מצודות דוד, משלי פרק יא
פסוק א
מאזני מרמה. העשוי להכריע הכף אשר ירצה לרמות הקונים
ואבן שלמה. אבן משקל שהיא בשלימותה מבלי חסרון הוא לרצון לה':
פסוק ב
בא זדון. כאשר בא איש זדון בא עמו קלון כי יבזה את הבריות ועם צנועים בא חכמה:
פסוק ג
תומת. תמימות הישרים תנהיגם בדרך הטוב להם
וסלף. עקמימות הבוגדים ישודד מהם נפשותם:
פסוק ד
ביום עברה. ביום בא כעס מאת המקום לא יועיל העושר לכופר הנפש כי העומד עליו בוז יבוז למרבית ההון אבל צדקה מצילה מן המיתה:
פסוק ה
תישר. הצדקה שעושה היא מוליכה אותו בדרך הישר לטוב לו
וברשעתו. בהרשעה עצמה שהכין הרשע לזולתו בה בעצמה יפול הוא:
פסוק ו
תצילם. הצדקה תציל הישרים מרעה
ובהות. בהשבר שהכינו הבוגדים לזולתם ילכדו הם בעצמם בה :
פסוק ז
תאבד תקוה. תקות הבוטחים בו
ותוחלת. תקות בניו אבדה כי לא היה בו זכות להגן על הבנים:
פסוק ח
צדיק. כשנגזרה צרה על הצדיק ובעבור הזכות בטלה הגזרה אז כשנחלץ הצדיק מן הצרה יבוא רשע במקומו אל הצרה ההיא כי אין מדת הדין מתפייס עד יבא אחר תחתיו :
פסוק ט
בפה חנף. בדברי חניפה ישחית את רעהו המחניף לו כי ילכדנו להמשך אחר דעתו
ובדעת. בעבור דעת התורה יוציאו מלבם דברי החונף ואינם נמשכים אחריו:
פסוק י
תעלוץ קריה. כי משפיעים לזולתם מהטובה אשר חלק ה' להם
רנה. כי בעודם בחייהם הרעו לבריות:
פסוק יא
בברכת. בעת בא הברכה לישרים ורק המה למעלה וינהיגו את בני העיר בהדרכה ישרה אז תתרומם עי"ז
ובפי וגו'. אבל כאשר הברכה היא בפי כסילים ורק המה למעלה ועל פיהם יהיה כל דברי העיר אז תהרס עי"ז:
פסוק יב
בז. המבזה לחבירו הוא חסר לב
ואיש. אם מי שמבזין אותו הוא איש תבונות אז יחריש ולא יענהו על כל דבריו ולא יחוס לדברי חסר לב:
פסוק יג
מגלה סוד. המגלה סוד חבירו הרי הוא הולך רכיל ואף אם לא ספר הדברים לפני מי שנאמר עליו כי חברך חברא אית ליה ויגולה הדבר גם אליו
ונאמן רוח. מי שרוחו נאמנה לה' הוא מעלים כל דבר ואם לא נאמר בסוד:
פסוק יד
באין. כאשר לא יחשבו תחבולות בדבר המלחמה אז יפול העם ביד שונאיו אולם ברוב יועץ קרובה התשועה:
פסוק טו
רע ירוע. ישבר ויתרוצץ על אשר היה ערב בעבור איש זר אשר לא ידעוהו אם הוא נאמן אבל השונא לתקוע כפיו בערבות מכל וכל בטוח הוא משבירה ורציצה:
פסוק טז
אשת חן. אשה הנושאת חן בעבור כשרון מעשיה דרכה לתמוך את הכבוד שלא תלך ממנה ועושה סמיכות אל הכבוד בהוספת כשרון מעשים
ועריצים. בעלי כח רב דרכם עשות סמוכות אל העושר לבל יהיה אבוד מהם:
פסוק יז
גומל נפשו. מי שגומל טוב לנפשו המתאווה לתת לה די מחסורה ההכרחי להחיותה ולהעמידה במצב הבריאות הוא בודאי איש חסיד כי כאשר יחמול על נפשו כן יחמול על נפש הזולת אבל העוכר בשר עצמו ומרעיב עצמו כי יחוס על הממון כ"ש שהוא אכזרי על הזולת:
פסוק יח
פעולת שקר. ר"ל פעולתו משקרת בו ולא תשאר בקיומה
וזורע. הזורע צדקה שכרו בא באמת א"כ פעולתו היא גמול הצדקה הנה באה ומתקיים:
פסוק יט
כן צדקה. אמיתת הצדקה ר"ל הנתונה לשמה היא סבה להשיג החיים אבל המרדף עם הצדקה את הרעה לרמות בה את הבריות למען יחזיקוהו לצדיק היא עוד סיבה למותו כי לא תחשב לזכות כ"א לחובה:
פסוק כ
עקשי לב. מראה לאדם יושרו ומחשבות לבו עקשות
תמימי דרך. התם בדרכיו ומשוה מסתרו לנגלהו הוא ירצה לה':
פסוק כא
יד ליד. מידו של מקום יבוא הגמול ליד המחויב ולא ינקה הרע ממנו כי לא תשוב ריקם אבל זרע צדיקים לפעמים נמלטו מן הרעה אשר ישולח עליהם בעבור זכות כשרון מעשה האבות:
פסוק כב
נזם זהב. כמו אילו ישימו נזם זהב באף חזיר הנה לא תשמור העדי זה להתקשט בה אבל תלכלך אותה בצואה כן דרך אשה יפה אשר סרה ממנו טעם ועצת החכמה כי לא תשמור יפה להמותר לה כ"א להנאסר לה ונאמר למשל על מי שמצא חכמה ואינו משתמש בה לחכמת התורה כ"א לרמות הבריות וכדומה :
פסוק כג
אך טוב. מכל התאוות בוחרים אך תאות מעשה הטוב ועוזבים השאר
עברה. כל תקותם למצוא דבר מה לכעוס ולהתקצף על מי:
פסוק כד
יש מפזר. ר"ל ימצא דבר אם מפזרו בענין מה ויתוסף עוד יותר ואם ימנע מליתן ממנו אף הראוי לא יהיה סיבה לקיום הדבר כ"א להחסירו והוא פזרון הממון לצדקה כי המפזר וגו':
פסוק כה
נפש ברכה. החפצה הוספת טובה לזולת גם היא תדושן
ומרוה. המשביע את העניים גם הוא ישבע טוב:
פסוק כו
מונע בר. החדל למכור תבואתו בעת הצורך ומשמרה עד זמן היוקר יקללוהו בני אומתו, וברכה באה לראש המוכר שבר בעת הצורך כי הכל יברכוהו והוא נאמר למשל על השפעת החכמה לזולת:
פסוק כז
שוחר טוב. הדורש אחר טובות בני אדם וחפץ בהם יבקש בזה רצון מה' כי עי"ז ירוצה לו
ודורש. אבל הדורש אחר רעות בני אדם ובה הוא חפץ אזי הרעה ההיא תבוא עליו:
פסוק כח
הוא יפול. ולא יועיל לו עשרו אבל הצדיקים הבוטחים בה' יפרחו כעלי האילן:
פסוק כט
עוכר ביתו. העצל אשר בעבור עצלותו עוכר ומשחית בני ביתו כי לא מצאה ידו לתת להם די מחסורם הנה בזה יתרבה המריבה והכעס וכאלו ינחל לעצמו רוח הכעס וסוף הדבר יהיה אשר האויל הזה יהיה עבד לחכם לב להחיות נפש עצמו:
פסוק ל
פרי צדיק. מעשה הצדיק היא כעץ המגדל חיים כי על ידי מעשיו בא החיים
ולוקח. הלוקח לעצמו נפשות להדריכם בדרך הישר והרי הוא כאלו קנאם כמ"ש ואת הנפש אשר עשו בחרן (בראשית י"ב) הלוקח הזה לחכם יחשב:
פסוק לא
הן וגו'. כאומר למה יבטח הרשע על הצלחת שעתו הלא יראה כי אף הצדיק ישולם על העבירה שבידו עודנו בארץ עד לא ימות וכל שכן הרשע המחזיק ברשעו וחוטא עוד שבוודאי יקבל גמול מעשיו אם קודם המיתה אם לאחריה: