א וְאוּלָם שְׁמַע-נָא אִיּוֹב מִלָּי וְכָל-דְּבָרַי הַאֲזִינָה:
ב הִנֵּה-נָא פָּתַחְתִּי פִי דִּבְּרָה לְשׁוֹנִי בְחִכִּי:
ג יֹשֶׁר-לִבִּי אֲמָרָי וְדַעַת שְׂפָתַי בָּרוּר מִלֵּלוּ:
ד רוּחַ-אֵל עָשָׂתְנִי וְנִשְׁמַת שַׁדַּי תְּחַיֵּנִי:
ה אִם-תּוּכַל הֲשִׁיבֵנִי עֶרְכָה לְפָנַי הִתְיַצָּבָה:
ו הֵן-אֲנִי כְפִיךָ לָאֵל מֵחֹמֶר קֹרַצְתִּי גַם-אָנִי:
ז הִנֵּה אֵמָתִי לֹא תְבַעֲתֶךָּ וְאַכְפִּי עָלֶיךָ לֹא-יִכְבָּד:
ח אַךְ אָמַרְתָּ בְאָזְנָי וְקוֹל מִלִּין אֶשְׁמָע:
ט זַךְ אֲנִי בְּלִי פָשַׁע חַף אָנֹכִי וְלֹא עָוֹן לִי:
י הֵן תְּנוּאוֹת עָלַי יִמְצָא יַחְשְׁבֵנִי לְאוֹיֵב לוֹ:
יא יָשֵׂם בַּסַּד רַגְלָי יִשְׁמֹר כָּל-אָרְחֹתָי:
יב הֶן-זֹאת לֹא-צָדַקְתָּ אֶעֱנֶךָּ כִּי-יִרְבֶּה אֱלוֹהַּ מֵאֱנוֹשׁ:
יג מַדּוּעַ אֵלָיו רִיבוֹתָ כִּי כָל-דְּבָרָיו לֹא-יַעֲנֶה:
יד כִּי-בְאַחַת יְדַבֶּר-אֵל וּבְשְׁתַּיִם לֹא יְשׁוּרֶנָּה:
טו בַּחֲלוֹם חֶזְיוֹן לַיְלָה בִּנְפֹל תַּרְדֵּמָה עַל-אֲנָשִׁים בִּתְנוּמוֹת עֲלֵי מִשְׁכָּב:
טז אָז יִגְלֶה אֹזֶן אֲנָשִׁים וּבְמֹסָרָם יַחְתֹּם:
יז לְהָסִיר אָדָם מַעֲשֶׂה וְגֵוָה מִגֶּבֶר יְכַסֶּה:
יח יַחְשׂךְ נַפְשׁוֹ מִנִּי-שָׁחַת וְחַיָּתוֹ מֵעֲבֹר בַּשָּׁלַח:
יט וְהוּכַח בְּמַכְאוֹב עַל-מִשְׁכָּבוֹ (וְרֹיב) [וְרוֹב] עֲצָמָיו אֵתָן:
כ וְזִהֲמַתּוּ חַיָּתוֹ לָחֶם וְנַפְשׁוֹ מַאֲכַל תַּאֲוָה:
כא יִכֶל בְּשָׂרוֹ מֵרֹאִי (וְשֻׁפּיּ) [וְשֻׁפּוּ] עַצְמֹתָיו לֹא רֻאוּ:
כב וַתִּקְרַב לַשַּׁחַת נַפְשׁוֹ וְחַיָּתוֹ לַמְמִתִים:
כג אִם-יֵשׁ עָלָיו מַלְאָךְ מֵלִיץ אֶחָד מִנִּי-אָלֶף לְהַגִּיד לְאָדָם יָשְׁרוֹ:
כד וַיְחֻנֶּנּוּ וַיֹּאמֶר פְּדָעֵהוּ מֵרֶדֶת שַׁחַת מָצָאתִי כֹפֶר:
כה רֻטֲפַשׁ בְּשָׂרוֹ מִנֹּעַר יָשׁוּב לִימֵי עֲלוּמָיו:
כו יֶעְתַּר אֶל-אֱלוֹהַּ וַיִּרְצֵהוּ וַיַּרְא פָּנָיו בִּתְרוּעָה וַיָּשֶׁב לֶאֱנוֹשׁ צִדְקָתוֹ:
כז יָשֹׁר עַל-אֲנָשִׁים וַיֹּאמֶר חָטָאתִי וְיָשָׁר הֶעֱוֵיתִי וְלֹא-שָׁוָה לִי:
כח פָּדָה (נַפְשֹׁי) [נַפְשׁוֹ] מֵעֲבֹר בַּשָּׁחַת (וְחַיָּתֹי) [וְחַיָּתוֹ] בָּאוֹר תִּרְאֶה:
כט הֶן-כָּל-אֵלֶּה יִפְעַל-אֵל פַּעֲמַיִם שָׁלוֹשׁ עִם-גָּבֶר:
ל לְהָשִׁיב נַפְשׁוֹ מִנִּי-שָׁחַת לֵאוֹר בְּאוֹר הַחַיִּים:
לא הַקְשֵׁב אִיּוֹב שְׁמַע-לִי הַחֲרֵשׁ וְאָנֹכִי אֲדַבֵּר:
לב אִם-יֵשׁ-מִלִּין הֲשִׁיבֵנִי דַּבֵּר כִּי-חָפַצְתִּי צַדְּקֶךָּ:
לג אִם-אַיִן אַתָּה שְׁמַע-לִי הַחֲרֵשׁ וַאֲאַלֶּפְךָ חָכְמָה:

[לג, ה]
עֶרְכָה – ערוך דברך.

[לג, ו]
קוֹרַצְתִּי – נבראתי ונוצרתי.

[לג, ז]
וְאַכְפִּי – כמו וכפי הרצון בו כמו ידי ומכתי והוא כנגד מה שאמר איוב: כפך מעלי הרחק ואימתך אל תבעתני.

[לג, ט]
זך – נקי וכן חף והוא מענין מה שאמרו חז"ל נזיר לא יחוף את ראשו.

[ג, י]
תנואות – עלילות והפרות במצוותיו, רצה לומר שלא יעליל אותי שסרתי ממצוותיו. או ירצה בזה שהוא ימצא בעבורי מה שיסיר אותי ממבוקשיו עד שלא אוכל לעשות אחד מהם.

[לג, יא]
בַּסַּד – הוא מאסר יושמו בו רגלי הנאסר.

[לג, יב]
ירבה אלוה מֵאֱנוֹש – מגזרת רבים ונכבדים. הרצון שה' יתברך יותר נכבד מאד מהאדם.

[לג, יד]
ישורנה – יראנה.

[לג, טז]
ובמוסרם – במאסרם ויסוריהם.

[לג, יז]
וגוה – וגוף. או ירצה בו וגאוה.

[לג, יט]
ורוב עצמיו איתן – והרצון בו וברוב איבריו מכאוב חזק.

[לג, כ]
וְזִהֲמַתוּ - מענין מיאוס. והרצון שנפשו תביאו למאוס בלחם.

[לג, כא]
מֵרוֹאִי – ממראה.
וְשֻׁפִּי – וגובהו.
רֻאוּ - נראו.

[לג, כד]
פדעהו - מענין פדיון.

[לג, כה]
רֻטֲפַשׁ – התלחלח ונרטב.
עלומיו – נעוריו.

[לג, כו]
בתרועה - בתפילה או בתרועה ובזעקה.

[לג, כז]
יָשֹׁר - הוא מענין הבטה והשגחה.

[לג, לג]
וַאֲאַלֶּפְךָ - ואלמדך.

ביאור דברי המענה: (פרקים לב-לג)
ענה אליהוא בן ברכאל הבוזי: על קצת דברים זכר בזה המענה שאמרם איוב, ואמר: צעיר אני לימים ואתם ישישים, על כן יראתי מהגיד דעי לכם, כי אמרתי שאורך הימים יתן דעה לאנשים לענות הראוי בדברים, ורוב שנים יודיעו חכמה. אכן לפי מה שאמצא מכם הוא מבואר, שאין הענין מצד הישישות, אכן רוח והבינה היא באנוש עד שיחכם איש מאיש לזאת הסיבה, והשפע הבא לאנשים מה' יתברך תבינם ותשימם חכמים, לא אורך הימים והישישות.

לא הנכבדים יחכמו ולא יבינו זקנים משפט, רצה לומר שאין סבת החכמה והבינה הישישות והכבוד, ובהיות הענין כן, נשענתי להשיב על דבריך. ואם אני צעיר לימים, ואמרתי לך שמעה לי ואחוה דעי אף אני, הנה המתנתי לדבריכם, אאזין ואשמע דבריכם, מזולת שאענה עד שאשמע תבונותיכם ותחקרון מלים להשיב לאיוב. ועדיכם אתבונן לראות אם תענו אותו, והנה אין מכם שיענה על דברי איוב, אולי תתנצלו ותאמרו מצאנו חכמה בשתיקתנו, אל ידפנו לא איש, רצה לומר לא יצטרך לאדם שירדפנו ויהדפנו על חטאיו, כי די במה שיהדפנו השם.

הנה איוב לא ערך אלי מלים, ובאמריכם במה שזכרתי, והוא אמרכם אל יהדפנו לא איש, ראוי לי שאשתוק ולא אשיבנו, ולי התנצלות יותר מכם בשתקי, כי לא ערך אלי מלים לדבר עמי, ואפשר שיהיה הרצון באמרו: ובאמריכם לא אשיבנו, שאני אשיבנו במאמרים אינם כמאמריכם, כי לא אבא אליו בטענות כוזבות כמו שעשיתם, והיה זה סיבה שלא מצאתם מענה.
יראו רעי איוב מהשיב לו, העתיקו והסירו מהם מלים, והוחלתי זמן מה אולי ידברו, גם לא ידברו ושתקו, ולא ענו מזמן ארוך, התעוררתי לענות חלקי, כי מלאתי מלים וטענות להשיב אל איוב, לרוב תאותי להשיב לו, כאילו אני במצוק ובצער עד שאשיב.

הנה בטני כאוב יין אשר לא נפתח עדיין שהוא מלא, וכאובות חדשים שהם נבקעים בקלות, כן יבקע נפשי בקלות, להוציא הטענות והראיות אשר לבי מלא מהם. ותאר זה הענין בבקיעה, להראות שהוא כאילו יכריחהו הידוע אליו בזאת השאלה להשיב אל איוב, כי טבע המושכלות כן הוא בטבע, רצה לומר שלא יוכל להמנע המשיג להודיע מה שישיג לזולתו.
לא אשא פני איש להחניף אותו, ואל אדם לא אכנה, רצה לומר שלא אכנה שמו להחליפו, שלא אומר בבירור דבר כנגדו, כי לא הורגלתי בזאת התכונה הפחותה מיראתי, שאם אתנהג בה, ישרפני השם ויכלני. והנה אמר זה כנגד רעי איוב, שלא רצו לומר בבירור מה שאמרו כנגד איוב, אבל כינו והעלימו, כמו שתמצא שאמר בלדד ברצותו לומר, שלא השתדל איוב להשיג ולדעת השם כראוי, אך אלה משכנות עול, וזה מקום לא ידע אל.

ואמר צופר ברצותו לומר, שכבר חטא איוב כשהטיח דברים כנגד השם, זה חלק אדם רשע מאלהים, ונחלת אמרו מאל, ולא רצה לומר בבירור שאיוב חטא באלו הדברים.

ואולם שמע נא איוב מלי, הנה נא פתחתי פי לדבר אליך, והיה מאמרי היושר המצוייר בלבי, והדעת אשר יגיד, ושפתי יהיה ברור ונקי מן ההטעאה, רצה לומר שלא אבא אליך בטענות אשר תוכל לומר בהם, שהם כוזבות כמו שהיו עושים רעיך, ועל זה כעסת עליהם והראית שמאד יכבד עליך הויכוח עמהם מזה הצד, והיית חושק שיהיה אפשר בשם יתברך שיתווכח עמך, כמו שיתווכח אדם עם רעהו, ויסיר ממך כפו ואימתו אל תבעתך. הנה הגעת אל מה שהיית חושק, שאני אדם כמוך, ורוח אל עשתני, ונשמת שדי תחייני, ולא אבא אליך כי אם בטענות צודקות, אם תוכל השיבני על דברי, ערוך דברי ריבך והתיצב לפני. הנה אני כפיך לדבר בעבור אל, ולהתווכח עמך, רצה לומר שאני אדם כמוך, ונבראתי מחומר כמוך, ואין לך אימה ויראה ממני, וכפי מכתי לא יכבד עליך, כי לא אכה אותך, אך אמרת באזני, שאתה זך ונקי בלי עון ובלי פשע, הנה ה' יתברך ימנעני ויסירני מכל מה שאני חפץ להגיע אליו, רצה לומר שגדר דרכי, ויחשבני לאויב לו, למנוע ממני מבוקשי, כמו שישתדל האדם למנוע מאויבו מבוקשו.

ישם בסד רגלי וישמור כל אורחותי לבלתי אוכל להשיג אחד מהדברים אשר אשתוקק אליהם, ועל זה נתרעמת מה' יתברך, בסדרו מציאות האדם בזה התואר, שימצא בו בזה האופן, מרוע היסודות, עד שאמרת שיותר טוב היה אחר, שאי אפשר מזולת רעות מצד המערכת, שיסבב השם שימותו האנשים הקשי יום מרחם, ויחסת זה לה' יתברך לקיצור או לליאות.

הן זאת הטענה לא צדקת בה, לפי מה שאענה אותך, כי ה' יתברך נכבד מאד יותר מהאדם, ולזה ראוי שנתבונן בזה ולא נשלח דברינו בתחלת המחשבה לגנותו, על מה שסידר מזה, כי בזה מהחכמה והשלימות מה שלא יעלם. וזה, כי למה שיהיה האדם היותר שלם שבאלו הנמצאות, יחויב שישגיח בו הטבע יותר, ולזה נשתתפו כל הגרמים השמימיים בשמירתו ובסידור הנהגתו, ואם כבר יקרה מזה רע מה במקרה, וזה הרע גם כן ישתדל השם להסרתו לפי היכולת, ולזה ברא האדם בעלי שכל. וזה, כי השכל ימשול על זה הסידור המסודר מהמערכת, וממנו תהיה הבחירה אל הטוב כאשר היה שלם. והנה הבחירה אשר תהיה ממנו, תנצח הבחירה אשר תהיה מצד המערכת, אם ירצה האדם להמשך אחר שכלו.

ועוד, כי מי שישלים השכל עד שיהיה לו דבקות מה עם השכל הפועל, כבר ישגיח בשמירתו מאלו הרעות השכל הפועל, אם בשיודיעוהו אלו הרעות טרם בואם, כדי שישמר מהם, אם בצד אחר, כמו שיזכור אליהו אחר זה, מדוע אליו ריבות, האם מפני שלא הודיע אותך זה הרע, כדי שתקח עצה להנצל ממנו, אחר שאתה ישר לב, הנה כל דבריו שיודיע לאדם הישר כדי שינצל מהרע הנכון לבוא עליו מצד המערכת, לא ידבר בהם, אך תהיה בזאת ההודעה מדרגות לפי התחלפות מדרגות המקבלים, כי בדרך אחת ידבר אל והוא, שתגיע ההודעה בחלום לאשר יגיע מדרגתה מהתאחדות בשכל הפועל, אל שיוכל לקבל ההודעה בזה האופן. ובדרך שנית ידבר לאשר לא יראה דרך הראשונה מצד מיעוט התאחדותו בשכל הפועל, והוא ביאר שני אלו הדרכים אחר זה.

הנה בחלום ובחזיון לילה, בנפול תרדמה על אנשים בעת שישן על משכבו, כי אז תנוח הנפש המרגשת מפעולותיה, ויהיה אפשר מפני זה באיש השלם להתבודד שכלו, מבין שאר כחות הנפש, ויתאחד בשכל הפועל, אז יגלה ה' יתברך אוזן אנשים ובמוסרם ויסוריהם, אשר יחתום לפי המערכה לבא עליהם, כדי שינצלו מהם, בלקחם עצה עליו, כי הבחירה האנושית מושלת בזה הסידור כמו שקדם, ויהיה גם כן סיבה ,שיראו מה' יתברך יותר וישובו אליו בכל עוז.

ואמנם היה זה הגילוי בעת השינה, להסיר האדם מעשה נפש המרגשת אז, ולהסיר פועל החומר אשר מגבר יכסה, ויעלים שפע השכל הפועל, רצה לומר כי החומר לא יערבב השכל אז, להיות הנפש בלתי טרודה בהשגות החושיות. ובזה האופן יחשוך ה' יתברך נפש הישר מן שחת, ויחשוך נפשו מעבור בחרב.

ואולם הדרך השניה הוא, שמי שלא תגיע מדרגתו אל שיקבל שפע השכל, בשיודיעוהו הרע הנכון לבוא עליו, הנה השכל להתאחדותו בו התאחדות מה, יצילהו מזה הרע באופן אחר רחוק מזה, והוא שיוכיחהו במכאובות לשמרו, שלא ילך בדרך אשר היה נכון ללכת בה ולמות, ועל זה הדרך אמר: אודך ה' כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני. וביארו ז"ל על צד המשל, במי שרצונו ללכת במדבר או בים, עם שיירא מה ונגף באבן רגליו ועודו בדרך, ונשמר מההליכה שם, וזאת השיירא טבעה בים או אבדה באופן אחר, הנה הוא מבואר שזה הרע בא אליו לטוב לו, והנה כמו שהטבע שם כחות טבעיות בקצת בעלי חיים לשמרם, ואם לא השיגו שהם נשמרים בזה, כמו ששם כח בקצת בעלי חיים לברוח מהבעלי חיים המזיקים אותם בראותם אותם, ואם לא יקדם להם ההרגש בשהם מזיקים, אבל שם ריחם דרך משל מגונה אצלם, שינוסו מפני זה, ויגע להם התועלת המכוון אשר לא נסו בעבורו, והיא השמירה מהטרף, כן האדם להיותו בתכלית השלימות ביחס אל שאר הבעלי חיים, כאשר היה לו התאחדות מה בשכל הפועל מצד הטבע האישי ישגיח בו, ויסבב סיבות להצילו מרעתו, ואם לא ירגיש וישער שהם להצלתו.

ואפשר שיהיה ראש סיפורו הדרך השנית, אמרו להסיר אדם מעשה, ויהיה הביאור בעבור מה שיסיר האדם מעשה השכל הפועל, להיות טרוד בעניינים הגופיים ובהשגות שאר כחות הנפש, כמו החוש והמחשבה והדמיון, והחומר יכסה ויעלים ממנו זה האופן מן ההגדה למיעוט התאחדותו בשכל הפועל, הנה יחשוך אותו מן הרע הנפלא הנכון לבא עליו, כשיוכיחוהו במכאוב על משכבו, על ערש דוי כמו שקדם.

או אפשר שיהיה פירוש אמרו, להסיר אדם מעשה, כי זה ההודעה תהיה כדי שיסיר האדם המעשה הרע אשר היה מתנהג בו, ויכסה ממנו גאותו ויסתירה, רצה לומר שיכנע לבבו בראותו הרע הנכון לבא עליו, עד שלא יסתבך האיש הישר במעשים המגונים, אשר החל להתנהג בהם, ויסור ממנו שלימותו.

והביאורים הראשונים יותר נאותים ונכונים מצד הענין, ואם זה נאות יותר לפי מה שיחשב מצד הלשון, ויוכיחהו במכאוב על משכבו, וברוב איבריו יהיה מכאוב חזק, ותתעב נפשו הלחם בסבת החולי, ונפשו תתעב מאכל נתאו לבריאים, יכלה בשרו מרואי, רצה לומר שלא יראה בו בשר מרוב הכחישות, ויגבהו ויבלטו העצמות אשר לא היו נראים קודם החולי. הנה זאת ההודעה בזה האופן תהיה לאדם אם יגיעהו התאחדות מה בשכל הפועל, בדרך שיהיה עליו מלאך מליץ הקטנה שבהלצות, להגיד לאדם מה שיתיישר בו וישמר מן הרע, ובזה האופן יחון אותו ויאמר להציל אותו ולפדותו מרדת שחת מצאתי כפר, והוא הסרת זה המכאוב.

והנה בסוף הענין יבריא וישוב רענן ורטוב יותר ממה שהיה בעת הנוער, וישוב בכחו ובבריאותו שהיה בימי נעוריו, וימשך לזה מן התועלת גם כן, שבעת חליו יתן אל לבו להתפלל אל ה' יתברך, וירצה אותו, ויראה ה' יתברך פניו בזאת התפלה והצעקה, מפני שהוא משתדל לדבק בשם יתברך ולשוב אליו, ובזה האופן ישיב ה' יתברך לאדם צדקתו, כי אע"פ שהרע נכון לבא לצדיק מצד המערכת, אשר אי אפשר מזולתו, והשם יתברך שם בו כלי אל שינצל מהרע ההוא, וישיב לו צדקתו. ישגיח השם על האנשים, ואשר יאמר חטאתי והעויתי הדרך הישר ולא שוה לי, ויישר דרכיו אל השם יתברך, פדה נפשו ממות, ותראה נפשו באור החיים.
הנה כל אלו ההודעות יעשה ה' יתברך שתי פעמים או שלש, עם גבר להשיב נפשו ממות, כדי שיאור באור החיים, רצה לומר להוכיחו כאשר יתחיל לדרוך בדרכים בלתי נאותים, כי השכל הפועל כמו שישגיח על המתאחד עמו להצילו מהרעות הנכונות לבא עליו מצד המערכת, כן ישגיח בו להצילו מהדרכים אשר ימנעוהו מהגעה אל השלמות, והם פעולות הרשע, שכל מי שיחזיק בהם ירחיקוהו מהשם יתברך, לפי שהם גם כן מוגבלות מצד המערכת, ולא ישגיח בו להביא עליו ייסורין, לשמרו מפעולות הרשע יותר מג' פעמים, כי אחר כן שבה לו זאת התכונה קנין חזק, ולא יוסר ממנה לעולם.

הקשב איוב שמע לי, החרש, ואנכי אדבר, אם יש לך מלים להשיב על דברי, השיבני דבר, כי אני חפץ שתצדק, אם יהי האמת אתך, ואם אין לך טענות להשיב על דברי, שמע לי, החרש, ואני אלמדך החכמה והידיעה האמיתית בזה הדרוש.

והכלל העולה מהדברים: שאליהוא יראה שהטובות והרעות הם מוגבלות ומסודרות מצד המערכה, ובזה יותר הספק בהצלחה הנמצאת לרשעים, כי אין ראוי שנפלא אם יסבב ה' יתברך מצד זה הטבע, אשר שם בגרמים השמימיים, שיגיעו טובות לאנשים והיו רשעים או צדיקים, כי אם היה אפשר שלא יגיע רע מהם לנמצאות השפלות, לא היה מקצר ה' יתברך מזה, לפי שכוונתו הראשונה במה שהמציא, היא הגעת הטוב, כמו שלא יפלא איש על מה שישגיח ה' יתברך, בשמירת הבעלי חיים הפחותים, והמציא להם המזון והכלים אשר בו ישיגוהו, עם היותם טורפים ומשחיתים זולתם, והיותם בלתי ראויים להגיע טוב להם מפני צדקם, לפי שהם בלתי מתוארים בצדק, כן אין ראוי שיפלא אם יגיעו טובות מה' יתברך בזה האופן, לאנשים והיו צדיקים או רשעים, כי הם יותר נכבדים משאר בעלי חיים, אלא שהיתר זה הספק בזה האופן מדברי אליהוא, הוא בלתי מבואר כלל מדבריו, כאילו לא השתדל להתיר הספק בו, לחשבו שהענין מבואר בתחלת העיון, שלא תהיה מזה הצד טענה על ה' יתברך, ולזה נשאר זה הספק לאיוב כמו שנבאר במה שאחר זה, במה שדבר עם השם יתברך.

והנה הרע לא יחוייב מפני זה שיבא לצדיקים, כי ה' יתברך שם בהם כלי ישמרו בו מאלו הרעות והוא השכל, אם יתנהג בו לפי הראוי, בדרך שיתאחד אחדות מה בשכל הפועל בו, כי כשהיה הענין כן תגיע הודעה לאדם בדרך שישמר מאלו הרעות בפנים שונים, לפי מדרגתו בהתאחדות המדרגה היותר גבוהה, היא שתגיע לו זאת ההודעה בחלום, ובזה גם כן מדרגות רבות לא זכרם.

והמדרגה היותר שפלה היא, שלא יהיה בכח זה האדם, שיגיע לו ממנו שום הודעה, לרוב הקשר שכלו בכחות החמריות, ולא יגיע לו ההתבודדות מבין שאר חלקי הנפש הראוי, למי שאפשר בו זאת הידיעה, כמו שנזכר בספר החוש והמוחש, אבל תהיה תכלית ההודעה לו, שיסבב השכל הפועל, אם לשמרו מרע מוחש מסודר ומוגבל מצד המערכת, אם לשמרו מרע נפשו שיבואו עליו מכאובים וחליים, ישמרו מהנפילה ברע ההוא, אם יהיה מוחש, או יכנע בהם לבבו, אם היה נפשי. ואמר שזה אשר יהיה לשמירה מרע נפשיי, לא יהיה מה' יתברך יותר משלשה פעמים והוא מבואר, שכמו אלו האנשים יחשבו צדיקים, אחר שהם בתחלת הדריכה אל הרשע, ולא יאחזו דרכו עדיין, ויקרו להם מהרעות על צד התוכחה, שלא יקרה לרשעים, ולזה יפול ספק ומבוכה בהמצא, כמו אלה הרעות יותר לצדיקים, ממה שתמצאנה לרשעים.

ובזה התיר אליהוא הספק, במה שספק איוב מהצלחת הרשעים ומעונש הטובים המוגבל להם לפי המערכת, כי אין זה עול בחק ה' יתברך, אחר שהוא המציא להם כלי להנצל מזה הרע, ואין ראוי גם כן שימנע ה' יתברך מבריאת האדם בזה התואר, אשר היא נפלאה בשמירתו מפני רע מה יקרה ממנה, עם שהוא הערים להמציא בנו כלי, נוכל להנצל בו מהרע. מצורף לזה שאליהוא יראה, שבזה הרע גם כן תועלת מה, והוא תוכחת הרשעים וכלותם כמו שיתבאר.

וזה גם כן נמצא במאמר השם לאיוב ובמאמר שלמה עליו השלום, אמר: כל פעל ה' למענהו, וגם רשע ליום רעה, ואחשוב שתהיה המדרגה האמצעית בין שתי אלה המדרגות, שיקרה לאדם פחד על ענין מה, היה ראוי לבא עליו רע מה, ולא ישיג בו יותר מזה השיעור, ומפני זה השיעור מההודעה, יהיה נשמר מעשות הדבר ההוא, וינצל מהרע אשר היה נכון לבא עליו. וכמו זאת ההודעה מפורסמת מאד מן החוש, ואמרו רבותינו ז"ל בסבתה אע"ג דאיהו לא חזי מזליה חזי, וראוי שתדע אתה המעיין, שבכמו זה האופן יותר הספק הזה במה שזכרה תורה, בהגעת הרעות לנו בשלא נלך בדרכי השם, ובהגעת הטובות בשנלך בהם, כמו שזכר בברכות וקללות, וזה שכלל האומה יהיה מושגח כשילך בדרכי ה' יתברך, וכאשר יחל לצאת מהדרך הטוב, אז יהיה נכון לבא עליו רע מצד המערכת, תגיע ההודעה לכללה ההוא, באחד משני אלו הדרכים אשר זכר, וזה שאם היה ביניהם נביא, תגיע אליו ההודעה והוא יגיעה לכלל האומה. ואם לא, הנה יביא על הכלל ההוא יסורין מה ומכאובות, אם להצילם מהרע הגופיי הנכון לבא עליהם, אם להצילם מן הפחיתות הנפשיי אשר החלו להסתבך בו.

ולזה ביארה התורה שכשיבאו על הכלל כמו אלו הרעות, לא ייחסוה אל הקרי, אבל יאמינו שהכל בא מה' יתברך להוכיחם ולהעתיקם מהרע, אמר: אם תלכו עמי קרי וגו', ובזה האופן יתקיים בוא הטובות לנו, כאשר נלך בדרכי ה' יתברך, ונדבק בו על דרך ההשגחה לא מצד מערכת לבד, ובוא הרעות לנו כאשר נסור מהם. וכבר ביארה התורה, שבסוף הענין יהיה העונש בהסתר פנים, רצה לומר סור ההשגחה האלהית, אבל לא יגיע אלינו רע אז, אם לא הרע הנכון לבא מצד המערכת. אמר: והסתרתי פני מהם, וזה שהגעת הרעות על דרך ההשגחה, להוכיח האנשים לא יהיה תמיד כמו שזכר אליהוא בזה המענה.