פרק ז, ג
תנתן לי נפשי. שלא אהרג בשלשה עשר באדר שגזרת גזירת הריגה על עמי ומולדתי.
ועמי. אינתן לי בבקשתי שלא יהרגו ואם תאמר מה איכפת לך כי איככה אוכל וראיתי וגו'.

פרק ז, ד
כי אין הצר שוה בנזק המלך. איננו חושש בנזק המלך שאילו רדף אחר הנאתך היה לו לומר מכור אותם לעבדים ולשפחות וקבל הממון או החי' אותם להיות לך לעבדים הם וזרעם.

פרק ז, ה
ויאמר המלך אחשורוש ויאמר לאסתר המלכה. כל מקום שנאמר ויאמר ויאמר ב' פעמים אינו אלא למדרש ומדרשו של זה בתחלה היה מדבר עמה על ידי שליח עכשיו שידע שממשפחת מלכים היא דבר עמה הוא בעצמו.

פרק ז, ז
כי כלתה. נגמרה הרעה והשנאה והנקמה.

פרק ז, ח
והמן נפל. המלאך דחפו.
על המטה אשר אסתר עליה. דרכן היה לישב בסעודה על צדן על גבי המטות כמו שאמר בראש הספר: מטות זהב וכסף, לבני המשתה.
הגם לכבוש. לשון תימה הוא לכבוש לאנוס בחזקה כמו (במדבר לב): ונכבשה הארץ.

פרק ז, ט
גם הנה העץ. גם רעה אחרת עשה שהכין העץ לתלות אוהבו של מלך שהציל המלך מסם המות.