ילקוט שמעוני, איוב פרק ד


המשך סימן תתצז
הנסה דבר אליך תלאה -
אמר ליה אליפז לאיוב: אתה משוה אותך לאברהם, שנאמר: ואתמשל כעפר ואפר והוא דן אותי כדור הפלגה, שנאמר: הורני לחומר.
וכתיב: ותהי להם הלבנה לאבן והחמר היה להם לחומר.
וכי מעשיך כאברהם, הנסה דבר אליך תלאה - אברהם נתנסה בעשרה נסיונות ועמד בכלן ואתה בנסיון אחד.

הנה יסרת רבים -
אתה היית מנחם כל בעלי כשלון, כשהיה סומא בא אצלך היית מנחמו ואומר לו: אם היית בונה בית לא היית רוצה לפתוח לו חלונות?
כך עתיד הקב"ה לשתבח בך, שנאמר: אז תפקחנה עיני עורים.

ואם היית עושה קיתון לא היית רוצה לעשות לו אזנים?
שנאמר: ואזני חרשים תפתחנה וגו'.

כושל יקימון מליך וברכים כורעות תאמץ -
אז ידלג כאיל פסח.

ועכשיו שנגע בך נבהלת, כי עתה תבא אליך ותלא תגע עריך ותבהל הלא יראתך כסלתך - על שאמרת אדם צדיק אני ולמה מיסרני?!
וכי ראית צדיק אובד מימיך?!

זכר נא מי הוא נקי אבד -
נח
שהיה צדיק - נמלט מכל דורו,
אברהם - מכבשן האש,
יצחק - מן המאכלת,
יעקב - מן המלאך,
משה - מחרב פרעה,
ישראל - ממצרים ושקעום בים.

מנשמת אלוה יאבדו -
שנאמר: נשפת ברוחך.
אף כל הרשעים שעתידין לעמוד: שאגת אריה וקול שחל וגו'.
א"ל איוב: אם כן הסתכל באביך עשו.
א"ל: אין לי עסק עמו, שנאמר: הבן לא ישא בעון האב.

ליש אובד מבלי טרף -
זה עשו, שהוא עובד מבלי מעשים.

ובני לביא יתפרדו -
אלו אלופיו.
א"ל איוב: ואתה מי אמר לך, ואלי דבר יגונב - אני נביא אני, אין לי עסק עמך אלא להוכיחך.

בשעפים מחזיונות לילה -
א"ל הקב"ה לאליפז: לעבדי איוב הוכחת בחזון אני מעמיד ממך בן נביא שיפרע מבית אביך בחזון, שנאמר: חזון עובדיה.

תנו רבנן:
ולא תונו איש את עמיתו - באונאת דברים הכתוב מדבר.
או אינו מדבר אלא באונאת ממון?

כשהוא אומר: וכי תמכרו ממכר וגו' הרי אונאת ממון אמור.

ומה אני מקיים לא תונו?
באונאת דברים.

הא כיצד?
אם היה בעל תשובה, לא יאמר לו: זכור מעשיך הראשונים.
אם היה בן גרים, לא יאמר לו: זכור מעשה אבותיך.
ואם היה גר ובא ללמוד תורה, לא יאמר לו: פה שאכל שקצים ורמשים יבא וילמוד תורה, שנאמרה מפי השכינה.
אם היו יסורין או חלאים באין עליו, לא יאמר לו כדרך שאמרו חבריו לאיוב: הלא יראתך כסלתך תקותך ותום דרכיך זכר נא מי הוא נקי אבד ואיפה ישרים נכחדו.
אם היו חמרין מבקשים תבואה ממנו, לא יאמר להם: לכו אצל פלוני שמוכר תבואה ויודע בו שלא מכר תבואה מעולם.

ר' יהודה אומר:
אף לא יתלה עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים, שהרי דבר זה מסור ללב וכל דבר המסור ללב, כתיב בו: ויראת מאלהיך.

מנשמת אלוה יאבדו -
זה דור המבול.

ומרוח אפו יכלו -
אלו אנשי סדום.

שאגת אריה וקול שחל -
ארי היה בא ליכנס לתיבה היו שיניו קהות, הדא הוא דכתיב: ושני כפירים נתעו.

דבר אחר:
שאגת אריה -
זה יהודה, שנאמר: גור אריה יהודה.

א"ר יוחנן:
בשעה שתפס יוסף את בנימן ואמר: האיש אשר נמצא הגביע בידו, מיד כעס יהודה ושאג בקול גדול והלך קולו ארבע מאות פרסה, עד ששמע חושים בן דן וקפץ ובא מארץ כנען, ובא אצל יהודה ושאגו שניהם ובקשה ארץ מצרים להפוך עליהם.

ושני כפירים נתעו -
אלו גבוריו של יוסף, כיון שכעס יהודה נתעו שניהם של כלם.

ר' יהושע בן לוי אומר:
אף אחיו של יוסף, כיון שראו יהודה בכעס, אף הם נתמלאו חמה ובעטו בארץ ועשו אותה תלמים תלמים, שנאמר: ליש אובד מבלי טרף ובני לביא יתפרדו.

מבלי טרף -
זה יהודה שמכר עצמו על בנימין.
אמר: שמא ימחול לי הקב"ה על אותו עון שהטעיתי את אבא, ואמרתי לו: אני מביאו לך, באותה שעה נתמלא חמה, כיון שראה יוסף סימניו של יהודה שהוא כועס בהם, מיד נזדעזע ונבהל, אמר: שמא יהרגני!

ומה הם הסימנים של יהודה?
עינו של ימין זולגת דם.

ויש אומרים:
חמשה לבושים היה לבוש ונימא אחת היה לו בלבו, כיון שהוא כועס קורעת את כלם.

מה עשה יוסף באותה שעה?
אותו עמוד של אבן שהיה יושב עליו בעט בו ועשאו גל של צרורות, מיד תמה יהודה, אמר: זה גבור כמותנו, באותה שעה אחז יהודה את חרבו לשלפה ואינה נשלפת לו.
אמר יהודה: ודאי ירא אלהים הוא, ועליו אמר קהלת: החכמה תעוז לחכם - זה יוסף - אין נבון וחכם כמוך.

מעשרה שליטים אשר היו בעיר -
אלו השבטים.
(ומדרש איוב מוסיף): כשבא חושים בן דן אצל יהודה, שאגו שניהם ומקולם נפלו שתי עיירות גדולות שבמצרים פיתום ורעמסס, ועל דבר זה נגזר על ישראל לבנותם, שנאמר: ויבן ערי מסכנות וגו'.

בשעפים מחזיונות לילה -
מה בין נביאי ישראל לנביאי עובדי אלילים?
ר' חמא בר חנינא ור' יששכר דכפר מנדו,
ר' חמא בר חנינא אמר:

אין הקב"ה נגלה על נביאי עובדי אלילים, אלא בחצי דבור, שנאמר: ויקר אלהים אל בלעם.

א"ר יששכר:

אין לשון הזה ויקר, אלא לשון טומאה, כמה דאת אמר: כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה - אבל לנביאי ישראל אינו נגלה אלא בדבור שלם, בלשון חבה, בלשון קדושה, בלשון שמלאכי השרת מקלסין, שנאמר: וקרא זה אל זה ואמר.

א"ר יוסי בר ביסא:
אין הקב"ה נגלה על נביאי עובדי אלילים, אלא בשעה שדרך בני אדם לפרוש אלו מאלו, הדא הוא דכתיב: בשעפים מחזיונות לילה בנפול תרדמה על אנשים ואלי דבר יגונב - ואין הקב"ה נגלה על עובדי אלילים אלא כאדם שבא ממרחק, כדכתיב: מארץ רחוקה באו אלי, אבל נביאי ישראל מיד ויקרא.

מה בין נביאי ישראל לנביאי עו"א?
ר' חנינא בר פפא אמר:
משל למלך שהיה הוא ואוהבו בטרקלין וביניהם וילון, כשהיה מדבר עם אוהבו, מקפל הוילון עד שרואהו פנים אל פנים, אבל לאחר אינו עושה כן, אלא מדבר עימהם ומחיצת הוילון פרוסה ואינו רואה אותו.

רבנן אמרין:
משל למלך שהיה לו אשה ופילגש כשהוא בא אצל אשתו, הוא בא בפרהסיא וכשהוא בא אצל פילגשו הוא בא במטמוניות, כך אין הקב"ה נגלה על עובדי אלילים אלא בלילה, שנאמר: ויבא אלהים אל בלעם לילה.
ויבא אלהים אל לבן הארמי בחלום הלילה.
ויבא אלהים אל אבימלך בחלום הלילה.

הוי: רחוק מרשעים ה' - אלו נביאי עובדי אלילים.
ותפלת צדיקים ישמע - אלו נביאי ישראל.

האנוש מאלוה יצדק אם מעושהו יטהר גבר -
וכי אפשר לו לאדם להיות צדיק יותר מבוראו?
מה אלישע אמר לשונמית?
למועד הזה כעת חיה את חובקת בן.
הקב"ה שבשר את שרה לא כל שכן!

יעקב כשהלך אצל פרעה, לא הלך מאצלו עד שברכו.
ומה ברכו?
אמר יעלה נילוס לרגלך, שנאמר: ויברך יעקב את פרעה.
אני כשאבוא אליכם, אבוא טעון ברכות, שנאמר: בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך.

ואימתי?

כשהוקם המשכן, שנאמר: יברכך ה' וישמרך.
אמר הקב"ה: בועז מנחם, ואני איני מנחם?!
שנאמר: ויען בועז ויאמר לה וגו'.
וכתיב: כי נחמתני.
כשיבא הקב"ה לנחם את ירושלים עאכ"ו.

סימן תתצח
הלא נסע יתרם בם ימותו ולא בחכמה -
א"ר חנינא:

כך אנשי דור המבול עושים, היה אחד מהם מוציא קופתו מלאה תורמוסין, היה זה בא ונוטל פחות משוה פרוטה וזה בא ונוטל פחות משוה פרוטה, עד מקום שאינו יכול להוציא ממנו בדין. אמר להם הקב"ה: אתם עשיתם שלא כשורה, אף אני אעשה עליכם שלא כשורה, הדא הוא דכתיב: הלא נסע יתרם בם ימותו ולא בחכמה - בחכמת תורה.

מבקר לערב יוכתו מבלי משים לנצח יאבדו -
אין משים אלא דין, שנאמר: ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם.

הפרק הבא    הפרק הקודם