א אַף-לְזֹאת יֶחֱרַד לִבִּי וְיִתַּר מִמְּקוֹמוֹ:
ב שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ בְּרֹגֶז קֹלוֹ וְהֶגֶה מִפִּיו יֵצֵא:
ג תַּחַת-כָּל-הַשָּׁמַיִם יִשְׁרֵהוּ וְאוֹרוֹ עַל-כַּנְפוֹת הָאָרֶץ:
ד אַחֲרָיו יִשְׁאַג-קוֹל יַרְעֵם בְּקוֹל גְּאוֹנוֹ וְלֹא יְעַקְּבֵם כִּי-יִשָּׁמַע קוֹלוֹ:
ה יַרְעֵם אֵל בְּקוֹלוֹ נִפְלָאוֹת עֹשֶׂה גְדֹלוֹת וְלֹא נֵדָע:
ו כִּי לַשֶּׁלֶג יֹאמַר הֱוֵא אָרֶץ וְגֶשֶׁם מָטָר וְגֶשֶׁם מִטְרוֹת עֻזּוֹ:
ז בְּיַד-כָּל-אָדָם יַחְתּוֹם לָדַעַת כָּל-אַנְשֵׁי מַעֲשֵׂהוּ:
ח וַתָּבוֹא חַיָּה בְמוֹ-אָרֶב וּבִמְעוֹנוֹתֶיהָ תִשְׁכֹּן:
ט מִן-הַחֶדֶר תָּבוֹא סוּפָה וּמִמְּזָרִים קָרָה:
י מִנִּשְׁמַת-אֵל יִתֶּן-קָרַח וְרֹחַב מַיִם בְּמוּצָק:
יא אַף-בְּרִי יַטְרִיחַ עָב יָפִיץ עֲנַן אוֹרוֹ:
יב וְהוּא מְסִבּוֹת מִתְהַפֵּךְ (בְּתַחְבּוּלֹתָו) [בְּתַחְבּוּלֹתָיו] לְפָעֳלָם כֹּל אֲשֶׁר יְצַוֵּם עַל-פְּנֵי תֵבֵל אָרְצָה:
יג אִם-לְשֵׁבֶט אִם-לְאַרְצוֹ אִם-לְחֶסֶד יַמְצִאֵהוּ:
יד הַאֲזִינָה זֹּאת אִיּוֹב עֲמֹד וְהִתְבּוֹנֵן נִפְלְאוֹת אֵל:
טו הֲתֵדַע בְּשׂוּם-אֱלוֹהַּ עֲלֵיהֶם וְהוֹפִיעַ אוֹר עֲנָנוֹ:
טז הֲתֵדַע עַל-מִפְלְשֵׂי-עָב מִפְלְאוֹת תְּמִים דֵּעִים:
יז אֲשֶׁר-בְּגָדֶיךָ חַמִּים בְּהַשְׁקִט אֶרֶץ מִדָּרוֹם:
יח תַּרְקִיעַ עִמּוֹ לִשְׁחָקִים חֲזָקִים כִּרְאִי מוּצָק:
יט הוֹדִיעֵנוּ מַה-נֹּאמַר לוֹ לֹא-נַעֲרֹךְ מִפְּנֵי-חֹשֶׁךְ:
כ הַיְסֻפַּר-לוֹ כִּי אֲדַבֵּר אִם-אָמַר אִישׁ כִּי יְבֻלָּע:
כא וְעַתָּה לֹא רָאוּ אוֹר בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים וְרוּחַ עָבְרָה וַתְּטַהֲרֵם:
כב מִצָּפוֹן זָהָב יֶאֱתֶה עַל-אֱלוֹהַּ נוֹרָא הוֹד:
כג שַׁדַּי לֹא-מְצָאנֻהוּ שַׂגִּיא-כֹחַ וּמִשְׁפָּט וְרֹב-צְדָקָה לֹא יְעַנֶּה:
כד לָכֵן יְרֵאוּהוּ אֲנָשִׁים לֹא-יִרְאֶה כָּל-חַכְמֵי-לֵב:

[לז, א]
וְיִתַּר - ויעתק.

[לז, ב]
והגה - הוא שם מענין הגייה. והרצון בו, וקול והוא הרעם.

[לז, ג]
יִשְׁרֵהוּּ - כמו ישרו, והטעם שהוא יתיישר לרדת תחת כל השמים עד שישמע שם בכל המקומות אשר הענן עליהם. ואמנם אמר זה, לפי שהקול הוא תנועה מגעת אל חוש השמע באמצעות האויר המקבל צורת התנועה ההיא, או יהיה הרצון בישרהו ילחלחהו, והטעם שהוא ילחלח הענן וירד ממנו המטר.
ואורו על כנפות הארץ - והברק היוצא ממנו ירד למטה על כנפות הארץ, וזה פלא משני צדדים:
האחד שיצא אש מהמקום אשר היו שם המים,
והשני שירד למטה והנה טבעו שיעלה למעלה.

[לז, ד]
ולא יעקבם - ולא יאחרם.

[לו, ו]
מִטְרוֹת עוזו - מטרות עוז, ותהיה הוי"ו נוספת.

[לז, ז]
יחתום - יסגור ויסתום עד שלא יוכל איש לצאת לחוץ מרוב המטר.

[לז, ט]
מן החדר תבא סופה - מחדר הענן תבא הרוח, וזה יהיה כאשר היה נעצר בו אד הפכי לו, כי יקרה לזה האד המורכב שיהיה ממנו הרוח, כאשר התבאר בספר האותות.
וּמִמְּזָרִים קרה - רצה לומר שכבר יהיה קור חזק מן הרוחות המזרים ומפזרים האדים, והם הרוחות הצפוניות כמו שנזכר בספר האותות. או יהיה ממזרים מענין זרם, ויהיה מזרים כמו מזרם, כמו הענין בתומיך גורלי שהוא כמו תומך. או יהיה מורכב מפועל הדגוש והפעיל, כי כבר ימצאו רבים מורכבים משני בנינים.

[לז, י]
מנשמת אל - מרצון אל.
במוצק - מגזרת מצוק, וזה יהיה כאשר יקפא הטל ויהיה ממנו הכפור.

[לז, יא]
בְּרִי - מענין בירור ושרשו ברה ובא במשקל מרי. והרצון בזה, כי גם הברור אשר יהיה לחלקי האד עד שיתפזר ויותך קודם שיתהוה ממנו המטר.
יטריח עב - רצוני שכבר ימצא עב, לפעמים לא יתהווה ממנו שום דבר אבל יתפזר ויותך, ולזה אמר יטריח רצוני, שמציאות כמו זה העב הוא טורח ועמל אחר שלא יגיע ממנו תועלת.

[לז, טו]
בשום אלוה עליהם - בגזור אלוה עליהם שיהיה עניינם בזה האופן.
והופיע - והאיר והוא מקור וזה יהיה כשיתלהב האד הקיטורי.

[לז, טז]
מפלשי עב - כמו מפרשי וכבר קדם ביאורו.

[לז, יח]
כִּרְאִי מוצק - כמראה הנתך והוא כמראה של זכוכית שהיא ספיריית. והנה אמר על השחקים שהם חזקים ושהם גם כן ספיריים כראי מוצק.

[לז, יט]
לא נערוך מפני חשך - לא נוכל לסדר דברינו ולערוך אותם לפני השם יתברך מפני החשך אשר אנחנו בו מפני הטבע הממרי וקיצורנו מהשיג פועל השם יתברך על השלימות.

[לז, כ]
יבולע - ישחת.

[לז, כא]
בהיר - זך ומבהיק.

[לז, כג]
שדי לא מצאנוהו וגו' - הרצון בו, שדי אשר לא מצאנוהו ולא נוכל להשיג אותו, הוא שגיא כח, ושגיא משפט, ושגיא לעשות רב צדקה, ולא יעשה רע ויענה האנשים כאמרו: כי לא ענה מלבו.

[לז, כד]
יראה – ישגיח, או יהיה הרצון בו יכבד וישא פנים ויחניף.

ביאור דברי המענה:
אחר אשר ענה אליהוא שלשה מענים במספר, מה שהשיבו אליפז ובלדד וצופר אל איוב, או כמספר המענים שאמר איוב שלא ענוהו חביריו על אחד מהם, וראה שאין איוב עונה אליו, הוסיף אליהוא להשיב על דברי איוב וטענותיו, ואמר: המתן לי מעט ואגידך האמת, כי עוד לי דברים וטענות בעבור ה' יתברך, לבאר שהוא משגיח באישי האדם הדבקים בו.

אשא דעי מעניינים רחוקים ואתן צדק לפועלי, ואמנם אמר זה, כי ההקדמות אשר יבאר מהם זה הדרוש, הם רחוקות כמו שיתבאר. אמנם שדברי אינם כוזבים זה ממה שיתבאר, ממה שאתה מודה בו, וזה שאתה מודה בשם, שהוא שלם הדיעות, רצה לומר שהוא יודע נימוס הנמצאות וסדורם בשלמות, לפי שהוא פועל אותם. ובהיות הענין כן, הנה יתבאר שאין ה' יתברך מואס האדם, עד שלא יהיה משגיח בו מצד היותו מואס אותו, כמו שאמרת: מה אנוש כי תגדלנו וכי תשית אליו לבך, וזה שה' יתברך הוא רב הדעות, והאדם הוא רב כח השכל הדיעות, כי הוא כחיי על השגת זה הנימוס אשר לנמצאות, ולזה הוא מבואר מזה הצד, שיש לו יחס מה אל ה' יתברך מזה הצד, ובפרט כאשר ישתמש בכחו זה ויוציאהו לפעל. ובהיות הענין כך, אין ראוי שימאסהו ה' יתברך.

ואולם היתה זאת ההקדמה רחוקה, כי הידיעה תאמר בה' יתברך ובנו בשיתוף השם, רצה לומר בקודם ובאיחור, ולזה הוא מבואר שה' יתברך לא ישתדל להחיות הרשע, לא החיים הנפשיים ולא החיים הגופיים, אמנם שלא יחייהו הנפשיים הוא מבואר, וזה שאי אפשר שתגיע הצלחת הנפש לרשעים, ולא יחייהו גם כן החיים הגופיים, כי אין בו דבר יהיה ראוי בעבורו, שתהיה בו ההשגחה האלהית, ויתן משפט העניים העשוקים בזה האופן, כי להיות הרשעים משולחים למקרים, יתכן שיביא אידם וינצלו מהם.
או יהיה הרצון בעניים צדיקים וענוים, כי כמוהו ימצאו רבים בספר תהלים. וירצה בזה, שה' יתברך יתן משפט הצדיקים הראוי להם, בהשגיחו בהם בכל ענייניהם, לא יגרע ה' יתברך מצדיק עינו, אבל ישגיח בהם ויצילם מהרעות הנכונות לבוא עליהם, ויושיבם עם המושלים העליונים לכסא הקיום והנצחיות, רצה לומר שיתן להם מקום בין המלאכים, ושם יתקיימו לנצח ותגבה מדרגתם מאד.
ואם יקרה בטובים שיהיו אסורים בזיקים ובכבלי ברזל, או יהיו נלכדים בחבלי העוני והדלות, הנה הוא מה' יתברך להגיד להם פעלם שאינו ישר, ושכבר יתגברו פשעיהם אם יחזיקו בזה הפועל ויסתבכו בו. הנה בזה האופן גלה אזנם למוסר, כי בזה יוסרו מדרכם הרעה אשר החלו לדרוך בו. ואמר ה' יתברך, כי מפני זה ישובון מאון, אם ישמעו אל מצות השם ויעבדו אותו, יבלו ימיהם בטוב ושנותיהם בנעימים, רצה לומר שלא יגיעם שום רע, כי להדבקם בה' יתברך, תהיה השגחתו בהם וישמרם מכל רע. ואם לא ישמעו ויחזיקו בדרכם הרע אשר החלו לדרוך בו, יגיעם מהרע, שיעברו בחרב בבא יום אידם, וימותו בלא דעת, ולא יהיה להם השארות נפשיי, וזה הוא העונש האמיתי להם.

והרשעים אשר לא די להם שלא ישמעו לסור מדרכם הרע, אבל ישימו אף לשם יתברך ויאמרו, כי באפו וכעסו הגיעם מה שהגיע להם לא מצד מעשיהם, ולזה לא יזעקו ולא יתפללו אליו כי אסרם, הנה תמות בנוער נפשם, וחייתם תמות בהיותם נערים. ואמנם אמר זה על דרך אמרו: ומקשה לבו יפול ברעה, כי מי שהוא בזאת התכונה מהקשאת לבו, הוא מוכן לרעות, ולמקרים יותר מהאנשים המפחדים, וכאילו זאת התכונה תמהר קצו, הנה ה' יתברך יציל העני מרעות רבות בעניו אשר הביא עליו, ויגל אוזן הלחוצים במה שילחצם לשוב אל ה' יתברך וירחמם, ואף היה מסית אותך בזה הרע, אשר הביא עליך מצור ומצוק אל רחב, שאין שום צרות תחתיה, והיה משים מה שינוח על שולחנך והיא המפה או הכלים מלאים דשן לרוב עשרך והצלחתך, אם היית שב אל השם ועובד אותו בכל כחך, אבל אתה מלאת דין רשע הדין והמשפט, שיסמכו אישי האדם ויסעדו, רצה לומר הדין והמשפט שבא מה' יתברך לאישי האדם על האופן שקדם, שבו קיום העולם, אתה ממלא אותו דין רשע ביחסך לשם יתברך עול באלו הדברים, וזה בתכלית הגנות, רצה לומר שיהיה מגיע מסכלותך עד שתשים הדין והמשפט, שיסמכו אנשי העולם ויקיימו דין רשע ועול, היית בזה במדרגת הרשעים שישימו אף ולא ישועו כי אסרם.

כי חמת השם פן תסיתך ותכלך בהכאות נפלאות, עד שלא יצילך מזה רב כופר, ולא יהיה נערך עשרך ללוקחו כופר על המכה ההיא, לא זהב ולא מאמצי כח שיש לך לא יצילך. אל תביט ותשתדל הלילה בהיות לבך פנוי על משכבך, בענין הרעות הבאות לאישי האדם, כמו כריתת עמים במקומם, השמר, אל תפנה אל מה שיתייחס בו און לה' יתבר,ך כי על זה הדעת בחרת בסבת עוני דעתך וסכלותך, רצה לומר ששוטטת לבקש ראיות מהחוש, על היות החמס נמצא ברשות אישי האדם, וכאילו אמר אל תסתכל באלו העניינים שיביאוך לחשוב, שה' יתברך עושה עול באלו הרעות הבאות לאישי האדם, פן יסיתך ויכלך בחמתו במכה אכזרים אשר לא יציל אותך ממנה, לא הונך ולא גבורתך.

איך תאמר כי באלו הרעות רוע סידור, הנה ה' יתברך ישגיב האדם בכחו להצילו מאלה הרעות הנכונות לבא עליו, ומי כמוהו שיורה האדם הדרך הישרה אשר בה ינצל מאלו הרעות הנכונות לבא עליו, כאשר היה האדם באופן שתוכל להגיע אליו זאת ההשגחה, וכאשר לא היה זה כן, הנה לא הגיע החסרון מצד ה' יתברך אבל מצד המקבל.

מי הוא עליון עליו שיבחן דרכו והנהגו בפעולותיו, שיוכל לומר אליו בזה הענין פעלת עולה, הלא הוא על הכל והכל ברואים בכחו, ולזה ראוי שנתרחק משנייחס אליו עול, כי לא נוכל לבחון דרכו ולהשיג אותה עד שנוכל לשים עצמנו שופטים לשפוט, שכבר פעל עולה בדבר מה, כי נשגבה דעתו מאד, וראוי שנייחס מה שיראה ממנו, שכבר פעל עולה אל קצורינו וסכלותינו.

זכור להשגיא פעל ה' יתברך ולרומם אותו, מה שהשיגו האנשים מפליאות פעולותיו בנמצאות הטבעיות, מה שכל אדם חזו, כי באלו הנמצאות השפלות שיבא האמנתם, בהקדמות מיוחסות ומיוחדות, ומה שהביט האדם מרחוק בגרמים השמימיים שיבא בהם בהקדמות רחוקות, כי באלה העניינים תושג חכמת השם, ויושרה שיעור מה שאין לו קץ, ואם פעלו הוא כך, הנה הוא מבואר שה' יתברך שגיא ונפלא מאד במציאותו, ולא נוכל לדעת שיעור מדרגתו, והוא נצחי לא סר ולא יסור. ואיך יתכן שיגנה האדם אשר תמול בואו ה' יתברך אשר לא סר ולא יסור, ואיך יתכן לאדם שייחס גנות לנמצא אשר הוא בתכלית המעלה והכבוד, עד אשר לא תושג מדרגתו?!

והנה החל אליהוא לספר מנפלאות ה' יתברך ואמר שכבר יגיע מחוזק השגחת השם ונפלאותיו עד שבעת היובש המופלג שיגרע השם וימנע השם נטפי מים, אז יעלו אידים באלו המקומות היבשים שיזל מהם המטר ברבוי עד שירעפו עלי אדם רב וזה בתכלית הפלא, האם יבין האדם איך יהיו מפרשי העב המתחלפים קצתם מקצת חילוף רב ואופן התהוותו, והמון העננים וקולם עד שקצתם יהיה מהם מטר יורד בנחת, ומקצתם מטר יורד בזעף, ומקצתם קולות וברקים, ומקצתם שלג, ומקצתם קרח, ומקצתם יהיה רוח, ומקצתם לא יהיה דבר אך יתפזר ויסור?
הנה ה' יתברך פירש בעבור העלאת האידים אורו וניצוצו וכסה אז האיד שרשי הים, ולזה הוא נפלא כאשר היו האידים מפועל אחד והוא הניצוץ אשר יהיה מהשמש דרך משל, ומחומר אחד על הרוב והוא מי הים, איך יקרה שיתחלפו האדים זה האופן מהחילוף?

אמנם סידר השם זה בזה האופן כי בעננים ישפוט העמים פעם וייסרם ברעות אשר יבואו להם מצדם, ופעם יתן אוכל לרוב באמצעותם, וספר תחלה האד אשר יתהוו ממנו הקולות והברקים למה שיש מהפלא בעניינו, ואמר על העננים כסה אור, האיד הקיטורי אשר הוא אור בכח קרוב, לפי שהוא מתלהב במעט מהסיבה כמו שהתבאר בספר האותות והוא מפוזר ביניהם, ויצו השם על האד ההוא במה שיפגיע חלקיו קצתם לקצתם וידבקהו, והוא הקור אשר בענן, אשר הוא עצור בתוכו, כי החלקים החמים יברחו מהפכם ויתקבצו בעומק הענן כמו שהתבאר בספר האותות, כאשר הגיד עליו האד הקר שהוא ריעו מה שהגיד, רצה לומר שעיבה פני הענן ועצר בתוכו האד הקיטורי בדרך שלא יוכל לעלות ולצאת, אז יהיה קנין אף וכעס על האד העולה בהתקבץ חלקיו, ויבקע הענן ויצא ויתלהב מדי צאתו מהענן, וזהו הכעס על דרך משל.

אף מזה המקרה יחרד לבי ויתר ממקומו, שמעו שמוע בחוזק קולו והדבור אשר יצא מפיו, רצה לומר הרעם שהוא נפלא וחזק עד שתחת כל השמים הוא מתיישר ללכת ולהשמע, ואורו הוא הברק יתנועע וירד על כנפות הארץ, וזה גם כן פלא, כי מדרך האש הוא שיתנועע למעלה, ואחרי הברק ישאג קול הרעם, ירעם בקול גאונו ולא יאחרם, רצה לומר הקולות שלא ישמעו אחר הברקים בזמן מועט, כאשר היה קולו בזה האופן שיהיה נשמע. וזה כי הסיבה ברעם והברק אחד כמו שנזכר בספר האותות, אבל כי הרעם ישמע אחר הברק זמן מה לפי שהמובט מגיע אל הראות בזולת זמן, והקול מגיע אל חוש השמע בזמן, לפי שהגעתו אליו יהיה בתנועה אשר תחדש הקול, עד חוש השמע והיא תהיה בזמן בהכרח.

והנה יקרה כשהיה מקום הברק והרעם סמוך לאופק שיראה הברק, ולא ישמע הרעם לרחקו ממנו כי תכלה התנועה קודם הגעתם אל אזנו, ולזה אמר שכאשר ישמע קול הרעם לא יהיה שמעו מאוחר מאד מהראת הברק, ירעם אל בקול, זה הענין נפלאות עושה גדולות ונפלאות אשר לא נוכל להשיג. הנה פעם יוצא מהאד שלג וירד השלג בארץ, ופעם יהיה ממנו גשם מטר, רצה לומר שאינו יורד בתוקף גדול, ופעם יהיה ממנו גשם מטרות עוזו, רצה לומר שיורד בתוקף גדול, וכבר התבארו בספר האותות סבות כל זה.

ואפשר שנאמר שהרצון באמרו וגשם מטר וגו', שפעם יצא ממנו גשם מטר, רצה לומר שלא יהיה המטר היורד מחלקי הענן מתחלף קצתו לקצתו, ופעם יצא ממנו גשם מטרות עוזו, רצה לומר שיצא ממנו מטרים מתחלפים, עד שיורד מקצת חלקי הענן מטר גס, ומקצתו מטר דק, כמו שיקרה הרבה פעמים בעננים אשר ירד מהם הברד, ויהיה הגשם בתוקף כל כך עד שיסגור בעד כל אדם, עד שלא יוכל לצאת ולדעת בכל אנשי מעשהו, רצה לומר שיכירו מה הם עושים ואיפה הם. וגם החיה תחבא מרוב הגשם ותשכון במעונותיה, ולפעמים תצא מחדר הענן הסופה, רצה לומר הרוח החזקה, וזה בהיות האד הקר מתדבק עם החם ויבקש זה לרדת וזה לעלות, ויתהוה מזה הרוח כמו שנזכר בספר האותות. והנה מקום אשר הוא מזרים, רצה לומר שהוא סיבת הזרם והשטף אשר יתחדש מהאד והוא החלק היותר קר מהאויר, כמו שהתבאר בספר האותות, וכבר יהיה ממנו ההתקרה אשר יהיה בקצת חלקי זה האד העשני, והאד העשניות וההתקרה ההוא, הוא סבת הרוח כמו שהתבאר בספר האותות. וזה פלא שתהיה הסיבה אחת בעינה, ופעם תסבב הלחות והשטף, ופעם תסבב הוית הרוח אשר הוא מייבש, מרצון אל יתן מקצת האדים קרח, ויתן רחב המים שנעשה מהם הקרח במקום מוצק וצר, והוא הקרח והכפור וקראו רחב מים, לפי שהוא מתהווה מהטל, והוא יורד ברוחב עד שאינו יורד טיפות, אבל הוא כמו לחות שיתלחלח האויר.

אף ברי יטריח עב לברירה ולפיזור, רצה לומר שלא יצא ממנו שום דבר, אך יותר ויתפזר ויפיץ ענן אורו. ואולם אמר ענן אורו, לפי שהיותר נכון שבעננים שיקרה בהם זה, הם העננים רבי האד הקיטורי אשר הוא נקרא אור כמו שקדם, כי ליובשו יקרה לו שיתפזר מניצוץ השמש קודם שיתהוה ממנו המטר, ובכלל זה הענן מתהפך מסבותיו בתחבולות השם הנפלאות עד שיהיו ממנו כל אלו הדברים המתחלפים אשר זכרנו. והסיבה בזה כדי שיפעלו כל אשר יצוה ה' יתברך על פני תבל ארצה, פעם להזיק כמו הברקים שימותו האנשים באש הנופל בהם, או המטר כשיהיה מזיק, ופעם להכרח ארצו להצמיח מוצא דשא, ופעם ימציאהו לחסד, רצה לומר ליתרון הטוב, ואם אינו, צריך לצמחים.

האזינה זאת איוב, עמוד והתבונן נפלאות אל התדע הסיבה איך גזר השם על העננים שיסודרו מהם אלה העניינים בזה האופן. הידעת מה הסיבה אשר קבל בה האור והתלהבות האד הקיטורי הנעצר בעננו?
האם תוכל לדעת על אופני מפלשי עב אשר יתחלפו לכמה גוונים נפלאות השם וחכמתו בהם?
הידעת למה יהיו בגדיך חמים כאשר תשקוט הארץ מפאת דרום, רצה לומר כשלא יהיה השמש מתנועע בפאה הדרומית ותהיה תנועתם במזלות הצפוניות, כי אז יהיה החום בחלק המיושב. והנה בידיעת סבת זה החום בקרבת השמש מהפיאה הצפונית, מהקושי מה שלא יעלם למי שעיין בטבעיות, וכבר ביארנו זה בביאורינו לחכמה ההיא והשלמנו הסיבה בזה בחמישי מספר מלחמות ה'.
האם תרקיע עמו השמים שהם חזקים בתכלית החוזק עד שלא יתפרד דבוקם בשום פנים, והם ספירים כמו הראי הנתך, רצה לומר הזכוכית שיעבור האור בו?
אתה איוב שחושב להתווכח עם השם, הודיענו מה נאמר לו כשנתווכח עמו בזה הענין, הנה לא נוכל לערוך דברים כנגדו מפני חשך והסכלות, כמו שלא יוכל להתווכח מי שלא ידע דבר בחכמה אחת עם היודע בחכמה ההיא, איך נוכל לדבר עמו, היסופר לו כי אדבר בדרך שיענני וישלם ההתווכחות ביני ובינו?
ואם אמר איש דברי ריבות אל השם והתווכח עמו כאשר היה מבולע ונשחת במכות ומכאובים, עד שאתה תחשוק להתווכח עמו, והוא כאילו אמר הנסה איש מכאובות להתווכח עם השם ויענהו עד שאתה תכסוף לזה התווכחות?!

ושב עתה לבאר אופן אחר מענין האדים, והוא שבקצת העתים יהיה הענן חזק עד שלא יראה האור אשר הוא בהיר וזך בשחקים, רצה לומר שאין סיבת העדר האור שילקה הככב כי הוא בהיר בשחקים, אבל רבוי העננים יהיה סיבה שלא יראה האור עם חזקו, ועם כל זה לא יהיה מהם מטר, אבל תעבור הרוח ותטהר העבים ותפזרם, או תוליכם אל מקום אחר, ובזאת הסיבה ישלם על הרוב ענין המטר ולזה זכרו, לפי שבו מן הזרות אם נייחס זה הפעל אל הרוחות לבד, כמו שזכרנו במענה השני מזה הספר.

מצפון זהב יאתה, רצה לומר שיבואו ממנה רוחות מפזרות האדים ומטהרות האויר ומזככות אותו כזהב, וזה כולו בעבור פועל ה' יתברך, אשר הוא נורא הוד. ואפשר שנאמר שהרצון בזה, כי מפאת צפון לפי ששם הישוב, יבא דעת יקר ונכבד כזהב על ה' יתברך, שהוא נורא הוד, כי שם הבעלי חיים והצמחים אשר בבריאתם מהחכמה הנפלאה והעוצם להמציא באחד אחד מהם כל מה שאפשר בו, מהכלים אשר ישלם בהם מציאותם, וישמר הזמן האפשרי בהם עד שנוכל להשיג מזה דבר יקר ונכבד מה' יתברך.
ובכלל הנה יראה ממה שברא אותו באלו הנבראים, כי שדי אשר לא מצאנוהו ולא נוכל להשיג מדרגתו, הוא שגיא כח לעשות משפט, ושגיא כח לעשות רוב צדקה וחסד, לפי שלא יקצר מהמציא באחד אחד מאלו הנבראים מה שיצטרך אליו במציאותו, ולא יקצר גם כן מהמציא באחד אחד מהם מה שאפשר שימציא בהם על צד היותר טוב. ולא יענה, רצה לומר שלא יעשה רע כי אנחנו נראה אותו משתדל בכל עוז באלו הנבראים להגיע הטוב אליהם, והוא על דרך אמרו: כי לא ענה מלבו.

או יהיה אומרו: לא יענה, שמרוב כחו לא יאחר עשיית המשפט ורוב הצדקה, אבל יעשהו תכף בהמצא המקבל בזולת איחור, לכן יראו ממנו האנשים כי לא יראה כל חכמי לב שלא ישגיח בכולם להצילם מהרע, אבל כאשר ידבקו בו ובעת הדבקות או יהיה פירוש אמרו: לא יראה כל חכמי לב, שלא ישא להם פנים ולא יכבדם להחניף אותם, אך תיכף שתמצא בהם הרעה ייסרם כדי שיעזבו הדרך ההיא כמו שקדם.

והכלל העולה מהדברים הוא: שאליהוא יבאר שלא ימנע מפני היות האדם פחות ונבזה ביחס אל ה' יתברך היות משגיח בו, אבל הוא יבאר שהוא ראוי שישגיח בו, ונניח בביאור זה שתי הקדמות: האחת עם היותה מבוארת בנפשה כבר הודה בה איוב, והוא שה' יתברך הוא תמים דעות, רוצה לומר שהוא יודע כל המושכלות, וזו ההקדמה הודה בה איוב, באמרו: עמו חכמה וגבורה.

וההקדמה השנית מחוייבת למי שידע טבע שכל האדם שיודה בה. והוא, שהאדם כביר כח לב, רצה לומר שהוא רב ההכנה להשיג המושכלות עד שהוא כחיי על כולם באופן מה, ובהיות הענין כן, רצוני שה' יתברך הוא רב המושכלות בפעל, והאדם הוא רב המושכלות בכח, והוא מבואר ממה שבפעל, שהוא ישלים מה שבכח, ויוציאהו אל הפעל כפי מה שאפשר, והיתה היציאה אל הפעל במושכלות, ימצא בה הפועל והמתפעל אחד באופן מה הוא מבואר, שכבר יגיע לאדם בזה האופן התאחדות מה ודבקות בה' יתברך. ומה שזה דרכו הוא מבואר, שאין ראוי שימאסהו ה' יתברך, אבל ראוי שתהיה ההשגחה נפלאה מצד ההתאחדות הדבקות, ולפי שזה ההתאחדות הוא מפני מה שהגיע לאדם מהמושכלות בפעל לא מצד הכח, אשר הוא הטבעי המיניי, הוא מבואר שראוי שתהיה ההשגחה האדם המשכיל, מצד הטבע האישיי.

ובכאן התבאר שאין ה' יתברך עוזב אישי האדם על צד המיאוס והפחיתות, אבל ישגיח במשכילים ממנו, ולפי שהרשע הוא ממה שימנע הגעת המושכלות כמו שזכר איוב במה שקדם, הוא מבואר שההשגחה לא תהיה ברשעים, אבל היו מטרה לחצי המקרים הרעים הנכונים לבא עליהם מצד המערכת, ותעדר מהם הצלחת הנפש, וזהו עונש המגיע להם על רשעם בעצמות, רצה לומר העדר מהם הצלחת הנפש.
ואולם העונש האחר, והוא המסרם למקרים הרעים נכונים לבא עליהם הוא במקרה, ושנית כאילו כוון מה' יתברך, כדי שיגיע בו רע מוחש לרשעים, ונוסרו בהם שאר האנשים ויומלטו מרעתם. ואל שני מיני העונש אשר זכרנו רמז אליהו באמרו: לא יחיה רשע, רצה לומר שלא ישתדל ה' יתברך להחיותו החיים הגופיים, ולא יחיינו החיים הנפשיים ויורה על זה, כי כבר זכר לצדיקים שני מיני הגבול המקבילים לאלו:
האחד הוא השגחתו בהם אשר ימלטו בה מהמקרים הרעים הנכונים לבא עליהם, והוא אמרו: לא יגרע מצדיק עיניו.
והשני הוא הצלחת הנפש, והוא אמרו: ואת המלכים לכסא ויושיבם לנצח ויגבהו.
ובכאן התבאר איוב מציאות היושר באלו העניינים אשר היה חושב איוב שימצא החמס, וראוי שלא יעלם ממנו שזאת ההשגחה והשמירה תתחלף לפי התחלף הדבר אשר בעבורו היתה ההשגחה, רצוני שכאשר ידבק ויתאחד יותר בה' יתברך, תהיה ההשגחה בו יותר וזה מבואר בנפשו למעיין בדברינו אלה.

והנה יוכיח אליהוא איוב על אשר לא פשפש במעשיו על הייסורין הבאים עליו, ולא שב אל ה' יתברך, כי הוא יראה שאם היה שהיה איוב צדיק בזה האופן, כבר יתכן שיביא ה' יתברך עליו אלו היסורין על צד ההשגחה, להשיבו מהמרי המועט אשר החל להחזיק בו, וזה שהצדיקים כאשר החלו להסתבך במרי מה, יגיע להם ה' יתברך רעות על צד ההשגחה כמו שקדם, וכאילו יגיד להם בזה המכאוב אשר הכאיב, שפעלם אשר החלו להחזיק בו הרע וימנעהו ממנו. וזה, כי בבא הרע עליהם יפשפשו במעשיהם וישיבו אל לבם במה היתה החטאת הזאת, ואם יקבלו תוכחה בזה וישובו אל ה' יתברך - יהיו מושגחים ממנו ונשמרים עד שיבלו ימיהם בטוב ושניהם בנעימים. ואם לא יקבלו התוכחת - ימותו בבלי דעת, כי פעולות הרשע מונעות השגת המושכלות בלי ספק, ובהיות הענין כן הוא מבואר, שאם היה איוב שב אל ה' יתברך, היה נצול מאלו הרעות, ולהיות הרעות הבאות לאיוב על זה האופן, רצה לומר על צד ההשגחה להוציאו מהמרי המטעי אשר החל להסתבך בו ,היה מתרעם איוב והיה חושב היותו צדיק לפי שמה שהשיגהו מהמרי היה מטעי ובלתי מושג אליו.

ואחר כן גנה אליהוא איוב על יחסו העול והרשע לשם יתברך, בזה הסידור אשר סידרו מפני הרעות שימשכו ממנו, רצה לומר מהסידור אשר מהגרמים השמימיים, לפי שבו ישלם הדין והמשפט שיתמכו העולם ויעמידוהו. וזה, כי בזה האופן בלבד היה אפשר שיגיע לרשעים רע מוחש על הרשע והעול שיעשוהו, כי השם יתברך לא יעשה רע בעצמות כמו שביארנו בפתיחת זה הביאור, וכאילו ישלם התיקון המדיני בזה הרע הנופל בזה העולם מן ההכרח.

ואולם הצדיקים אין להם לירא מאלו הרעות כאשר ישתדלו לדבקה בה' יתברך כפי כחם, ואמר אל איוב במאמר כולל, שכבר היה ראוי לו להשיג פועל השם מהנפלאות אשר הושגו אנשים במעשיו, ולזה היה ראוי לשפוט, שזה הסידור הוא בתכלית השלימות האפשר, ואם נמצא בו חסרון מה, הוא לפי מחשבותינו לא לפי האמת. וזה שהאד שהוא ראשית ההוויות לא יובנו הנפלאות אשר יעשה בו ה' יתברך, כל שכן באדם שהוא סוף כל ההוויות, ובכלל כאשר נעיין בנבראיו, ראוי לנו לשפוט שה' יתברך שגיא כח ומשפט ורב צדקה, ושהרע לא יבא ממנו על הכוונה הראשונה.