מצודות דוד, עזרא פרק ג
פסוק א
בערים. היו בערי נחלתם
כאיש אחד. ר"ל חיש מהר כביאת איש אחד:
פסוק ב
בן שאלתיאל. בן בנו היה כמ"ש (בדברי הימים)
לעלות עליו עולות ככתוב וגו'. המה עולות התמיד:
פסוק ג
כי באימה. כי בעבור האימה והפחד שהיה עליהם מעמי הארצות מהרו בבנין המזבח להקריב בו לה' ולשאול מעמו העזר בעת הבאת הקרבנות
עולות לבקר ולערב. הם התמידין:
פסוק ד
את חג הסוכות. ר"ל קרבנות החג
ועולות יום וגו'. העולות הראויות לכל יום במספר הראוי כמשפט התורה הביאו של כל יום ביומו:
פסוק ה
ואחרי כן. אחר סוכות הקריבו בו עולות תמיד בתמידות מבלי הפסק ועולות לחדשים וגו'
ולכל מתנדב. הקריבו לכל מי אשר התנדב קרבן:
פסוק ו
החלו. אז התחילו להעלות וגו' אבל לא הקריבו בתמידות עד אחר הסוכות
לא יסד. עדיין לא בנו היסוד:
פסוק ז
לחוצבים. המה כורתי האבנים ממקום מחצבם
ולחרשים. הם האומנים בוני הקיר
לצדונים ולצורים. כי יודעים המה לכרות העצים כמ"ש (במ"א) בבנין שלמה
אל ים יפוא. להשיטם עליו ולבוא לירושלים
כרשיון. כרשות כורש אשר היה עליהם לבנות את הבית:
פסוק ח
בחדש השני. הוא אייר
החלו זרובבל וגו'. התחילו בבנין
לנצח. לומר שירה ולנגן בעת הבנין:
פסוק ט
לנצח על עושה המלאכה. לנגוש עליהם לבל ירפו ידיהם מן המלאכה
בני חנדד וגו'. גם הם היו נוגשים על עושי המלאכה:
פסוק י
מלובשים. בבגדי כבוד ובידם החצוצרות
על ידי דוד. בההלול האמור ע"י דוד:
פסוק יא
ויענו בהלל. הרימו קול בהלל וגו' לומר כי טוב להודות לה' כי לעולם מושך חסדו על ישראל
על הוסד. כל השמחות הללו היו על אשר הניחו היסוד מבית ה':
פסוק יב
את הבית הראשון. שבנה שלמה
ביסדו. בעת יסדו הבית הזה
בעיניהם. ר"ל והמה רואים
בוכים. היו בוכים על כי היה קטן הרבה מן הבית הראשון
ורבים. אשר לא ראו הבית הראשון הם היו מריעים בשמחה להרים קול גדול על שמחת הבנין:
פסוק יג
ואין העם מכירים. אותן השומעים לא היו מכירים קול תרועת השמחה מפני קול הבכי
כי העם. עם כי העם השמחים היו מריעים תרועה גדולה אבל קול הבכי נשמע עד למרחוק ובטל קול השמחים: