א קְרָא-נָא הֲיֵשׁ עוֹנֶךָּ וְאֶל-מִי מִקְּדֹשִׁים תִּפְנֶה:
ב כִּי לֶאֱוִיל יַהֲרָג-כָּעַשׂ וּפֹתֶה תָּמִית קִנְאָה:
ג אֲנִי-רָאִיתִי אֱוִיל מַשְׁרִישׁ וָאֶקּוֹב נָוֵהוּ פִתְאֹם:
ד יִרְחֲקוּ בָנָיו מִיֶּשַׁע וְיִדַּכְּאוּ בַשַּׁעַר וְאֵין מַצִּיל:
ה אֲשֶׁר קְצִירוֹ רָעֵב יֹאכֵל וְאֶל-מִצִּנִּים יִקָּחֵהוּ וְשָׁאַף צַמִּים חֵילָם:
ו כִּי לֹא-יֵצֵא מֵעָפָר אָוֶן וּמֵאֲדָמָה לֹא-יִצְמַח עָמָל:
ז כִּי-אָדָם לְעָמָל יוּלָּד וּבְנֵי-רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף:
ח אוּלָם אֲנִי אֶדְרֹשׁ אֶל-אֵל וְאֶל-אֱלֹהִים אָשִׂים דִּבְרָתִי:
ט עֹשֶׂה גְדֹלוֹת וְאֵין חֵקֶר נִפְלָאוֹת עַד-אֵין מִסְפָּר:
י הַנֹּתֵן מָטָר עַל-פְּנֵי-אָרֶץ וְשֹׁלֵחַ מַיִם עַל-פְּנֵי חוּצוֹת:
יא לָשׂוּם שְׁפָלִים לְמָרוֹם וְקֹדְרִים שָׂגְבוּ יֶשַׁע:
יב מֵפֵר מַחְשְׁבוֹת עֲרוּמִים וְלֹא-תַעֲשֶׂנָה יְדֵיהֶם תֻּשִׁיָּה:
יג לֹכֵד חֲכָמִים בְּעָרְמָם וַעֲצַת נִפְתָּלִים נִמְהָרָה:
יד יוֹמָם יְפַגְּשׁוּ-חֹשֶׁךְ וְכַלַּיְלָה יְמַשְׁשׁוּ בַצָּהֳרָיִם:
טו וַיּשַׁע מֵחֶרֶב מִפִּיהֶם וּמִיַּד חָזָק אֶבְיוֹן:
טז וַתְּהִי לַדַּל תִּקְוָה וְעֹלָתָה קָפְצָה פִּיהָ:
יז הִנֵּה אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יוֹכִיחֶנּוּ אֱלוֹהַּ וּמוּסַר שַׁדַּי אַל-תִּמְאָס:
יח כִּי הוּא יַכְאִיב וְיֶחְבָּשׁ יִמְחַץ (וְיָדָו) [וְיָדָיו] תִּרְפֶּינָה:
יט בְּשֵׁשׁ צָרוֹת יַצִּילֶךָּ וּבְשֶׁבַע לֹא-יִגַּע בְּךָ רָע:
כ בְּרָעָב פָּדְךָ מִמָּוֶת וּבְמִלְחָמָה מִידֵי חָרֶב:
כא בְּשׁוֹט לָשׁוֹן תֵּחָבֵא וְלֹא-תִירָא מִשֹּׁד כִּי יָבוֹא:
כב לְשֹׁד וּלְכָפָן תִּשְׂחָק וּמֵחַיַּת הָאָרֶץ אַל-תִּירָא:
כג כִּי עִם-אַבְנֵי הַשָּׂדֶה בְרִיתֶךָ וְחַיַּת הַשָּׂדֶה הָשְׁלְמָה-לָךְ:
כד וְיָדַעְתָּ כִּי-שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ וּפָקַדְתָּ נָוְךָ וְלֹא תֶחֱטָא:
כה וְיָדַעְתָּ כִּי-רַב זַרְעֶךָ וְצֶאֱצָאֶיךָ כְּעֵשֶׂב הָאָרֶץ:
כו תָּבוֹא בְכֶלַח אֱלֵי-קָבֶר כַּעֲלוֹת גָּדִישׁ בְּעִתּוֹ:
כז הִנֵּה-זֹאת חֲקַרְנוּהָ כֶּן-הִיא שְׁמָעֶנָּה וְאַתָּה דַע-לָךְ:

[ה, ב]
לאויל – הוא האיש אשר יכוין פעולותיו תכלית מה ולא יבא אל הגעת התכלית ההוא בסבות הראויות והוא מבואר שלא יגיע התכלית לכמו האיש הזה אלא במקרה ולזה יהיה כועס תמיד כאמרו: אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו.
ופותה - הוא האיש הרב התאוה אשר יפותה לבו בהצלחות המדומות וישאר תמיד עם הקנאה והמכאוב ההוא יצרף הפותה לאויל כי מדרך הפותה שיהיה אויל כאמרו: נחלו פתאים אולת והסיבה בזה כי לחוזק תשוקתו בענינים ישתדל במהירות להשיגם ויהיה זה סיבה שלא יתנהג בזה בסבות הראויות.

[ה, ד]
בניו - הם הנמשכים אחריו להתנהג במנהגו וכמו זה אמר הכתוב: ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו, והרצון בזה האנשים הנמשכים אחריו כמו שביאר אונקלוס.

[ה, ה]
אשר קצירו רעב יאכל - שב אל האויל וירצה בזה שכבר יגיע מרוע הצלחתו שהאיש הקשה יום והוא הרעב יאכל קצירו של האויל.
אמרו: ואל מצינים יקחהו ושאף צמים חילם - שב אל בני האויל אשר זכר או אל כלל האוילים וירצה בצנים וקוצים והרצון בשאיפה הצפוי והתקוה על דרך אומרו: כעבד ישאף צל והרצון בצמים האיש הפריץ וקראו צמים לפי שמנהג הפריצים שיהיו מגדלי צמה רצה לומר שער, ואמר שלאיש קשה המזל אשר יקח קצירו מבין הקוצים והצנינים לרוע הצלחתו ויצפה עם זה שמה שלקח מן הקציר יבא איש פריץ ויחזק עליו ויגזלהו ממנו יהיה חילם וזה תכלית רוע ההצלחה רצה לומר שהאנשים היותר רעי ההצלחה שימצאו ימצאו מצליחים על אלו האוילים ויהיה להם חילם ונכסיהם ואפשר שכל הפסוק יהיה שב לדבר אחד ויחסר מלת אל והרצון בו אל אשר קצירו יאכל איש רעב ונקשה ואל אשר יקח קצירו מן הקוצים ויצפה עם זה שמה שלקחהו מן הקוצים יגזלהו ממנו איש פריץ יהיה חיל בני האויל אשר זכר.

[ה, ז]
ובני רשף - הם כידודי אש.

[ה, יא]
וקודרים - הם האנשים הקשי יום וקראם קודרים כי לרב אבלם ידמה להם שיחשך האור שהוא אצלם ולזה אמר הנביא על רוב הצרות: ונבט לארץ והנה חשך צר ואור חשך בעריפיה ואמר דוד: כאבל אם קודר שחותי.

[ה, יב]
תושיה - הוא שם לכל נימוס וסדור ולזה נקרא התורה תושיה כי היא הנימוס והסדור הנאות, ויקרא תושיה המנהג שראוי לאדם במה שהוא אדם שיתנהג בו והוא אמרו: ותושיה נדחה ממני כי לא נתנה תורה בעת שהיה איוב ולא היה מאמין בתורה עד שיתפאר שלא נדחה ממנו התורה אבל התפאר שלא נדחה ממנו הנימוס והסדר אשר ראוי לאדם במה שהוא אדם להתנהג בו בדרך שישלים נפשו, ואפשר שכבר היה נימוס מה לאומה אשר היה איוב ממנה והתפאר שכבר התנהג באותו נימוס בשלימות ויקרא תושיה מה שהוגבל וסודר במחשבה והשתדלות לעשות מהפעולות עד שיגיע אל התכלית אשר כוונו עליו.
והמשל: אם חשב גנב מה לעשות גנבה מה, וסדר הפעולה ההוא בלבו ואיך יתנהג בה עד שישלים לו עשיית הגנבה הנה זה הסדור אשר סדר בלבו ושמהו כמו חוק לו יקרא תושיה ובזה האופן אמר ולא תעשינה ידיהם תושיה רצה לומר שלא יעשו מה שסידרו והגבילו במחשבתם לעשות מהפעולות.

[ה, יג]
נפתלים - הם העקשים אשר יעמיקו לבקש עקלתונות עד שיגיעו למבוקשם, ואמר שעם עומק העצה באלו האנשים יסבב השם שתהיה עצתם נבערת ונמהרה ותהיה נמהרה מענין נמהרי לב והם הפתיים.

[ה, טו]
ויושע מחרב - חסר הפעול ושב אל השפלים והקודרים שזכר ראשונה או יהיה שב אל האביון שזכר בסוף הפסוק והוא יותר נכון וכוונת הפסוק שהשם הושיע האביון מחרב ומיד חזק.
מפיהם - של הרשעים וממאמרם רצה לומר שישים פיהם ומאמרם כלי להושיע בו האביון אשר כוונו להרע לו.
והמשל שהם יאמרו שירדפו אחרי פלוני להרגו וישמע הדבר איש מה ויגיד עצתם לאיש ההוא וישמר מלכת בדרך ההוא וינצל, או שיהיה במאמרם מסכול העצה מה שינצל בו האביון. ואפשר שנאמר שהרצון בזה שהשם יושיע אביון מחרב ומפיהם ומיד חזק בזה האופן מההשגחה, ואולם יושיעם מפיהם על דרך משל שלא יהיו טרף לשיניהם בשישבר שיניהם כמו שנאמר: ושיני כפירים נתעו וגם כן הנה ישמרו שלא יהיו טרף לשיניהם במה שיסבב השם יתברך לאלו האנשים הרעים מסכול העצה.

[ה, כא]
בשוט לשון תחבא - רצה לומר כאשר תשוטט לשון הרע בארץ אשר היא סבת מריבות חזקות ורעות שם תחבא רצה לומר שלא תזכר.

[ה, כב]
ולכפן - הוא כשהתבואה ביד שומרי האוצרות ואז תהיה ביוקר לא בסבת חסרון התבואה, ואולם הרעב הוא חסרון תבואה.

[ה, כד]
ופקדת נוך ולא תחטא - רצה לומר בני נוך והם בני ביתו וכאילו אמר שכבר חטא מפני שלא השגיח בבניו באופן הראוי לשומרם מחטא.

[ה, כו]
כעלות גדיש - מעניין כריתה וכמוהו: אל תעלני בחצי ימי.

ביאור דברי המענה: (פרקים ד-ה)
השיב אליפז ואמר: ידענו שאם נשא משל ודבר אליך להשיב על דבריך יכבד עליך, אלא שעם כל זה לא אוכל להמנע מלהשיב על דבריך, כי מי יוכל לעצור במלין על דבריך אלה. או יהיה הרצון בזה, האם כאשר נסה השם להגיע אליך דבר מן הרעות – תלאה, ומי יוכל לעצור במלין מלהוכיחך על תכונתך זאת?
הנה במה שקדם היות מיסר רבים, כאשר שמעת מהם דברים כאלה, והידים אשר היו רפות באמונת השם היית מחזק, והאיש הכושל היו מקימים מיליך, והברכים הכורעות היית מאמץ, והיית אומר לו שמה שהגיעו מהרע הוא על צד העונש למרי קדם. רצה לומר, שכל מי שהיה נבוך באמונת השם יתברך בעבור מה שהגיעהו מהעונש, היית מחזק אותו עד שיאמינו כולם כי על כל מעשה גמול ומשפט, להיות בזה תקון המדינה ותקון הצלחת האדם. וזה, שההמון אם לא ייראו מהעונש, לא ימנעו מעשיית הרעות, כאשר יביאם טבעם להשתוקק אליהם.

והנה עתה כאשר תבוא אליך הרעה - נלאית לסבלה. וכאשר נגע עדיך - היית נבהל, הנה זה ממה שיוכיח שיראתך השם לא היה אלא לבטחונך שישמור לך קנייניך, ותקותך בשישמור לך אלו הקניינים היתה סבת תמימות דרכיך, לא טוב האמונה. כי לפי מה שאני רואה מדבריך עתה, אינך מאמין שיהיה בכאן גמול ועונש.

והחל אליפז לסתור דבריו מהמוחש ואמר: זכור נא מי הוא נקי ואבד, ואיפה תמצא שנכחדו ישרים כמו שראיתי זה מהאנשים המשתדלים בכל עוז בעשיית העול והחמס, שיאבדו ויכלו מרוח אף השם, ואולם הנקיים והישרים, ואם היה שיגיעום קצת רעות, אינם מכלות ומאבדות אותם לגמרי כמו העניין ברעות הרשעים, וזה לאות שאלו הרעות אינם נופלות במקרה כמו שאתה מניח, רצה לומר שאם היה הענין כן לא היה בזה הבדל בין הישרים והרשעים.

ואולם היות רעות הישרים יותר חלשות למיעוט עונותיהם, לא שיהיו להם רעות בזולת מרי כמו שהיה מניח איוב, הנה האנשים הרשעים אשר תשוקתם לטרוף טרף, כמו החיות הרעות, נמצאו שנתעו שיניהם עד שיבצר מהם אשר יזמו לעשות, ותראה אותם אובדים מבלי מציאתם הטרף. ובניהם יתפרדו אנה ואנה, ישוטטו לבקש די טרפם. וזה דבר נמצא בלי ספק בחוש, כי הרבה מה שתמצא מהאנשים הרשעים, אשר כל השתדלותם להזיק לאחרים, שברוב העתים לא ימצאו, ותמנע מחשבתם הרעה. וזה ממה שיורה שהשגחת ה' יתברך הוא באישי האדם.

ואמר אליפז: הנה באמת אופן השגחתו יגונב ויעלם ממני, אלא שכבר לקחה אזני שמץ מנהו - מעט מזאת ההשגחה אשר תעמידני על היות השגחתו בשפלים. וזה שבסעיפים מחזיונות לילה, בנפול תרדמה על אנשים, קראני פחד ורעדה ורוב עצמי הפחיד מהמראה אשר אראה בחלום, מהדברים העתידים לבוא עלי, אשר סבת הודעתם הוא השם יתברך. וזה שמה שהגיד לי המראה ההיא, הוא ענין רוחני, יעבור על פני, תסמר שערת בשרי מדי בואו, מרוב החרדה. כי כבר ייוחדו החלומות הצודקים משאר החלומות, שכבר יקרה מהם החרדה והתפעמות הרוח כמו שנזכר בספר החוש והמוחש. ויעיד על זה מה שנזכר מחלום פרעה וחלום נבוכדנאצר. והנה יורה על היותו רוחני, שהוא יעמוד לפני ולא אכיר מראהו, אך תמונה לנגד עיני אשר יראה אותה לי הכח הדמיוני, ואשמע דבריו הנפלאים כאילו הם מורכבים מהקול והדממה, וזה שהשכל יקבלם רוחניים בזולת קול והדממה, מראה אותה כאילו הם דברים קוליים באותיות וקול.

ואחר כן החל אליפז בטענה שלישית ואמר: איך אפשר שתאמין, שיהיה השם יתברך פועל המין האנושי וממציאו ומנהיגו, והוא בלתי משגיח בו, עד שכבר ימצא צדיק ורע לו רשע וטוב לו, האם אפשר באדם שיהיה צדיק יותר מהשם יתברך, האם יהיה האדם טהור יותר מפועלו?!

הלא כמו אלו העניינים יהיו מיוחסים אל העול באדם, רצה לומר, אם ינהיג מדינה אחת ולא ינהיגנה ביושר, ואיך אפשר שיצוייר בשם יתברך, עם היותו בתכלית השלימות, מה שהוא חסרון ועול בחוק האדם?!
הן בעבדיו לא יאמין, והם השכלים הנפרדים, לא יתן אמתות וקיום בעצמותם. אבל מה שלהם מן האמתות והקיום הוא מזולתם, והוא השם יתברך. ולא ישים במלאכיו אורה מעצמותם, וזה כי אין האור להם, והוא ההשגה במה שהם משיגים מצד עצמותם, אבל מצד מה ששפע למציאותם מהסיבה הראשונה, והוא השם יתברך, ולזה הוא מבואר שאלו הנמצאים, ואם הם שלימים מאד ביחס אל האדם, הנה הם חסרים מאד ביחס אל השם יתברך, כי אין יחס בין מי שמציאותו וקיומו והשגתו מעצמותו, ובין מי שהוא לו מציאותו וקיומו והשגתו מזולתו. ואם באלו עם פשיטותם ושלמותם ונצחיותם ימצא חסרון אצל השם יתברך, הנה אין ספק שהאדם חסר מאד ביחס אל השם יתברך, כי הוא שוכן בבתי חומר, רצה לומר בזה העולם השפל, ובעפר יסודו, רצה לומר שקיום צורתו הוא בחומר שלה, כי הוא נושא לצורתו, ולפי שצורתו היא היולאנית. ואל זה כיון גם כן אפשר, במה שאמר: שוכני בתי חומר, רצה לומר שצורותיהם היולאנית עם החסרון הנמצא להם בעצמותם, יחוייב עוד בהם שיהיו נפסדים, ואין זה ההפסד גם כן מוגבל בהם שם, עד שיהיו בטוחים ממנו עת מה, אבל ידכאום מקרים ויפסידום קודם שישיגם הכלוי וההפסד הטבעי.

מבקר לערב ישיגם המות, במעט סיבה מבלי משים לב לפנות אל השלימות האנושי, יאבדו אבידה מוחלטת, ולא יהיה להם השארות כלל. הלא האדם ואם לו קצת שלמות, והוא ההכנה השכלית אשר לו בה יתרון והשארות, הנה יקרה לו ברוב, שיסור יתרונו אשר בו וימות ולא בחכמה, לפי שבהגעת השלמות לו, מהקושי העצום לקושיות בעצמו ולרבוי המונעים. אם חשבת להיות במדרגה השכלית והמלאכים להיותך בעל שכל, ראה מאד רחקה מדרגתך מהם, עד שאם תקרא אליהם, לא תמצא מי שיענך.

ואל מי מקדושים תפנה שיענך, הלא היותר שפל מהם לא יענך לרוחק מדרגתך ממנו, ואם הענין כן ביותר שפל מהם, ראה מה מאד רחקה מדרגתך ממדרגת השם יתברך, ובהיות הענין כן, הוא מבואר, שלא יתכן שייחס לשם יתברך עם שלמותו, מה שהוא חסרון בחק האדם, אשר הוא בתכלית מהחסרון ביחס אל השם יתברך.

והוסיף אליפז להתיר ספק מה בענין הרעות אשר נראה באדם בזולת מרי קדם ואמר שהם אינם רעות, יהיה ראוי שידאג האדם עליהם, ויחסם אל האולת והפתיות. ועל זה אמר: הנה לאויל יהרג כעס, כי הוא ידאג תמיד כאשר לא יבואו מבוקשיו, אשר הוא סבת העדר בואם, לפי שלא דרך בהגעתם בסבות הראויות, והוא מבואר, שכמו זה האיש כועס תמיד כאשר לא יבואו מבוקשיו אשר כיוון אליהם, ויחשוב שכבר ענשו השם יתברך, אלא שהוא מבואר, שכמו זה לא יקרא רע, כמו שלא יקרא רע, אם לא תצא ספינה מהחפירה בקרקע, כי לא תעשה הספינה בכמו זה הפעל.

והאיש הפותה אשר יפותה לבו לכל ההצלחות המדומות, תמיתהו קנאתו, כי עיניו לא תשבע וישאר תמיד עם הקנאה והמכאוב ההוא, מצורף לזה שהוא ישתדל לרוב קנאתו להגיע אל מבוקשיו במהירות, וידרוך מפני זה בהגעתם בסבות בלתי נאותות, כמו הענין באויל, אם יקרה באויל שיהיה משריש ומצליח בקצת העניינים, הנה כאשר ראיתי זה, בא אידו פתאום, וקללתי נוהו, למיעוט השארות קניינו אשר כיון אליהם, כי לא יגיע לכמו האיש הזה שום תכלית אם לא במקרה, ומה שהוא במקרה הוא מעט כמו שהתבאר במקומו.

הנה בניו הנמשכים אחריו ירחקו מישע וידכאו בשער לעיני כל העם ואין מציל, לפי שכמו זה האיש לא ישתדל גם כן בקנין האוהבים, כמו שלא ישתדל בשאר הסבות המביאות מה שמשתוקק אליו, אלא כבר יגיע מהרוע לאויל ולבניו האוחזים דרכו, עד שיהיה חילם לאיש קשה המזל, שיאנוס אותו האיש הרעב, ויאכל קצירו. ולאשר יקח קצירו מבין הקוצים לרוע הצלחתו, ויקוה האיש הפריץ ללקחו ממנו, וזה תכלית הרוע, רצה לומר שיהיו השפלים שבאנשים גוברים עליהם.

הנה לא יצא מעפר און ועמל, רצה לומר, שאין הארץ סבת רוע הסדור הנופל בטובות אישי האדם ורעתם אשר הוא און ועמל, כמו שהיה חושב איוב, וזה שכוונתו היה כי למרחק אלו העניינים אשר בארץ במדרגה מהשם יתברך, הוא מחוייב שיהיה בלתי משגיח בהם, כאמרו: מה אנוש כי תגדלנו וגו', האף על זה פקחת עיניך וגו', אבל הרעות הנופלות בכאן בזולת מרי קדם, אין ראוי בהם שיקראו רעות, לפי שהם מיוחסות אל סכלות המקבל, כמו שזכר באויל ופותה.

וזה שהאדם יולד לעמל ולהשתדל בקנינים אשר יצטרכו אליו, כי לא נתנו לו שלמיותיו בפועל, אבל נתנו לו הכלים אשר אפשר שבהם יגיע אל מה שיצטרך אליו, וכמו שכידודי האש יולדו להתנועע תכף התהוותם, ולהגביה עוף מה שהתמידו נמצאים, עד שיסור החלק האשי מהם, ויפול האפר, ובהיות העניין כן, רצוני שהאדם יולד לעמל בשלמיותיו, אשר ירצה הגעתם אליו, הנה אם לא ירדוף בהגעתם בסבות הראויות, אין זה עונש אם לא יגיעו, וזה מבואר בנפשו.

ולהיות העניין כן, הנה החליט אליפז המאמר, שהרעות הבאות על איוב היו על צד המוסר והתוכחה למרי קדם, ולזה אמר אליו, אם הייתי במקומך הייתי דורש אל אל ומתפלל אליו שירחם עלי, כי הוא משגיח בזה העולם השפל השגחה נפלאה, ויורה על זה הגדולות והנפלאות אשר הוא עושה, ומכללם נתינת המטר בסדר וביושר, אשר בו חיי כל צומח, וזה שהמטר על הרוב יהיה במקומות הנגלים מהארץ מאדים, יביאום אליהם רוחות ממקומות אחרים זולתם.

ומה שזה דרכו הוא מיוחס אל הקרי וההזדמן, ומה שיוחס אל הקרי וההזדמן, הוא ראוי שיהיה מעט, ואנחנו נראה המטר תמיד בדרך שישלמו בו הצמחים. הנה זאת ראיה חזקה שבכאן משגיח בענין נתינת המטר זולת הטבע, ולזה תמצא בכל הנביאים והחכמים, כשהם יספרו נפלאות השם, שהם יספרו תחלה נתינת המטר.

ועוד יראה בכאן מה שיתחזק, שהשם יתברך משגיח באישי האדם, וזה שהרשעים אשר ישתדלו בעשיית הרעות אל האנשים השפלים והחלושים, ימנע מהם אשר יזמו לעשות, עם היותם בעלי כח וחכמים להרע, וזה שהשם יתברך, יסבב לשום האנשים השפלים הנרדפים למרום ההצלחה ולהשגיב ישע האנשים המדוכים והאבלים, והוא מיפר עצת הרשעים החכמים להרע, אשר ישתדלו להרע להם, ולא תעשינה ידיהם מה שחשבו לעשותו, החכמים הוא לוכד בערמם, רצה לומר, שרוב ערמם ישים השם יתברך כלי למנוע מהם אשר יזמו לעשות.

והמשל שכאשר ידעו באיש, שילך בחוץ ויבקשו לרדוף אחריו לקחת אשר לו, ישפטו לאיזה צד הלך, ויעמיקו בו ויאמרו שהוא יותר ראוי שיהא לכתו לזה הצד, לסבות מה יזכרום, ורוב העמקתם בזה תסבב, שישפטו שהוא הלך בצד אשר לא הלך בו, וירדפוהו שם ולא ימצאוהו. ועצת הרשעים הנפתלים המבקשים דרכים עקלתונים, ומעמיקים בהם לכל הצדדים האפשריים כדי שיגיעו למבוקשם, להשיג עשיית העול והחמס, ישימם השם נמהרה וחסרה, ותהיה סיבה שלא ישפטו הדבר אשר ירצהו כפי מה שראוי בעניניהם הברורים.

ביום ובצהרים ילכו בחשך, רצה לומר, שאפילו בעניינים המבוארים בנפשם בתחלת המחשבה, תסכל עצתם, ובזה האופן יושיע השם יתברך השפלים והקודרים מחרב הרשעים, שלא יזיקם מפיהם וממאמרם של אלו הרשעים, רצה לומר, שפיהם ודבריהם אשר הסכימה עצתם בהם, שם השם יתברך כלי, להושיע השפלים והקודרים, ובזה האופן הושיע השם יתברך, האביון מיד חזק ממנו, עד שכבר תהיה לדל תקוה שלא יעזבהו השם יתברך ביד הרשעים, ואנשי עולה קפצו פיהם להצטערם, על אשר לא הגיעו התכלית אשר כוונו אליו.

וזאת הטענה שזכר בכאן מבוארת ונגלית מן החוש, וזה שאנחנו נמצא ברשעים רבים מכוונים להרע ומשתדלים בו, ולהם הכלים אשר בהם אפשר שיזיקו לרבים, ויהיה עם זה ההיזק המגיע מהם מעט, הנה זה ממה שיורה, כי שם גבוה שומר, ובהיות הענין כן, אין לך להתרעם מהשם יתברך אם הוכיחך וייסר אותך על עונותיך, כי מאושר הוא מי שיוכיחנו השם יתברך, וזה, שהטובים יוכיחם כדי שיחזרו למוטב. ואולם הרעים ימיתם בהמלאת סאתם, ולזה ראוי לך שלא תמאס מוסר השם יתברך, כי הוא כשייסר הטובים ירפאם ויחבשם אחר הכאתו ומוחצו אותם, אם תשוב ותכנע טרם בוא הצרות בעולם - יצילך מהם.

וזכר שש ושבע להיותם מספרים שלימים, עם שכבר זכר מהצרות כמו זה המספר, והם: הרעב והמלחמה ולשון הרע והשוד וכפן וחיות הארץ ואבני השדה, ברעב יפדך השם יתברך שלא תמות מצד חסרון האוכל, ובמלחמה יצילך שלא תהרג, כאשר תשוטט הלשון להרע לאנשים בלשון הרע לא תזכר שם, וכאשר יבוא השודד לשלול שלל ולבוז בז, לא תירא כי לא יגע בך רע, לשוד ולכפן תלעג ותשחק, שלא תנזק בהם, ולא תירא מן החיות הרעות שיטרפוך, ולא מאבני השדה שתנגוף בהם רגליך, כי אתה לאלו כרת ברית עם אבני השדה, וכאלו השלמה לך חית השדה, וידעת כי שלום אהלך, וידעת כי בביתך יהיה שלום, ופקדת אנשי ביתך, ותצום שילכו בדרך השם ולא תחטא.

וזה אמר לו אליפז להעיר שהוא אולי חטא כאשר לא השגיח בתקון אנשי ביתו, כדי שיהיו יראים מהשם יתברך, ואף על פי שלא חטא במעשיו בעצמו, ולזה נענשו בניו, ונענשו באבדן שאר קניינים. ולזה אמר: אם היית עושה ככה, תדע באמת כי היה רב זרעך, ובניך יהיו רבים כעשב הארץ, וגם אתה לא תמות בלא עתך, אם התנהגת בזה המנהג, אבל תבא בזקנה המופלגת אל קבר, כמו שיכרת הגדיש בעתו. הנה זהו מה שחקרנוהו והוא האמת בעצמו, שמע אותו ודע לך האמת והתנהג בו.

והכלל העולה מן הדברים הוא שאליפז היה מאמין שהרעות הבאות לאישי האדם, הם מגיעות להם מהשם יתברך, על צד העונש על מה שחטאו, והיה מתיר זה הספק במה שנראה מהגעת הרעות בזולת מרי, בשאמר שכבר יהיו בכאן רעות מצד האולת והפתיות, ואלו אינם ראויות שיקראו רעות כמו שביארנו. וקיים דעתו תחלה מהחוש ואמר, שאנחנו לא נמצא האבדון וההכחד בישרים ובנקיים כמו שימצא ברשעים, וזה ממה שיורה שסבת המצא רע ברשעים - הוא היותם רשעים, וזה אמנם יהיה על צד העונש, ואמנם הנקיים והישרים כשיחטאו חטאים מה, יוכיחם השם יתברך וייסרם, אך לא יאבדו ולא יכחדו, וזה גם כן קצת טענה על איוב, על בחרו המות יותר מן הייסורין שהיה נוסר בהם.

והטענה השנית היא לקוחה מההודעה אשר תקרה בחלום, אשר תורה על השגחתו יתברך באישי האדם, וזאת טענה חלושה, כאשר לא יאמר בזה יותר מזה השעור, כי אע"פ שנודע זאת ההודעה, לא יחוייב מזה שיהיה השם יתברך משגיח באישי האדם, על צד שיאמין אליפז, וזה מבואר למי שיעיין בספר החוש והמוחש, וכבר שיער אליפז בחולשת זאת הטענה ולזה אמר: ואלי דבר יגונב וגו'. ואולם אליהוא הרחיב המאמר בזאת הטענה ואמת ממנה עניין ההשגחה במה שאין ספק בו.

והטענה השלישית היא לקוחה משלימות השם יתברך וחסרון האדם, ואופן סדורה כן. הנה האדון לשלימות הנמצא בו לא יעלים עיניו ממה שינהיגהו, ולא יעשה למונהגים מאתו עול, וזה, כי האדון השלם לא יעלים עיניו מהפעולות הנעשות במדינתו, ולא יעשה להם עול, רצה לומר, למונהגים מאתו. הנה יחוייב מזה שיהיה מה שהוא יותר אמתי בשלימות, יותר אמתי בהתרחק מן העול וההעלם, ממה שינהיגו להיות היותר שלם, מתרחק יותר מן החסרון.

ואולם מה שיראה מן הרעות אשר לא יוקדם להם מרי, הם בסבת האולת והפתיות, והם אינם ראויות שיקראו רעות כמו שביארנו. וכן היה אפשר שיגיעו לזאת הסיבה טובות לרעים, אלא שזה לא יתקיים כי אם זמן מועט, כאשר אני ראיתי אויל משריש וגו' והנה זאת הטענה היא לקוחה מצד הפחות והיותר.

והטענה הרביעית מה שיראה מהוויית המטר בסדור, שישלמו בו הצמחים, והמנע מהרשעים החכמים להרע, מחשבתם הרעה להרע לשפלים החלושים על הרוב, ואופן סדור המאמר בזה הוא על זה התואר, אם היה השם יתברך בלתי משגיח בזה העולם השפל, היה התהוות המטר במקום מהמקומות הנגלים מהארץ מעט, ולא יתכן שישלימו בו הצמחים על הרוב, לפי שרוב מה שיתחדש מזה, הוא מתייחס אל הקרי וההזדמן, אם לא היה בכאן פועל אחד בגשמים זולת הטבע, לפי שהוא על הרוב מהעננים יביאום הרוחות במקום אשר ירד שם.

עוד נשנה שכבר ישלמו במטר הצמחים על הרוב, ויחוייב מזה שהשם יתברך משגיח בזה העולם השפל, ובכמו זה האופן בעינו יסודר ההיקש השני, אם היה השם יתברך בלתי משגיח באישי האדם, היתה מחשבת הרשעים החכמים יוצאת אל הפועל על הרוב, לפי שהם ישתדלו בהוצאתה אל הפועל בסבות היותר נאותות, כמו העניין בשאר המלאכות אשר יעשה האדם במחשבה וההשתדלות, שהתכלית יגיע בהם על הרוב.

עוד נשנה אבל אנחנו נמצא שמחשבת הרשעים החכמים לא תצא אל הפועל אם לא על המעט, ויחוייב מזה, שהשם יתברך משגיח באישי האדם. הנה לאלו הטענות ייחס אליפז הרעה הבאה אל איוב למרי קדם ממנו ומבניו, על האופן שביארנו, ונתן עצה אליו שישוב אל ה' וירחמהו.