ילקוט שמעוני, איוב פרק כ
הזאת ידעת מני עד מני שים אדם עלי ארץ -
אמר רבי חמא בר חנינא:
משל למדינה שהיתה מסתפקת מן החמרין והיו שואלים אלו לאלו:
מה שברון נעשה במדינה היום?
של ששי היו שואלים לשל חמישי, של חמישי לשל רביעי, של רביעי לשל שלישי, של שלישי לשל שני, של שני לשל ראשון,
של ראשון למי שואלים, לא לבני מדינה שהם עסוקים בדימוסיה של מדינה?!
כך מעשי כל יום ויום היו שואלים אלו לאלו:
מה בריות ברא הקב"ה בכם?
ושל ראשון למי היו שואלים, לא לתורה שקדמה לברייתו של עולם אלפים שנה?!
דכתיב: ו
אהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום - ויומו של הקב"ה אלף שנים, דכתיב:
כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור, הה"ד:
הזאת ידעת מני עד - התורה יודעת מה היה קודם לברייתו של עולם, אבל אין לך לדרוש אלא
מני שים אדם עלי ארץ.
וכן הוא אומר:
כי שאל נא לימים ראשונים למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ.
ר"א בשם רבי פדת אמר:
בגדול ממך אל תדרוש,
ברחוק ממך אל תחקור,
במופלא ממך אל תדע,
במכוסה ממך אל תגלה,
במה שהורשית התבונן, אין לך עסק בנסתרות.
אם יעלה לשמים שיאו -
זה אדם הראשון שנברא מלא כל העולם כלו.
וראשו לעב יגיע -
עד דמטי ענני.
אם יעלה לשמים שיאו -
רב כי הוה נפיק למידן אמר:
ברעות נפשי לקטלא נפיק, וצבו ביתי לית אנא עביד, ריקם לביתי עייל, ערום אכנס לה ערום אצא ממנה, ולואי שתהא יציאה כביאה.
כי הוה חזי אמבואה בתריה, אמר:
אם יעלה לשמים שיאו וגו'.
כגללו לנצח יאבד -
על שגלל מצוה קלה נטרד מגן עדן.
רואיו יאמרו איו -
הן האדם היה כאחד ממנו.
דבר אחר:
אם יעלה לשמים שיאו -
זה משה שעלה לעב ודרסו רגליו ערפל, כיון שהגיע קצו, כתיב:
הן קרבו ימיך וגו'.
חיל בלע ויקיאנו -
אמר רבי:
אמר דוד לפני הקב"ה: רבש"ע, ימות דואג!
אמר:
חיל בלע ויקיאנו.
אמר לפניו:
מבטנו יורישנו אל,
כתיב:
גם אל יתצך לנצח -
אמר לו הקב"ה לדוד: ליתי דואג בעלמא דאתי.
אמר:
גם אל יתצך לנצח.
לימרו שמעתא בי מדרשא משמיה,
יחתך ויסחך מאהל, ליהוון ליה בני רבנן,
ושרשך מארץ חיים סלה.
אין שריד לאכלו על כן לא יחיל טובו -
א"ר אלעזר:
כל מי שאינו מהנה ת"ח מנכסיו, אינו רואה
סימן
ברכה לעולם, שנאמר:
אין שריד לאכלו וגו' - ואין שריד אלא ת"ח, שנאמר:
ובשרידים אשר ה' קורא.
רבי אליעזר אמר:
כל מי שאינו משייר פתים על שלחנו, אינו רואה סימן ברכה לעולם, שנאמר:
אין שריד לאכלו וגו'.
והא אמר ר' אליעזר:
כל מי שמשייר פתים על שלחנו כאלו עובד ע"א, שנאמר:
העורכים לגד שלחן?!
לא קשיא, הא דאיכא שלמה בהדיה, הא דליכא שלמה בהדיה.
במלאת שפקו יצר לו -
אמר רב המנונא:
אין הקב"ה נפרע מן האדם עד שתמלא סאתו, שנאמר:
במלאת שפקו יצר לו:
כל חשך טמון לצפוניו -
א"ר אלעזר:
כל בית שאין דברי תורה נשמעין בו בלילה אש אוכלתו, שנאמר:
כל חשך טמון לצפוניו תאכלהו אש לא נופח ירע שריד באהלו - ואין שריד אלא ת"ח, שנאמר:
ובשרידים אשר ה' קורא.
א"ר יהודה אמר רב:
כל השונה לתלמיד שאינו הגון נופל לגיהינום, שנאמר:
כל חשך טמון לצפוניו תאכלהו אש וגו' - ואין שריד אלא ת"ח, שנאמר:
ובשרידים אשר ה' קורא.
א"ר זירא אמר רב:
כל השונה לתלמיד שאינו הגון, כאלו זורק אבן למרקוליס, שנאמר:
כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד - ואין כבוד אלא תורה, שנאמר:
כבוד חכמים ינחלו.
דבר אחר:
כל חשך טמון לצפוניו -
כל החשך היה טמון בסדום שהיא בשמאלה של ארץ ישראל, שנאמר:
ואחותך הקטנה ממך היושבת על שמאלך וגו'.
מהו ירע שריד באהלו?
אפילו שריד אחד שנשתייר מהם ירע באהלו,
ואיזה?
זה לוט, שנאמר:
ותבט אשתו מאחריו.
דבר אחר:
כל חשך טמון לצפוניו -
זה עשו.
תאכלהו אש לא נופח -
זה יעקב. שנאמר:
והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש:
יגלו שמים עונו וארץ מתקוממה לו -
לפי שנאמר:
האזינו השמים ואדברה.
משל למלך שמסר את בנו לפדגוג להיות יושב בו ומשמרו.
אמר אותו הבן: כסבור אבא שהועיל כלום שמסרני לפדגוג, עכשיו הריני משמרו (כדי) שיאכל וישתה ויישן ואלך אני ואעשה צרכי.
אמר לו אביו: אף אני לא מסרתיך לפדגוג אלא כדי שלא יהא מזיזך מכאן.
כך אמר להם משה לישראל: שמא אתם (צריכים) [סבורים] לברוח מעל כנפי השכינה, או לזוז מן הארץ.
ולא עוד, אלא שהשמים כותבים, שנאמר:
יגלו שמים עונו.
ומנין שאף הארץ מודעת?
שנאמר:
וארץ מתקוממה לו.
יגל יבול ביתו -
שנו רבותינו:
על שבעה עשר דברים נגעים באים: על עין רעה וכו' (כתוב ברמז תקע"ב):