פרק יד, יג
ויאמר משה אל ה' ושמעו מצרים וגו'. פסוקים אלו צריכין ביאור, כי ושמעו מצרים על כרחך צריך אתה לפרשו על ההריגה, כפירוש רש"י, ואם כן היה לו לומר מיד אחר ושמעו מצרים - ואמרו אל יושב הארץ הזאת. ומה זה שאמר ואמרו הגוים?
אם הם המצרים, למה קראם עכשיו סתם גוים?
ואם הם יושבי הארץ למה שינה שמם?
וזולת זה, הלשון קצת מגומגם.
וראיתי להסתייע ממה שכתב מהר"י אברבנאל בפסוק ואולם חי אני וימלא כבוד ה' את כל הארץ:

כי מלך בשר ודם ממהר ליקח נקמה משני סבות, הן מצד שהוא ירא שמא היום או מחר ימות ולא יראה נקמתו בחייו, הן מצד שהוא ירא פן יברח שונאו למקום אחר ולא יוכל להשיגו. על כן נאמר ואולם חי אני נאם ה', ומצדי לא יבצר לאחר הפירעון.
ועוד שימלא כבוד ה' את כל הארץ, ואנה מפני יברח?
על כן ארחיב להם זמן מ' שנה, אשר בהם יתמרק העון עכ"ל.

וזה שאמר משה והמתה את העם כאיש אחד. אם תכלה אותם כרגע, אז תעשה כאיש אחד הממהר לנקום מפני שני החששות, ואתה אל ולא איש, למה זה תמהר לנקום.
ועפ"ז יש לומר כי המצרים לא יאמרו מבלתי יכולת ה'. שהרי המה ראו בעיניהם כחו יתברך, וזה שאמר ושמעו מצרים, כשישמעו ההריגה, אז יאמרו אל יושב הארץ הזאת וגו' ומה שהכניס בין הדבקים מאמר כי העלית בכחך וגו' הוא נתינת טעם על השלילה, כי למה לא יאמרו מבלתי יכולת לפי שראו כי העלית בכחך וגו' ולכן ודאי לא יאמרו מבלתי יכולת ה'. אלא יאמרו דבר אחר, ולמי יאמרו?
אל יושב הארץ הזאת הקרובים, ולמה יאמרו דווקא אליהם?
שמעו כי אתה ה' וגו'. כי הקרובים שמעו מסתמא כי אתה ה' אל ולא איש, ואין להמלט מפניך, כי עין בעין נראה אתה ה'. חי וקים לעד, ועננך עומד עליהם וגו'. ואם כן בין בחנייה בין בהליכה העמוד ענן עמהם, ואנה מפניך יברחו?
והמתה את העם כאיש אחד איך תעשה כמעשה גבר בעלמא הממהר לנקום בכעסו, וכדי בזיון וקצף לייחס אליך יתברך מדה זו, וכל סיפור זה הוא: שמעו כי אתה ה', אל ולא איש, והמתה את העם הזה כאיש אחד. ומה שהכניס בין הדבקים אשר עין בעין נראה אתה ה' וגו' לבאר שני התוארים הנזכרים בפסוק: ואולם חי אני וימלא כבוד ה' את כל הארץ. כי המה רמוזים גם במאמר אשר עין בעין נראה אתה ה' ועננך עומד עליהם וגו'.
וכל פסוקים אלו מדברים ממה שיספרו ביניהם הקרובים, דהיינו מצרים, עם יושב הארץ הזאת, כי לא יוכלו לומר מבלתי יכולת. לפי שכולם ראו ושמעו כי העלם בכחו ממצרים, והיא הנותנת, כל עוד שיראו ביותר כח ה' ויכלתו, אז ביותר יש להם מקום ללון ולומר: איך יתכן שמי שהוא ה' בקרב הארץ, אשר נראה עין בעין ועננו לא ימיש, ימית את העם כמעשה איש בעלמא?
אבל הרחוקים אשר שמעו את שמעך. אבל מכל מקום יכול להיות שלא שמעו את כל היד החזקה אשר עשה ה' במצרים רק שמעו כי יש ה' אשר נשבע לישראל להביאם אל הארץ, לא יתמהו ועל והמתה את העם כאיש אחד. אבל יאמרו כפירה אחרת. וזה שאמר: ואמרו הגוים היינו הרחוקים, מבלתי יכולת ה' וגו', ואע"פ שאמרת ואעשך לגוי גדול ועצום. ואם כן - למפרע יראו יכולת ה', מכל מקום ביני ביני יתחלל השם, כי ימים רבים יהיו ללא אלהים אמת קודם שאהיה לגוי גדול, לפיכך ועתה תיכף בדור זה, יגדל נא כח ה' כי ראוי ונכון שגם בעת הזאת יגדל נא כח ה' לבטל דברי הגוים הרחוקים, ה' ארך אפים וגו' לבטל דברי המצרים שאמרו והמתה את העם כאיש אחד.

ויאמר ה' סלחתי כדבריך. בכמה מקומות דרשו פסוק זה על מעשה העגל. ורצה לומר, כי בכל זמן ממצרים ועד הנה סלחתי כדבריך, אבל מכאן ולהלן חושבנא, ולא אסלח לגמרי, ונתן טעם לדבר, וינסו אותי זה עשר פעמים על כן ויתרתי להם, בזכות אברהם שנתנסה בעשר נסיונות, אבל משם והלאה תמה זכות זו, על כן אגבה חובי מעט מעט. אעפ"י שבמס' ערכין (טו) מנו גם מעשה המרגלים בכלל עשר נסיונות, מכל מקום כפי הפשט נוכל לומר במקום מרגלים, ויסעו מהר ה'. (במדבר י לג) מאחרי ה'.

ועל צד הרמז יתכן לפרש, כי עין בעין בזכות שקבלו ישראל את התורה הנדרשת בע' פנים, זכו לעין ה' אל יראיו, (תהלים לג יח) וזהו פירוש הפסוק (ישעיה נב ח) כי עין בעין יראו בשוב ה' את ציון, כמו שאמרו רבותינו ז”ל (עירובין סה) נכנס יין יצא סוד, יין ע' וסוד ע' כי הגאולה סוד ה' ליראיו, כמו שכתוב (דניאל יב ט): כי סתומים וחתומים הדברים, וכשנכנס בישראל יין התורה, שיש לה ע' פנים, אז יצא סוד הגאולה ונגלה כבוד ה'. (ישעיה מ ה) וזה שאמר כי עין הגאולה שהיא סוד, בעין, בזכות יין התורה, יראו בשוב ה' ציון וקל למבין.

פרק יד, לד
יום לשנה יום לשנה. שנה ליום שנה ליום מבעי ליה למימר, ועוד, הלא מדה טובה מרובה על מדת פורעניות, ואיך יכפול עונשם שנה ליום?
ומה שאמר: במספר הימים כמספר בכ"ף מבעי ליה, ומהו שחזר ואמר תשאו עונותיכם מ' שנה, כי כבר הזכיר עונשם. ורז"ל אמרו (תענית כט) כי יום זה היינו ט' באב, כי בו בכו בכיה לחנם, וקבעו בכיה לדורות, על כן בכל יום ט' באב היו קוברים מתיהם, לכך נאמר יום לשנה, שבכל שנה תשאו עונותיכם יום אחד.

ועל דרך הדרש נראה לי לפרש, לפי שעיקר כוונת המרגלים היתה בהוצאת דבת הארץ כדי להיות להם פתחון פה לומר: נתנה ראש ונשובה מצרימה, וידעו כי מאז ומקדם נתחייבו שמצרים תשב שממה מ' שנה, כמו שכתוב ביחזקאל (כט יב): תהיין שממה מ' שנה. ופירש רש"י שם, לפי שנגזר עליהם רעבון מ"ב שנה, כנגד ג"פ שנכתב החלום, שבע פרות שבע שבלים ולא היה להם אלא שתים, כי משבא יעקב פסק הרעב, ונשארו חייבים עוד מ' שנה, כך פירש רש"י.
ולפי זה מקום אתי לפרש שהמרגלים ידעו גם המה שהמצרים יש להם לפרוע חוב מ' שנה, או להיות שממה מ' שנה, או להיות שם שנת רעבון מ' שנה. לכך הלכו מ' יום, לומר לישראל, שמ' יום אלו, אשר בהם ראינו סכנת ארץ אוכלת יושביה. גרועים לנו יותר מן מ' שנה הרעים שנגזרו על מצרים, ועל כן אמרו: נשובה מצרימה. כי יותר טוב לנו להיות בשממת מצרים מ' שנה, מאותן מ' יום אשר בהם היינו בסכנת מות ומשכלת בארץ, לכך נאמר: במספר הימים אשר תרתם את הארץ מ' יום, כדי שיגיע יום לשנה של מצרים, לומר ששנה של מצרים יותר טוב מן יום של הארץ, אפילו שנת רעבון או שממה, וזה שאמר: יום לשנה יום לשנה היינו לשנה שנה של מצרים. על כן תשאו עונותיכם מ' שנה כנגד אותן מ' שנה של מצרים הרעים אשר בחרתם להיות שמה במצור ובמצוק יותר מן יום בארץ, על כן תהיו במצור ובמצוק במדבר מ' שנה וזה פירוש יקר.

פרק יד, לז
וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ. שנשתרבב לשונם עד טבורם כו', לפי שנאמר (תהלים נח ד): זורו רשעים מרחם תעו מבטן דוברי כזב. והתינוק כשהוא במעי אמו אז הטבור עומד במקום הפה כי פיו סתום וטבורו פתוח, ומאחר שגם בבטן תעו דוברי כזב, דומה כאלו גם במעי אמם פיהם פתוח, לומר כזב ושקר, ושם הטבור במקום פה, על כן נשתרבב לשונם עד טבורם, לפי שבכל פה אכלו וכילו את הארץ בלשון שקר שלהם, ונראה העונש בב' מקומות אלו, כי הם מקום החטא.

דבר אחר:
לפי שא"י נקרא טבור הארץ (יחזקאל לח יב), כי הוא באמצע הישוב, כמו הטבור שבאמצע הגוף, על כן נראה העונש במקום טבורם, לפי שספרו לשון הרע על ארץ זו היושבת על טבור הארץ.

פרק יד, לח
ויהושע בן נון וכלב בן יפנה חיו מן האנשים ההם וגו'. פסוק זה כולו מיותר פשיטא שחיו, שהרי לא היו בכלל מוציאי דבה. אלא שרמז לאמרו רבותינו ז”ל (חגיגה טו) שהצדיק נוטל חלקו וחלק של הרשע בגן עדן, כך יהושע וכלב קבלו חלקם וחלק האנשים שהלכו עמהם לתור, וזהו חיו מן האנשים, שקבלו גם חלק אותן האנשים אשר הלכו אתם.