א הֲיָדַעְתָּ עֵת לֶדֶת יַעֲלֵי-סָלַע חֹלֵל אַיָּלוֹת תִּשְׁמֹר:
ב תִּסְפּוֹר יְרָחִים תְּמַלֶּאנָה וְיָדַעְתָּ עֵת לִדְתָּנָה:
ג תִּכְרַעְנָה יַלְדֵיהֶן תְּפַלַּחְנָה חֶבְלֵיהֶם תְּשַׁלַּחְנָה:
ד יַחְלְמוּ בְנֵיהֶם יִרְבּוּ בַבָּר יָצְאוּ וְלֹא-שָׁבוּ לָמוֹ:
ה מִי-שִׁלַּח פֶּרֶא חָפְשִׁי וּמֹסְרוֹת עָרוֹד מִי פִתֵּחַ:
ו אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי עֲרָבָה בֵיתוֹ וּמִשְׁכְּנוֹתָיו מְלֵחָה:
ז יִשְׂחַק לַהֲמוֹן קִרְיָה תְּשֻׁאוֹת נוֹגֵשׂ לֹא יִשְׁמָע:
ח יְתוּר הָרִים מִרְעֵהוּ וְאַחַר כָּל-יָרוֹק יִדְרוֹשׁ:
ט הֲיֹאבֶה רֵים עָבְדֶךָ אִם-יָלִין עַל-אֲבוּסֶךָ:
י הֲתִקְשָׁר-רֵים בְּתֶלֶם עֲבֹתוֹ אִם-יְשַׂדֵּד עֲמָקִים אַחֲרֶיךָ:
יא הֲתִבְטַח-בּוֹ כִּי-רַב כֹּחוֹ וְתַעֲזֹב אֵלָיו יְגִיעֶךָ:
יב הֲתַאֲמִין בּוֹ כִּי- (יָשִׁוב) [יָשִׁיב] זַרְעֶךָ וְגָרְנְךָ יֶאֱסֹף:
יג כְּנַף-רְנָנִים נֶעֱלָסָה אִם-אֶבְרָה חֲסִידָה וְנֹצָה:
יד כִּי-תַעֲזֹב לָאָרֶץ בֵּצֶיהָ וְעַל-עָפָר תְּחַמֵּם:
טו וַתִּשְׁכַּח כִּי-רֶגֶל תְּזוּרֶהָ וְחַיַּת הַשָּׂדֶה תְּדוּשֶׁהָ:
טז הִקְשִׁיחַ בָּנֶיהָ לְּלֹא-לָהּ לְרִיק יְגִיעָהּ בְּלִי-פָחַד:
יז כִּי-הִשָּׁהּ אֱלוֹהַּ חָכְמָה וְלֹא-חָלַק לָהּ בַּבִּינָה:
יח כָּעֵת בַּמָּרוֹם תַּמְרִיא תִּשְׂחַק לַסּוּס וּלְרֹכְבוֹ:
יט הֲתִתֵּן לַסּוּס גְּבוּרָה הֲתַלְבִּישׁ צַוָּארוֹ רַעְמָה:
כ הֲתַרְעִישֶׁנּוּ כָּאַרְבֶּה הוֹד נַחְרוֹ אֵימָה:
כא יַחְפְּרוּ בָעֵמֶק וְיָשִׂישׂ בְּכֹחַ יֵצֵא לִקְרַאת-נָשֶׁק:
כב יִשְׂחַק לְפַחַד וְלֹא יֵחָת וְלֹא יָשׁוּב מִפְּנֵי-חָרֶב:
כג עָלָיו תִּרְנֶה אַשְׁפָּה לַהַב חֲנִית וְכִידוֹן:
כד בְּרַעַשׂ וְרֹגֶז יְגַמֶּא-אָרֶץ וְלֹא-יַאֲמִין כִּי-קוֹל שׁוֹפָר:
כה בְּדֵי שֹׁפָר יֹאמַר הֶאָח וּמֵרָחוֹק יָרִיחַ מִלְחָמָה רַעַם שָׂרִים וּתְרוּעָה:
כו הֲמִבִּינָתְךָ יַאֲבֶר-נֵץ יִפְרֹשׂ (כְּנָפָו) [כְּנָפָיו] לְתֵימָן:
כז אִם-עַל-פִּיךָ יַגְבִּיהַּ נָשֶׁר וְכִי יָרִים קִנּוֹ:
כח סֶלַע יִשְׁכֹּן וְיִתְלֹנָן עַל-שֶׁן-סֶלַע וּמְצוּדָה:
כט מִשָּׁם חָפַר אֹכֶל לְמֵרָחוֹק עֵינָיו יַבִּיטוּ:
ל (וְאֶפְרֹחָו) [וְאֶפְרֹחָיו] יְעַלְעוּ-דָם וּבַאֲשֶׁר חֲלָלִים שָׁם הוּא:

[לט, א]
יעלי סלע - שטאיי"ן בוק בלע"ז, והיא עולה בראש הסלע בשעה שכורעת לילד, והשם יתברך מזמן לה נשר שמקבל אותם הולדות בכנפיו ומציל אותם שלא יפולו, כך אמרו רבותינו ז"ל, ואם הענין אמת, הנה פירוש הפסוק כן. ואם לא, הנה יהיה הרצון בזה לפי מה שאחשוב, שזה הבעלי חיים אינו נולד כי אם בקושי גדול, ולזה יהיה נולד בתכלית הסכנה, לולי השגחת השם יתברך להמציא הוולדות באופן מהחוזק, שלא ימותו בעת הלידה.
חולל אילות - הוא מענין חיל וחבלי יולדה.
ואמרו רבותינו ז"ל: כי האילה רחמה צר ולא תלד אם לא הכישה נחש ברחמה, וה' יתברך סבב שיבא אליה נחש בעת הלידה להכישה ברחמה ותלד, ואם לא ימצא הענין כן, יהיה הרצון בזה לפי מה שאחשוב, שזה הבעלי חיים אינו נולד כי אם בקושי גדול, לזה יהיה הענין בו כמו הענין ביעלי סלע, ולזאת הסיבה יהיה הולד בתכלית הסכנה, ועם כל זה ינצל להשגחת ה' יתברך בנמצאות.

[לט, ג]
תפלחנה - תשברנה ותכתתנה.
חבליהם - ציריהם.

[לט, ד]
יחלמו - מענין בריאות, והוא מענין תחלימני והחייני.
בַבָּר - בחוץ.

[לט, ה]
פֶּרֶא - חיה הנמצאת במדבר והיא אוכלת עשב כבהמה.
ערוד - חמור הבר.

[לט, ו]
ערבה - מדבר.
מליחה - ארץ מליחה, והוא מדבר גם כן.

[לט, ז]
תשואות - ענין המיה.

[לט, ח]
יְתוּר - מן ויתורו את הארץ והוא שם בשקל יבול.

[לט, ט]
רים - ראם.
אבוסיך - הוא אבוס שאוכלת בו הבהמה.

[לט, י]
הֲתִקְשָׁר רים בְּתֶלֶם עֲבֹתוֹ - הרצון בו, האם בעבות תקשור רים בתלם לחרוש בתלמי השדה כמו הענין בשור ובחמור וזולתם מבעלי חיים שיחרושו בהם.
יְשַׂדֵּד - מגזרת שדה, והוא החרישה, כמו: יפתח וישדד אדמתו.

[לט, יג]
כנף רננים - שם עוף. או אפשר שיהיה שם העוף רננים, וידבר מכנף העוף ההוא.
נֶעֱלָסָה - שמחה ונעלסה.
אברה - כנף שלה.
חסידה - שם עוף.
ונוצה - רצה לומר נוצת העוף ההוא.

[לט, טו]
תְּזוּרֶהָ - תדרכה ותרמסה, והוא מגזרת ויזר את הגיזה.

[לט, טז]
הקשיח בניה - הסיר מדמיונה נתינת לבה לבניה ושכחה אותם.

[לט, יז]
הִשָּׁהּ - שכח אותה והעלים ממנה.

[לט, יח]
תמריא - מענין הגבהה.

[לט, יט]
רעמה - חוזק ועוז הקול, והגבהה והצהלה היוצאת ממנו.

[לט, כ]
הֲתַרְעִישֶׁנוּ כארבה - התביא לו הרעש והנענוע אשר הוא רועש כארבה.
הוד נַחְרוֹ אימה - עוצם עיטושו היוצא מנחיריו הוא אימה לשומעיו.

[לט, כא]
יחפרו בעמק - יחפרו רגליו בעמק כמנהג הסוסים.
נשק - כלי מלחמה.

[לט, כג]
תִּרְנֶה - תזעק מגזרת: ויעבור הרנה במחנה.
אשפה - הוא כלי שישימו בו החצים.
חנית וכידון - הם כלי זיין.

[לט, כד]
ברעש ורוגז יְגַמֶּא אָרֶץ - ברעש ותנועה חזקה ובחמה ירוץ, עד שידמה כאילו הוא מגמא את הארץ ובולעה לחוזק המרוצה.

[לט, כה]
האח - מענין שמחה.

[לט, כו]
יַאֲבֶר – יעוף, ולפי שהעופפות הוא בכנף ואבר.
נץ - שם עוף.

[לט, כח]
ומצודה - סלע חזק וגבוה.

[לח, כט]
חָפַר אוכל - יבקש ויחפש האוכל שיהיה נזון ממנו, מגזרת: ויחפרו לנו את הארץ.

[לט, ל]
יְעַלְעוּ - יבלעו.
חללים - הרוגים.

ביאור דברי המענה: (פרקים לח-לט)
ענה ה' יתברך את איוב מן החשך והסערה ואמר: ואולם ייוחס זה המראה אל הסערה, לפי שהנביאים כשתבא להם הנבואה יהיה שם ביניהם מסך מבדיל מצד החומר מלקבל בשלימות השפע האלהי, ולזה תמצא שתיוחס הנבואה אל הערפל או אל החשך והסערה, אשר הוא האד הרב החשוך.
מי זה אשר עצתו וטענותיו הם חשוכים ואפלים מבלי דעת, אשר חשקת להתוכח עמי?!
ועתה אזר נא כגבר חלציך, כאדם המתווכח אשאלך והודיעני שאלתי, אחר שאתה שופט על מעשי, ראה איך תוכל לשפוט את מעשי ואינך יודע אותם ומשיגם, והוא מבואר שהשופט ראוי שתהיה אצלו ידיעת מה שהוא שופט.
איפה היית שתדע אופן החכמה ביסדי ארץ, הגד אם ידעת בינה מי שם מדתה בזה השיעור, כי תדע אופן החכמה בזה?
והטעם כי בהיות מדתה בזה השיעור מן החכמה, עד שאם היתה יותר גדולה או יותר קטנה היה נפסד העולם, כי העולם ישמר בשיווי אשר ביסודות בכמות ובאיכות כמו שהתבאר בטבעיות.
או מי נטה עליה קו כדרך הבונים, כאשר יתחילו לבנות?
והרצון בזה מאי זה דבר היתה התחלת הוויתם?

ואמנם אמר זה להעלם הענין בסבת הווית הארץ, לפי שהוא מיוחס אל ההעדר, רצה לומר אל העדר קבול המתפעל פעל הפועל, ולזה היה מה שרחק מהגרמים השמימיים ארץ, וזה פלא שישלים ה' יתברך זה המציאות באלו השתי סבות:
והיא הסיבה המיוחסת אל העדר בפנים מה כמו הארץ.
והסיבה ההפכית לה, אי זה העולם מתקיים במציאות ההפכים?
וכאילו התבאר בזה שאפילו מה שמיוחס אל ההכרח וההעדר, ישתמש בו השם יתברך לתועלת כפי מה שאפשר, עד שישלים בו זה המציאות השפל.

או יהיה פירושו או מי נטה עליה קו לקחת מדתה בהתהוותה כמו שיעשו הבונים, ויהיה הענין כפול, על מה אדניה הוטבעו, או מי ירה אבן פנתה אשר היא נסמכת עליו, כי בזה מהחכמה מה שלא יעלם כי היא נסמכת על מרכזה שהיא נקודה לבד, וזה לא היה לנקודה ההיא מה שהיא נקודה, כי הנקודות כולם מתדמות, אבל היא הסיבה בזה מה שהמצאתו מכוכבי אור, אשר הם משבחים ומרננים לפני תמיד, רוצה לומר הגלגלים אשר בהם הכוכבים, כי כאשר נמצאו אלו הכוכבים מרננים ומשבחים לפני עם כל המלאכים, וזה היה בעת המצא הגרמים השמימיים, אז יהיה זה הטבע לזאת הנקודה להיותה אמצע.

ומי הוא אשר יסך בדלתים ים בעת התאוותו עד שיהיה שם חלק נגלה בארץ להתאוות בו אלו הנבראות אשר בארץ, ולא יעבור בו הים ויכסנו?
שזה היה נפלא מאד ומה שאי אפשר שתנתן בו סיבה טבעית כמו שביארנו בספר מלחמות ה', וגם אחרי כן שמרתי זה המציאות בשומי הענן והערפל מכסה הים תמיד, רוצה לומר שאור השמש יעלה ממנו אדים תמיד יחסרוהו עד שלא יעבור גבולו בסיבת המים הבאים עליו מהנהרות, כי הוא יחסר באלו האדים כשיעור מה שיתוסף בסבת הנהרות, ובזה האופן גזרתי עליו חקי, ואשים בריח ודלתים לפני הים שלא יעבור גבולו, ואומר: עד פה תבא ולא תוסיף, ובזה הגובה יגלה גאון גליך לפי שלא יתוסף גובה הים כלל בסבת מה שזכרנו.

המימיך צוית בקר והודעת לשחר מקומו אשר ממנו יזרח?
ואולם אמר זה, לפי שהשמש לא יזרח בכל יום ממקום אחד אבל יתחלף מקום זריחתו מצד תנועתו בגלגלו הנוטה הנשלמת בשוה, ותתחדשנה בזה תקופות השנה אשר להם רושם חזק במציאות אלו הדברים, ההוים, הנפסדים ובשמירתם זמן מה, כי בסיבות אלו התקופות יגבר אחד מההפכים אשר עמידתנו בהם פעם אחר פעם, עד שישלם בזה הסידור והיושר לאלו הנמצאות, ויתחדשו בזאת הסיבה מהפועל האחד פעולות רבות מתחלפות מצד התחלף יחסו אל הארץ אשר שם פעולותיו. גם יתחדשו לזאת הסיבה מהפועל האחד ההוויה וההפסד, כי קרבתו ממנו הוא סיבה להוויה, ומרחקו ממנו סיבה להפסד, וזה מקום פלא וחכמה נפלאה.

ולזה אמר שכבר יתחלפו מקומות הזריחה לשמש לאחוז בכנפות הארץ, רצה לומר שיהיה פעם בתכלית הנטיה לצפון, והוא בהיותו בראש סרטן, ופעם בתכלית הנטייה לדרום, והוא בהיותו בראש דלי. ואלו החילופים עם שיש להם מבוא גדול בהוויות ושמירת הנמצאות, הנה יגיע מהם רע במקרה מצד התגבורת באלו העתים, ובו גם כן עם שהוא מן ההכרח תועלת להנער הרשעים מן הארץ, וזה שכבר יתחדשו מזאת הנטיה פעולות מתחלפות מהכוכבים, כמו החומר שיקבל החותמות והצורות בתמורה פעם אחר פעם, ויעמדו כמו לבוש שילבשהו האדם פעם ויפשיטהו פעם, ולא יעמוד עליו זמן ארוך.
ובזאת התמורה אשר לנמצאות מצד חילוף מצבי הכוכבים ממנו וחילוף מצבי קצתם מקצתם, ימנע מרשעים אורם והצלחתם, וזרוע רמה אשר לרשעים תשבר, וזה כי אם היה נולד הרשע בעת שיהיה לפי המשפט ההוא מצליח, הנה יומר עניינו תמיד ויהפך מענין לענין, מצד התחלף הוראת הכוכבים ומשפטיהם בו, עד שישבר זרועו וכחו עד שיכלה.

הבאת עד נבכי ים ובחקר תהום התהלכת שתדע עמקם הנפלא, ועם זה יגיעו שם פועל הגרמים השמימיים להיות ההוויות הנמצאות בו, הנגלו לך שערי מות ושערי צלמות תראה?
רצה לומר שתדע אי זה מקום מרכז הארץ אשר הוא מות וצלמות ושאול, להיותו רחוק מהתהוות שם דבר, עם שהארץ היא בתכלית מההעדר, עד שאין בנמצאות המוחשות מה שהוא במדרגתם מהחסרון וההעדר, ולזה הניחו בעלי התורות הארץ, כאילו היא החומר הראשון כמו שזכר הפילוסוף בשני, ממה שאחר הטבע.
ונאמר גם כן בתורה: כי עפר אתה ואל עפר תשוב, האם התבוננתה מנתיבות השמש, שתדע מה שיקרה במקומות אשר רחבם גדול מהארץ מאד?
הגד אם ידעת כל הארץ, אי זה מקום מהארץ ישכון האור שם זמן ארוך, וחשך אי זה מקומו בעת היותו שם האור?
כי נתבאר בראיות ברורות, כי מס"ו מעלות וכ"ה דקים רוחב עד צ' מעלות ימצאו מקומות יהיה בהם יום אין בו לילה גם חדש או חדשים, עד שיכלה הענין בסוף אל מקום יהיה בו ששה חדשים יום וששה חדשים לילה.
האם ידעת זה הענין מהשמש, איך הוא כי תנהיגהו אל גבולו?
וכי תבין נתיבות ביתו עד שתדע מה שיתחייב מתנועותיו ממקום מקום מהארץ, או ידעת זה מצד אורך ימיך שהתאמת לך זה מן החוש?!

ואולם ספר זה עם ספורו שאר הדברים הנעלמים, להיות זה נעלם לאיוב, כי בנבואה יבואו כמו אלו העניינים לפי המקבל, כאמרו באברהם: וספור הכוכבים להיות זה דבר נעלם לאברהם, ואם כבר ידעוהו הבאים אחריו עד שכבר מנו מספר כל הכוכבים הנראים וקראום בשמות. ויותר זה מזה, שכבר יגיע לנביא דבר כוזב בעת הנבואה, במה שאין לו מצד שהוא נביא, מצד הדעות אשר לו בעניינים ההם, כמו הענין ביחזקאל שהגיע לו בנבואה, כאילו הגלגלים מחדשים קולות נפלאים בתנועתם, מפני שהיה מאמין, שהגלגלים יחדשו קולות בתנועותיהם כמו שזכר הרב המורה.

הבאת אל אוצרות שלג שתדע מאי זה מקום יצא השלג, ואי זו סיבה תהווהו?
האם תראה מה שיצא ממנו הברד אשר חשכתי אותו להמצא לעת שארצה לעשות רע לעולם, ליום קרב ומלחמה?
וספר אלו השנים להיות כל אחד מהם קפיאה למים, והאחד נמצא עם הקור והאחד עם החום. ואמר שהברד כבר המציא אותו, ואם אינו מכוון כי אם על הכוונה השנית, ומצד ההכרח שיקובל בו תועלת להמציא ההזיקים, כדי שיזוקו בהם הרשעים, ספר נא אי זה הדרך יחלק האד הקיטורי אשר יהיו ממנו הלהבות, עד שפעם יהיה ממנו כוכב מדלג, ופעם כוכב בעל זנב, וזולת זה מהמינים אשר יתחדשו מהלהבות ההוות ממנו. ופעם יהיה ממנו רוח ויפיץ קדים על הארץ. או יהיה הרצון בזה, אי זה הדרך יחלק האד הקיטורי האחד בעינו עד שימצא קצתו חם וקצתו קר, בדרך שיתהווה ממנו רוח, וזה כי בהווית הרוח ממנו, יהיה בזה האופן כמו שהתבאר בספר האותות.

מי חלק לשטף היורד מהגשמים מקור מוגבל יקבלהו, רצה לומר שירד במקום אחד ולא ירד במקום אחר לפי הנגזר מאתו, עד שישלמו בזה האופן הצמחים?
ומי שם מנהג וחק לברק ולרעמים עד שילך הענין בסידור ישר, רצה לומר שיגברו פעם האש והרוח ופעם יגברו הפכיהם?
מי הוא אשר סידר, שפעם ירד המטר על המדברות שלא יגיע ממנו תועלת לאנשים, ופעם ירד למקומות הנעבדים והנזרעים להצמיח מוצא דשא, כדי שישלם בזה הגעת הרע לרשעים?
היש למטר אב הוליד אותו והמציאו עד שיהיה לו חק להמצא שנה בשנה בעת הסתו?
או מי הוליד טיפי הטל עד שיהיה לו חק להמצא יום ביום בעת סוף הלילה, שהוא דומה בתקופות היום לעת הסתו בתקופות השנה?
ספר נא מה היא הסיבה המהווה אותם, כי בזה מהעומק, וספר גם כן מאיזה סיבה נהיה הקרח וכפור השמים?
לאיזו סיבה יתחבאו ויקפאו המים כאבן, עד שיגיע מחוזק ההקפאה שיקפאו פני תהום עם עמקם? ספר נא מה הסיבה בזה?
התוכל לעצור מה שתוציא כימה מהאילנות והפירות הצומחים, כי בהיות השמש בכימה אשר היא במזל טלה, אז יתנו האילנות והצמחים כחם?
או אם תוכל להתיר ולפתח מה שיעצרהו וימשכהו כסיל, שהוא מהצורות הדרומיות, וזה כי בהיות השמש במזל שהוא בו, אז יהיה הקור ויעצרו האילנות והצמחים וימנעו מנתינת כחם לרוב הקור?

התוציא מזרות בעת צאתו והיא צורה הכוללת מהצורות הדרומיות ולא היתה נראית בארץ אשר היה בה איוב כי אם זמן מועט, ואם תנחם עיש על בניה שהיא מהצורות הצפוניות, הידעת חקות שמים, רצה לומר מה שיתחייב מהכוכבים בהיותם במקום מקום מהגלגל, וממבטם ודבוקם ושאר מה שידמה לזה?
האם תסדר ממשלת השמים בארץ עד שישלם בהם זה המציאות השפל וישמרו סידור אלו העניינים אשר היה ראוי שיתייחסו אל הקרי לפי מה שיחשב, כמו המטר והברקים ומה שינהג מנהגם?
התרים לעב קולך וירד המטר?
הישמעו לך הברקים להשתלח כאשר תרצה, עד שישלם מעניינם מה שיצטרך לנמצאות?
ואולם אמר זה, כי השם יתברך שם בזה סידור והגבלה הולך בסיבוב ישר מצד תנועת הגרמים השמימיים וכוכביהם ומצביהם ומבטיהם.

מי שת בלבבות הסתומות חכמה, או מי נתן לשכל האדם בינה להשכיל הדברים אשר בשמים?
ואמנם אמר זה, כי האדם נברא משולל מכל חכמה, ולזה הוא נפלא. איך יתכן לו שילמד חכמה לפי שכל למידה ולימוד יצטרך האדם בו לידיעה קודמת כמו שהתבאר בראשון מספר המופת, ואחר שאין לו ידיעה קודמת הוא מן הפלא איך יתכן שיהיה לו ידיעה?!

ואולם השם יתברך שם בו כלים להגיע אליו החכמה והחוש והדמיון, והכח המחשב והזוכר כמו שהתבאר בספר הנפש. והנה הענין בידיעה אשר תתחדש באמצעות אלו הכחות הוא נפלא מאד, וכן הוא נפלא, איך ישכיל האדם העניינים אשר אין לו מהחוש התחלה להכנס בהם, כי אם הקדמות רחוקות כמו הענין במה שיחקור ממנו מענין הגלגלים וצורותיהם, רצה לומר השכלים הנפרדים.

ואפשר שיאמר אומר, שהוא קרא חכמה ההקדמות הראשונות ובינה התולדות המתחייבות מהם, אלא שהביאור הראשון יותר נכון, כי החכמה מיוחסת אל מה שיתבאר לנו בהקדמות עצמיות ומיוחסות, והבינה מתיחסת אל מה שיתבאר לנו בהקדמות רחוקות, וזהו אמרו: יי בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה, וזה שהארץ נמצא מה שבה בעבור עצמה, וימשך מהכחות אשר בה מה שימשך חיוב נגלה, כאילו תאמר המשך מהחום החימום והספוגיות, וזולת זה מהאיכויות הנמשכות לאיכות איכות מהם.

ואולם השמים לא נמצא מה שבהם מיציאת המרכז והכוכבים ושיעורי התנועות ושיעורי הנטייה וזולת זה ממה שינהג מנהגם בעבור עצמותם, כמו שביארנו בספר מלחמות ה', ולא ימשך מהכחות אשר בהם מה שימשך חיוב נגלה, כאילו תאמר המשך מהם החום והקור ושאר האיכיות, כי אין בהם מה שיתיחס לאלו האיכות, כמו שהתבאר בטבעיות. ולזה ייחס זה הסידור אשר בשמים, כאילו העניינים אל התבונה, כי התבונה היא הוצאת דבר מתוך דבר זולתו, וחכמה היא הוצאת דבר מהדבר ההוא בעצמו באופן מה. וזה, כי הידיעה המגעת מהמופת האמתי, היא מגעת מהדבר ההוא בעצמו כמו שהתבאר במלאכת ההגיון.

מי יספר מספר השחקים בחכמה לשום מספרם בזה האופן, אשר הוא בתכלית השלימות להשלים זה המציאות השפל, עד שאם חסרה אחת מהתנועות הנמצאות לכוכב כוכב מהכוכבים, היה בלתי אפשר שישלם זה המציאות השפל?
ומי ישכיב ויניח באמצע העולם הגשמים הנופלים מן השמים, רוצה לומר החלקים הארציים עד שיתחלקו חלקי העפר בזה החוזק אשר הם בו לרוב הכבידות ובקשתם המרכז, וחלקי הארץ ידובקו התדבקות חזק?
ואולם אמר זה, לפי שלשחקים מרכזים מתחלפים כמו שביארנו במה שאין ספק בו בספר מלחמות ה', ולזה הוא נפלא למה ינוחו חלקי הארץ במרכז אחד מאלו הגלגלים, יותר מהמרכזים האחרים.

האם תצוד ללביא טרף ותשלים מזון הכפירים, כי יכנעו במעונותיהם וישבו בסוכה למו ארב לטרוף מה שיגיע להם?
ספר נא איך ישלם להם מזונם בזה האופן אשר הוא מיוחס אל הקרי, אם לא מטוב החכמה וההשגחה אשר סדרתי המציאות באופן שישלם להם מזונם.
מי יכין לעורב צידו עד שישמר מינו ולא ימות ברעב?
וזה כי ילדי העורב יתעו להעדר מזונם ויצעקו אל השם דרך משל לתת להם אכלם, כי אין להם זולתו שימציאהו להם, כי אין העורב מכין להם מזונם, אבל הוא שונא אותם בהתהוותם אם מפני שטבעו זה הטבע, רצה לומר שאין לו זאת האהבה הדמיונית לבניו, אם מפני היות נוצתם לבנה בתחלת הענין, ויחשוב מפני זה שאינם בניו, כמו שאמרו קצת הקודמים. ולזה הוא מבואר שהמציא להם מזונם הוא מיתרון ההשגחה והחכמה.

הידעת עת לדת יעלי סלע ותשמור עת בוא החיל והחבלים לאילות ללדת?
והרצון בזה לפי מה שאחשוב, שאלו לצער לידתן יהיה הולד בתכלית הסכנה, ועם כל זה הילדים ניצולים ליתרון השגחתי בנמצאות, ויכולתי לעשות כל המצטרך. ולזה אמר: התספור ירחים שתשלמנה הריונם בהם, וידעת עת לידתנה כדי שתצילם אז?
וזה שהם מרוב צער הלידה ועוצר רחמם תכרענה בבוא להם חבליהם, רוצה לומר שלא יתחזקו לעשות עצמם כדי שילדו, ובזה תכתתנה ותשברנה ילדיהן, וזה כי הם משלחות חבליהם וציריהם ולא יעשו עצמם בבואם כדי שילדו כמנהג שאר הבעלי חיים.
ועם זה ימצא מיתרון השגחתו בנמצאות שיבריאו בניהם עד שלא יצטרכו לאמם, ויגדלו בחוץ במה שימציאם מהמזון ולא יצטרכו שתזמינהו להם אמם, אבל יצאו ולא שבו למו.

מי שלח פרא חפשי שלא יהיה ביתיי ויהיה תחת ממשלת האדם, ומוסרות ערוד מי פתח והתיר שלא ימשול האדם בו?
אשר שמתי משכנו במדבר ובארץ מליחה, הנה לחזקו ישחק וילעג להמון קריה, ולא יירא מהם ולא ישמע תשואות נוגש, רצה לומר שאין מי שינגוש אותו וימשול בו לחוזקו והוא פלא, איך שם משכנו במדבר, לפי שאינו טורף, אבל הוא אוכל עשב וצמח האדמה עד שיחפש הרים שירעה בהם במדבר, ואחר כל עשב ידרוש.
ולזה הוא מבואר שכמו זה הבעל חיים לא ישלם לו מזונו כי אם לחוזק השגחתי, לפי שהוא במקום לא יעבד בו ולא יזרע, ואין האדם ממציא לו מזונו, והנה ישלם לו בזה האופן מזונו עד שהוא בזאת המדרגה מהחוזק, ולזאת הסיבה לפי מה שאחשב זכר חוזק הראם והיות משכנו במדבר, לפי שאינו טורף אבל הוא אוכל עשב.
ולזה אמר: היאבה הראם לעבוד אותך וילין על אבוסיך כדי שתמציא לו מאכלו, כמו העניין בבעלי חיים הביתיים?
האם העבות אשר תשים על הראם תוכל לקשור אותו בתלם כדי שיחרוש וישדד האדמה?
התבטח בו כי רב כחו ותעזוב אליו כל עבודת השדה, רצה לומר שתעשה בו כמעשה השור והחמור? התאמין בו כי ישוב זרעך וגרנך יאסוף אל ביתיך, אם תעמוס התבואה עליו?
הנה עם אכלו עשב היה משכנו במדבר ושם אמציא לו מזונו, בדרך שיהיה בזה החוזק אשר הוא בו.

הנה כנף עוף אחד שמו רננים היא נעלסה, רצה לומר שליופיה תשים העוף ההוא עלז ושמח בהביטו בה, ואחשב בזה העוף שהוא הנקרא פאו"ן בלע"ז שישמח ויתענג ביופי כנפיו ונוצתו, וגם אברה של חסידה ונוצתה, אשר אינם יפות תשימה נעלסה?!
ואמר זה בתמיה, מה הסיבה אשר בעבורה רבה שמחת זה העוף ששמה חסידה, עד שלא תתן אל לבה לשמור מה שתולידהו?
כי תעזוב לארץ ביציה ועל עפר תחמם אותם לבקעם, ולא נתנה אל לבה לשים ביציה במקום נשמר, ושכחה מרוב שמחתה, כי רגל תזור ביצתה וחית השדה תדושה. השכיח השם יתברך אותה בניה להניחם במקום שיפסדו ולא יהיו לה, ותשום יגיעה לריק ולא תפחד, ותתן אל לבה שביציה נכונים להפסד בזה האופן, כי השם יתברך שיכח אותה החכמה והתחבולה בזה הענין לשאר הבעלי חיים, ולא נתן לה חלק בבינה ההיא, כעת במרום תגביה לעוף, תלעג לסוס ולרוכבו, רצה לומר שלא תירא משום דבר. ועם כל זה, ימצאו הביצים ההם משומרים עד שישמר בזה מציאות המין ההוא, מחוזק השגחת ה' יתברך באלו הדברים.

התתן לסוס תכונת הגבורה, התלביש צוארו הרעם וההצהלה היוצאת ממנו, האתה מסבב שירעש זה הרעש אשר הוא רועש כארבה, ותשים עוצם עיטושו אימה לשומעיו?
יחפרו רגליו בעמק, מהכותו בהם בארץ כדרך הסוסים, ישיש בכח שיש לו ולא יירא מלצאת לקראת כלי המלחמה, ישחק וילעג לענינים המפחידים ממלחמה, ולא יחת ולא ישוב מפני חרב, בעבורו תזעק האשפה אשר שם החצים, ולהב חנית וכידון, כי הוא יהיה סיבה שיעשו פעולותיהם לסבת העדר פחדו מן החרב.
ברעש ובחימה ירוץ בכח, עד שהוא כאילו מגמא את הארץ ובולעה, ולא יאמין כי קול שופר, רצה לומר שלא יירא מקול השופר אשר יריעו בו אנשי המלחמה בענין המלחמה, עד שהוא לא יתרחק מן החרב, עם היות בטבע כל בעלי חיים להתרחק מן המזיק, וזה כולו הוא מחוזק השגחת השם יתברך בזה הנמצא.

המבינתך יעוף הנץ מהפאה הצפונית בימי הקור, ויפרוש כנפיו לצד דרום מהרובע המיושב להתרחק מתגבורת הקור?
האם ידע זה העוף בהתחלפות האיקלימים ושמה שיתקרב יותר אל משוה היום הוא יותר חם עד שיעוף שם?
הלא זה כולו מיתרון השגחת השם יתברך ששם בהם זאת התבונה כמו טבע, להיותם נשמרים בה.

האם על פיך יגביה הנשר לעוף על שאר העופות וירים קנו עד שעל שן סלע ומצודה ישכון ויתלונן? ואמנם היה זה כן, כי משם יוכל לראות מרחוק הטרף וימצא לו בזה האופן מזונו, עד שאפרוחיו יעלעו דם הטרף אשר יבאו אליהם, ובאשר ימצאו חללים שם, הוא לקחת מגוף החללים לאכול. האם זה הנשר בעל שכל עד שידע שכל מה שיגביה לעוף יוכל לראות יותר הדברים הרחוקים?
הלא השם יתברך מיתרון חכמתו והשגחתו שם טבעו באופן שיערב לו האויר ההוא הגבוה, וימשך לו מזה זה התועלת.

והכלל העולה מהדברים הוא: שהשם יתברך הוכיח את איוב על מה שהיה שופט במעשיו, שיש בהם חסרון וקיצור, רצה לומר במה שהיה מתרעם, למה הניח השם יתברך אישי האדם בזה הסידור אשר מהגרמים השמימיים ,שימשך אליו מהעול מה שימשך, עד שימצא רשע וטוב לו צדיק ורע לו, ואם לא היה אפשר לה' יתברך שיסדר זה באופן יותר שלם, למה ברא האנשים הקשי יום, כי המות יותר נבחר להם.
ואמר אליו השם יתברך שאין ראוי לו לשפוט זה המשפט, לפי שהוא בלתי משיג פעולות השם יתברך, והשופט בדבר ראוי שתהיה אצלו ידיעה, במה שהוא שופט עליו.

ועוד, כי מה שספר השם יתברך מפעולותיו אשר נעלמו לאיוב הוא במה שיתברר ממנו, שעם השם יתברך תכלית הגבורה והחכמה לעשות כל מה שאפשר מן ההטבה לזה המציאות השפל, ושהוא משגיח בו כפי מה שאפשר.

והנה זכר גם כן השם יתברך, שמה שנברא שימשך ממנו רע מה, יש בו תועלת להגיע עונש לרשעים, והוא אומרו: וינערו רשעים ממנה. והנה זה המאמר מורה, כי הצדיקים לא יגיעום אלו הרעות, ולזה אמר: רשעים, כי הרשעים לבד הם הניזוקים בו כמו שביאר אליהוא, ובזה תועלת לשאר האנשים שיקבלו מוסר וייראו מהשם יתברך, ותגיע להם הצלחת הנפש. והנה כמו ששם הטבע בצמחים כח דוחה מה, שהוא בלתי נאות לטבעם כדי שלא יזוקו בו, כן שם השם יתברך באופן מה כחות דוחים הרעים מכלל האדם, כדי שלא ינזקו בהם האנשים, וזה אמנם היה הרע הנמשך במקרה מזה הסדור הנמשך מהגרמים השמימיים, אשר הוא מכוון להזיק לרשעים כמו שקדם.