פרק ב, א
אמרתי אני בלבי. הואיל וכן הוא אחדל לי מן החכמה ואעסוק במשתה תמיד.
אנסכה. לשון מסך יין לשתות כמו (משלי ט): מסכה יינה עירוב יין במים לתקנו או עירוב בשמים ביין לקונדיטון.
וראה בטוב. כמו וראית בטוב.
והנה גם הוא הבל. שהרי ראיתי בנבואה שהרבה קלקולים באים מתוך שחוק, בלשצר מת מתוך משתה, אנשי דור המבול נשטפו מתוך רוב טובה שהשפעת להם.

פרק ב, ב
לשחוק אמרתי מהולל. מעורבת בבכי ואנחה.
ולשמחה מה זו. טובה עושה הרי סופה תוגה.

פרק ב, ג
תרתי בלבי. חזרתי לתור בלבי להחזיק בכולן במשתה בחכמה ובסכלות ולמשוך ולעדן במשתה היין את בשרי, כל סעודת עונג קרויה על שם היין.
ולבי נוהג בחכמה. אף אם בשרי נמשך ביין לבי מתגלגל בחכמה להחזיק בתורה.
ולאחוז בסכלות. בדברים הדומים לי לסכלות שאמרתי עליהם (משלי לא) ואיתיאל ואוכל וכגון לבישת שעטנז וכלאי הכרם שהשטן משיב עליהם ואומות העולם משיבין עליהם וכן הוא אומר (להלן ז): טוב אשר תאחוז בזה, וגם על שאול שנדמה בעיניו סכלות להרוג מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק והיא מצות המקום וקורא אותה סכלות.

פרק ב, ד
הגדלתי מעשי. בימי גדולתי.

פרק ב, ה
עץ כל פרי. שהיה שלמה מכיר בחכמתו את גידי הארץ איזה גיד הולך אל כוש ונטע בו פלפלין איזה הולך לארץ חרובי ונטע בו חרובין שכל גידי הארצות באים לציון שמשם משתיתו של עולם, שנאמר (תהלים נ): מציון מכלל יופי, לכך נאמר עץ כל פרי במדרש תנחומא.

פרק ב, ו
ברכות מים. כמין ביברים של דגים שחופרין בקרקע.

פרק ב, ח
וסגולת מלכים. גנזי מלכי זהב וכסף ואבן יקרה שהמלכים מסגלים בגנזיהם.
והמדינות. סגולת כל סוחרים.
שרים ושרות. מיני כלי זמר.
שדה ושדות. מרכבות נוי עגלות צב ובלשון גמרא יש, שדה תיבה ומגדל.

פרק ב, ט
אף חכמתי. גם חכמתי לא הנחתי בשביל כל המעשים האלה ועמדה לי ולא שכחתיה, דבר אחר: עמדה לי לעזרה מכל אלה.

פרק ב, י
לא אצלתי. לא רחקתי להבדל מהם וכן (במדבר יא): ויאצל מן הרוח ויתן על הזקנים כמנורה שמדליקין ממנה נרות הרבה ואין אורה חסר כלום.
וזה היה חלקי. ואחרי עשיתי כל אלה אין לי מכולם אלא זה, רב ושמואל, חד אמר מקלו וחד אמר קידו, מקידה של חרש ששותין בה ויש פותרים ממדרש אגדה כל הענין בבתי מדרשות ותלמידים ובבתי כנסיות.
יער צומח עצים. עמי הארץ למלאכת שדות וכרמים.

פרק ב, יא
ופניתי. עתה בכל מעשי ורואה אני שאין יתרון בהם כי מכולם אני חסר.

פרק ב, יב
ופניתי אני לראות חכמה. פונה אני מכל עסקי להתבונן בתורה והוללות וסכלות עונש עבירות.
כי מה האדם שיבא אחרי המלך. להתחנן לו על גזרה שגזר עליו וכבר עשאוהו למעשה הגזירה לגוזרה, טוב לו להתבונן תחלה במעשיו ולא יצטרך לבקש.

פרק ב, יג
מן הסכלות. הוא הרשע.

פרק ב, יד
החכם עיניו בראשו. בתחלת הדבר מסתכל מה יהא בסופה.
וידעתי גם אני. גם אני (ידעתי) אשר משבח את החכם מן הכסיל יודע (אני) ששניהם ימותו.

פרק ב, טו
ואמרתי אני בלבי וגו'. כלומר לפי ששניהם מתים שמא אהרהר בלבי מעתה כמקרה הרשע גם אני יקרני ולמה אהיה צדיק אז יותר.
ודברתי בלבי. שאם אהרהר כן הבל הוא.

פרק ב, טז
כי אין זכרון, החכם והכסיל שוין אחרי מותן לא יזכרו שניהם יחד שזה זכרונו לטובה וזה זכרונו לרעה.
בשכבר הימים הבאים הכל נשכח. בשביל אשר אני רואה את הרשעים אשר היו כבר והצליחו מאד ובימים הבאים אחריהם נשכחה כל גבורתם והצלחתם.
ואיך ימות החכם עם הכסיל. אני רואה הצדיקים מצליחים במיתתם ומועילים לבניהם כגון (ויקרא כז): וזכרתי אני את בריתי יעקב וגו', (ירמיה ב): זכרתי לך חסד נעוריך.

פרק ב, יז
ושנאתי את החיים. שהיה מתנבא על דורו של רחבעם שהיו רשעים.

פרק ב, יט
גם זה הבל. גם זה אחד מן ההבלים שנבראו בעולם שהחכם יגע והכסיל יורשו.

פרק ב, כ
וסבותי אני ליאש. שלא לייגע ולעמול.

פרק ב, כא
כי יש אדם. כמשמעו כפשוטו ומדרש אגדה בתנחומא מכנהו כלפי הקב"ה שנאמר בו (יחזקאל א): ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם.
שעמלו בחכמה. שנאמר (משלי ג): ה' בחכמה יסד ארץ בדעתו תהומות נבקעו ולבריות שלא עמלו בו נתן חלק בו.
גם זה הבל ורעה רבה. והם נעשו דור של הבל ורבה רעת האדם בארץ בדור המבול.

פרק ב, כב
כי מה הוה וגו'. כי מה מותר הוה לאדם בכל עמלו ושברון לבו בעמל ודאגה שהוא עמל ומניח לאחרים.

פרק ב, כג
ענינו. מנהגו גם זה אחד מן ההבלים הנוהגים לעולם.

פרק ב, כד
אין טוב באדם. בתמיה שיאכל ושתה והראה את נפשו טוב כלומר יתן לבו לעשות משפט וצדקה עם המאכל והמשתה וכן נאמר ליהויקים (ירמיה כב): אביך הלא אכל ושתה ועשה משפט וצדקה אז טוב לו.

פרק ב, כה
כי מי יאכל וגו'. למה לא אשמח בחלקי במאכל ומשתה מי ראוי לאכול את יגיעי ומי ימהר לבולעה מבלעדי.
חוץ ממני. מבלעדי, זו מדת הרשעים היא שאוספים לצורך האחרים.

פרק ב, כו
כי לאדם שטוב לפניו. לפני האלהים הנזכר למעלה כי מיד האלהים היא.
נתן חכמה ודעת ושמחה. לב לעסוק בתורה ובמצות ולשמוח בחלקו במאכל ובמשתה וכסות נקייה.
ולחוטא נתן ענין. מנהג דאגה לאסוף ולכנוס ולתת לטוב לפני האלהים כענין שנאמר (אסתר ח): ותשם אסתר את מרדכי על בית המן.
גם זה. אחד מן ההבלים שנתנו לבריות שהם עמלים ואחר נוטל.