פרק א, א
איש היה בארץ עוץ. פירש בארץ ארם כמה דכתיב: את עוץ בכורו מבני נחור (בראשית כב). והיה האיש. אע"פ שהוא לשון עתיד כן דרך לשון עברית ולשון מליצתו והווה האיש ההוא גדול מכל בני קדם בני ארץ המזרחי שארם במזרחו של עולם, הוא שנאמר: (במדבר כג) מן ארם ינחני בלק מהררי קדם. דבר אחר: עוץ זה איוב, בוז זה אליהוא בן ברכאל הבוזי והרי הוא שאמר איוב (לקמן לא) ובוז משפחות יחתני זה הוא ממשפחתי שמחתה דברי והיינו דאמרי אינשי מיניה וביה אבא ליזיל ביה נרגא. דבר אחר: בארץ עוץ בארץ שנוטלין ממנו עצות רעות על הקב"ה, שנאמר: (בראשית י) מן הארץ ההיא יצא אשור, ומה עצה נטלו שהיו אומרים לא כל הימנו ליטול את העליונים וליתן לנו את התחתונים, אלא בואו לארץ שנער ששם אלוהות הרבה שנאמר בה (ירמיה נ) ארץ פסילים היא ונעשה מגדל וראשו מגיע בשמים ונעשה לנו שם (בראשית יא), ואין שם האמור כאן אלא עבודת כוכבים, שנאמר: ושם אלהים אחרים לא תזכירו (שמות כג). מה עשה הקב"ה, ישב עליהם בדין והעמיד עליהם עדים, שנאמר: וירד אלהים לראות את העיר ואת המגדל (בראשית יא) וכי צריך ירידה לפני המקום לראות והכתיב: עיני ה' משוטטות בכל הארץ (זכריה ד), אלא ללמד הלכה לדורות שאין דנין אלא ע"פ עדי ראייה, שנאמר: או ראה או ידע (ויקרא ה). והיה. פשוטו כמו ויהי ומשמעו לעבר ולהבא. תם וישר. אבל בדברים שבין קונו ובינו לא היה צדיק, לכך נאמר: וירא אלהים וסר מרע.

פרק א, ג
שבעת אלפי צאן. הרוב מנה תחילה. גדול מכל בני קדם. מדור הפלגה, דכתיב: ויהי בנסעם מקדם (בראשית יא) אבל מאברהם אינו כן שהרי באברהם כתיב בו הגדול, שנאמר: (יהושע יד) ושם חברון לפנים קרית ארבע האדם הגדול בענקים הוא, היה לו לכתוב אדם גדול ולמה כתב האדם הגדול, אלא רמז שהוא אדם גדול שעמד בעשר נסיונות לפיכך כותבין אותו שני ההי"ן ואיוב שנאמר בו גדול, לא עמד אלא באחת שנאמר: תם וישר וגו' מכל אותו הדור שלא נתפס על אותו עון (סא"א).

פרק א, ד
והלכו בניו ועשו משתה בית איש יומו. בבית כל אחד ואחד יומו. ושלחו וקראו. כמו ושולחים וקוראים שהיו עושין כן תמיד.

פרק א, ה
ויהי כי הקיפו. כאשר כלו ימי המשתה נוהג היה איוב בכל סוף שבעת הימים שחזרו ימי המשתה נוהג היה איוב בסוף שבעת הימים שחזרו ימי המשתה חלילה, היה שולח ומקדשם כלומר מזמנם וקראם כמו התקדשו למחר (במדבר יא). והשכים בבקר והעלה. מליצתו שהיה משכים ומעלה עולות לכן כתב בלשון עתיד שהיה נוהג לעשות כן תמיד לסוף כל שבעת הימים. מספר כולם. הבנים והבנות. וברכו. לשון כינוי כלפי מעלה. ככה יעשה איוב. כמו היה עושה מחר כשכתב בדבר ההוה ותדיר פעמים שכתב בו לשון עבר ופעמים לשון עתיד.

פרק א, ו
ויהי היום. אותו יום שהיה ראש השנה שהוא יום תרועה וצוה הקב"ה לשטן להביא זכות וחובה של כל הבריות, הדא הוא דכתיב: משוט בארץ. ויבואו בני האלהים להתיצב על ה'. לריב עמו שאין להתיצב אלא על דין שנאמר: (ישעיה ג) נצב לריב ה'. ויבא גם השטן בתוכם. לקטרג הבריות.

פרק א, ז
משוט בארץ ומהתהלך בה. כן דרכי לשוט ולראות רעים וטובים ושטטתי בכל הארץ ולא מצאתי כאברהם, שנאמר בו: קום התהלך בארץ (בראשית יג) ואמרו רז"ל שטן לשם שמים נתכוון כדי שלא יהא נשכח לפני אלהינו זכותו של אברהם.

פרק א, ח
השמת לבך על עבדי איוב, שתרצה לקטרגו.

פרק א, ט
החנם ירא איוב. בתמיה.

פרק א, י
הלא את שכת בעדו. לפי שהוא יודע שאתה רגיל אצלו לעשות לו נסים ופרה ורבה, לפיכך עושה צדקות הללו אבל לא ניסית אותו.

פרק א, יא
ואולם. לו היית נוגע בכל אשר לו. אם לא על פניך יברכך. מיד בתמיה, ואז.

פרק א, יב
ויאמר ה' אל השטן הנה כל אשר לו בידך. דבר אחר: ויהי היום אותו היום שחזרו חלילה לאכול בבית אחיהם הבכור. בני האלהים. צבא השמים הקרובים לשכינה להיות בני ביתו ועל שם כך נקראו בניו. להתיצב על ה'. סביבותיו כמו (בראשית מה) לכל הנצבים עליו. מאין תבא. דבר הכתוב דרך ארץ שהגדול מדבר תחילה ומרשה הקטן לענות. משוט בארץ. כאשר מפורש למעלה ובהגדה דהשותפין הוא. השמת. לשון תימה הוא. תם וישר. שלם במעשיו. שכת בעדו. הגנת בעדו כמחיצה זו, כמו הסר משוכתו (ישעיה ה) מחיצתו וכל בעד האמור בלשון עברי אינו אלא לשון כנגדו ובפניו, כמו וכפר בעדו (ויקרא טז) קנח העון כנגדך ובפניך להיות הכפרה מגן בעדך וכן ה' מגן בעדי (תהלים ג). פרץ בארץ. נתחזקו כמו וכן יפרוץ (שמות א) ומתרגמינן יתקוף זהו פשוטו, ורבותינו ז"ל אמרו בהגדה פרץ גדרו של עולם שהעזים הורגים הזאבים.

פרק א, יד
על ידיהם. כמו (במדבר ב) איש על ידו ואינו לשון מקום אלא על שם שהוא מוכן ומזומן לידו. ורבותינו ז"ל אמרו בהגדה שהטעימם הקב"ה מעין עולם הבא, שלאחר חרישת האתונות היו זורעים עם החרישה ורועות האתונות מיד חזיז מן התלם.

פרק א, טו
ותפול שבא. נתנפלה וחנתה מלכות שבא עליהם כמו (בראשית כה) על פני כל אחיו נפל. ואת הנערים. משרתיך השומרים אותם. ואמלטה. אין מליטה אלא לשון השמטה שנשמט מן הצרה.

פרק א, טז
ובנערים. במשרתים שומרי הצאן מדבר הכתוב.

פרק א, יז
ויפשטו על הגמלים. זה לשון בזזו בז לפי מנהגם כל זמן שהם מהלכים נדבקים יחד והולכים במארב שלא יבינו בהם ויבריחו את המקנה וכשמגיעים למקום המקנה פושטים במרחב המקנה זה לכאן וזה לכאן לאסוף המקנה, והמלאכים הללו שלוחי שטן היו וכדי להקניטו ולהחטיאו בישרוהו תחילה בהפסד מועט ואח"כ בגדול הימנו וכן כולם.

פרק א, יט
מעבר המדבר. מצד שני של מדבר והיה הבית מצד זה וזהו לשון עבר במקרא. על הנערים. בנים אבל אין צריך להזכיר הבנות. להגיד לך. שהיה לו רשות להגיד והיה מת באותו רגע, סא"א.

פרק א, כ
ויגז. תלש כמו (ירמיה ו) גזי נזרך ומתרגמינן תלישה וכמו (תהלים עא) ממעי אמי אתה גוזי מושכי.

פרק א, כא
מבטן אמי. האדמה אשר לוקחתי משם או אמי ממש. וערום אשוב שמה. לא בבטן הוא מדבר ומה שמה אל מקום תשובתו ועל שהוא מוכן לכך ולא יחליף החוק לשוב כי אם אל העפר לפיכך לא הוצרך להזכירו.

פרק א, כב
תפלה. לא שום שמץ ותפלות נתן על הקב"ה כמו (ירמיה כג) ובנביאי שומרון ראיתי תפלה. ולא נתן. להטיל תפלה ועול אל הקב"ה כמו (שמו"א יח) נתנו לדוד הרבבות ולי נתנו האלפים.