האמת, הייתי מכריח העול בחזקת היד, להשיב אל העשוק מה שהיה חומסו.

ומפני היות מעשי בזה האופן, מהיושר והצדק, הייתי בוטח שאמות עם היותי בקיני, רוצה לומר שלא ימותו בני בחיי, ולא יחרב ביתי, והייתי בוטח שיארכו ימי, עד שיהיה מספר ימי חיי כחול אשר על שפת הים לרוב.

ואומר כי בזכותי זה יהיה שרשי פתוח אלי מים, וטל ילין בקצירי, רוצה לומר שלא יחסר לי ההון אשר הייתי ניזון ממנו, ותבא לי הטובה מכל צדדי, ואצמח תמיד ואגדל בקנייני, כצמוח האילן אשר יבא לו המזון מלמעלה ומלמטה. והייתי בוטח, שיהיה כבודי מתחדש עמי תמיד, רצה לומר שלא די שיתקיים בי כבודי, אבל יתוסף תמיד לטוב פעולתי, וכחי וגבורתי יתחזק תמיד. הנה הנגידים והשרים שמעו אלי כשהייתי מדבר לעשות כדברי, והם היו מיחלים ומקוים לדברי קודם דברי, ויחרישו עד שתבא עצתי, ובבא עצתי לא ישנו לקחת עצה אחרת, אבל יקבלוה ויקיימוה עליהם, תטוף מלתי שיאמר אחד לאחד מה שאמרתי אני, והנה היו מיחלים לעצתי כמו שייחל האדם למטר, ופיהם יפתחו לשאול עצתי, כמו שישאלו האנשים המלקוש מאת ה' יתברך. הנה כאשר אשחק ואלעג עליהם, היו כאילו הם בלתי מאמינים שאני משחק, ולא היו מפילים ומחסרים אור פני מפני יראתי, אשר היתה על פניהם לשחוק עלי ולהתל בי, כאשר רציתי לבחור דרכם וללכת עמהם, הייתי יושב בראש, והייתי שוכן ביניהם כמלך בגדוד שהוא נורא, וכאיש המנחם אבלים, שהם נותנים לב לשמוע דבריו להסיר מעליהם יגונם.

או יהיה ביאור אבחר דרכם, אני הייתי בוחר להם הדרך אשר ילכו בה, בדבר דבר ממה שיעשוהו, כי הם יבקשו עצה ממני, והייתי יושב בראש, כאשר הייתי יושב ביניהם, ועתה התהפך הזמן עד שילעגו עלי צעירים ממני לימים, אשר אבותם היו פחותים כל כך, עד שהייתי מואס לשית אותם על כלבי צאני לשמור אותי, כי היו פחותים בכל דבר. גם בכח וגבורה לא היו שוים כלל, עד שלפחיתותם אבד הזמן עליהם, כי אין בהם תועלת כלל, כל כך הם פחותים עד שהיו גלמוד מאין חברה, בסבת החסרון והכפן אשר היה להם תמיד, ולזה היו רודפים למקום ציה וחשך ואפלה, להסתר שם לכסות קלונם, מרוב החסרון והרעב היו כורתים מַלּוּחַ על האילן לאכלו, ושרש רתמים היה לחמם ומזונם, עם היות אלו הדברים בלתי נאותים להיות מזון לאדם.

מתוך העיר יגורשו מרוב ביישם אותם, יריעו עלימו בהכנסם שם, כמו שיריעו על הגנב, ולזה היו הולכים בנקיק הנחל להסתר שם מהרוח, ובחורי העפר ובחורי הסלעים. בין האילנות יצעקו מהרעב והעירום, ותחת הקוצים והחרולים יתנגעו ויתנגפו, להכנס בקלות הקוצים בבשרם להיותם ערומים. הנה אלו האנשים אשר שחקו עליהם בני אנשים נבלים ובני אנשים בלי שם, רוצה לומר שלא נשאר להם שם לפחיתותם, אשר נכנעו ושפלו יותר מן הארץ.

והנה אמר זה לפי מה שאחשב כנגד צופר שהיה צעיר ממנו לימים וחרף אותו ובזהו מאד, או אמר זה כנגד בלדד וצופר כמו שזכרנו במה שקדם, ועתה נגינתם הייתי ללעג ושחוק עלי כל היום, ואהי להם למלה, כי לא היו מדברים כי אם בבזיונותי, עם היותם צעירים ממני לימים, והיותם בני פחותים, זה האופן מן הפחיתות יתעבו אותי ורחקו ממני והקלו בי כל כך, עד שבהביטם בי היו רוקקים למאסם אותי. והסיבה בזה, כי השם יתברך פתח היתר אשר היו נקשרים בו האנשים קודם זה ליראתם ממני, ויענני מפני זה כל אחד מהן, ורסן היראה אשר היתה להם, שלחו והסירו מפני. על ימיני יקומו ילדים ודחו רגלי להפיל אותי, וידריכו עלי אורחות אידם, מרוב התמדתם להזיק לי, היתה הדרך ההיא אשר דרכו בה להזיקני סלולה ודרוכה, כמו הדרך שידרכו בה רבים.
כאשר רציתי להשתדל בדבר מה, נתסו נתיבתי, עד שיבצר ממני אשר יזמתי, הנה הם עוזרים לשברי, רוצה לומר להוסיף שבר על שברי, ואלו האנשים אשר היו בני נבל, לא היה עוזר להם מקדם לפחיתותם.

או יהיה ביאור אמרו: להוותי יועילו, כאילו הגיעם תועלת בשברי, ולזה ירצו להזיקני. כפרץ רחב שיעברו בו המים בשטף ובמהירות, כן יבאו אלי אלה הפחותים להכאיבני, תחת השואה הבאה עלי התגלגלו לבא אלי בכאב, להוסיף מכאוב על מכאובי, נהפכו עלי בלהות תרדוף כל אחת מהם ברוח נפשי, ותרדוף נפשי כמו העב שתעבור בקלות, ועתה הגיעני מחוזק המכאובות, עד שכאילו נשתפכו חיי אצלי, ונשלכו ויאחזו אותי ימי עוני, הפך מה שהייתי חושב שיתמיד אתי השם הצלחתי, ויאריך ימי לטוב מעשי. לילה נקר החולי עצמו מעלי, ועורקי לא תנוח תנועתם כלל, עם השינה מחוזק המכאוב והחום הנכרי אשר בתוך גופי.

ואמנם אמר זה לפי שדפק האיש הישן, אינו דופק בחוזק כמו דפק האיש הניעור, מפני הכנס החום הטבעי בעת השינה בפנימי הגוף, כמו שהתבאר בטבעיות. ברוב כח החולי ישתנה לבושי, מצד הליחה הסרוחה היוצאת מכל גופי ומטנפת תמיד בגדי, כפי כתנתי שיסובב צוארי, וכן יאזרני חליי סביב גופי, השליכני החולי לחומר, ונמשלתי כעפר ואפר, כאילו אין בי חיים. ועל זה החמס הנעשה לי, אצעק אליך ולא תענה אותי, או אם עמדתי ושתקתי מלזעוק אליך, לא תתבונן בי להשגיח עלי ולהציל אותי, תהפך לאכזר לי, עד שתכני באלה המכות האכזריות, ותשנא אותי בתכלית השנאה להכות אותי בכחך מכת אויב, תגביה אותי ותרכיבני על הרוח, שיבלבלני ויניעני הנעות חזקות, ותסור ממני התושיה אשר הייתי מתנהג בה, מרוב הבלבול והערבוב אשר ערבב שכלי זה המכאוב.

הנה ידעתי כי אל מות תשיבני ולבית אשר נועד לכל חי והוא הקבר, ואע"פ שאלו האנשים מנחמים אותי תנחומי הבל, אך לא ישלח יד לעזור מהמות הבעי, והדרישה אשר ידרוש האדם מה' יתברך, ואע"פ שבעת המות ימצא לאנשים צעקה אל השם, עד שהוא כמו מפורסם לכלם שהצעקה אל השם תועיל, הנה אין כח בזה המפורסם שיסתור דעתו, אשר יחייבהו החוש וההקש כמו שקדם רצוני, שאין התפלה מועילה בזה.

ואפשר שנאמר שהרצון בזה, כי אף ע"פ שאני מיחס לשם יתברך בהשתלשלות הסבות, שהוא יביאני אל מות, הנה באמת הוא לא ישלח יד בעי, ובשממון הבא לאלו הנמצאות השפלות, ואע"פ שבפידו הבא עליהם ימצא לנמצאות נדיבות, רוצה לומר שבזה האופן יגיע נדיבות הפועל להויות בזה העולה השפל, כי ההוויה לא תהיה לדבר כי אם בהפסד לדבר, הנה לא נשפוט מפני זה שההפסד מכוון לעצמו, אבל הוא בלתי מכוון וההוויה מכוונת. ואילו היה אפשר לצורות האלו שתעמודנה בחמריהם לנצח, לא היה מנעם מזה ה' יתברך, אבל ישים בהם כלים לשמור מציאותם כפי מה שאפשר.

האם לא בכיתי לקשה יום ועגמה נפשי לאביון, להיותי מיצר בצרתם, כי יבא עלי העונש שבכל העניינים, אשר קויתי שיבא טוב בא רע?
וכאשר הייתי מייחל לאור ויבא עלי אופל הצרות, מעי רותחו בחום השחין, ולא דמו ולא נחו מהרתיחם, ובאוני ימי העוני, מרוב הצרות הלכתי קודר בלא חמה, ששזפתני מרוב צרותי, לא אבוש לזעוק בקהל, אח הייתי לתנין ורע לבנות יענה, לקונן תמיד ולעורר נהי. עורי נשתחר מעלי מעוצם החום, ועצמי נתייבשה מרוב היובש, ונהפך לאבל כנורי, ועוגבי לקול בוכים, הלא באמת, אם לא הייתי מיצר בצרת הקשי יום והאביונים, והייתי שמח לאידם, היה ראוי שיבאו עלי אלו העונשים, אכן הייתי מיצר מצרתם, ולמה באוני הצרות האלו?!

הנה כרתי ברית לעיני, שלא להסתכל על בתולה להשתדל לשכב עמה, ליראתי מעונש השם, כי מה חלק אלוה ממעל, ונחלת שדי ממרומים, למי שיעשה כמו זה הפועל, הלא לעול ראוי שימצא איד, ואיד זר ונכרי לפועלי און, ולמה בא אלי זה האיד הנכרי?
הלא ה' יתברך יראה דרכי, ויראה אם הלכתי בדרכי שקרות, ואם מיהרה רגלי ללכת על דבר מרמה, כאשר ישקלני השם במאזני צדק, אז ידע תומתי, ולזה הוא מבואר שלא הייתי ראוי אל שיגיע השם אלי זה העונש.
אם נטתה אשורי מני הדרך הישרה, והלך לבי אחר עיני, לחשוק ולחמוד מה שאיננו לי, ובכפי דבק דבר מגזל - תבואני זאת הקללה, שמה שאזרע בקרקעותי - יאכל אחר, והצאצאים אשר לי בקרקעותי - ישורשו ויעקרו.
אם נפתה לבי על אשה בעולת בעל לבא אליה - תבואני זאת הקללה והוא, שתטחן לאחר אשתי, וישכבו עמה אנשים אחרים. ואולם זכר הטחינה כי היא היתה אז מהעבודות המיוחדות, אשר תעבוד בהם האשה את בעלה, והוא מבואר שלא יהיו מהאשה לזולת בעלה, כמו אלו העבודות אם לא בסבת העוני המופלג, או בסיבת הניאוף. והנה זה המנהג היה נמשך עד זמן רבותינו ז"ל, ולזה זכרו הטחינה בעבודות שהאשה עושה לבעלה.

ואפשר שתהיה זאת הקללה שימות, ותהיה אשתו לאחר לאשה, ולזה אמר שתעשה לאחר זאת העבודה שלא היתה בזמן ההוא, כי אם מהאשה לבעלה, ויהיה לה איש אחר זולתו וישגלנה, ולזה אמר: ועליה יכרעון אחרין, כי הוא זמה והוא עון פלילי. אם הייתי משתדל לנאוף את אשת רעי, כי אש היא עד אבדון תאכל ותכלה ותשרש ותעקר כל תבואתי. אם הייתי חומד אשר לרעי והיה דבק בכפי דבר מחברי שלא כדין, רוצה לומר שכבר היה נשמר מאלו הרעות ליראתו מה' יתברך מהעונש אשר היה חושב שיגיע, למי שהיה עושה אותם, האם הייתי מואס משפט עבדי ואמתי בהתווכחם עמי, מצד שפלותם ועוצם ידי?!
הלא באמת הייתי נשמר מזה ליראתי שיגיעני עונש מהשם, כי מה אעשה כי יקום אל לשפוט אותי, וכי יפקוד ויבדוק ענייני ויבחנם, מה אשיבנו, ואי זה התנצלות יהיה לי?

הלא מי שעשני בבטן, הוא גם כן עשהו ופועל אחד בעינו, והוא ה' יתברך, כונן אותנו ברחם אמנו אחד, ולזה אין ראוי שאתגאה עליו עד שאמאס משפטו בריבו עמי, האם הייתי מונע מחפץ דלים ועיני אלמנה אכלה, שאמנע ממנה משאלות לבה, והייתי אוכל פתי לבדי, מזולת שאאכיל ממנו ליתום?!

הנה אין הענין כן, כי מנעורי הייתי בזאת התכונה, שנתגדל עמי היתום, כאילו הייתי אב לו, ומעת צאתי מבטן אמי, הייתי מנחם האלמנה, ומדריך אותה אל מה שיאות לפי כחי, וכאשר ראיתי מי שהוא אובד מחסרון הלבוש, ואביון שאין לו לבוש אמת, ברכוני חלציו, כי כסיתיו מערומו, ומגז כבשי היה מתחמם, כי הייתי מלביש אותו, האם הייתי מניף על יתום ידי להכותו להושיעני?!
כי אראה בשער אנשים עוזרים לי ולזה לא אירא ממנו, הנה אם הייתי עושה כן, תבואני זאת הקללה, רצה לומר שתפול כתפי משכמה, ואזרועי תשבר מקנה שלה. הנה מכל זה הייתי נשמר, לפחדי שיגיעני השם אידו, ומרוממותו לא אוכל להמלט ממנו.

האם שמתי זהב תקותי, ונתתי שמחה בלבי כי רב חילי, וכי מצאה ידי הרבה מהעושר וההון, עד שאשכח ה' יתברך מעושרי?
אם הייתי רואה השמש כאשר יאיר, והירח שהולך ממנו היקר והאור הבא לו מהשמש, והיה נפתה לבי על זאת אפילו בסתר, להאמין כי השמש הוא האלוה להאצילו על הירח זה האור, ולהגלות פעולותיו בזה העולם השפל, והיתה נושקת ידי לפי, כדי שלא אוציא מפי מה שהרהרתי בלבי, הלא באמת הייתי נשמר מזה, רצה לומר שלא להרהר בלבי בזה הדבר כלל, לפי שהוא עון פלילי, כי הייתי מכחש לאל ממעל, אם עשיתי כן, אין לאדם שיתיר לעצמו לספק בכמו זה הענין, כי אולי לקוצר דעתו יעלם ממנו האמת, ויבא להכחיש שיהיה האלוה נמצא.
האם הייתי שמח באיד משנאי, והתעוררתי לגיל ולשמוח כי מצאו רע?!
הנה לא נתתי לחטוא חכי לזכור אותו לרע ולקללו, כל שכן שאהיה שמח לאידו.

או יהיה הרצון באמרו: והתעוררתי כי מצאו רע, שכבר השיגני הפעולות וצער כי מצאו רע, להיותי מיצר בצרתו, ואע"פ שהיה משנאי באמת, היו שונאים אותי אנשי אהלי, עד שמרוב שנאתם אותי אמרו: מי יתן מבשרו לנו ונאכל, ולא נוכל להיות שבעים מרוב תשוקתינו לאכלו ולכלותו, וזאת השנאה היתה מצד הטרחתי אותם בעבודת האורחים, כי בחוץ לא היה לן גר, והייתי פותח דלתי על אם הדרך, כדי שיכנסו העוברים והשבים בביתי.
האם כסיתי כשאר האנשים פשעי לטמון בהסתרתי עוני, עד שלא יחשב לי עון, במה שהיה לי עון? הלא באמת לא עשיתי זה, כי לא חטאתי כלל שאצטרך אל זה.

או יהיה פירושו, שאם קרה שפשעתי כנגד איזה שיהיה, לא כסיתי פשעי להתנצל בדברי שקר, אך הודיתי האמת, כי הייתי באופן מהגבורה והכח, עד שאוכל לערוץ המון רבה.
הנה אז כשהיה מריב עמי איש שפל ונבזה מבוז המשפחות, שתקתי ולא אענה לו דבר, ולא אצא מפתח ביתי לריב עמו, להתרחקי מן המחלוקת.
מי יתן שומע לי על זה החמס הנעשה לי להגיע אלי אלו המכאובות שלא כדין?
או יהיה פירוש כי אערוץ המון רבה וגו' תחת אשר היה לי מקדם כח לערוץ המון רבה, הנה עתה נהפך עלי הזמן, עד שמי שהוא מבוז המשפחות יחיתני. ואמר זה כנגד רעיו שהיו מבזים אותו, אשר סופר עליהם שהם בני נבל גם בני בלי שם, והנה מרוב בזותם אותי שתקתי, ולא אוכל לצאת פתח, כדי שאמלט מבזיונם.

מי יתן לי שומע שישמע ויחקור, אם הענין כמו שהם אומרים, שאני חטאתי, ועל רוב פשעי וחטאי באה אלי הצרה.
הנה הסימן והאות אשר לי על צדקי הוא, ששדי יהיה עדי שלא חטאתי, אם היה משגיח בזה כמו שאמר: הנה בשמים עדי, והספר שכתב איש ריבי, הטוען על דברי הוא גם כן לי לעד, מצד המום והטעות אשר בטענותיו, ולזה אאהב מאוד אותו הספר, עד שעל שכמי אשא אותו ואקשור אותו עטרות לי, הנה אם היה שומע לי, אגיד לו מספר צעדי, לא אעלים, כדי שיראה האמת וישפוט כפי מה שראוי, ואקרבנו כמו שיקרב האדם האדון והנגיד, לפי שהוא עדות על צדקתי ותום לבבי, מצד הראות מומיו והגלותם.

ויש מי שפירש תוי מגזרת אוה ויהיה חסר אל"ף, ואם היה כן, יהיה הביאור הנה תאותי שיענני השם על ריבי עמו, גם תאותי שיכתוב בספר איש ריבי כל טענותיו וטענותי, כי כבר השתוקק איוב, ואמר: מי יתן איפה ויכתבון מלי, אם לא על שכמי הייתי נושא זה הספר, ואקשרנו לעטרות לי לאהבתי אותו.
ואפשר שנאמר שיהיה הרצון באמרו: מספר צעדי אגידנו וגו', מספר צעדי אגיד לאיש ריבי, כדי שיכתוב בספר ואקרבנו, כאילו היה אדון לי, ואע"פ שהוא איש ריבי, אם היתה צועקת אלי אדמתי, רצה לומר להיותה נגזלת, והייתי מפיח נפש בעליה, ואם תלמיה עלי יבכיון לעשוק שכירות החורש אותה ולאכול כחה בלי כסף - תבא עלי זאת הקללה, והיא שיצא תחת זרע הנזרע בה, קוץ ודרדר.

והכלל העולה מהדברים הוא: שהוא אמר שלא חטא כלל, גם לא היה בוטח שיהיה האדם בלתי נפקד על מעשיו טרם הגיעו זה העונש, אבל היה ירא מהשם שיפקדהו על מעשיו כמשפט כל מאמין בגמול ועונש, ולזה לא יתכן שיאמרו שיהיה זה עונש בא אליו על החטא, אשר לו בהאמינו שהשם עוזב אנשי הארץ, ולא יבין אל כל מעשיהם. ולזה התרעם על השם, שהפך זמנו מתכלית הטוב אל תכלית הרע, על לא חמס בכפיו.