פרק א, א
וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד לאמר. ובפרשת ויקרא כתיב מאהל מועד, לפי שבפעם ההוא לא יכל משה לבא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן. על כן היתה הקריאה אליו מאהל מועד אל חוץ לאהל מועד, אבל בא' באייר כבר היה משה יכול לבא אל תוך האהל, בא אליו הדבור באהל מועד מעל הכפורת, כדאיתא בסוף פרשת נשא, ואין צורך במה שפירש רש"י שם בא כתוב הג' והכריע כו'.
ומה שנקט באהל מועד להודיע טעם למספר זה, והוא לפי שבא להשרות שכינתו בתוכם, לשון להשרות מורה על העמדת השכינה דירת קבע שמה, ואין דירת קבע בפחות מל' יום, על כן בא' בניסן הוקם המשכן, ובו ביום ירדה השכינה לתוך אהל מועד, ואחר ל' יום, שנראה שעשה לו ה' מדור בתחתונים דירת קבע, מנאם בא' באייר ולא מנאם תיכף בא' ניסן כי עדיין לא החזיק במדור זה.

ונראה לי ליתן טעם למנין זה בזמן השראת השכינה, לפי שאמרו רבותינו ז”ל: אין הקב"ה משרה שכינתו על ישראל בפחות מן כ"ב אלף, שנאמר (במדבר י לו) ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל. וטעמו של דבר להשוות מלכותו יתברך בארעא כעין מלכותא דרקיעא, כמו שאמרו רבותינו ז”ל (תנחומא וישלח ב):

בשעה שנגלה הקב"ה על ישראל בהר סיני ירדו עמו כ"ב אלף מרכבות של מלאכי השרת, שנאמר (תהלים סח יח) רכב אלהים רבותים אלפי שנאן ה' בם.

רצה לומר כשיש מספר זה, אז ה' בם, השכינה שרויה בם, וכן מצינו במחנה לוים שנקראו מחנה שכינה, שהיו כ"ב אלף (במדבר ג לט). על כן הוצרך למנות גם את ישראל לידע אם יש בהם כחשבון הזה שראויין להשראת השכינה בכל שבט ושבט.
והוצרכו ישראל למנין ס' רבוא דווקא, לא פחות, לפי שכתב רבינו בחיי פרשה זו (ב ב) שבכל מקום שהשכינה מצויה שם, תמצא ד' מחנות שכינה, ובספר הפרדס שער פרטי השמות פרק ב' דף קי"ח כתב שיש כ"ח מחנת שכינה. ומהיכן למד לומר כן?
אומר אני שלמד זה, מן מספר זה שבא ע"י השראת השכינה בהיקף שבעת עננים, ותוכו רצוף אהבה במחנה לויה, ובכל ענן וענן היה כבוד ה' ובכל מקום שכבוד ה' מצוי בו אין שם פחות מן ד' מחנות שכינה, שבכל מחנה ומחנה כ"ב אלף נמצא בשבעת עננים כ"ח מחנות בכל ענן ד' מחנות, צא וחשוב כ"ח פעמים כ"ב תמצא ת"ר אלף ועוד ט"ז אלף. כך היו ישראל תר"ג אלף והלוים כ"ב אלף סך הכל תרכ"ה אלף, כי בכל מאה אלף יש ד"פ כ"ב אלף ונשארו י"ב אלף, נמצא כ"ד מחנות בסך ת"ר אלפים עוד עשה מן ו' פעמים י"ב אלף ג' מחנות ישארו ט' אלפים והלוים כ"ב אלף סך הכל כ"ח מחנות, ואע"פ שיש כאן מותרות ט' אלפים מכל מקום אין לצמצם בתחתונים כי המיתה מכלה בהם ושמא לא יתמלא המספר מן הפחותים מבן עשרים כל כך מהרה.

והלוים נמנו מבן חודש כי למוד אותו שבט להיות נמנה מבטן, כמו שנאמר בירמיה הכהן: ובטרם תצא מרחם הקדשתיך (א ה) ועל כן הענין מוכרח, שבכל המספרים לא היו ישראל פחות מן ת"ר אלף חוץ מן הלוים. אע"פ שבמספר ראשון היו ת"ר אלף עם הלוים ולא היו כ"ח מחנות בתחתונים להיקף שבעת עננים, מכל מקום עדיין לא בא הקב"ה להשרות שכינתו בתחתונים לעשות לו מדור של קבע בתחתונים, ועכשיו בא' באייר, שבתלתין יומין הוי חזקה כי תהיה דירתו קבע, ובא אלהים וכל קדושים עמו לקבוע דירה בתחתונים כתפארת אדם לשבת בית (ישעיה מד יג). מאז הוצרך למנותם, להודיע שהם צריכין להיות כמספר זה, כדי למלאות כ"ח מחנות של כ"ב אלף, באותו זמן אשר הושיב ה' שכינתו ישיבה של קבע באהל מועד. לכך נאמר כאן באהל מועד. וזה פירוש יקר ומתישב על אופנו במספר ת"ר אלף אשר בו יצאו רוב המפרשים ללקוט טעם מספיק ולא מצאו.

באחד לחודש השני בשנה השנית. צורך זמן זה שכתוב כאן,
אמרו במדרש תנחומא (ה):

משל למלך שנשא אשה ולא כתב לה כתובה כו' לימים מצא עניה בת טובים וכתב לה כתובה וכתב לה זמן כו'

עיין נוסח המדרש בילקוט (תרפד).
דעת בעל מדרש זה שיום מתן תורה הוא יום אירוסין כי הקב"ה אירס את ישראל ע"י זאת התורה, כמו שכתוב (דברים לג ד) תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב ודרשו רז"ל (פסחים מט) מורשה מאורשה, ותדע כי לקהלת יעקב לא נאמר, אלא מאורשה קהלת יעקב, משמע שקהלת יעקב הוא מאורשה להקב"ה, ע"י שנתן לה התורה במקום טבעת קידושין, כמו שכתוב (ישעיה נד ה) כי בועליך עושיך.

והנה מצינו לרז"ל (תנחומא תשא טז) שהמשילו זיווג ישראל להקב"ה לזיווג כלה לחתן בב' זמנים:
האחד הוא בשעת מתן תורה, שנאמר (שמות לא יח) ויתן אל משה ככלתו חסר כתיב שנמסרה התורה ככלה מקושטת בכ"ד ספרים.
השני הוא ביום חנוכת המשכן, שנאמר (במדבר ז א) ויהי ביום כלות משה להקים.
פירש רש"י:

שביום שהוקם המשכן נמסרו ישראל להקב"ה ככלה לחתן.

שמע מינה שמתן תורה הוא זמן האירוסין, ויום הוקם המשכן הוא זמן הנישואין, כתפארת אדם לשבת בית (ישעיה מד יג), כמובן מן לשון נמסרו דהיינו לבית מדור אחד. וביני ביני כמו עשור חדשים, כמו שנאמר (בראשית כד נה) תשב הנערה אתנו ימים או עשור. והיינו עשרה חדשים שנותנין לבתולה זמן בין אירוסין לנישואין להתקשט בכ"ד מיני קישוטין שנזכרו בישעיה (ג יח,כד).
וכדי להדמות זיווג של ישראל להקב"ה בכל צד אל סתם זיווג, הגביל הקב"ה ג"כ זמן ישראל עשרה חדשים, מן ר"ח סיון שבו נתארסו בתורה אשר צוה לנו משה עד ר"ח ניסן, שבו הוקם המשכן ונשלם הזיווג מכל וכל, כי בזמן זה יתקשטו ישראל בכ"ד ספרים ומתוך זה ראוין לדור באהל מועד מדור אחד לשניהם, ולפי שזמן נישואין ל' יום (עיין כתובות ח) על כן נמשך הזמן עד אחד לחודש השני בשנה השנית. ואם תרצה למנות מן פסוק ויתן אל משה ככלתו שנאמר בחודש תמוז, אחר מ' יום שהוריד הלוחות, אז יהיה מכוון המספר י' חדשים עד החודש השני של שנה השנית, כי אז נשלמו הנשואין. וכתב לה ה' כתובה לידע מאיזו זמן תטרף הלקוחות, כי נשתעבדו להם בכתובה ארצות שבע אומות, שאם בחטאם יגלו מן הארץ יוכלו לחזור ולטרוף מידם, ולומר זמן שטרינו קודם, לכך נאמר כאן באהל מועד, כי הוא זמן הנישואין לשבת בית. וכן הזכירו רז"ל במסכת (תענית כו) ב' זמנים אלו ודרשו ביום חתונתו זו מתן תורה, וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש. כי בב' זמנים אלו נשלם הזיווג והזכיר באחד לחודש מן הטעם שנתבאר, וכדי שיהיה הזיווג דומה בדומה, נאמר שאו את ראש בני ישראל וכדעת המדרש (במ"ר א ט) האומר שכדרך שנאמר בהקב"ה והמתנשא לכל לראש (ד"ה א' כט יא). כך נתתי לכם תלוי ראש כו', ומה ענין זה לכאן?
אלא כדי שיהיה הזיווג דומה בדומה כביכול.

פרק א, ב
שאו את ראש וגו'. אעפ"י שרש"י פירש שהוא לשון קבלת חשבון (שמות ל יב) מכל מקום הזכירו בלשון שאו, כי תשא, נשא, כי מצד המספר ינטלם וינשאם ביתר שאת על כל העמים אשר אין להם מספר פרטי, כמו הקש הזה שאין דרך בעל הגורן ליתן לו מנין, כך אין לאומות השגחה פרטית, כי אם כללית לקיום המין כשאר בהמות וחיתו ארץ. אבל כל איש מישראל מושגח בפרטות, ואפילו אחד מהם חשוב כאומה שלימה, כמו שכתוב (שם יט כא) ונפל ממנו רב. ואפילו אחד מהם שיפול דומה כי רב הוא, על כן נתן להם הקב"ה מספר, כמו לכוכבים, שנאמר בהם (ישעיה מ כו): המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא. כך נאמר כאן במספר שמות וגו' להורות שמצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד (דניאל יב ג) וכל אחד יש לו השגחה פרטית.

ומה שמקשה (ביומא כב) קראי אהדדי כתיב (הושע ב א) והיה מספר בני ישראל. שמע מינה שיש להם מספר, ואחר כך כתיב: כחול הים אשר לא ימד ולא יספר. כפי הפשט אין זה קושיא, כי אצל הקב"ה ודאי יש להם מספר, ככוכבים שמוציאן ומכניסן במספר, כך יש להם מספר, להורות שהקב"ה משגיח על כל אחד בפרטות, ומה שאמר: אשר לא ימד ולא יספר, היינו אצל בני האדם שבודאי לא יוכלו לספור אותם לגודל רבויים.

כל זכר לגלגלותם.
פירש רש"י:

ע"י שקלים,

והרבה מן המפרשים חלקו עליו ואמרו שמספר זה היה בלא שקלים, ולשון המקרא מוכיח שאמר לגלגלותם, וחשבו לתרץ למה דווקא מספר ראשון היה ע"י שקלים, לפי שהיו צריכין אז לעבודת המשכן, ותירוץ זה דחוק. ולי נראה שודאי טעם השקלים היו להציל מן עין הרע השולט בדבר מנוי. ודווקא במנין שהוא דבר חידוש, דרך משל, שבזמן שרואין ק' זהובים אצל איש עני, שחזקתו שאין לו, יותר העין הרע שולט בו ממה שרואין אצל העשיר אלף זהובים, כי כבר הוחזק באיש אמיד, כך ישראל בצאתם ממצרים היו מוחזקים במתי מספר, כי בע' נפש ירדו מצרימה ונתמעטו שמה מעוצר רעה ויגון והשלכת הבנים ליאור, ופתאום נמצאו במספר ראשון ת"ר אלף לבד מטף ונשים, ודאי היה בפעם ההוא מקום לחוש לעין הרע, מה שאין כן בשאר מספרים, כי כבר הוחזקו בעם רב ועצום, ועל כן מנאם דוד המלך בלא חצאי שקלים. כי ודאי לא עבר על מצות התורה, שהרי הכתוב אומר רק בדבר אוריה החתי. (מלכים א' טו ה) אלא שמצות השקלים לא היתה כי אם למספר ראשון, כי בו היה יותר בית מיחוש שלא יקבלו נזק מן עין הרע, הן בדרך הטבע כאמור, הן מצד העונש, כי היה המספר ההוא קרוב למעשה העגל, והיה הדין נותן שיפלו רבים מהם מצד עונש המעשה ההוא, וכשנודע ע"י המספר שנשארו ת"ר אלף, יהיה הדבר חידוש ושלטא בהם עינא בישא, כי החטא מסייע לזה, על כן היו צריכין אז לכפרה על נפשותם ולהצילם מעין הרע מה שאין כן בכל המספרים.

פרק א, ג
מבן עשרים שנה ומעלה וגו'. אם מספר זה היה בעבור השראת השכינה, למה אמר: כל יוצא צבא?
מה ענין יוצא צבא להשראת השכינה?
ולפי מה שפירשתי למעלה, שהיה צורך מספר זה לידע אם יש שם כ"ב אלף לכל מחנה שכינה מן כ"ח מחנות, כדי שיהיו דוגמת צבאות של מעלה, שפיר קאמר כל יוצא צבא, והוא הראוי להיות כאחד מצבא המרום, כדאיתא במדרש (שמו"ר טו ו) שישראל נקראו צבאות, שנאמר (שמות יב מא) יצאו כל צבאות ה', כדרך שהמלאכים נקראו צבאות שנאמר (ישיעה לז טז) ה' צבאות אלהי ישראל יושב הכרובים.

ופשוטו הוא שיוצא צבא היינו למלחמה, כי אילו לא חטאו במרגלים היו נכנסין לארץ מיד, ואע"פ שלפעמים יש בן חיל בפחות מעשרים שנה, מכל מקום לא בגבורת איש יחפוץ ה', כי אם בזכותא תליא מילתא, וכל בן עשרים מצד היותו בר עונשין בבית דין של מעלה, אז ביותר הוא מדקדק במעשיו, ומסתמא יש לו אז יותר זכיות שיגינו בעדו במלחמה, שהרי הכהן מכריז מי האיש הירא מעבירות שבידו ילך וישוב לביתו וכל פחות מבן עשרים מסתמא אינו מדקדק כל כך במעשיו ואין לו כל כך זכיות שיכריעו על חובותיו.

פרק א, ד
ואתכם יהיו איש איש למטה איש ראש לבית אבותיו הוא. מדקאמר איש איש למטה, מה חזר ואמר: איש ראש לבית אבותיו הוא?
וקרוב לומר שהוא דומה למה שכתבו המפרשים בפסוק דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל (בראשית מט טז). שלא היה מחניף לשבטו שנקראו עמו, אלא היה דן אותם כאחד שבטי ישראל, כאחד מן שאר שבטים, כך נשיאים אלו היו כשרים והיה כל אחד איש למטה, לכל השבט היה כאיש גבורתו, לנהוג עליהם נשיאתו ברמה, ולא זו לכל השבט הרחוקים קצת ממנו, אלא אפילו היה ראש לבית אבותיו הקרובים אליו ביותר, גם להם היה לראש, לנהוג נשיאות עליהם.
ומה שלא נזכרו הנשיאים במספר ראשון, לפי שעכשיו היה מחלקם לד' דגלים, וכל נשיא היה צריך לידע מי ומי ההולכים וחונים על דגלו, ואהרן לא נזכר במספר ראשון, לפי שהיה לידע הנותרים מנפילת מעשה העגל אשר אהרן היה סבתו, על כן לא היה שמה, כי אם כאן בהשראת השכינה, אשר אהרן סבה לה ע"י הקרבנות.

פרק א, מט
אך את מטה לוי לא תפקוד וגו'. אם לא יפקוד אותם, פשיטא שלא יקבל סכום מנינם, מה תלמוד לומר: ואת ראשם לא תשא בתוך בני ישראל?
ומה היה המקרא חסר באמרו: אך את מטה לוי לא תפקוד בתוך בני ישראל?
ולפי מה שפירש רש"י בסמוך שהיה המנין על פי ה', כי השכינה מקדמת לפניו, ובת קול יוצא מן האהל ואומרת: כך וכך תינוקות יש באהל, נוכל לומר שבתוך בני ישראל האמור אינו מוסב כי אם על ואת ראשם לא תשא. כאילו אמר אך את מטה לוי לא תפקוד כלל, אפילו שלא בתוך בני ישראל, וכל אך למעט בא, כך בא למעט ולומר דווקא אתה לא תפקוד אותם לבדך, אבל בצירוף השכינה והבת קול תפקדם, לכך נאמר פקוד את בני לוי. היינו ע"י השכינה, אבל אתה לבד לא תפקדם, ומדסמך לזה ציווי ואתה הפקד את הלוים על משכן העדות נראין הדברים שבכל מקום שהזכיר שאו, נשא, כי תשא, הכל הוא לשון מעלה ונשיאות ראש הנראה בנספרים ביתר שאת על זולתם, כי כל דבר חשוב וספון יש לו מספר.

ובזה ראיתי לתרץ הרבה שינויים, כי בישראל נאמרו ב' הלשונות: שאו את ראש. ואחר כך אמר תפקדו אותם לצבאותם, ובלוים לא הזכיר כי אם לשון פקידה, פקוד את בני לוי. ובבכורות חזר והזכיר שניהם, פקוד כל בכור וג' ושא את מספר שמותם. ואצל בני קהת וגרשון הזכיר לשון נשא ולא אצל מררי, וזה, לפי שהפקידה היינו המספר, ושאו היינו לשון נשיאות המעלה, אשר ישראל היו צריכין לזה, להראות חיבתן נגד כל האומות שנמשלו לקש שאין לו מספר, אבל הלוים אין צורך להם להראות התנשאותם ע"י המספר, כי בלאו הכי יש להם נשיאת ראש במה שעשאם הקב"ה פקידים על ביתו הקדוש. לכך אמר אחר ואת ראשם לא תשא וגו'. ואתה הפקד את הלוים, לומר לך, שמצד שנעשו פקידים - יש להם נשיאות זולת המספר שבתוך בני ישראל, כי לגיון מלך המה, וכל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה', אבל הבכורים, שנפסלו מן העבודה ע"י מעשה העגל הוצרכו לנשיאת ראש ע"י המספר, לכך פרט אצלם שניהם. ומה שאמר: לשון נשא אצל בני קהת ובני גרשון, היינו ליתן להם נשיאות ראש כנגד בני מררי, כי עבודת שניהם יותר מקודשים ממשא בני מררי, על כן לא הזכיר נשא אצל בני מררי.