פרק טו, כד
ושעיר עזים אחד לחטת. חטת כתיב חסר אל"ף.
ועוד יש כאן שינוי, כי בכל מקום שמקריבין חטאת ועולה, החטאת קודמת לעולה, וכאן העולה קודמת לחטאת, הלא דבר הוא.
ואומר אני, לפי שחטא זה מדבר בחטא עבודה זרה, שנאמר: וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות. זו עבודה זרה, שהמודה בה ככופר בכל התורה, ובכל עבירה, האדם חוטא במחשבה ובמעשה, כי כל מעשה קדמה לו המחשבה כי אם יעשה בלא כוונה כלל - אין זה נקרא שוגג אלא אונס, ועל כן כל חוטא צריך להביא ב' כפרות:
העולה על הרהור הלב,
וחטאת על חטא המעשה,
ואע"פ שכל הרהור קודם למעשה, מכל מקום המעשה קשה מן ההרהור, שהרי לעולם אין הקב"ה מעניש על המחשבה אם לא יצאה מחשבתו לפועל, כמו שכתוב (תהלים סו יח): און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה', אע"פ שגם על המעשה אינו מעניש כשהוא נעשה בלא מחשבה וכוונה כלל, מכל מקום המעשה עיקר החטא, על כן מביא תחילה חטאת, להסיר העון הגדול תחילה, ואחר כך עולה, להסיר עון ההרהור, חוץ מבעבודה זרה, שנאמר בה (יחזקאל יד ה): למען תפוש את בית ישראל בלבם. לפי שהמחשבה בעבודה זרה הוא עיקר החטא, כי זה דבר התלוי באמונת הלב, וכל המעשים - כקיטור, וזיבוח, וניסוך, והשתחויה, כולם טפלים אל המחשבה, וכן התחלת הסמ"ג, שלא להעלות במחשבה שיש אלוה אחר כו', על כן הוא מקדים עולה לחטאת כדי להסיר החטא הגדול תחילה, והוא ההרהור אשר עליו באה העולה, שנאמר (יחזקאל כ לב) והעולה על רוחכם ואחר כך הקטן, והוא המעשה. ועל כן כתיב לחטת חסר א' כי הא' אות ראשונה ומספרה אחד, מורה בכל מקום על אחדות של ראשון לכל נוצר יתברך, וזה החוטא בעבודה זרה מכחיש אחדותו יתברך, ואין אלהים מזימותיו. ועל כן חסר א' בחטת, לומר שחסרון האל"ף היינו חטאו, כי הוא מדבר בע"ז, ובדבר זה נבדל ה' מכל ברואיו, כי כולם בשתים, במחשבה ובמעשה, ואצל הקב"ה נאמר (איוב כג יג): והוא באחד ומי ישיבנו ונפשו אותה ויעש. כי מיד כאשר יחשוב ה' על איזו דבר לעשותו, מיד הוא עשוי כאשר אותה נפשו וחישב עליו לעשותו.

פרק טו, לח
ועשו להם ציצית וגו'. כל תוכן הפרשה צריך ביאור, כי איך יזכור את כל מצות ה' ע"י שיסתכל בחוט של תכלת?
ונראה לי זה הענין בשני דרכים:
הדרך הראשון הוא, על דרך שאמרו בספרי ומביאו הילקוט פרשת האזינו (לב תתקמב) א"ל הקב"ה למשה אמור להם לישראל: הסתכלו בשמים שבראתי לשמשכם, שמא שנו מדתם או שמא עלה גלגל חמה מן המערב?
ולא עוד, אלא ששמח לעשות וכו', וכן הוא אומר לענין הים (ירמיה ה כב): האותי לא תיראו וגו' אשר שמתי חול גבול לים. שמא שינה מדתו?
ולא עוד, אלא שמצטער לעשות ואין יכול, שנאמר (שם ה כב): ויתגעשו ולא יוכלו.
מכאן ראיה שהים אינו משנה מדתו מיראה, שהרי מצטער לעשות ואינו רשאי, והשמים אינן משנים מדתם מאהבה, כמה שכתוב, ולא עוד אלה ששמח לעשות. והנה בענין התכלת אמרו רבותינו ז”ל (מנחות מג):

תכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכסא כבוד.

ובודאי פירושו שצבעים אלו בדומה לדומה, כי אין תכלת דומה לרקיע, אלא כל אחד נוטה בצבעו אל הדומה לו, וכל אחד עמוק מחבירו. ובמאמר זה חתם כל הענין לומר, מה ענין הסתכלות בחוט של תכלת, לשיזכור ע"י זה כל מצות ה', ולא יצא מן המדה אפילו כמלא נימא?
אלא לפי שתכלת דומה לים, וע"י שיסתכל בחוט זה יזכור אל הים הדומה לו בצבעו, ויהיה דומה כאלו היה הים תמיד נגד עיניו, ואז יתבונן במעשה הים שאינו יוצא מן המדה אפילו כמלא נימא, וממנו יראה וכן יעשה, בקל וחומר שהזכיר בעל המדרש האומר הסתכלו בים, כי הסתכלו היינו לשון ציצית, שהוא נגזר מלשון מציץ מן החרכים. (שיר ב ט) דהיינו שיהיה מציץ ומסתכל בים שאינו משנה מדתו, כך הוא לא ישנה בקל וחומר, ואם יעבור אפילו על אחת מכל מצות ה', הרי הוא יוצא מן המדה אשר מדד לו ה' לומר: עד פה תבא ולא תוסיף, בזה מותר וזה אסור.
אך לפי שמן הים אין ללמוד כי אם לעבוד את ה' מיראה, שהרי אמר בים, ולא עוד אלא שמצטער לעשות כו', וכמו שכתוב: האותי לא תיראו נאום ה' אשר שמתי חול גבול לים. שמע מינה שמן הים אין ללמוד כי אם היראה, מילתא זוטרתי לגבי משה ולגבי כל דכוותיה, אבל אין זה סוף השלימות, כי העושה מאהבה ועובד את ה' בשמחה גדול מן הירא אלהים, והוא הנהנה מיגיעת כפיו בתורה, שאמרו רבותינו ז”ל (ברכות ח), כי העושה בשמחה מאהבה נהנה מעצם היגיעה, אבל הירא אינו נהנה מעצם המעשה, על כן אמר וים דומה לרקיע, כי ע"י שיזכור תמיד במעשה הים, יהיה דומה כאלו הים תמיד נגד עיניו, ואחר כך יהיה דומה גם כן כאלו הוא מסתכל ברקיע תמיד, כי ים דומה לרקיע. וממנו יראה וכן יעשה, מה הרקיע אינה משנה מדתו, ולא עוד אלא ששמח לעבוד, כך יעבוד גם הוא את ה' בשמחה מאהבה. ואם יאמר העובד ה': מה יתרון לעושה מאהבה על העושה מיראה?
על זה אמר ורקיע דומה לכסא כבוד, כי ע"י זה יזכור שמתוך האהבה יבא לדביקות השכינה, מקום חוצבה של הנשמה, כי כל ירא מתרחק מן זה שהוא ירא ממנו, והאוהב משתדל תמיד לדבק בנאהב לו, כי על כן יבא על שכרו, נמצא שהאהבה תכלית ההצלחה, כי על ידה יזכה לדבק בכסא הכבוד. וע"י שיציץ ויסתכל ברקיע יהיה נזכר לכסא כבוד, ע"י דמיון הצבעים. ולפי שיש כאן רמז לשכר נגלה של העולם הזה, הבא בזכות היראה, ולשכר נסתר, הבא בזכות האהבה, כמו שכתוב (ברכות ח) בנהנה מיגיע כפיו אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם הבא. על כן נאמרה פרשה זו - ועשו להם ציצית בלשון נסתר, ואחר כך והיה לכם לציצית בלשון נוכח ונגלה וזה פירוש יקר, וזהו טעם ח' חוטין ה' קשרים סך הכל י"ג כמספר אהבה.

הדרך השני הוא, שכל המצות נמשלו לבגד, שנאמר (קהלת ט ח) בכל עת יהיו בגדיך לבנים. אמנם יש הבדל ביניהם, כי סתם בגד ארוג דוקא מן חוטין הרבה, כי חוט אחד אין בו כדי להתכסות, אבל מלבוש הנשמה אינו כן, אלא אפילו בחוט אחד יש בו כדי לכסותה, כדדרש ר' יוחנן (בסנהדרין קיא) לבלי חק, למי שלא שמר אפילו חק אחד, הא אם שמר אפילו חק אחד, ניצול מגיהנם, וטעמו של דבר, לפי שברית כרותה שמצוה גוררת מצוה, (אבות ד ב) ואם כן, מיד כשעשה רק מצוה אחת, היו כל המצות בכחו לעשות, אע"פ שלא יצאו מן הכח אל הפועל, מכל מקום הדבר שהוא בכח דומה כאלו עשאו. וזהו סוד החוט של תכלת המזכיר את כל מצות ה', כי על ידו נעשה בגד שלם לנשמה, ואינו נקבר ערום עד שיהיה כאדם הראשון, שרק מצוה אחת היתה בידו ונתערטל ממנה, ויש עוד מצוה אחת המזכרת את כל מצות והוא ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט יח), ואם כן, חוט אחד יכול להביא את האדם לידי תכלית, כהוראת לשון תכלת וזהו סוד מסודות התורה.