א הֲלֹא-צָבָא לֶאֱנוֹשׁ (עֲלֵ ) [עֲלֵי-אָרֶץ] וְכִימֵי שָׂכִיר יָמָיו:
ב כְּעֶבֶד יִשְׁאַף-צֵל וּכְשָׂכִיר יְקַוֶּה פָעֳלוֹ:
ג כֵּן הָנְחַלְתִּי לִי יַרְחֵי-שָׁוְא וְלֵילוֹת עָמָל מִנּוּ-לִי:
ד אִם-שָׁכַבְתִּי וְאָמַרְתִּי מָתַי אָקוּם וּמִדַּד-עָרֶב וְשָׂבַעְתִּי נְדֻדִים עֲדֵי-נָשֶׁף:
ה לָבַשׁ בְּשָׂרִי רִמָּה (וְגיּשׁ) [וְגוּשׁ] עָפָר עוֹרִי רָגַע וַיִּמָּאֵס:
ו יָמַי קַלּוּ מִנִּי-אָרֶג וַיִּכְלוּ בְּאֶפֶס תִּקְוָה:
ז זְכֹר כִּי-רוּחַ חַיָּי לֹא-תָשׁוּב עֵינִי לִרְאוֹת טוֹב:
ח לֹא-תְשׁוּרֵנִי עֵין רֹאִי עֵינֶיךָ בִּי וְאֵינֶנִּי:
ט כָּלָה עָנָן וַיֵּלַךְ כֵּן יוֹרֵד שְׁאוֹל לֹא יַעֲלֶה:
י לֹא-יָשׁוּב עוֹד לְבֵיתוֹ וְלֹא-יַכִּירֶנּוּ עוֹד מְקוֹמוֹ:
יא גַּם-אֲנִי לֹא אֶחֱשָׂךְ-פִּי אֲדַבְּרָה בְּצַר רוּחִי אָשִׂיחָה בְּמַר נַפְשִׁי:
יב הֲיָם-אָנִי אִם-תַּנִּין כִּי-תָשִׂים עָלַי מִשְׁמָר:
יג כִּי-אָמַרְתִּי תְּנַחֲמֵנִי עַרְשִׂי יִשָּׂא בְשִׂיחִי מִשְׁכָּבִי:
יד וְחִתַּתַּנִי בַחֲלֹמוֹת וּמֵחֶזְיֹנוֹת תְּבַעֲתַנִּי:
טו וַתִּבְחַר מַחֲנַק נַפְשִׁי מָוֶת מֵעַצְמוֹתָי:
טז מָאַסְתִּי לֹא-לְעֹלָם אֶחְיֶה חֲדַל מִמֶּנִּי כִּי-הֶבֶל יָמָי:
יז מָה-אֱנוֹשׁ כִּי תְגַדְּלֶנּוּ וְכִי-תָשִׁית אֵלָיו לִבֶּךָ:
יח וַתִּפְקְדֶנּוּ לִבְקָרִים לִרְגָעִים תִּבְחָנֶנּוּ:
יט כַּמָּה לֹא-תִשְׁעֶה מִמֶּנִּי לֹא-תַרְפֵּנִי עַד-בִּלְעִי רֻקִּי:
כ חָטָאתִי מָה אֶפְעַל לָךְ נֹצֵר הָאָדָם לָמָה שַׂמְתַּנִי לְמִפְגָּע לָךְ וָאֶהְיֶה עָלַי לְמַשָּׂא:
כא וּמֶה לֹא-תִשָּׂא פִשְׁעִי וְתַעֲבִיר אֶת-עֲוֹנִי כִּי-עַתָּה לֶעָפָר אֶשְׁכָּב וְשִׁחַרְתַּנִי וְאֵינֶנִּי:

[ז, א]
צבא - קץ וזמן קצוב.

[ז, ב]
ישאף - יקוה.
פעלו - שכר פעולתו, כמו הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו, רצה לומר שכר פעולתו.

[ז, ד]
ומדד ערב - רצה לומר מדד לבבי אורך הלילה, להיותי בלתי ישן כלל, וזה כי בעת השינה לא ירגיש האדם הרגש שלם.

[ז, ה]
רגע וימאס - נבקע והיה נמאס מצד הליחה הסרוחה אשר בו.

[ז, ו]
ארג - הוא כלי האורג שבו חוט האורג שיניעהו האורג בקלות, מקצה אל קצה.

[ז, יג]
בשיחי – בצערי, וכן: אריד בשיחי.

[ז, טו]
מעצמותי - מאברי.

[ז, יט]
תשעה - תרפה ותסור מהכאב.

[ז, כא]
ושחרתני. בקשתני - זהו ביאור מלות המענה.

ביאור דברי המענה (פרקים ו-ז)
ענה איוב וטען על דברי אליפז ואמר: על מה שהיה מניח שהתוכחת והמוסר יהיה לישרים ולנקיים על המעט שלהם מהחטאים, והמות והאבדון יהיה לרשעים מצד גודל חטאם, ומנצל עצמו על מה שהיה בוחר המות על היסורין שהיה נוסר בהם.
לו שקול ישקל כעסי והתערומות אשר אני מתרעם על יסורי, כנגד שברי במאזנים, הנה לא יכבד הכף האחד מהמאזנים על הכף האחר, ולפי ששברי יכבד מחול ימים, על כן דברי נשחתו, והיה כעסי כנגד מה שהשברתי בו, וזה כי חצים חזקים עמדי אשר ארסם שותה נפשי, ויערכוני תמיד בעותים חזקים ונפלאים, התחשוב שאתרעם ללא דבר, הינהק פרא כשימצא לפניו דשא שיאכל ממנו, אם יגעה השור כשימצא מספוא לפניו שיאכל ממנו?!

הנה באמת איני מתרעם אלא על מה שראוי להתרעם ממנו, הֲיִאָכֵל דבר תפל מבלי מלח, יתן לו טעם, אם יש טעם בריר חַלָּמוּת, רצה לומר הבריא, כן אני לרוב חוליי לא אמצא טעם במזוני, הנה אשר מאנה לנגוע נפשי מרוב האסטניסות והמיאוס, המה כמו חליי בשרי, ואיך אוכל להתרחק ממנו, הנה מרוב המכאוב והחולי אחשוק חשק נפלא, מי יתן וירצה השם וידכאני דבר נוסף על חליי, בדרך שיכלני, כי המות נבחר מאלו החיים.

והנה באמת אף על פי שאני מעונה בחולי והמכאוב החזק, הנה אני מתנחם כי לא כחדתי אמרי קדוש, ואין לי להתרעם על עצמי ולומר, אם הייתי נשמר מחטא לשם - לא היה מגיע אלי זה.
מה כחי כי איחל שירפאני ה' יתברך, וייטיב לי אחריתי כמו שהבטחתני?
הנה אין לי כח לשאת זה החולי, ומה קץ חיי כי אאריך חיותי, עד שירבה זרעי וצאצאי כמו שהבטחתני, הלא מעט נשאר במדת ימי, כל שכן עם כמו אלו הצרות.
האם כחי חזק ככח האבן, ואם בשרי חזק כנחשת שאוכל לסבול זה החלי?!
האם אין בי מנפשי ההנהגה הנאותה הראויה שתהיה לי לעזר ולהועיל, והוא ההתנהג ביראת השם וההליכה בדרכים המשובחים?
האם נדחה ממני ההנהגה האנושית, רצה לומר שלא אתנהג במה שראוי לאדם השלם להתנהג בו, עד שתאמר שעונותי הטו אלה?
האם יתכן שיהיה לאיש המדוכה חרפה מרעהו, ויאמר עליו שיראת שדי היה עוזב, על כן באה עליו הצרה הזאת כמו שאתה אומר אלי?
הזאת החנינה והחמלה שיחמלו רעיו עליו?!

הנה רעי בגדו בי, כמו הנחל ואפיקי הנחלים, שיגברו וירוצו הקודרים לרוב עמקם מהקרח והשלג הנתך עליהם, והנה בעת שירוצו נכרתו ונפסקו, לפי שאין סבת רבויים מצד עצמותם, אבל לסבות מחוץ וככלות המים הבאים עליהם – יעדרו, וכבוא חום הזמן שימנעו מימי הגשמים, ותכלה התכת השלגים יעקרו ממקומם, או יסורו הנחלים ויאבדו.
אם להלפת ארחות דרכם ויטו מימי מקוריהם אל מקומות אחרים, אם שיעלו בתהו ויאבדו, ורצה לומר שתסור הוויית המים ממקוריהם ויכלו לגמרי, וזה יהיה אם בשלא יתחדש מן האיד המתחדש שם במקום ההוא מים, אבל יעלה אל הארץ או יפסוק חדוש האיד ההוא.

והנה שתי אלו הסבות נזכרו בספר האותות להפסק הנהרות, וכבר הביטו הסוחרים העוברים שם בימות הגשמים, אלו הנהרות ברוצם, וקוו שבעת החום שיצטרכו המים להם, ימצאו שם מים רבים, ובבואם אל אלו הנהרות בעת החום ולא מצאו שם דבר, בושו וחפרו על תקותם.

והנה עתה הייתם לי אתם רעי דומים לזה הנהר, וזה שאני בטחתי בכם, שאעזר מכם בעת הצורך ושתנחומותיכם יסירו חליי, נהפך הוא, כשראיתם החתת המגיע אלי, יראתם להתקרב לי, ונהפכתם לזרים, ולמה התנכרתם אלי?
הכי אמרתי לכם שתתנו לי דבר מהונכם, ושתעשו שוחד מעמלכם למלטני מיד צר, ולפדותי מיד עריצים?!
ואילו היה כן החרשתי, כי אמרתי להציל הונם עשו מה שעשו, אבל איני מבקש מכם דבר, ולמה תתנכרו אלי, כי תאמרו שגיתי בדברי ועל כן אתם מתווכחים עמי, הורוני מה ששגיתי בו, ואני אחריש, ובואו עמי בטענות אמתיות לא בטענות כוזבות האלה, לומר עלי שחטאתי, ואתם ידעתם צדקתי ותום לבבי, הנה נמרצו וחזקו אמרי יושר, אבל מה יועילו התוכחות אשר יהיו מכם, האם יהיה ראוי שלהתווכחותכם עמי תחשבו למלים ולרוח דברי, מזולת שתבואו עליהם בטענה?
האם זה מחוק המתווכח השלם?

הלא באמת אני שופט, שאתם מפילים אף על יתום כשיריב עם זולתו לחולשתו, לפי שאתם תכרו ותעמיקו לדבר סרה על ריעכם, כי תראו כי מטה ידו, וזה לאות שכונתכם לרדוף החלשים, ועתה הואילו וראו אם אכזב במאמרי, ושובו להשיב על דברי בזולת עַוְלָה, הנה כאשר תשובו להתווכח עמי בזה האופן, יראה צדקי בזה ההתוכחות.

היש בלשוני עולה במה שאני טוען, שהשם יתברך בלתי משגיח באישי האדם?
אם חכי לא יבחן ההוות אשר השברתי בהם, וישער אם המות נבחר מהם, אם לא הנה באמת אבאר לכם, שבאופן מה ימצא המות נבחר על כמו אלו החיים?
וזה שכבר נמצא קץ וזמן קצוב לאנוש על הארץ, וכימי שכיר שהם מוגבלים, כן ימיו מוגבלים. והנה כמו העבד המתעמל תמיד שיקוה בא הלילה למצוא מרגוע לנפשו, וכמו השכיר שיקוה בא העת שישלם בו שכירותו, כדי שיפרעהו ממלאכתו, כן הנחלתי לי ירחי שוא ולילות עמל, וזה, שכאשר אני בחדש אחד אני מקוה שאהיה בחדש אחר, כי אמרתי אולי לא יכבד עלי העת בחדש האחר ככבדו בחדש הזה.

והלילות שאחשוב לשכב ולישן למצוא מרגוע למחלתי, הנה גם לא ישכב לבי, וזה שאם שכבתי, הנה אקוה כל הלילה מתי אקום, וימודד לבבי אורך הלילה, בסבת העדר השינה ממני, ושבעתי נדודים על ערשי בסבת מחלתי, עד ביאת השחר מזולת מנוח כלל, ובהיות הענין כן, הוא מבואר, שאני בוחר תמיד המות על אלו החיים אשר אני בהם, לפי שזמני מוגבל, ואני בוחר תמיד ההתקרב אל המות, כי בבקר אני מקוה אל הערב הבא, ובערב אני מקוה הבקר הבא, והוא מבואר, שזאת התשוקה תמצא בכל מי שייסר בכמו אלו היסורין, ולזה מבואר, שהמות נבחר יותר מהם באופן מה.

הנה מרוב נגעי עלתה רִמָּה בבשרי, וגוש עפר ועורי נתבקע, והיה בתכלית המיאוס בסיבת הליחה אשר שם, ימי קלו יותר מן הארג, אשר יניעהו האורג מקצה אל קצה בקלות, כן ימי חיי הם מעטים, ויכלו בזולת תקוה טובה, כי לא אשער שאוכל לחיות ולראות טוב אחר זה השבר והחלי. אהה השם יתברך, אם אמת מה שאמר אליפז שאתה הוכחתני ותטיב לי באחריתי, עד מתי תמתין להעביר ממני הרעה אשר אני בה?

זכור כי רוח חיי ואי אפשר שתשוב עיני לראות טוב, לא תשורני עין רואי, לאבדי בעת בא קצי, וכאשר יהיו עיניך בי להטיב לי ולא תמצאני, ואין לי תקוה שתשוב ותחייני לראות טובך, כי כמו שכלה ענן וילך לגמרי ולא ישוב הענן ההוא שנית, כן מי שירד שאול לא יעלה ולא ישוב לביתו, גם אני לא אחשך פי בעבור דבריכם, שלא אתרעם מהשם יתברך אם אמת אתכם מה שאתם אומרים, שהוא משגיח באישי האדם, אדברה עם צרות רוחי ואשיחה עם מרירות נפשי.
אהה השם יתברך, אם אמת הוא שזה התוכחת ממך, על מה אתה מפליג ככה בעשיית הרע לי, הים אני אם תנין, כי תשים עלי משמר ומאסר לא אוכל לצאת ממנו בעת מן העתים, כמו שהים לא יצא מגבולו בעת מן העתים, ולא התנין ממאסרו ליראת האנשים ממנו?!

כי אמרתי אתנחם מרעתי בעת היותי על ערשי, ישא בצערי משכבי, לחשבי שאמצא מרגוע כאשר אישן, הנה גם בעת השינה לא אמצא מרגוע, כי אז חתתני בחלומות רעים וחזיונות קשים בעתוני, עד שבחרה מחנק נפשי ומות יותר מהיותה עם עצמותי ואיברי. מאסתי בחיי, כי לא לזמן ארוך אחיה, עד שאוחיל שיבא עת אראה בו טוב, אהה השם יתברך, חדל ממני, כי הבל ימי ויכלו בזה הרע.

ואחר שסתר איוב בכמו אלו המאמרים מה שאמר אליפז, שאלו המכאובים אשר חלו עליו הם על צד התוכחה, ובאר ממה שירגיש בהם שהמות הוא יותר נבחר מהם, בא בטענה חזקה לסתור דעת אליפז, במה שהיה אומר שהשם משגיח באישי האדם ומבין אל מעשיהם, ואמר שהוא בלתי אפשר שישגיח השם יתברך באדם, לחסרון האדם ושלימות השם יתברך, כל שכן שיפקדנו תמיד לבקרים ולרגעים יבחננו, אם חטא אם לאו, עד שיגיע לו מה שראוי לפי מעשיו בעת עת, ותהיינה בו ידיעות מתחדשות תמיד לאין תכלית, כמו שהיה אומר אליפז.

אהה השם יתברך, אם אמת מה שאמר אליפז, כמה מן הזמן לא תסור ממני מלהכאיבני עד שלא תרפני אפילו זמן מועט, שאוכל לבלוע בו רוקי עם היותי תם וישר?
ויהי גם כן שחטאתי כמו שאמר אליפז, מה אוכל עשות לך שומר האדם ונוצרו, לפי מה שאמר אליפז, למה שמתני למפגע לך, כאילו אין לך לעשות דבר רק להרע לי, כאילו הייתי לך למשא, האם זה מחוק הפועל והשומר עם מה שיפעלהו וישמרהו, רצה לומר, שיהיה שונא מה שישמור אותו?!

והנה לפי תקון הסופרים שתקנו וכתבו: ואהיה עלי למשא, יהיה פירוש שכבר הוספת להרע לי, עד שהייתי עלי למשא וקצתי בחיי. ומה לא תשא פשעי ותעביר את עוני, במה שהכאבתני ותסיר מעלי הצרה הזאת?
כי עתה לעפר אשכב מחוזק הכאב, וכאשר תשחרני לגמלני טוב על צדקתי ויושר לבבי, לא תמצאני, וייוחס אליך העול כאשר תקפח שכרי בצדק והיושר שעשיתי, ובהיות הענין הזה כן, אין המלט לפי דעת אליפז, משייוחס העול לה' יתברך בזאת ההכאבה אשר הכאיבני, ואף על פי שאודה שכבר חטאתי, כל שכן כשאניח שלא חטאתי כמו שהוא האמת.

והכלל העולה מהדברים הוא: שאי אפשר שיהיו הרעות המגיעות לאישי האדם מיוחסות אל העונש מה' יתברך, ויהיה עונש הרשעים שיכחדו ויאבדו, ועונשי הטובים שחטאו מעט, מכאובות ויסורין כמו שהיה אומר אליפז, לפי שאם היה כן, היה יותר קשה עונש הטובים מעונש הרשעים, ויהיה זה עול בחק ה' יתברך, וזה שהיה מספר שכבר הגיעהו מחוזק המכאובות עד שהיה בוחר המות על אותם החיים, וזה דבר כבר אמרו גם כן איוב בתכלית הביאור, בזולת המענה הזה אמר: אם שוט ימית פתאום למסת נקיים ילעג, רצה בזה, אם שוט ימית הרשע פתאום, הנה הוא ילעג וישחק למסת נקיים, לפי שיותר קשה הנסיון והייסורים ההם מהמות הפתאומית, כל שכן שכבר יאמר איוב שלא חטא, כי כבר היה יודע בעצמו שלא חטא.

והנה איוב הביא ראיה על שהמות יותר נבחר אצלו להיות ימיו קצובים, והוא היה מיחל בהיותו בירח זה, מי יתן הירח השני בערב יאמר מי יתן בקר, הנה א"כ הוא היה בוחר ההתקרב אל המות, וזה מופת חזק על שהמות אצלו נבחר באופן מה מאלו החיים, שאם לא היה כן, הנה לא היה חושק סור הזמן אשר הוא בו, כדי שלא יתקרב אל המות, ולפי שקרה לכל מי שישיגוהו מכאובות, כאלו שיחשוק סור הזמן אשר הוא בו, הוא מבואר, שכל אחד מאנשי המכאובות האלו, יבחר המות על החיים ההם במקרה. ואם לא ירגיש בזה, ולזה היה בוחר איוב שייוחס אל השם יתברך, העדר ההשגחה באישי האדם, כדי שירחק ממנו העול, ברוע הסדור הנופל בטובות אישי האדם ורעותם, אשר אין המלט ממנו, במה שהניח אותו אליפז כמו שביארנו בזה המענה.

ואולם לא גנו רעי איוב אותו, במה שכפר בתחיית המתים, לפי שלא היו מאנשי תורתינו, ולא סופר להם גם כן אז מנביא זה הייעוד לפי מה שאחשוב.
ועוד ביאר לשתי סבות שאי אפשר שישגיח השם באישי האדם:
האחת להיות האדם נמאס בעיניו מצד חסרונו, ביחס אל שלימות ה' יתברך.
והשנית להיות אלו הידיעות הוות מתחדשות תמיד, ואי אפשר שתהיינה בה' יתברך ידיעות מתחדשות, כל שכן שתהיינה בו ידיעות מתחדשות לאין תכלית.

והנה לא השתדל איוב לסתור טענות אליפז אשר היה מקיים דעתו בהשגחה, אבל סתר דעתו והביא טענה בזה מן החוש והעיון האמתי. והנה לא סתר טענותיו בעצמם, אם לפי שלא נתבאר לו איך תשלם הסיבה בדברים הם מזולת שנניח השם יתברך משגיח בפרטי האדם, אם לפי שהטענות ההם לא יתחייבו על כל פנים, שה' יתברך משגיח באישי האדם, כי לאומר שיאמר שזאת ההשגחה היא מזולת ה' יתברך, ואם באנו לבאר זה בשלימות, הצטרכנו למאמר ארוך, ולזה נקצר ונעמוד על מה שיש בו די בזה המקום, ונאמר שיש לאומר שיאמר באלו הטענות כולם, שהם לא יחייבו מה שיחייב מהם אליפז, וזה שההודעה שתהיה בחלום, כבר אפשר שתיוחס אל הסדור והשפע אשר מהגרמים השמימיים והשכל הפועל, כמו שהתבאר במקומותיו. וענין הגשמים והמנע מהרשעים מחשבתם לשמור הטובים, אפשר שיוחס גם כן הסדור והשמירה לגרמים השמימיים, לפי מה ששמם השם יתברך עליו.

ואולם מה שאמר שמה שהוא חסרון בחק האדם, לא יתכן שייוחס לשם יתברך, הנה זאת הטענה בלתי צודקת על כל פנים, כמו שיראה זה הפילוסוף, וזה כי ממה שהוא חסרון בחק האדם, לא יחוייב על כל פנים שיהיה חסרון בחק ה' יתברך. וזה, כי כל מי שיש לו כח על פעל מה, הנה הפעל ההוא שלימות לו מהצד שהוא כחיי עליו, וכאשר לא יצא הכח ההוא אל הפעל ההוא יהיה זה לבעל הכח ההוא חסרון, ואולם לא יהיה חסרון למי שאין לו כח על הפעל ההוא, אם ימנע ממנו הפעל ההוא.

והמשל שקריאת התרנגול הוא שלימות לו מהצד שהוא כחיי עליו, וכאשר תבצר ממנו זאת הפעולה, הנה יהיה זה חסרון בחקו, ולא יהיה זה חסרון בחק האדם, או שאר בעלי חיים אם תמנע מהם זאת הפעולה, ובהיות הענין כן, הנה לא יהיה חסרון לשם יתברך, אם לא ישגיח על כל מעשה האדם, עם היותו שליט בכל המציאות ובכלל. הנה היה חסרון לשם יתברך, אם אמרנו שלא ידע במוחלט, אבל אם אמרנו שהוא ידע הדברים הנצחיים הנכבדים, ולא ידע הדברים האובדים הפחותים, מהצד שהם בו אובדים לפחיתותם, וידעם מהצד אשר הם בו נצחיים, הנה אין זה חסרון בחק ה' יתברך, כמו שאין חסרון בחק השכל האנושי, המנע ממנו השגת הדברים הפרטים אשר ישיגום החושים.

הנה זה ממה שאפשר שיאמר לבאר, שלא יחוייב מטענות אליפז מה שחייב מהם, ואולם מה האמת בזה כבר ביארנוהו בספר מלחמות ה' ובביאורנו לספר החוש והמוחש, ושם ביארנו שהשם יתברך ידע כל הדברים בשלימות והאופן אשר ידעם בו, וכבר יתבאר האמת ברוב אלו הטענות במה שיבא מזה הספר.