פסוק א
דברי נחמיה. רצה לומר נחמיה כתב ספר זה
שנת עשרים. למלכות דריוש הפרסי :

פסוק ב
מאחי. מחברי
נשארו. על כי רוב הגולה ישבו בבבל בשבי ומעט עלו לזה אמר בהם לשון שארית
ועל ירושלים. על בנין חומותיה:

פסוק ג
ובחרפה. העובדי כוכבים מחרפים אותם
נצתו. שרופים באש כשהיו מאז:

פסוק ד
ישבתי. רצה לומר ישבתי משומם
ימים. רצה לומר כמה ימים:

פסוק ה
שומר הברית. הגמול שהבטיח בברית
ועיניך פתוחות. לראות בדמעות עיני
היום. רצה לומר בעת ההיא
ואני. רצה לומר ומתודה מה שאני ובית אבי חטאנו:

פסוק ז
חבול וגו'. רצה לומר שחתנו דבריך ולא שמרנו וגו':

פסוק ח
אתם תמעלו. כאשר אתם תמעלו ואני אפיץ וגו' :

פסוק ט
ושבתם. וכאשר תשובו אלי אז אף אם יהיו הנדחים מכם בקצה השמים וגו'
את שמי. את שכינתי:

פסוק יא
עבדיך. חוזר על עצמו
תפלת עבדיך. חוזר על כל המתפללים אשר חפצים ליראה וגו'
והצליחה. וחוזר ומפרש דבר ההצלחה שיתנהו לרחמים לפני המלך שימלא שאלתו
ואני. אין זה מדברי התפילה רק אמר על עצמו שהיה משקה למלך ולהסביר מה שנאמר אחרי זה שהביא יין לפני המלך: