אמנם כי אתם עם ועמכם תמות חכמה -
אין עם אלא חכמים.
וכן הוא אומר: וילך וישב את העם - אל תקרי תָּמוּת אלא תּוּמַת חכמה, כל זמן שחכם קיים חכמתו מתקיימת, מת חכם אבדה חכמתו עמו.
וכן מצינו, משמת ר' (נתן) [יוחנן ב"ז] מת חכמתו עמו.

לפיד בוז לעשתות שאנן -
אמר רבא:
מלמד, שהיה נח הצדיק מוכיח אותם ואומר להם דברים קשים כלפידים, והן מבזין אותו ואומרים לו: זקן, תיבה זו למה?
א"ל: הקב"ה מביא עליכם מבול.
א"ל: מבול של מה?
אם של אש - יש לנו דבר אחד ועיליתא שמו.
ואם של מים מביא - אם מן הארץ הוא מביא, יש לנו עששיות של ברזל שאנו מחפין בו את הארץ. ואם מן השמים הוא מביא, יש לנו דבר אחר: ועקב שמו, ואמרי לה: עקש שמו.
א"ל: הוא מביא מבין עקבי רגליכם, שנאמר: נכון למועדי רגל.

תנא דבי ר' ישמעאל:
מימי המבול קשים ועבים כשכבת זרע, שנאמר: נכון למועדי רגל.

וא"ר חסדא:
ברותחין קלקלו וברותחין נדונו.
ברותחין קלקלו - בעברה.
וברותחין נדונו - בשכבת זרע.

לפיד בוז -
א"ר אבא בר כהנא:
אמר הקב"ה: כרוז אחד עמד לי בדור המבול, זה נח.

תמן אמרין:
כרוז ליה - לפיד ליה.

בוז -
שהיו מבזין עליו וקריין ליה: בוזא סבא.

לעשתות שאנן -
שהיו שקטים כעשות.

נכון למועדי רגל -
שהיו מוכנין לשני שברים:
לשבר מלמעלן,
ולשבר מלמטן.

ישליו אהלים לשודדי ובטוחות למרגיזי אל לאשר הביא אלוה בידו -
אלו הבאת על דור המבול יסורין, לא היו מורדים בך אלא השפעת להם טובה.

אמר ר' אדא אמרי בי רב:
ארבעה מתחרט עליה הקב"ה בכל יום שבראן, ואלו הן:
כשדים,
וישמעאלים,
גלות,
ויצר הרע.

כשדים דכתיב: הן ארץ כשדים זה העם לא היה - הלואי לא היה.
ישמעאל דכתיב: ישליו אהלים לשודדים וגו'.
גלות דכתיב: ועתה מה לי פה נאם ה' וגו'.
יצר הרע דכתיב: אוספה הצלעה והנדחה אקבצה ואשר הרעותי.

או שיח לארץ ותורך ויספרו לך דגי הים -
(ביהושע ברמז ל"ד):

אשר בידו נפש כל חי -
ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר:
סימן זה יהא בידך, כל זמן שהאד נתון בחיים נפשו פקודה ביד קונו, שנאמר: אשר בידו נפש כל חי.
ואומר: בידך אפקיד רוחי.
מת נתונה באוצר, שנאמר: והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים.

אשר בידו נפש כל חי -
ר' לוי ור' יצחק,
ר' לוי אמר:
שני דברים בימין ושני דברים ביד.
שני דברים בימין - התורה והצדקה.
תורה - מימינו אש דת למו,
צדקה - צדק מלאה ימינך.

שני דברים ביד - נפש ומשפט.
נפש מנין?
אשר בידו נפש כל חי.

משפט מנין?
ותאחז במשפט ידי.

בישישים חכמה -
תניא ר' ישמעאל בר' יוסי אומר:
תלמידי חכמים, כל זמן שמזקינים חכמה נתוספת בם, שנאמר: בישישים חכמה, אבל עמי הארץ, כל זמן שמזקינים טפשות נתוסף בהם, שנאמר: מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים יקח.

הן יעצור במים ויבשו -
שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם.
מדת בשר ודם תופס בידו ספוג מלא מים, עוצר בספוג המים יורדים, פותח ידו אין המים יורדים, אבל הקב"ה אינו כן, אלא אם עוצר אין המים יורדים, שנאמר: הן יעצור במים ויבשו. וכתיב: ועצר את השמים ולא יהיה מטר, אבל אם פותח יורדין, שנאמר: יפתח ה' לך את אוצרו הטוב וגו'.

רבי ברכיה בשם ר' יודן:
כל העולם כלו מים במים, ואת אמרת יקוו המים אל מקום אחד!
משל עשר נודות נפוחות מונחות בטרקלין, הוצרך המלך למקומם, מה עשה להם?
התיר והוציא את רוח וסלקם לזויות, כך דרך הקב"ה כל מימי בראשית סלקם לאוקינוס, הדא הוא דכתיב: הן יעצור במים ויבשו וגו' (בפסוק מקולות מים רבים).

עמו עוז ותושיה -
א"ר יהושע בן לוי:
עוז -
זו תורה, שנאמר: ה' עוז לעמו יתן,

ולמה נקרא שמה תושיה?
שהיא מתשת את הגוף ואת העינים.

מהו שוגג ומשגה?
ריש לקיש אמר:
נביאים ונביאותם.

ר' יוחנן אמר:
שטיא ושטותן.

ורבנן אמרין:
שגה אדם בדברי תורה משגין אותו, שנאמר: ואף אמנם שגיתי אתי תלין משוגתי, לא דיו לאדם שהיא ממתנת לו בחייו, אלא בשעת מיתתו היא עמו.

מוסר מלכים פתח ויאסר אזור במתניהם -
כתיב: הניקה בנים שרה - שרה אמנו היתה צנועה ביותר.
א"ל אברהם אבינו: שרה, אין זו שעת הצנע, גלי את דדיך כדי שידעו הכל שהקב"ה התחיל לעשות נסים, גלתה דדיה והיו נובעות חלב כשתי מעינות והיו מטרוניות באות ומניקות את בניהם, והיו אומרות: אין אנו כדאי להניק את בנינו מחלבה של (יצחק) [צדקת].

רבנן אמרין:
כל מי שבא לשם שמים נתן לו ממשלה בעולם ולא עשו, אלא הפליגו את עצמן בסיני ולא קבלו את התורה, נטל מהם אותה הממשלה, הדא הוא דכתיב: מוסר מלכים פתח וגו'.

מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים יקח -
זה יצחק ויעקב, ששניהם בקשו לגלות מסתורין של הקב"ה.
יצחק קרא לעשו, בקש לגלות לו את הקץ, שנאמר: ויקרא את עשו בנו הגדול.
יעקב קרא לבניו, בקש לגלות להם את הקץ, שנאמר: האספו ואגידה לכם.
א"ל הקב"ה: לבניך קראת ולי לא קראת, ולא אותי קראת יעקב, התחיל אומר לבניו: בבקשה מכם היו מכבדים להקב"ה.
א"ל: מה בלבך?
א"ל: אחד.
א"ל: כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בלבבנו אלא אחד, שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד.

משל למה הדבר דומה?
ומה לעבד שהאמינו המלך על כל שיש לו, בא אותו העבד למות, קרא לבניו לעשותם בני חורים, ולומר להם היכן דייתיקי שלהם, ידע המלך ועמד לו למעלה הימנו, ראה והפליג הדבר שהיה רוצה לגלות, התחיל אומר להם: בבקשה מכם, עבדיו של מלך אתם, היו מכבדין את המלך, כשם שהייתי מכבדו כל ימי.

שופך בוז על נדיבים -
האי מאן דפגע באתתא בעידנא דקא סלקא מטבילת מצוה, אי איהו קדים ומשמש אחדא ליה לדידיה רוח זנונים, ואי איהו קדמה ומשמשא אחדא לה לדידה רוח פלגא.

ומאי תקנתיה?
לימא הכי: שופך בוז על נדיבים.

משגיא לגוים ויאבדם -
בעל צפון נשתייר מכל היראות כדי לפתות לבן של מצרים, עליו הוא אומר: משגיא לגוים ויאבדם, והיינו דכתיב: ופרעה הקריב - שהיו אומרים קשה בעל צפון שלא שלטה בו פורענות ושעמד על עצמו.