פרק ח

א וַיַּעַן בִּלְדַּד הַשּׁוּחִי וַיֹּאמַר:
ב עַד-אָן תְּמַלֶּל-אֵלֶּה וְרוּחַ כַּבִּיר אִמְרֵי-פִיךָ:
ג הַאֵל יְעַוֵּת מִשְׁפָּט וְאִם-שַׁדַּי יְעַוֵּת-צֶדֶק:
ד אִם-בָּנֶיךָ חָטְאוּ-לוֹ וַיְשַׁלְּחֵם בְּיַד-פִּשְׁעָם:
ה אִם-אַתָּה תְּשַׁחֵר אֶל-אֵל וְאֶל-שַׁדַּי תִּתְחַנָּן:
ו אִם-זַךְ וְיָשָׁר אָתָּה כִּי-עַתָּה יָעִיר עָלֶיךָ וְשִׁלַּם נְוַת צִדְקֶךָ:
ז וְהָיָה רֵאשִׁיתְךָ מִצְעָר וְאַחֲרִיתְךָ יִשְׂגֶּה מְאֹד:
ח כִּי-שְׁאַל-נָא לְדֹר רִישׁוֹן וְכוֹנֵן לְחֵקֶר אֲבוֹתָם:
ט כִּי-תְמוֹל אֲנַחְנוּ וְלֹא נֵדָע כִּי צֵל יָמֵינוּ עֲלֵי-אָרֶץ:
י הֲלֹא-הֵם יוֹרוּךָ יֹאמְרוּ לָךְ וּמִלִּבָּם יוֹצִאוּ מִלִּים:
יא הֲיִגְאֶה-גֹּמֶא בְּלֹא בִצָּה יִשְׂגֶּא-אָחוּ בְלִי-מָיִם:
יב עֹדֶנּוּ בְאִבּוֹ לֹא יִקָּטֵף וְלִפְנֵי כָל-חָצִיר יִיבָשׁ:
יג כֵּן אָרְחוֹת כָּל-שֹׁכְחֵי אֵל וְתִקְוַת חָנֵף תֹּאבֵד:
יד אֲשֶׁר-יָקוֹט כִּסְלוֹ וּבֵית עַכָּבִישׁ מִבְטָחוֹ:
טו יִשָּׁעֵן עַל-בֵּיתוֹ וְלֹא יַעֲמֹד יַחֲזִיק בּוֹ וְלֹא יָקוּם:
טז רָטֹב הוּא לִפְנֵי-שָׁמֶשׁ וְעַל-גַּנָּתוֹ יוֹנַקְתּוֹ תֵצֵא:
יז עַל-גַּל שָׁרָשָׁיו יְסֻבָּכוּ בֵּית אֲבָנִים יֶחֱזֶה:
יח אִם-יְבַלְּעֶנּוּ מִמְּקוֹמוֹ וְכִחֶשׁ בּוֹ לֹא רְאִיתִיךָ:
יט הֶן-הוּא מְשׂוֹשׂ דַּרְכּוֹ וּמֵעָפָר אַחֵר יִצְמָחוּ:
כ הֶן-אֵל לֹא יִמְאַס-תָּם וְלֹא יַחֲזִיק בְּיַד-מְרֵעִים:
כא עַד-יְמַלֵּה שְׂחוֹק פִּיךָ וּשְׂפָתֶיךָ תְּרוּעָה:
כב שֹׂנְאֶיךָ יִלְבְּשׁוּ-בֹשֶׁת וְאֹהֶל רְשָׁעִים אֵינֶנּוּ:

ביאור מלות המענה.
ויען בלדד השוחי ויאמר...
[ח, ב]
ורוח כביר אמרי פיך - רצה לומר איך תוציא מפיך רוח חזק כנגד השם יתברך, התחשוב לו לשבר הרי אמתות האמונה בענין ההשגחה.

[ח, ו]
יעיר עליך - הנה מעורר הטוב בעבורך, או יהיה עניינו יש עליך, ומזה העניין פירש קצת מפרשים אמרו גם כן והתעוררתי כי מצאו רע.
ושלם - ויעמיד בשלום.
נות צדקך - רצה לומר נפשך, כי הנפש היא נות הצדק ומשכנו.

[ח, יא]
היגאה - היגדל.
בצה - הוא טיט.
אחו - הוא צמח האחו.

[ח, יב]
עודנו באבו לא יקטף - עודנו באבו ולחותו ורעננותו, לא היה ראוי שיקטף ויכרת ועל כל זה ייבש בקלות קודם כל חציר, עם המצא אצלו לחותו ומזונו אשר ממנו יזון. או יהיה הרצון באמרו לא יקטף בזולת שיקטף.

[ח, יד]
אשר יקוט - יכרות כטעם ונקוטותם.
כסלו - רצה לומר מבטחו וכמוהו: וישימו באלהים כסלם.
בית עכביש - הוא הבית שאורגת העכביש.
והמשל בית זה הרשע דומה לבית העכביש להעיד על חולשתו.

[ח, טו]
ישען על ביתו - הוא חושב להשען על חוזק ביתו שלא יוכל להזיק אותו מזיק, ולא יעמוד ולא יתקיים.
יחזיק בו - רצה לומר יחזיק עצמו בו שהוא יחשוב שהוא חזק מצד חוזק ביתו אשר בו, ולא יקום ולא יתקיים.

[ח, טז]
רטוב הוא לפני שמש - רצה לומר הצמח ההוא לח ורענן והשמש מביט בו, ולזה הפליג בצמיחתו עד שיצאו לו יונקותיו על גנתו אשר הוא נטוע בה, רצה לומר שיצאו לו יונקות משרשיו.

[ח, יז]
על גל שרשיו יסובכו - רצה לומר שעל גל המים יסתבכו שרשיו, עד שמרוב מזונותיו יסתעפו שרשיו באבני הסלע, ויהיה יחזה יסתבך, כטעם קרן חזות.

[ח, יח]
יבלענו - יעקרנו ויסירנו עד שיכחש האילן ממקומו, ויאמר לא ראיתיך, רוצה לומר שלא ישאר שם רושם כלל.

[ח, כ]
ולא יחזיק ביד מריעים - לא יאחזם להצילם מהרעות, אבל יביאם עליהם כטעם ויחזיקו האנשים בידו.

ביאור דברי המענה:
ענה בלדד השוחי ואמר: עד אן תמלל דברים קשים כאלה כנגד השם, ותוציא מפיך רוח כביר כנגדו, האם השם יתברך יעות משפט?!
אין ספק שכל מה שיעשה הוא במשפט ובצדק, הנה אם חטאו לו בניך, שלחם ובערם מן העולם בעבור פשעיהם, ואם אתה משחר אל אל שירחמך, ותתחנן לפניו שיסלח לך אם חטאת, או אם זך וישר אתה כמו שאתה אומר, עתה יביא אליך הטוב ויעמיד בשלום נפשך, ויהיה הרע שהביא אליך לטוב.

לפי שבלדד היה חושב כמו שיתבאר מדבריו, כי הרעות יבאו לטובים אשר לא קדם להם מרי ועון להוסיף להם טוב במה שעתיד, ומה שנחשיב אותו רע הוא טוב, אלא שאנחנו לא נדע שיעור החכמה האלהית, אשר חייבה הגעת הטוב לו בכמו אלו הסבות, ולנקיים אשר קדם להם מרי מעט, יבואו רעות חלושות, וכאשר ישובו לה' יתברך והפכו לטוב.

והחל לזכור הבדל מה בין הרעות שיבאו לרעים והרעות אשר יבואו לטובים, ובין הטובות אשר יבאו לטובים והטובות אשר יבואו לרעים, כי הטובות שיבואו לרעים, הם רעות ואם לא נשער אופן היותם רעות, והרעות אשר יגיעו לטובים, הם טובות ואם לא נשער בזה לקצורנו בהשגחת החכמה האלהית, ונתן ראיה מן המקובל.

ויאמר כי שאל נא לדורות הקודמים, וכונן אל מה שחקרו אבותיהם, כי אנחנו נצטרך בזה לקבל עדות מהם, לפי שתמול אנחנו ולא נדע העניינים אשר יצטרכו לזמן ארוך, לעמוד עליהם מן החוש לקוצר זמננו, הלא הם יורוך האמת, ויאמרו לך מה שנתפרסם להם מן החוש, עם מה שהוציאו משכלם.

הנה הגומא לא יגדל בזולת טיט, רצה לומר שהוא צריך ללחות רב, ולא ישגא צמח האחו בלי מים, משקים אותו תמיד, ובעוד שזה הצמח בלחותו ורעננותו בזולת שיכרת ויקטף, הנה ייבש קודם ייבוש כל צמח אחר, וכן העניין בשוכחי אל, שכבר יגיעם רע שיכלם לגמרי על מקומם, ובחשבם להיות לשלום, ותאבד תקות הרשע, כבר תכרת תקותו וביתו אשר הוא בוטח בו, בחזקו יהיה חלוש כמו אריגת העכביש, שהוא בתכלית החולשה, הנה הוא נשען על חוזק ביתו, ויחשוב להתחזק בו ולא יתקיים בבית ההוא. ובכלל הנה כל מה שיהיה עליו לעזר, יאבד ממנו כמו האחו והגומא שיבשו פתאום, עם היוצא הלחות אשר היו ניזונים ממנו, ובהיות הענין כן, הנה טובות הרשעים הם רעות. ואולם אנחנו לא נדע האופן אשר הם בו רעות ונפלא, מפני זה בשנראה הגעת אלו הטובות אל הרשעים.

ואחר שזכר אופן ההמשל, בהיות טובות הרשעים רעות, בא להביא משל ודמיון ברעות הצדיקים, איך יתכן שיהיו טובות.
ואמר הנה העץ שהוא רענן, הוא במקום שהשמש רואה אותו, ויוצאת יונקתו משרשיו על הגן אשר הוא נטוע בו, לרבוי צמיחתו, ויסתבכו שרשיו על גל המים, עד שמרוב מזונו יסתעפו שרשיו באבני הסלע, אם יוציאנו מוציא ממקומו בשלמות, עד שלא ישאר ממנו שום רושם כלל, הנה זאת העקירה שנעקר זה האילן מהמקום ההוא, הוא משוש דרכו ומעפר אחר יטעוהו בו, יצמחו לו יונקות באופן יותר שלם ממה שתהיינה צומחות לו שם, ויסתעפו שרשיו ויסובכו, וזה דבר מבואר נגלה מן החוש, רצה לומר שקצת הצמחים תהיינה יותר שלמות, כשיעקרו ממקומם ויטעום במקום אחר. וכן רעות התם והשיר שאנחנו נחשוב אותם רעות, ואינם רעות אבל הם טובות. ובכלל הנה השם יתברך, לא ימאס התם אבל ישגיח בו וישמרהו תמיד, ולא יציל הרשעים מהרעות כאשר הביאם עליהם, כמו שעשה זה בנקיים שקדם להם מרי מעט, רצה לומר שהם כשישובו אל השם יתברך, יצילם מהרע ההוא ויתהפכו להם לטוב.
הנה אם היית עושה כמאמרי, שתשחר אל אל ותתחנן לפניו, יגיע לך מהטוב עד שימלא שחוק פיך מהטוב אשר ייטיב לך ממקום אחר, ושפתיך ימלא תרועה מרוב השמחה, שונאיך ילבשו בושת, ויהרוס אוהל הרשעים. זה ביאור דברי המענה.

והכלל העולה מהדברים: הוא שדעת בלדד היה שכל טובות האדם ורעותיו מוגבלות ומסודרות מאת ה' יתברך, בצדק ובמשפט לא יפול דבר, ומה שיחשב מרוע הסדור בטובות האדם ורעותיו, הוא מצד סכלותנו, וזה כי הנקי כשיבואו לו רעות הם טובות בעצמותם, אלא שאנחנו לא נדע האופן אשר בעבורו היו טובות.
והביא משל בזה מן הצמחים, כי קצתם ישחיתו אותם ויעקרו ממקומם, וזה טוב להם, כי ממקום אחר תהיה צמיחתם יותר טובה. וכן הם רעות הצדיקים, וטובות הרשעים הם רעות על דרך האמת, שיכחדו בם הרשעים ויאבדו, ולא יועילם רוב טובם אשר בידם, כמו הענין בעשבי האחו שיבשו, עם המצא אצלם הלחות והרעננות.

ולא נראה מדבריו בספר הזה, שישוה בזה הענין האדם לשאר בעלי חיים, וזה שהחטא והפשע, ושכיחת האל והחניפות והתמימות אשר זכר, לא ימצאו כי אם באדם לבדו מבין שאר בעלי חיים, כי לא יתוארו באלו התארים שאר הבעלי חיים, רצה לומר שלא יאמר בהם שהם מרעים או חנפים, או שוכחי אל או תמימים. והוא מבואר, שאיננו מחוייב במי שיודה שהשם יתברך משגיח באישי האדם, ופוקד אותם על כל מעשיהם בצדק ובמשפט, שיודה שיהיה הענין כן בשאר אישי בעלי חיים, כי אולי נבדל בזה האדם לפי דעתו להיותו בעל שכל, ולזה ראוי יותר שיהיה נפקד על כל מעשיו.

ואמנם היה מחוייב במי שיודה, שהשם יתברך משגיח על שאר בעלי חיים, ולא ישיגם דבר מהמקרים, אם לא במשפט שיודה זה באישי האדם, כי זאת ההשגחה תהיה יותר במי שיהיה יותר נכבד, כמו שהתבאר בספר בעלי חיים. ובכלל הנה אין ראוי שנייחס לאדם מהמום בדעותיו, רק מה שנמצאהו מבואר מדבריו, או מתחייב מהם, ולזה לא הסכמנו אנחנו שיהיה דעת בלדד בהשגחה, כמו דעת כת המעתזל"ה כמו שזכר הרב המורה ז"ל.
ואחשוב שמה שהניעו להניח דעת בלדד ע"ז האופן, הוא מה שימצא מדעות האנשים המפורסמים בזמנו בהשגחה, ולפי שראה התיחסות מה בין דעת בלדד ודעת כת המעתזל"ה, יחס מפני זה דעת המעתזל"ה לבלדד. ובכלל הנה אם היו דעות האנשים שזכר הרב המורה על מספר חלקי הסותר, אשר ימצאו בזה הדרוש, היה ראוי שיפרשו דברי אלו האנשים, בדרך שיסכימו לדעות ההם, אע"פ שלא יהיו פשטי דבריהם מורים הוראה נגלית, שיהיה להם הדעת ההוא, אלא שהוא מבואר שמספר הדעות ההם אשר לכת המעתזל"ה והאש"ערייה, יצאו מההוויות הנמצאות למדברים, אשר קיימו דעותיהם בחדוש העולם, ואיננו ראוי שימנו כמו הדעות ההם חלקי הסותר, כי המחשבה לא תפול בכמו הדעות ההם תחלה, והעיון האמיתי ירחיקם, ולזה נמשכנו אנחנו בביאורנו זה אל מה שיורה פשטי דברי אלו האנשים.

ונראה לנו מהם שדעותיהם הם על מספר חלקי הסותר אשר בזה הדרוש, לפי מה שתשפטהו החלוקה לאנשים המטיבים בעיון, והנה נבאר בע"ה במה שיבא, איך נמצאו דעות אלו האנשים על מספר חלקי הסותר בזה הדרוש. והנה בלדד, ואם הוא דבר כנגד המוחש, כבר ימצא לו פנים מן ההראות, כי הרבה פעמים יגיע לאדם רע, ויתבאר בסוף הענין שכבר היה סיבה להביא עליו טוב, או לשומרו מרע יותר חזק. והרבה פעמים יגיעו לאדם טובות, יתבאר בסוף שהם היו סבת הגעת הרע, או למונעו מטוב אחר יותר חזק.