פרק יא, א
ויהי העם כמתאוננים וגו'. לא מצינו מפורש במקרא מהו אנינות זה, ולא בא הכתוב לסתום אלא לפרש, אך מאחר שמצינו ב' תלונות מפורשים במקרא:
האחת זכרנו את הדגה כו'.
השניה בוכה למשפחותיו על עסקי עריות כו',
אם כן ודאי כל הפרשה מדברת מענין אחד, והכל היתה תלונה אחת, ומקורה מן פרשת ויהי בנסוע, והוא סוד נו"ן הפוכה שבסוף הפרשה ובמלת כמתאוננים.

כי יפלא בעיני רבים גם בעיני יפלא מה שדרשו רז"ל (שבת קל) וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו - על עסקי עריות שנאסר להם, מה ענין תלונה זו לכאן?
ולמה לא בכו בשעה שנאסרו להם העריות?
ואם באותו זמן שתקו וכל אחד מהם סבר וקבל עתה מה היה להם כי באו להזכיר ראשונות, ולהיות תוהה על הראשונות שכבר קימו וקבלו?
ועוד, הלא בפיהם אמרו: זכרנו את הדגה. ואמרו: מי יאכילנו בשר. ובלי ספק שכל פסוקים אלו מן וישובו ויבכו גם בני ישראל עד וישמע משה את העם בוכה, הכל מדבר בבכיה אחת, ומטעם זה השתדלו רז"ל לפרש התלונה בדרך רחוקה,
כי במסכת יומא (עה) פליגי בה רב ושמואל:
חד אמר: דגים ממש,
וחד אמר: עריות,
ולישנא מעליא נקט, כמה דאת אמר (משלי ל כ) אכלה ומחתה פיה. ולדעתו פשוט לומר שגם מי יאכילנו בשר לישנא מעליא נקט. והנה גם לדבריו צריכין אנו ליתן טוב טעם ודעת מה ענין תלונה זו לכאן, ולמה שתקו כשנאסרו להם העריות?

האמנם לפי מה שפירשנו למעלה שכל פרשת ויהי בנסוע. לא נכתבה כי אם לזרז את ישראל על מצות פריה ורביה, שידגו לרוב כדגים הללו, יבא כל ענין הפרשה על נכון, ויגיד עליו ריעו נו"ן הפוכה שבסוף הפרשה ונו"ן הפוכה שבמלת כמתאוננים כי נו"ן היינו דג, והדגים פרוצים ביותר בפריה ורביה, והנה מתחילה כשנאסרו להם העריות, לא הקפידו על זה, כי חשבו שיש מעצור לרוחם, עד ששמעו פרשת ויהי בנסוע, שמבאר להם שכל מי שאינו עוסק בפריה ורביה גורם לשכינה שתסתלק מישראל, אז נכנסה טינא בלבם, ואמרו: בשלמא אם נוכל לפרות ולרבות כדגים הללו עם כל הנשים, היינו בטוחים שלא נבא לידי סילוק שכינה לעולם. אמנם מאחר שנאסרו לנו העריות, הרי אנו הפך הדג והיינו נו"ן הפוכה
וזה ביאור הפרשה, אחר ששמעו שובה ה' רבבות אלפי ישראל. שזרזם על מצות פריה ורביה להיות כדגים הללו מיד הרהרו בלבם על איסור העריות, כי זהו נו"ן הפוך, לפיכך ויהי העם הרשעים כמתאוננים, מתאוננים לא נאמר אלא כמתאוננים בכ"ף הדמיון, לומר: הרי אנו כאונן זה שאסור בתשמיש המטה, כך לא הורשה לנו תשמיש המטה עם כל הנשים. ולפי שאין אנינות כי אם בלב שהרי עדיין לא הוציאו תלונתם מהשפה ולחוץ, על כן לא הרגיש משה עדיין בתלונתם, אכן שמע ה' והקשיב בקול תלונתם, על כן נאמר רע באזני ה' ותבער בהם אש ה'. כי ברותחין קלקלו ובערה בהם אש התאוה וחימום העריות; על כן מדה כנגד מדה ותבער בהם אש ה' ותאכל בקצה המחנה או בקצינים, או במוקצים, ודבר זה יתבאר בסמוך.

ויצעק העם אל משה ולא אל ה', כי חשבו מאחר שמשה לא הרגיש עדיין בחטאם יחשוב שמקרה הוא להם ויתפלל בעדם, וכך עשה משה בחשבו שהמקום גרם להם, כי יש מקומות בארץ אשר שם רוח גדול נסתר המסבב רעישת הארץ, ויש מקומות שבהם אש נסתר, על כן קרא משה שם המקום תבערה כי חשב שהמקום גרם להם ולא חטאם.

והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה. כל מלות אלו מחוברין וכך פירושם: כי בני ישראל ידעו האמת שבערה בהם אש ה' על צד העונש, לא במקרה, על כן פסקו מתלונתם, אבל הערב רב אשר מקורם מן המצרים שטופי זמה לא לקחו מוסר ועוד הוסיפו סרה, והוציאו מן השפה ולחוץ כל מה שהרהרו תחילה בקרב לבם. וזה הוא שאמר: והאספסוף אשר מתחילה בקרבו - בקרב לבו - התאוו תאוה, וישובו, היינו ששבו לסורם והוציאו תלונותם לחוץ ובכו.
ויבכו גם בני ישראל. מדקאמר גם שמע מינה שהערב רב היו בוכים תחילה, ומבכים גם את בני ישראל עמהם. וכפל לשון התאוו תאוה כי כך המדה בעריות, שתאוה גוררת תאוה, וכמו שאמרו רבותינו ז”ל (סוכה נב) משביעו רעב. ויאמרו בפה מלא מי יאכילנו בשר היינו בשר ערוה, ולישנא מעליא נקט, כדאמרינן בגמרא זכרנו את הדגה לישנא מעליא נקט, וקל וחומר שלשון בשר יש לפרש כך.

ומה שהתחילו בבשר וסיימו בדגה, לפי שלשון דגה מורה יותר על הפריצות בעריות מן לשון בשר, לפי שהדגים פרוצים יותר מבשר כל חי, על כן אמרו דרך פשרה מי יאכילנו בשר. שנהיה מותרים בעריות כשאר בשר כל חי, אע"פ שלא נהיה כדגים, כי כולי האי לא בקשו, אבל מכל מקום אמרו זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם. כי בהיותינו בין המצרים שטופי זמה הותרה לנו הכל, אפילו להיות כדגים, ועכשיו הלואי ונהיה כשאר בשר כל חי, וזה הוא שאמר מי יאכילנו בשר.
וקרוב לשמוע כי הכל כפשוטו ממש, אך כוונתם היתה לבקש הבשר המחמם ביותר ומרבה תאות המשגל, וזהו כפול התאוו תאוה. שנתאוו לדבר המרבה תאות המשגל. והדגים, אע"פ שמקררין מכל מקום הוא מוסיף הליחות והזרע ג"כ בכלל;
ועוד, שהאוכלו מקבל טבעו להיות פרוץ בעריות, ויש בדגים תרתי לריעותא, על כן אמרו דרך פשרה: מי יאכילנו בשר המחזיק התאוה, וזכרנו את הדגה כו' המחזיק הפריצות ביותר, מכל מקום הלואי ויהיה לנו בשר דרך פשרה, ולפירוש זה יבא כפשוטו מה שאמר משה: מאין לי בשר וגו' אם את כל דגי הים וגו' כי טענו על ב' אלו שמסייעין לפריה ורביה, ונתן להם ה' את השליו, המחמם ביותר וממלא שאלתם.
וכן אמרו במדרש (תנחומא טז):

כתיב (תהלים עח כז): וימטר עליהם כעפר שאר וכתיב להלן (ויקרא יח ו): איש אל כל שאר בשרו. היינו עריות כי זה הדבר אשר בקשה נפשם.

ואם תמצי לומר עכ"פ שהדגים מקררין וממעטין התאוה, אזי כך תפרש הפסוקים, כי המה שאלו בשר המחמם ומרבה התאוה, ואמרו: זכרנו את הדגה כו' והקשואים והאבטחים. כי כל הדברים הללו מקררין ומכל מקום לא היו מזיקין אל התולדה, לפי שהיה לנו גם החציר והבצלים והשומים המחממין ביותר ומבטלין הקרירות, אבל עתה נפשינו יבשה כו'.
או אמרו, שבמצרים לא היו מזיקין לנו אותן הדברים המקררין. גם החציר והשומים והבצלים, אע"פ שהם קשים לעוברות ומניקות מכל מקום היינו פרים ורבים ולא הזיקו לנו כלום כל הדברים המתנגדים אל התולדה, בין לאנשים ובין לנשים ועתה נפשינו יבשה. כי אין לנו ליחות כל כך המרבים הזרע, כי בלתי אל המן לבד עינינו, והוא נבלע באברים ואינו מתבשל באצטומכא ובכבד, על כן אינו סבה אל התולדה, והפסוק מעיד על ההפך, ואמר: והמן כזרע. שלכך היה תוארו כזרע, לומר לך שהוא מרבה הזרע והיה גד, שאמרו רבותינו ז”ל (יומא עה) שהיה מגיד אם בן ט' לראשון או בן שבעה לשני, כמספר גד שהיה מגיד אם הוא בן שבעה וכל זה מדברים המסייעים אל התולדה, המה אמרו שהמן גורם יבישות לפי שאין בו לחלוחית והכתוב אומר וטעמו כטעם לשד השמן. דהיינו לחלוחית וזה הפך היבישות.

ומה שאמרו אין כל.
יש אומרים:
שכך אמרו אע"פ שיש לו טעם כל מיני אוכל, מכל מקום אין כל, אין בו טעם כל האוכלין, שהרי אין לו טעם חציר ובצלים כו', ובעקידה פירש: בלתי אל המן עינינו. אע"פ שיש בו כל הטעמים מכל מקום אין עינינו רואות כי אם המן והסומא אוכל ואינו שבע.

וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו איש לפתח אהלו. כי אין לומר שנתקבצו משפחות משפחות ובכו, שהרי נאמר איש לפתח אהלו. אלא ודאי על עסקי משפחותיו, ויחר אף ה' ובעיני משה רע. דוקא עכשיו, אבל קודם לכן היה רע באזני ה' לבד, כי משה לא הבין כוונתם. ומה שאמר: זכרנו לשעבר משמע, ואשר נאכל משמע להבא, כך אמרו, שבכל זמן שאמרנו לשעבר נתנה ראש ונשובה מצרימה. באותו זמן זכרנו את הדגה אשר נאכל להבא כשנבא שם. ומה שאמר: חנם מן המצות, יתבאר בע"ה לקמן פרשת פנחס (כו סד) שעל תרומות ומעשרות אמרו כן.

ותאכל בקצה המחנה. בקצה ממש על כן ברחו כל העם מקצה, בראותם כי סביבות המחנה נשערה מאד, וברחו לתוך המחנה, כי היו יראים להיות בקצוות, לכך נאמר: והאספסוף אשר בקרבו. לא מצינו בכל התורה שנקרא הערב רב אספסוף כי אם כאן לפי שֶׁסַּפְסֻף ב"פ סוֹף, ורצונם לומר כל העם הנמצא בכל סוף וסוף מן המחנה, בראותם שסביבם בערה אש ה', על כן ברחו בקרב המחנה, וזה שאמר אשר בקרבו באמצע כאמור.
ורז"ל (ספרי יא א) דרשו:

בקצינים שבמחנה או במוקצים שבמחנה.

ואין הלשון מחוור אצלי, כי כל קצה אינו לשון קצין, ולא לשון מוקצה.
ונראה לי שהכל מודים שאין קצה יוצא מידי פשוטו, שמדבר בקץ המחנה, כי כל הקץ לשון סוף, הוא אך שלכל קצה יש ב' קצוות, ראש וסוף. ובנוהג שבעולם, שקציני עם הולכים בראש המחנה, דהיינו קצה ראשון, והמוקצים הולכים בסוף המחנה, דהיינו קצה אחרון, ולכל הדעות אין קצה המחנה יוצא מידי פשוטו, אך שלא פורש במקרא באיזו קצה, אם בקציני עם ההולכים ראשונה בקצה ראשון, או במוקצים שבמחנה ההולכים בקצה אחרון, על כן נחלקו רז"ל בדבר.

יש אומרים:

בקצינים,

ויש אומרים:

במוקצים.

ומחלוקתם תלוי במה שאמרו רבותינו ז”ל (ב"ק ס):

אין פורענות בא לעולם אלא בעבור הרשעים ואינו מתחיל כי אם בצדיקים, שנאמר (שמות כב ה) כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש.

שכבר נאכל גדיש, ולפי זה מאן דאמר בקצינים שבמחנה, סובר שפסוק זה מדבר באותם שהפורענות מתחיל בהם, ומאן דאמר במוקצים סובר שפסוק זה מדבר באותם המסבבים הפורענות, אבל מדקאמר והאספסוף ב"פ סוף, שמע מינה שמדבר בשניהם, בקצינים ובמוקצים, כי שניהם בסוף זה בסוף ראשון וזה בסוף אחרון, וכן משמע לשון הכתוב ומצאה קוצים היינו ב' קצות כי קוצים לשון קץ, ונאכל גדיש, הכל בכלל, אפילו הבינונים שבתוך לכך נאמר והאספסוף. היינו ב' סופות אשר בקרבו. כמו ואשר בקרבו, דהיינו הבינונים כמו (חבקוק ג יא) שמש ירח עמד זבולה. חסר וי"ו כאילו אמר שמש וירח כך כאן כאילו אמר והאספסף ואשר בקרבו כולם סג יחדיו נאלחו, מכף רגל ועד ראש כולם התאוו תאוה.

ועל דרך המדרש יש לומר, שכך מדתו של הקב"ה, בזמן שהבריות רעים וחטאים אז הקב"ה שולח יד בב' הקצוות, בטובים וברעים, כדי שכל הבינונים יקחו מוסר בקל וחומר, כי אילו היה נוגע בפחותים לבד, אז יתלו הטובים שבהם במעשיהם הטובים לאמר לא תגיש בעדינו הרעה, כי אין אנחנו חטאים כמותם, על כן הוא נוגע גם בשלמים שבהם ואז יקחו הפחותים מערכם קל וחומר לאמר: אם אש אחזה בלחים מה יעשו קוצים יבשים כסוחים?
ואם היה נוגע רק בטובים שבהם יאמרו הפחותים בשלמא אלו דין הוא שיענשו, כי קרובים המה אל ה', וסביביו נשערה מאד. כי כל הקרב הקרב ביותר אל ה' אז ביותר הוא צריך לדקדק במעשיו, כי אינו דומה מורד במלך תוך פלטין שלו למורד במלך חוץ לפלטין שלו, על כן הקב"ה אוחז בב' הקצוות ואז בטלו כל הטענות האלו וכל מה שבתוך הקצוות, יפחדו אל ה' ואל ישובו לכסלה. ודבר זה מפורש ע"י יחזקאל (טו ב,ד): בן אדם מה יהיה עץ הגפן וגו', את שני קצותיו אכלה האש ותוכו נחר היצלח למלאכה, כי המשיל את ישראל לגפן שהאש אוכל בשני קצותיו ותוכו נחר ונרעש, כך הקדוש ברוך הוא אוחז באספסף, בקצינים ובמוקצים, כדי שאשר בקרבו נחר ויפחד, וכאשר סרו כולם מן הדרך אז אכלה האש בכולם, בין באספסף, בין באשר בקרבו, דהיינו תוכו.

ואולי בקצינים אינן הטובים כי אם החניפים, המראין את עצמם כשרים כדי שישימו אותן לראש ולקצין, ובקרבם ישימו ארבם בתחילה, והקדוש ברוך הוא פרסם על החניפים וגרם שהוציאו רעתן לחוץ כי מכסה שנאה במשאון, תגלה רעתו בקהל (משלי כו כו).

פרק יא, טו
ואם ככה את עושה לי.
פירש רש"י:

שתשש כחו של משה כנקבה,

ורבים כאשר ראו כן תמהו על פירוש זה, וכי מפני שתשש כחו של משה כנקבה אמר לשון את כלפי מעלה?
ואני אומר שלא קשה מידי לפי שאמרו רבותינו ז”ל (יל"ש האזינו תתקמה) שהצדיקים מוסיפין כח בגבורה של מעלה, שנאמר (במדבר יד יז) ועתה יגדל נא כח ה', והרשעים מתישין כחו, שנאמר (דברים לב יח) צור ילדך תשי. וביאור הענין הוא שמצד הפסקת השפע ע"י מעשה הרשעים, נראה כאילו יש תשות כח כביכול. וכאן ע"י שנתרשלו ידי האוהב ותש כחו כנקבה לא היה בו כח להוסיף כח בגבורה של מעלה, על כן אמר לשון את כלפי מעלה, להורות שהא בהא תליא וזה פירוש יקר.

וקרוב לשמוע שקאי על מה שאמר כאשר ישא האומן, ולא אמר אומנת, פירש מהר"י אברבנאל, שאתה עושה לי כאומן זכר הנושא את היונק שאין לו דדים להניק הילד כשבוכה, כך אין בידי למלאות שאלתם, ועל זה נאמר ואם ככה את עושה לי כי דמיון זה של נקבה מצוי בך כביכול, כי בידך לרוות צמאם, ואתה הורה גבר, ואיך תטיל עלי דמיון הנקבה, ואני זכר, שאין לו דדים להניק, ודמיון את כלפי מעלה אינו תשות כח חלילה, אלא מורה על היכולת, כנקבה שיש לה דדים להניק.

פרק יא, כב
הצאן ובקר ישחט להם. המובן מן פירוש רש"י כאילו היה משה מסופק ביכולת האל חלילה ולפי שהיה בסתר חיסך הקב"ה עליו. וכל המפרשים חלקו עליו, ורצו ליישב דברי משה, איש לפי שכלו, והנכון שבכולם המובן מן לשון ומצא להם, כי כך משמעותו, שישחט להם ויאסף להם אפשרי מצד עצמו, אך ומצא להם אינו אפשרי, כי מאחר שאינן מבקשין כי אם תואנה, אף אם תתן להם כל צאן ובקר וכל דגי הים שבעולם לא ימצא להם, לא יספיק להם, כי עוד יוסיפו סרה לבקש עלילות דברים. וכך נראין הדברים, מדקאמר: אם את כל דגי הים יאסף להם ומצא להם. תרתי להם למה?
לערבינהו וליתנינהו: אם את כל דגי הים יאסף ומצא להם, אלא שלכך עשה ב' חלוקות לפי שאחד מהם אפשרי, והשני בלתי אפשרי, מאחר שעלילה הם מבקשים. ויכול להיות שגם רש"י סבר שמשה לא היה מסופק כלל ביכולת האל יתברך, והבין מדבריו הפירוש הנזכר, או שאר פירוש של המפרשים, אך תפס עליו רש"י על שאמר דבריו בלשון שיש לטועים מקום לטעות ולומר שהיה מסופק ביכולת האל יתברך חלילה, ויבא מזה חילול השם, אך לפי שהיה בסתר ולא היה חושש פן ישמעו העורים שבמחנה העברים, על כן לא היה מקפיד בלשונו, בהיות שעם ה' הוא מדבר המבין כוונתו ולא עם הטועים, אבל שמעו נא המורים. היה ברבים ושמעו כל ישראל כנודע לפיכך נענש.

דבר אחר:
שעל דרך הטבע אמר משה, כי בדרך הטבע ודאי לא ימצאו במדבר די ספוקם מבשר ודגים, אם לא בדרך נס, וכפי גודל הנס יהיו ראויין לעונש גדול שהטריחו בתלונתם לבוראם, ועל כן אמר: שש מאות אלף רגלי וכו'. ולעם רב זה יהיה הסיפוק נס גדול, ועל חודש ימים זמן רב הוא, ותרצה להגדיל הנס כדי להגדיל פורענותם, זה לא יתכן. השיב לו ה': אם כן יאמרו שקצרה יד ה' מוטב שיאבדו הם ממה שיאמרו שקצרה יד ה'.

ועל צד הרמז מקרא זה אומר דרשני, כי יש להקשות ישחט ויאסף למה לי?
וכי עכשיו אתי לאשמועינן דין שחיטה בבהמות, ואסיפה בדגים?
ועוד, שבתלונתם זכרו בשר ודגים, והקב"ה נתן להם מין שלישי כי הצפור לא בשר מקרי. ובדרך רחוקה נאמר, שרמז כאן למה שאמרו הקדמונים, שהרשעים נמשלו לבהמות, ששחיטתן שני סימנים, כך הרשעים נטרדין מן העולם הזה, והעולם הבא, והבינונים, נמשלו לעופות שנתרים בסימן אחד, כך המה אחר שקבלו עונשם בעולם הזה יש להם חלק לעולם הבא, והצדיקים, נמשלו לדגים, שבאסיפה לבד סגי, וכך נאמר בצדיקים: ויאסף אל עמיו (בראשית כה ח) כי מיתתם בנשיקה, וכאן כבר בערה אש ה' בקצינים ובמוקצים, ולא שבו עוד לכסלה, והמתאוים היו הבינונים, כמובן מלשון אשר בקרבו, דהיינו התוך והאמצע. ושאלו בשר ודגים שאינן ממינם כי בשר בהמה יאות לרשעים ודגים לצדיקים, לכך נקט ישחט ויאסף, והוסיף מלת להם לומר, שהבהמות מצד שטעונין שחיטה והדגים מצד שבאסיפה בעלמא סגי, לא ימצא להם, אינן מקבילין להם, כי אינן ממינם כלל. והשיב לו ה': עתה תראה היקרך דברי, כי בידי להקביל להם מה שהוא ממינם, כמובן מלשון יקרך כי הקרה ה' להם השליו ומצא מין את מינו. וכל זה דרך דרש ורחוק מפשוטו.

פרק יא, כט
המקנא אתה לי וגו'. יהושע, לפי שהיה בחור בימים, אחז במדת הקנאה, כמו שכתוב: ויען יהושע בן נון משרת משה מבחוריו. מצד היותו מבחוריו אמר כן, ואילו היה זקן בא בימים לא היה מקפיד על השתרר שני ריעים כאחד, ועל כן אמרו (ב"ב עה) פני משה כפני חמה ויהושע כלבנה, כי כמו שקטרגה הלבנה ואמרה א"א לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, כך יהושע היה מקטרג ואמר: אלדד ומידד מתנבאים. אבל משה היה כחמה, שלא קטרגה כלום כך משה אמר: מי יתן והיה כל עם ה' נביאים.

ואמר: כי יתן ה' את רוחו עליהם. פירש בעקידה, פשיטא אם יהיו מואצלים מן הרוח אשר עלי שלא אתקנא בהם, כי בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו (סנהדרין קה), אלא אפילו כי יתן ה' את רוחו עליהם ולא יהיו תלמידי, מכל מקום לא אתקנא בהם.

ויש אומרים:
שדווקא קאמר, כי דווקא בזמן שיתן ה' את רוחו עליהם יכול להיות שיהיה כל עם ה' נביאים, אבל אם יאצל עליהם מן הרוח אשר עלי, א"א שיהיו כולם נביאים, כי המואצל צריך להיות דומה מכל צד אל המאציל.
ורז"ל אמרו (נדרים לח):

אין השכינה שורה כי אם על גבור חכם עשיר ועניו וכלן במשה.

רצו בזה, מאחר שהיו כלם במשה, על כן צריך להיות כי המואצל ממנו דומה אליו מכל צד, וזה בלתי אפשרי שיהיו כל ישראל שוים בכל ד' תוארים אלו, דאם כן, מה גבר מגוברין? אבל אם יתן ה' את רוחו עליהם בלא אמצעי, אז אין צורך בארבע תוארים אלו שיהיו כולם שוים בהם, ואין לומר שיתדמו אליו כביכול, כי מה דמות תערכו לו, על כן נאמר: כי יתן ה' את רוחו עליהם.